טבעות ובדי הארון

תמונה מויקיפדיה

יש כמה עניינים הקשורים בטבעות ובדי הארון, שראוי לעסוק בהם מעט.

הצגת הבעייתיות

הציווי על עשיית בדי וטבעות הארון מופיע בפרשת תרומה:

"(יב) וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית:

(יג) וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב:

(יד) וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם:

(טו) בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ: "

נשים לב לכמה דברים:

1. איננו יודעים מפשט הפסוקים היכן בדיוק היו ממוקמים טבעות הארון, בחלק העליון או התחתון של הארון.

2. יש ייתור לשון בציווי על הכנת הטבעות: "ארבע טבעות... ושתי טבעות... ושתי טבעות".

3. יש ציווי מיוחד שבדי הארון יהיו בתוך הטבעות ולא יסורו ממנו (אם כי מצד הדקדוק, ייתכן ו"ממנו" זה הארון, ולא הטבעות). 

העשייה עצמה מופיעה בפרשת ויקהל:

"(ג) וַיִּצֹק לוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעוֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית:

(ד) וַיַּעַשׂ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב:

(ה) וַיָּבֵא אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן: "

וסיום מעשה הארון מופיע בפרשת פקודי:

"(כ) וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן וַיָּשֶׂם אֶת הַבַּדִּים עַל הָאָרֹן וַיִּתֵּן אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה: "

נשים לב שבפרשת ויקהל, לאחר עשיית הבדים והטבעות, מביאים את הבדים בטבעות. אך בפרשת פקודי בעת הכנסת העדות אל הארון, שוב מופיע "וישם את הבדים על הארון", דבר שהוא לכאורה כבר מתואר בפרשת ויקהל.

עוד מקור אחד מהפסוקים נצרך לענייננו, וזה מסוף פרשת במדבר על האופן בו היו מכינים את הארון למסעות:

"(ה) וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת:

(ו) וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה וְשָׂמוּ בַּדָּיו: "

נשים לב שלאחר כיסוי הארון מופיע "ושמו בדיו", הגם שעל בדים אלו מופיע הציווי בפרשת תרומה "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו". מהו אם כן הפירוש של "ושמו בדיו"?

מיקום ומספר הטבעות

הגם שלכאורה צורת הארון נראית די פשוטה, יש מחלוקת נרחבת בעניין מספר ומיקום הטבעות.

לפי רש"י הטבעות היו מקובעות בחלק העליון של דפנות הארון. בנוסף היו בכל צד שתי טבעות, בהם משחילים את הבדים, סה"כ ארבע טבעות (רש"י שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק יב):

"פעמתיו - כתרגומו זויתיה. ובזויות העליונות סמוך לכפרת היו נתונות שתים מכאן ושתים מכאן לרחבו של ארון, והבדים נתונים בהם, וארכו של ארון מפסיק בין הבדים, אמתים וחצי בין בד לבד, שיהיו שני בני אדם, הנושאים את הארון, מהלכין ביניהם, וכן מפורש במנחות בפרק שתי הלחם (צח ב):

ושתי טבעות על צלעו האחת - הן הן הארבע טבעות שבתחלת המקרא, ופירש לך היכן היו, והוי"ו זו יתירה היא ופתרונו כמו שתי טבעות, ויש לך לישבה כן ושתיים מן הטבעות האלו על צלעו האחת: "

ראב"ע חלק על רש"י סובר שיש בכל צד של הארון ארבע טבעות (סה"כ 8 טבעות). לדבריו ארבע הטבעות העליונות נועדו לבדים, וארבע הטבעות התחתונות שימשו ליופי ולקישוט. הוא מזכיר שיש מן החכמים, שלא ברור למי כוונתו, שפירשו שגם הטבעות התחתונות שימשו לבדים, והיה הבדל במיקום הבדים בזמן מסע ובזמן מנוחה (אבן עזרא שמות (הפירוש הארוך) פרשת תרומה פרק כה פסוק יב):

"(יב) פעמותיו חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי פעם שהוא זויות, רק מלשון רגל, רגלי עני פעמי דלים (ישעי' כו, ו), וישם לדרך פעמיו (תהלים פה, יד), מה יפו פעמיך (שה"ש ז, ב), ורבים ככה. על כן הוצרכתי לפרש כי רגלים היו לארון, כי דרך בזיון הוא שישב הארון בארץ. ועוד, מה טעם לומר ושתי טבעות זהב בתוספת הו"ו, ואלו היו הראשונות היה כתוב שתי טבעות, להודיע שהם ארבע טבעות זהב שהזכיר כמשפט הלשון. ויש מחכמי דורינו שהבין זה, ואמר כי הבדים היו מושמים בארון בטבעות שהיו על הפעמונים. וכאשר יצטרכו לשאת את הארון, יוסרו מהטבעות השפליות ויושמו בטבעות העליונות, וכן כתוב: ושמו בדיו (במד' ד, ו). ולפי דעתי, שהבדים, אחר שהושמו בטבעות העליונות, לא הוסרו משם, כי כן כתוב: לא יסורו ממנו (שמות כה טו). ופירוש ושמו בדיו על הכהנים שהיו משימים בדי הארון בכתפות הקהתים, וכאשר הושם הארון בדביר, הוצרך להיותו סמוך אל הקיר, שיסוכו הכרובים על הארון ועל בדיו, על כן האריכו קצה כל אחד מהבדים. וזהו ויאריכו הבדים (מ"א ח, ח). והנה הד' הטבעות השפלים היו ליופי ותפארת כמשפט הארונים: "

הרמב"ן סבור שהטבעות היו רק בתחתית הארון, והיו ארבע טבעות סה"כ (רמב"ן שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק יב):

"(יב) ארבע פעמותיו - כתרגומו, ארבע זויתיה, ובזויות העליונות סמוך לכפרת היו נתונין. ושתי טבעות על צלעו האחת, הן הן ארבע טבעות שבתחלת המקרא, ופירוש הכתוב ושתים מן הטבעות האלו על צלעו האחת. כך פירש רש"י, ויפה פירש. אבל לא ידעתי למה אמר שבזויות העליונות סמוך לכפרת היו הטבעות, שהכובד היה יתר מאד, ועוד כי דרך הכבוד הוא שיהיה הארון נשא וגבוה למעלה על כתפות הכהנים:

ור"א אמר חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי "פעם" שיהא זוית, רק רגל, מה יפו פעמיך (שה"ש ז ב), רגלי עני פעמי דלים (ישעיה כו ו), על כן הוצרכתי לפרש כי רגלים היו לארון. ופירש כי הם שמונה טבעות, ד' תחתונות לשאת אותו בהם, והעליונות היו ליופי. ואין דבריו נכונים כלל. אבל אם כדבריו שהפעם רגל, יצוה הכתוב שיהיו הטבעות בזויות התחתונות אשר הארון יושב בהן, ויקרא הצדדים התחתונים רגלים. כי לשון הקדש יתפוש כל הצורות לדמות האדם, ויאמר לכל דבר לעליונו ראש ולצד התחתון רגל:

וזה באמת כך הוא, שבזויות התחתונות היו הטבעות, והארון נשא למעלה, כמו שפירשתי למעלה. אבל לפי דעתי אין פעם רגל, אבל הוא שם הפסיעה, מה יפו פעמיך (שה"ש ז ב), פסיעותיך, כענין שנאמר בתלמוד (ע"ז יח א) כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו, וכן מדוע אחרו פעמי מרכבותיו (שופטים ה כח). ואמר הכתוב בכאן "פעמותיו" לפסיעות הכהנים הנושאים אותו, רמז שני דברים, שיהיו הטבעות בזויות למטה ממש סמוכים למושב הארון, ושיהיה כל ארכו של ארון מפסיק בין שתי הטבעות, כי הארון ארכו למזרח, והטבעות שנים בצפון אחד בראש המזרחי ואחד במערבי, ושנים בדרום, ופעמי הכהנים הולכים בין טבעת לטבעת, ולפניהם. ובמשנת המשכן שנו ארבע טבעות של זהב היו קבועות בו, שתים בצפונו ושתים בדרומו, שבהם היו נותנין את הבדים ולא היו זזים משם לעולם וכו': "

והנה מצאנו עוד שניים מהראשונים שהבינו אחרת את הפסוקים. לדבריהם של ר' יוסף בכור שור ושל חזקוני, אמנם היו שמונה טבעות סך הכל, אך לא כל שמונת הטבעות היו קבועות בארון. לדבריהם, בכל צד היו שתי טבעות שהיו יצוקות כחלק מהארון. ולכל אחת מהטבעות הללו היתה מחוברת טבעת ובתוכה היו משחילים את הבדים. כלומר, בניגוד להבנה עד כה, לבדים ולטבעות שהיו נתונים בתוכם היתה חופשיות מסוימת, והם לא היו מקובעים במקום. 

ר' יוסף בכור שור שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק יב:

"(יב) ויצקת לו ארבע טבעות זהב... ושתי טבעות: לפי הפשט, מדקאמר "ושתי" נראה ששמונה טבעות היו. בתחילה יצק ארבע טבעות קטנים, קבועים בארון, ובאותן קבע ארבע טבעות גדולים ורחבים, שהבדים קבועין בהם. וכשהיו מניחין הארון, הנושאין אותו, כופלים הטבעות שהם נתונים בתוך הטבעות הקבועים, ונשפלים הבדים, והיו כמו נתלים שם, ולא היו כנגד גובה הארון, אלא כשנושאים אותם."

חזקוני שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק יב:

"(יב) ויצקת לו ארבע טבעת זהב לפי פשוטו הם טבעות קטנות שהיו מן הארון עצמו. על ארבע פעמתיו משני צדי רחבו, ויש מפרשים פעמתיו רגלו כמו מה יפו פעמיך בנעלים רגלי עני פעמי דלים. אין נאה להיות הארון מונח סמוך על גבי קרקע. ושתי טבעות אחרים גדולים להיות בתים לבדים ושתי טבעות אלו קבועים בטבעות קטנים וכשהיו מניחים את הארון היו הטבעות הגדולים נשפלים עם הבדים ונתלין שם, שלא היה רוצה הקדוש ברוך הוא שימששו הארון כשיהיו הבדים בטבעות. "

מכאן נעבור לשניים מן האחרונים.

שיטת הנצי"ב בהעמק דבר

הנצי"ב בתחילה נוטה לכיוון פירושו של הראב"ע שהיו שמונה טבעות סך הכל, ארבע בכל צד. אלא, שבשונה מראב"ע, לדעתו היו גם שני זוגות של בדים. זוג אחד של בדים נכנס בטבעות התחתונות (שגם לא היו כל כך תחתונות, אך לא ניכנס לזה), ואלו נועדו למסע, והיו מוסרות בשעת חניה. זוג אחר של בדים היו בטבעות העליונות והן היו קבועות כחלק מגוף הארון. 

אלא שכיוון שהוא לא מוצא תימוכין לכך אצל חז"ל, הוא מעדיף פירוש אחר. לדבריו, לבדים ולטבעות היו שני תפקידים, ולפירוש זה היו ארבע טבעות סך הכל וזוג אחד של בדים. תפקיד אחד זה לנשיאת הארון. הגמרא אומרת שמשא הארון היה "תילתא מלעיל ותרי תילתי מלתחת", ומזה מבין בפשטות הנצי"ב שהטבעות היו בשליש העליון של הארון. תפקיד נוסף היו לבדים ולטבעות וזה שבשעת החנייה הבדים היו "דוחקין ויוצאין בפרכת ונראין כשני דדי אשה", כלשון הגמרא. כלומר, בשעת חניה תפקיד הבדים, והטבעות המחזיקות אותם היה לדחוק את הפרוכת. לפי זה אמנם הבדים היו קבועים בטבעות, מבחינת מימד הגובה, אך במימד הרוחב הם היו דינמיים. בשעת מסע, הארון היה באמצע הבדים, ובשעת מסע היו מושכים קלות את הבדים כלפי חוץ כדי שאלה ידחקו בפרוכת כשני דדי אשה. (בענין זה של הזזת הבדים, נראה שגם ראב"ע סבר באופן דומה במקצת, בסוף דבריו שהבאנו לעיל). כיוון שהיו שני מצבים של הושבת הבדים, הרי שזה מסביר גם כיצד אנו מוצאים שבצלאל שם את הבדים בפרשת ויקהל, ואחר כך ששוב שמו את הבדים בסוף פרשת פקודי, וכן שלפני כל מסע מופיע "ושמו בדיו". לשיטת הנצי"ב המשמעות הוא שפשוט שינו את מצבם ממצב מסע למצב חניה ולהיפך.

העמק דבר שמות פרק כה פסוק יב:

"על ארבע פעמותיו. פרש"י זויות העליונות, והרמב"ן הקשה דא"כ היה הארון בשעת משאו למטה מכתפי הנושאין, וזה אינו נוח למשא וגם אינו לכבוד, להכי פירש הרמב"ן שהיו הטבעות בזויות למטה ממש סמוכים למושב הארון, והפלא על קדוש ה' הרמב"ן ז"ל דבפירוש איתא בשבת דף צ"ב על הארון דהוי במשאו תילתא מלעיל ותרי תילתי מלתחת, הרי שהיו הבדים והטבעות בשליש מלמעלה, ותו הא ביומא דף נ"ד איתא דהבדים היו דוחקין ויוצאין בפרכת ונראין כשני דדי אשה שנאמר בין שדי ילין, ואי היו מונחין על המושב של הארון היאך נראין כשני דדי אשה, אלא כפרש"י והוי כשני דדי אשה בשליש הגוף מלמעלה:

ושתי טבעות וגו'. פרש"י וכן הרמב"ן דהוי"ו מיותר, ופתרונו כמו שתי טבעות וגו'. ובאמת היה נראה בפשוטו כמש"כ הא"ע שהיו שמונה טבעות, וכ"כ בתוס' יומא דע"ב מזה הדיוק. ובזה היה מתיישב רומיא דקראי דלהלן ל"ז ה' כתיב במעשה בצלאל ויבא את הבדים בטבעות על צלעות הארון לשאת את הארון, מבואר דבצלאל הביא את הבדים וכמו שיבואר בסמוך דהכי דייק קראי דצואה, והרי בשעת הקמת המשכן כתיב ויקח ויתן את העדות אל הארון וישם את הבדים על הארון מבואר דמשה עשה כן, אלא שני מיני בדים ושמנה טבעות, היינו ד' טבעות בשליש העליון למשא וכדאיתא בשבת, ואותם הבדים הביא בצלאל כמבואר בקרא לשאת את הארון, ועוד היו טבעות למעלה ממש ובהם היו הבדים בולטין כשני דדי אשה שהם גבוהין עשרה טפחים מיהת, ואותן הטבעות שם משה אחר נתינת העדות, זה היה נראה לפי הפשט. אבל סוגיא דעלמא אינו כן, חדא דבברייתא דמלאכת המשכן שהביא הרמב"ן ותוס' מבואר שלא היה אלא ארבע טבעות, ותו דאי איתא דהוי שני מיני בדים אינו מובן כלל סוגיא דיומא שם, דרמי ריב"ח כתיב בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו וכתיב והובא את בדיו בטבעות הא כיצד נתפרקין ואינם נשמטין, והנה הנוסחא של והובא את בדיו דכתיב במזבח ודאי תמוה, ואפילו לנוס' רש"י שהביא מקרא והבאת דכתיב בארון ג"כ אינו מובן, מאי רומיא, הא והבאת כתיב בבדי הנשיאה, ולא יסורו ממנו אפשר דכתיב בטבעות העליונות שהם לכבוד, ותו דבמנחות דצ"ח ב' מבואר דלמד הנחת הבדים שנראים כדדי אשה מהבדים למשא, אלא פשוט לחז"ל דלא היה אלא שני בדים וארבע טבעות. וצ"ל דהאי וי"ו יתירא מלמדנו דלשתי תכליות באו הטבעות, חדא למשא וחדא לכבוד ישראל, והווין כאלו הן ארבע טבעות, אבל באמת הן הן אחד, וכיב"ז אי' להלן כ"ז י"ד, וי"ו יתירא ללמד ע"ז האופן יע"ש. ועדיין אינו מובן סוגיא דיומא הנ"ל מאי רמי ריב"ח, הא והבאת כתיב בפעם הראשונה ואח"כ לא יסורו ממנו, אלא הכי פירושו דמקשה מסיפא דקרא דכתיב והבאת את הבדים בטבעות לשאת את הארון, משמע שלא באו אלא למשא, ואחר שעמד במקומו לא נצרכו כלל והסירו אותם, דאלת"ה אמאי כתיב לשאת את הארון, וע"ז רמי שפיר שהרי כתיב לא יסורו ממנו, ומשני דמתפרקין ואינם נשמטין, וא"כ היו מונחים בשעת משא בולטין משני הצדדים בשוה, ובשעת עמידה היו זזין את הבדים לחוץ כדי שיראו כשני דדי אשה, והיה הצווי על בצלאל שיביא את הבדים כדי לשאת, פירוש באופן שיהא ראוי לשאת, וכן עשה בצלאל, ומשה רבינו תיקן את הבדים באופן שיהיו נראין כשני דדי אשה, וזהו פירוש וישם את הבדים על הארון, תיקן אותם על מתכונתם. והיינו דכתיב בס' במדבר [ד' ו'] בשעת מסע ושמו בדיו, שהכהנים תקנו אח"כ בשעת מסע שיהיו ראוים לנשיאה. ולזה כוונו התוס' ביומא שם, אלא שיש שם טה"ד וכצ"ל אלא שהיו משוכין הבדים לצד חוץ כו', וה"פ מש"ה כתיב ושמו בדיו שיתקנו כדי לשאת, ומתיישב הכל, וע"ע להלן כ"ו ל"ג:"

שיטת המשך-חכמה

המשך-חכמה מתייחס בדבריו לקושי הכפילות של השמת הבדים בפרשת ויקהל ובסוף פרשת פקודי. בתחילה מציע המשך-חכמה שבפרשת ויקהל הכוונה היא שבצלאל רק הכניס את הבדים לטבעות כדי למדוד אותם, ואחר כך הוציא אותם עד ששמו אותם לקביעות בסוף פרשת פקודי. המשך-חכמה דוחה תירוץ זה, וסובר שמיום ששמו את הבדים היה אסור להסירם (משך חכמה שמות פרק מ פסוק כ):

"ויקח ויתן את העדות אל הארון וישם את הבדים על הארון. לפלא, הלא כבר כתוב שבצלאל הביא הבדים בטבעות כמו שכתוב (לז, ה) "ויבא את הבדים בטבעות על צלעות הארון וכו'". וליכא למימר שעדיין לא נמשח דהיה מותר להסירם, רק שהביא לראות אם יהיו הטבעות לפי מדתם, אם כן קשה דכתיב לעיל (לט, כא) "וירכסו את החושן וכו' אל טבעות האפוד וכו', ולא יזח החושן מעל האפוד" - אף על גב שעדיין לא נתקדשו עד הזיית הדם ושמן המשחה."

לכן מציע המשך-חכמה תירוץ חדש:

"אולם המדקדק ימצא כי המה הבדים היו בהטבעות משני צלעיו, והיו אצל צלעיו. אולם בעת ההקמה היו מעמידים אותם על דפנות הארון ומשכיבין אותן מלמעלה מעל הארון. ולכך כתיבא "ויקח ויתן את העדות וכו' וישם את הבדים על הארון", היינו שמתחילה היו על צלעיו, ובעת הקמתו היה מניחן על הארון, וזה עומק פשוטו. אבל בפרשת במדבר כתיב (ד, ו) "ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה וכו' ושמו בדיו", היינו שישימו אותם על צלעות הארון, ולא יהיו מונחים על הארון. ובזה מסולק מה שתמהו על זה התוספות יומא דף עב, א ד"ה כתיב, עיין שם. והנראה לעניות דעתי כתבתי ודו"ק."

לדבריו, בתחילה היו הבדים "אצל צלעיו", וזה המשמעות של הבאת הבדים בטבעות ע"י בצלאל בפרשת ויקהל, וזה היה גם מצבם בעת המסעות. אך בעת החניה היו הבדים מונחים "על הארון", וזה מה שמתואר בסוף פרשת פקודי. הבנה זו, לדברי המשך חכמה, היא "עומק פשוטו" של הכתוב.

אך כיצד הדבר בכלל אפשרי? אם הבדים היו קבועים בטבעות, כיצד ייתכן שלפעמים הם היו "אצל צלעיו", ולפעמים מונחים "על הארון"? נראה לי, שאין מנוס מלומר שהמשך חכמה הבין כמו החזקוני והבכור שור, שהטבעות בהם היו נמצאים הבדים היו בתוך הטבעות האחרות שהיו יצוקות לארון, ואז היה להן מידת חופשיות ואפשר להבין כיצד הבדים היו יכולים לעלות ולרדת, ולפעמים להיות על צידי הארון ולפעמים להיות מונחים עליו.

מחשבה לפרשת תרומה ולפרשת ויקהל

לפעמים החידושים הגדולים ביותר הם אלה שכתובים בפירוש.

מהו "המשכן"?

מן הסתם עולה בראשך משהו מסוג התמונה הזאת:

אך לפי הכתוב בתורה בפרשיות המכונות פרשיות המשכן, המשכן כלל לא נראה בתמונה הזאת. 

על פי הכתובים, המשכן הוא עשר יריעות בד מחוברות:

"וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם:" 

 וכן בתחילת פרשת ויקהל:

"אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶת אָהֳלוֹ וְאֶת מִכְסֵהוּ"

וכפי פירוש רש"י במקום:

את המשכן - יריעות התחתונות הנראות בתוכו קרויים משכן:

את אהלו - הוא אהל יריעות עזים העשוי לגג:

ואת מכסהו - מכסה עורות האילים והתחשים: 

 וכן בסיום הכנת היריעות:

"וַיַּעַשׂ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וַיְחַבֵּר אֶת הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל אַחַת בַּקְּרָסִים וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד:"

[נראה שהפסוק היחיד שממנו משמע ש"משכן" אינן היריעות, הוא הפסוק: "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת  עַמּוּדָיו:" - שכן אדניו, קרשיו ועמודיו כולם נסובים על "המשכן". וראה מחלוקת רש"י ותוס' בשבת כח.]

יריעות אלו היו נפרשות על גבי קרשי המשכן, ומעליהן היו מונחות יריעות עיזים ומכסה עורות אילים ועורות תחשים. כלומר, החלק היחיד מהיריעות האלו שהיו נראות לבני אדם, בזמן שהמשכן היה עומד, היתה התקרה של אוהל מועד למי שנמצא בתוכו.  

לאור זאת, עלינו לשאול מדוע יריעות אלו כה מיוחדות? 

נראה שהדבר דומה מאד למה שקורה בסוכה. הסוכה קרויה על שם הסכך הסוכך מלמעלה. אך נדרשים לסוכה גם דפנות, כדי להגדיר את השטח עליו הסכך סוכך. 

באותו אופן, המשכן כולו קרוי על שם יריעות השוכנות מעליו ובעצם תוחמים מלמעלה את מרחב המשכן. זהו החידוש של המשכן, שענן ה' כבר אינו בלתי מוגבל ופרוס עד אין-סוף מהארץ לשמים ונמצא לפני המחנה, אלא הוא מוכן לשכון בתוככי המחנה יחד עם כלל ישראל.

הפרוכת "אשר על העדת"

בתחילת פרשת תצוה התורה מצווה (שמות פרק כז):

(כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:
(כא) בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְקֹוָק חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: 

מעניין שהפרוכת, המחיצה המבדילה בין הקודש לבין קודש הקדשים, מוגדרת "אשר על העדת". "העדת" זה כמובן ארון העדות, הארון המחזיק בתוכו את לוחות העדות.
אך מדוע הפרוכת מוגדרת כמצויה "על העדות", היא הרי לא על הארון, אלא לפני הארון?
רשב"ם פירש בפשטות על-לפני (רשב"ם שמות פרשת תצוה פרק כז פסוק כא):

(כא) לפרוכת - לפני העדות:  

 אולי היינו מניחים את הענין בזה, אלא שהפרוכת הנמצאת לכאורה "על הארון" מופיעה גם במקום אחר (שמות פרק מ):

(ג) וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְסַכֹּתָ עַל הָאָרֹן אֶת הַפָּרֹכֶת: 

(כא) וַיָּבֵא אֶת הָאָרֹן אֶל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וַיָּסֶךְ עַל אֲרוֹן הָעֵדוּת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה:  

בפרשת פקודי הפרוכת מתוארת כמסככת על הארון.
שם רש"י מסביר (רש"י שמות פרשת פקודי פרק מ פסוק ג):

(ג) וסכת על הארן - לשון הגנה, שהרי מחיצה היתה:  

ובאופן דומה גם הרמב"ן (רמב"ן שמות פרשת פקודי פרק מ פסוק ג):

(ג) וטעם וסכות על הארון. מלמעלה - במקום אל, כי וסכות מלשון מסך. וכן וישם את פרוכת המסך ויסך על ארון העדות (להלן פסוק כא):  

לענ"ד נראה שאפשר להציע גם הסבר אחר.
בציווי על הפרוכת היא מתוארת כך (שמות פרק כו):

(לא) וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים: 

רש"י מסביר (רש"י שמות פרק כו פסוק לא):

כרובים - ציורין של בריות יעשה בה:  

הפרוכת עשויה כששתי דמויות מופיעות על גבה.

אדם שיתבונן על הפרוכת, וידמיין בדעתו מה מסתתר מאחורי הפרוכת יראה בדמיונו את דמויות הכרובים מסוככים על הארון. זה לענ"ד הכוונה שהפרוכת "על הארון" או מסככת "על ארון העדות". הכרובים שעל הפרוכת הם מסככים או נמצאים על הארון, ולכן הפרוכת נחשבת "על הארון".
ראו בתמונת הפרוכה כפי שמופיעה באתר מכון המקדש כאן.

מחשבה לפרשת תרומה

שמות פרק כו
(כח) וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה:

הגמרא בשבת (צח) מביאה ש"בריח תיכון" זה היה פועל בנס:

והבריח התיכן בתוך הקרשים. תנא: בנס היה עומד. 

רש"י מבאר שם:

בנס היה עומד - שאחר שהקרשים כולן נתונין באדנים לצפון למערב ולדרום היה נותנו, ומבריח לשלשת הרוחות, ואין לך אומן יכול לעשות כן, ובנס היה נכפף מאליו.

תוספות שם מביאים שהברייתא של מלאכת המשכן חולקת על הגמרא שלנו (ועל פיה נכתב בפירוש רש"י עה"ת):

תנא בנס היה עומד - אומר ר"י דהכא דקאמר שבריח התיכון היה מסבב ג' רוחות פליגא אברייתא דמלאכת המשכן דהתם אמר שלא היה נס אלא היו שם חמשה שנים למעלה אחד מתחיל מתחילת אורך המשכן עד חציו והשני מתחיל משם ואילך עד סוף הרוח וכן למטה היו שני בריחים כזה הענין אבל האמצעי היה הולך מרוח מזרח עד רוח מערב והיינו מן הקצה אל הקצה ולא היה מקיף כל שלש רוחות.

נמצא שיש כאן מחלוקת מעניינת, מה פירוש המילים "מן הקצה אל הקצה". האם הפירוש הוא מן הקצה המזרחי לקצה המערבי? או שמא, הפירוש הוא מן הקצה הצפון מזרחי לקצה הדרום מזרחי?

מה המשמעות של הנס הזה? מדוע להעדיף לומר שהיה נס במשכן, ולא לקבל את הדעה האומרת שהיו למעשה שלושה בריחים תיכונים? 

אולי יש כאן ענין רעיוני. כידוע, צדדי המשכן מסמלים תחומים שונים של העיסוק האנושי. הדרום מסמל את החכמה, שכן מנורה בדרום. הצפון את העושר, שכן השלחן בצפון. הבריח התיכון המחבר את כל צדדי המשכן, מסמל לבני האדם שניתן לחבר את הצדדים. יתכן וזה יצטרך להיות חיבור נסי, אך זה אפשרי וזו השלימות שצריך לשאוף אליו. 

הדעה השניה סבורה שעדיף להתמקד בצד אחד. גם לחבר את כל אחד מהצדדים לבד זה לא פשוט, אך אם תתמקד בכך ייתכן ותצליח. ומה יהיה עם הצדדים האחרים? לא עליך המלאכה לגמור - יש עוד אנשים בעולם. 

כדאי לציין שמה שבזמן התורה וחז"ל היה נס, בימינו כבר הוא טבע. כיום ניתן בקלות יחסית לייצר בריח תיכון חזק וגמיש המסוגל לחבר שלושה צדדי משכן בבת אחת, ללא נסים גלויים. אולי זה מלמד שמלכתחילה האמירה שניתן לחבר את כל שלושת הצדדים אינה לחלוטין בלתי אפשרית. 

סיכום מחלוקות רש"י ורמב"ן סביב מתן תורה והקמת המשכן

המשך מהרשימות:
- מתי נצטוו ישראל על המשכן?
- מתי נצטוו ישראל במצוות פרשת משפטים?
- על מה אמרו ישראל "נעשה ונשמע"?

בטבלה הבאה מסוכמות מחלוקות רש"י והרמב"ן בסדר הפרשיות מ"בחודש השלישי", בפרשת יתרו, ועד לסוף פרשת כי-תשא:

	רש"י	רמב"ן
1	ג' ימי הגבלה	ג' ימי הגבלה
2	מעמד כריתת הברית ו"נעשה ונשמע" (סוף פרשת משפטים)
3	הקולות לפני עשרת הדברות	הקולות לפני עשרת הדברות
4		העם נעים אחורה ומבקשים ממשה שידבר עמם
5	עשרת הדברות	עשרת הדברות
6		פרשת משפטים
7		מעמד כריתת הברית ו"נעשה ונשמע"
8	משה עולה להר סיני	משה עולה להר סיני
9	40 יום בהר סיני - מצוות פרשת משפטים	40 יום בהר סיני - הציווי על הקמת המשכן
10	חטא העגל	חטא העגל
11	40 יום בהר סיני שניים	40 יום במחנה – הקמת אוהל מועד של משה
12	40 יום בהר סיני שלישיים – הציווי על המשכן	40 יום בהר סיני
13	הקמת אוהל מועד של משה	חידוש ספר הברית

הסבר לשורות הטבלה:

שורה #2: עפ"י רש"י הפסוקים בסוף פרשת משפטים על בניית המזבח, מעמד כריתת הברית יחד עם "נעשה ונשמע" מתרחשים לפני מעמד הר סיני.

שורה #4: עפ"י רמב"ן הפסוקים לאחר עשרת הדברות "וכל העם רואים את הקולות... ויאמר משה אל העם אל תיראו" מתרחשים כתגובה לקול השופר, לפני עשרת הדברות.

שורה #6,7: עפ"י רמב"ן מצוות פרשת משפטים נאמרים למשה מיד לאחר עשרת הדברות, לפני עלייתו להר סיני, ועל מצוות אלו נערך מעמד כריתת הברית.

שורה #9: עפ"י רש"י מצוות פרשת משפטים נאמרים למשה בהר סיני, ולפי זה את הפסוקים האחרונים בפרשת משפטים, המצווים את משה לעלות להר סיני, מקדים רש"י לפני המצוות בפרשה. עפ"י רמב"ן לאחר כריתת הברית והפיכת עם ישראל ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש", משה מצטווה לעלות להר סיני לקבל לוחות ולהצטוות על הקמת משכן בו יוכל הקב"ה להשרות את שכינתו בתוך עם ישראל. 

שורה #11: עפ"י רש"י משה עולה שוב להר סיני למחרת ירידתו הראשונה מהר סיני. עפ"י רמב"ן משה נשאר במחנה והוא מקים את אוהל מועד מחוץ למחנה. 

שורה #12: עפ"י רש"י הציווי על המשכן הגיע רק לאחר חטא העגל, ולכן כנראה משה נצטווה בו בעלייתו השלישית להר סיני. 

שורה #13: עפ"י רש"י הקמת אהל מועד מחוץ למחנה מתרחש רק לאחר ירידתו השלישית של משה מהר סיני. עפ"י רמב"ן הפסוקים בסוף פרשת כי-תשא "כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" משמעם שיש צורך לכרות מחדש את הברית לאחר חטא העגל והכפרה על החטא ולחזור לאמירת "נעשה ונשמע". עפ"י רש"י פסוקים אלו מתארים את הכנת הלוחות השניים. 

הלוז והבריח התיכון ברוב המחלוקות בין רמב"ן לרש"י הוא מקומו ותפקידו של המשכן: האם המשכן הוא לכתחילה ונועד לקיום התכלית של ממלכת כהנים וגוי קדוש, שיהיה מקום להשראת שכינה בתוך המחנה, כדברי רמב"ן, או שהמשכן הוא דיעבד שהצורך אליו התעורר רק בעקבות חטא העגל ושנועד להיות מקום פולחן מרכזי לעם ישראל? 

מתי נצטוו ישראל על המשכן?

המשך מהרשימות:
- מתי נצטוו ישראל במצוות פרשת משפטים?
- על מה אמרו ישראל "נעשה ונשמע"?

ידוע המחלוקת בין הרמב"ן לבין רש"י וראשונים נוספים באשר למיקום פרשיות המשכן. 

לרש"י פרשות תרומה, תצוה ותחילת כי-תשא ארעו למעשה לאחר חטא העגל (רש"י שמות פרק לא): 

(יח) ויתן אל משה וגו' - אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן:

לרמב"ן פרשות המשכן נכתבו כסדרן. 

לאור מה שראינו ברשימות הקודמות, ניתן לומר כך:

לדעת רש"י בארבעים הימים בהם היה משה בהר-סיני נאמרה לו פרשת משפטים. 

לדעת הרמב"ן, שפרשת משפטים נאמרה לפני עלייתו של משה להר סיני ועליה נעשתה מעמד כריתת הברית, בארבעים הימים בהם היה משה בהר-סיני נאמרו לו פרשות המשכן (רמב"ן שמות פרק כה):

כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד, וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (לעיל יט ה), ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל. 

המחלוקת היא מהותית: מה תפקיד ומטרת בניית המשכן?
לדעת הרמב"ן הציווי על המשכן הוא פועל יוצא מכך שבני ישראל כרתו ברית עם ה' והפכו להיות עם ה'. חלק מהיותם "ממלכת כהנים וגוי קדוש" הוא שה' ישכון בתוכם במשכן.
לדעת רש"י המשכן בא כתיקון הנועד לאפשר השכנת שכינה במחנה לאחר שהעם ירד ממדרגתו בחטא העגל. כדברים הללו כותב בפירוש הספורנו (ספורנו שמות פרק לא פסוק יח):

(יח) ויתן אל משה ככלותו. אחר שספר מה היה הטוב שהושג בסוף כל הפעמים ששהה משה בהר ארבעים יום, פירש הטעם מפני מה לא הושג התכלית שיעד האל יתברך במתן תורה, באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (לעיל יט, א) ובאמרו מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אבא אליך (שם כ, כא) עד שהוצרך לעשות משכן, והודיע שקרה זה בסבת רוע בחירת ישראל. כי אמנם בסוף ארבעים יום הראשונים נתן הלוחות מעשה אלקים לקדש את כלם לכהנים וגוי קדוש ככל דברו הטוב. והמה מרו והשחיתו דרכם ונפלו ממעלתם, כמו שהעיד באמרו ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב (להלן לג, ו):

לדעת הרמב"ן המשכן הוא לכתחילה חלק מגאולת העם והחזרתם, לאחר גלות מצרים, למעמד שהיו בו האבות, כפי שהוא כותב בהקדמה לספר שמות:

והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד:

לעומת זאת, לדעת רש"י הצורך במשכן הוא בדיעבד, בעקבות חטא העגל. 

לדעת הרמב"ן תפקיד ומהות המשכן הוא להוות המשך של השראת השכינה בהר סיני, כך שיהיה מקום בתוך עם ישראל בו ה' משכין שכינתו ומשם הוא מדבר עם משה. לדעת החולקים על הרמב"ן, נראה שתפקיד המשכן הוא יותר להוות מקום ומרכז לעבודת ה', ובכך לייתר את הצורך בעגל זהב נוסף. 

ייתכן והמחלוקת הזאת קשורה גם למחלוקת נוספת - כמה פעמים משה היה ארבעים יום בהר סיני?
כך כותב הרמב"ן (רמב"ן שמות פרק לג):

(ז) ומשה יקח את האהל - כתב רש"י (להלן בפסוק יא) הדבר הזה היה משה נוהג מיוה"כ עד שהוקם המשכן, לא יותר, שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, בי"ח שרף את העגל ודן החוטאים, בי"ט עלה ועשה שם ארבעים יום, בר"ח אלול נאמר לו (להלן לד ב) ועלית בבקר לקבל לוחות שניות ועשה שם ארבעים יום אחרים, בעשרה בתשרי נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ומסר לו לוחות האחרונות וירד, התחיל לצוות על מלאכת המשכן ועשאוהו באחד בניסן, ומשהוקם המשכן לא נדבר עמו אלא משם. וכן דעת רבי אברהם שהיה כל זה אחר שהוריד את הלוחות השניות, ואין מוקדם ומאוחר בתורה:
ואינו נכון בעיני, כי מה טעם להזכיר זה בכאן באמצע הפרשה, ודברי רבותינו בכל המדרשים שעשה משה זה בעבור חטא העגל, דרש משה, מנודה לרב מנודה לתלמיד, וכמו שהזכיר רש"י (שם) אני בכעס ואתה בכעס א"כ מי יקרבם. ואם היה הוצאת האהל אחרי יוה"כ, הנה גם הקדוש ברוך הוא גם משה ברצון היו. אבל הנראה כי ביום רדתו בי"ז בתמוז שרף העגל ודן עובדיו, ויהי ממחרת אמר להם שיעלה אל ה' לכפר עליהם, ועלה אל ההר ששם הכבוד, וזהו וישב משה אל ה' (לעיל לב לא), והתפלל תפלה קצרה אנא חטא העם הזה, והשם ענה אותו מי אשר חטא לי, ועתה לך נחה את העם, והחל בהם הנגף (פסוקים לג - לה), וצוה לו לך עלה מזה אתה והעם (פסוקים א - ג), והוא הגיד זה לישראל, ויתאבלו ויתנצלו את עדים (פסוקים ד - ו). אז ראה משה כי הדבר ארוך מאד ולא ידע מה יהא בסופו, ולקח האהל ונטה לו חוץ למחנה (פסוק ז) שתהיה שכינה מדברת לו משם, כי איננה שורה בקרב העם, ואם יהיה האהל בקרב המחנה לא יהיה לו הדבור משם. ואמר (שם) והיה כל מבקש ה', טעם, שיהי' כל מבקש ה' יוצא אליו. והכתוב ישלים לספר (בפסוקים ח - יא) כל מה שהיה בעוד האהל שם עד שהוקם המשכן, והוא מיוה"כ עד אחד בניסן על דעת רבותינו (שבת פז ב):
וראיתי בפרקי רבי אליעזר (פרק מו) רבי יהושע בן קרחה אומר, ארבעים יום עשה משה בהר, קורא בדת מקרא ביום, ושונה בדת משנה בלילה. ולאחר ארבעים יום לקח את הלוחות וירד אל המחנה. בי"ז בתמוז שבר את הלוחות והרג את חוטאי ישראל, ועשה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל וכתתו כעפר הארץ והכרית עבודה זרה מישראל והתקין כל שבט במקומו. ובר"ח אלול אמר לו הקדוש ברוך הוא עלה אלי ההרה, והעבירו שופר במחנה שהרי משה עלה להר שלא יתעו עוד אחר ע"ז, והקב"ה נתעלה באותו שופר, שנאמר (תהלים מז ו) עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר. וכן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בר"ח אלול בכל שנה ושנה. עד כאן דברי אגדה זו:
ואם כן יהיה ומשה יקח את האהל וכל הפרשה (פסוקים ז - יא) מי"ח בתמוז עד סוף ארבעים ומיוה"כ עד אחד בניסן. אבל לא יבא זה כהוגן ממה שאמר הכתוב (דברים ט יח יט) ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי וגו', וכתיב (שם ט כה) ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם. ואי אפשר שיהיה כל זה בארבעים יום האחרונים אחר שנאמר לו (להלן לד א) פסל לך ועלה אלי ההרה, כי היו ברצון, וכבר ביטל להשמיד אתכם:

לדעת רש"י משה היה בהר סיני למשך ארבעים יום שלוש פעמים. לדעת הרמב"ן משה היה רק פעמים למשך ארבעים יום, ובאמצע הוא היה ארבעים יום במחנה. 

לדברי רש"י שראינו לעיל הציווי על המשכן נעשה לאחר חטא העגל, בניגוד לרמב"ן ששום ציווי לא התווסף לאחר חטא העגל. זה יכול להוסיף נופך להבדל בזמן השהות בהר סיני. לדעת רש"י משה היה צריך ללמוד עתה את כל פרטי הציווי על המשכן. לכך הוא היה צריך להוסיף ארבעים יום. מה שאין כן לרמב"ן, שמשה לא למד פרשיות חדשות בעליה השניה להר סיני. 

מחשבה לפרשת תרומה

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לט עמוד א:
אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: אלהיכם כהן הוא, דכתיב +שמות כ"ה+ ויקחו לי תרומה, כי קבריה למשה - במאי טביל? וכי תימא במיא והכתיב +ישעיהו מ'+ מי מדד בשעלו מים. - אמר ליה: בנורא טביל, דכתיב +ישעיהו ס"ו+ כי הנה ה' באש יבוא - ומי סלקא טבילותא בנורא? - אמר ליה: אדרבה, עיקר טבילותא בנורא הוא, דכתיב +במדבר ל"א+ וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים.

יש לשים לב שעל אף שנראה שרבי אבהו דוחה את המין בקש, הרי שהוא לא דוחה את הנחת היסוד שלו ש"אלהיכם כהן הוא". הכהן פרוש לחלוטין מן המוות והטומאה וכולו מסמל את החיים והטהרה. "ואתם הדבקים בה' אלקיכם - חיים כלכם היום". אם חלילה על הכהן להיטמא הרי שהוא מחויב לעשות איזה שהוא צעד בכדי לחזור ולהיטהר, צעד שיפריש אותו מן המוות.
המין אינו מבין: כיצד ייתכן שאלקיכם הוא גם מקור החיים וגם נוטל החיים? כיצד הוא, כביכול, מפריש את עצמו מן המוות כשהוא עוסק בחיים?
רבי אבהו עונה לו: הוא טובל באש. הטבילה במים מהווה חזרה של האדם למצב ההתחלתי שלו, בתוך רחם אמו. הוא יוצא מהמים כאדם חדש. יש בכוחה של האש את אותם הכוחות של המים: גם היא מצד אחד מכלה ומצד שני יוצרת.
ובעצם עונה רבי אבהו שכשם שאנחנו רואים בבריאה את כוח האש שיש בו את שני הכוחות המנוגדים, כך אין להתפלא על הבורא שהוא גם מהווה את החיים, וגם נוטל החיים. גם מקור הטוב וגם מקור הרע.

המין רואה בנתינת התרומה למשכן, עדות לכך ש"אלהיכם כהן הוא", האנושות מבקשת להידבק בחיים ובטוב ולכן היא נותנת לו כסף. רבי אבהו מראה לו, שסיבת מתן הכסף איננו רק הרצון להיות קשור למשהו טוב, אלא ההוכחה לכך שכל הבריאה היא אחד, הטוב והרע מקורם אחד, והכסף הגשמי שמקורו בטומאת מצרים, יכול להפוך ע"י קצת אש להיות חלק מהמשכן האלהי.

בדי הארון כשני דדי אשה

בחדשים האחרונים אני משתדל ללמוד מפירוש הנצי"ב "העמק דבר" על פרשת השבוע".
את פירושו הייחודי על מקומם של בדי הארון הוא כותב מספר פעמים בפרשת תרומה והוא חוזר עליה בפרשתנו, פרשת פקודי.
לדבריו, בזמן שהארון היה נתון במשכן (ולאחר מכן בבית המקדש) הבדים היו משוכים מעט כלפי חוץ (העמק דבר, שמות כה יב):

ואם כן היו מונחים בשעת משא בולטין משני הצדדים בשוה, ובשעת עמידה היו זזין [=מזיזים] את הבדים לחוץ כדי שיראו כשני דדי אשה והיה הצווי על בצלאל שיביא את הבדים כדי לשאת - פירוש: באופן שיהא ראוי לשאת [=שווים משני הצדדים] וכן עשה בצלאל, ומשה רבינו תיקן את הבדים באופן שיהיו נראין כשני דדי אשה וזהו פירוש "וישם את הבדים על הארון" תיקן אותם על מתכונתם.

אך מה הצורך בכך שהבדים יהיו משוכים החוצה כשני דדי אשה?
את זה מסביר הנצי"ב במקום אחר, בציווי על הפרכת (העמק דבר, שמות כו לג):

אלא כך הענין, דכבוד ה' והענן לא היה אלא באורך עשר אמות של קדש הקדשים והפרכת היה נמשך לחוץ מעשר אמות ע"י הבדים שהיו בולטין כשני דדי אשה. ובמקום בליטה זו לא היה כבוד ה' והיה משה רבינו עומד שם.

כלומר, ההבלטה של הבדים נועדה למשוך את הפרכת מעט החוצה כדי ליצור למשה מקום מצומצם לעמוד בו שאיננו חלק אינטגרלי מקדש הקדשים (איננו בתוך אורך עשר האמות) אך הוא מצדו הפנימי של הפרוכת.

מענין לענין באותו ענין, ראוי להזכיר שישנם הטועים לחשוב שבבית ראשון לא היתה פרוכת. זו כמובן טעות, והיתה פרוכת הן במשכן, הן בבית ראשון והן בבית שני. ההבדל בין בית ראשון לבית שני הוא שבבית ראשון היה קיר מפריד בין הקדש לקדש הקדשים ובקיר היה פתח ובו תלו את הפרוכת. לעומת זאת, בבית שני לא היה קיר ובמקום זה היו שתי פרוכות עם מרחק אמה ביניהם. 

מחשבה לפרשת תרומה

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה"
מנהג העולם הוא שכאשר מנסים לגייס כסף למטרה מסויימת, פותחים בהסבר אודות המטרה, ממשיכים בתיאור מה נדרש להגשמת המטרה, ורק לבסוף פונים ללב השומעים ומבקשים שיפתחו את כיסם לצורך מטרה זו.
פרשתנו פותחת בצורה הפוכה לחלוטין. קודם בקשת התרומה "ויקחו לי תרומה", לאחר מכן תיאור התרומה הנצרכת "זהב וכסף ונחושת וכו'", ורק לבסוף מוזכרת מטרת התרומה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

חשבתי להסביר ש"ועשו לי מקדש" איננה מטרה שעומדת בפני עצמה. המטרה היא לאחד את העם סביב מוסד מאחד. או במילים אחרות, אין טעם למשכן אם אף אחד לא מעוניין לתרום.
[הדברים מקבלים משנה משמעות אם מקבלים את הדעה שהציווי על המשכן היה אחרי נטיית אהל מועד מחוץ למחנה ע"י משה. כלומר, אם כבר היה קיים אהל מועד מחוץ למחנה, ההבדל הגדול עתה הוא שרוצים שיהיה אהל מועד במרכז המחנה. לצורך זה, נדרש בראש ובראשונה רצון של העם להתאחד סביב הרעיון.]

בעניין אחר, רש"י כותב בתחילת הפרשה:
תקחו את תרומתי: אמרו רבותינו שלש תרומות אמורות כאן, אחת תרומת בקע לגלגלת, שנעשו מהם הא-דנים, כמו שמפורש באלה פקודי (שמות לח כו - כז), ואחת תרומת המזבח בקע לגלגלת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור, ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד. שלשה עשר דברים האמורים בענין כולם הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה, כשתדקדק בהם:

הבעיה בדבריו זה שיש כאן פירוט של 15 דברים:
1 זָהָב 2 וָכֶסֶף, 3 וּנְחֹשֶׁת. 4 וּתְכֵלֶת 5 וְאַרְגָּמָן 6 וְתוֹלַעַת שָׁנִי, 7 וְשֵׁשׁ 8 וְעִזִּים. ה 9 וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים 10 וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, 11 וַעֲצֵי שִׁטִּים. ו 12 שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; 13 בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. ז 14 אַבְנֵי-שֹׁהַם, 15 וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן.

מפרשי רש"י התייחסו לבעיה זו ותרצו תירוצים שונים. כך לדוגמא שפתי חכמים מציע שני תירוצים:
א. אין למנות את אבני שהם ואבני מילואים, מכיוון שהם היו תרומת הנשיאים.
ב. יש למנות את תכלת וארגמן ותולעת שני לאחד, מכיוון שמדובר בצמר הצבוע בצבעים שונים.

לי נראה להציע את התירוץ הבא: אין למנות את "שמן למאור ובשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים". שהרי רש"י כותב ששלשה עשר הדברים הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי הכהונה, מה שאין כן השמן והבשמים שהוצרכו לחנוכת המשכן, להדלקת המנורה ולקטורת.

איך נשאו את המנורה?

רש"ר הירש כותב על הפסוק מפרשת תרומה "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנה" כך (התרגום מכאן):
בדי הארון מסמלים את היעוד ואת התפקיד לשאת את הארון ומה שבתוכו אל מחוץ לתחומו כשהשעה צריכה לכך. מצוות "לא יסורו הבדים" מבשרת לדורות את האמת, שזאת התורה ותפקידה אינם מותנים דוקא באדמת הארץ שבית המקדש עומד עליה. הלאו של "לא יסורו" כסמל לאי תלות התורה האלוקית בתנאים מקומיים מתבלט עוד יותר ע"י הניגוד אל כלי הקודש האחרים, ביחוד אל השולחן והמנורה, שלא נאמר בבדיהם "לא יסורו". מובע בזה הרעיון: אמנם שולחן ישראל ומנורת ישראל - חייו הגשמיים בכל היקפם וחייו הרוחניים בעצם שגשוגם – קשורים לאדמת ישראל (= אינם אפשריים אלא בישיבת העם על אדמת ארץ הקודש), אבל לא כן תורת ישראל.

רש"ר הירש שגה כאן כשהוא כתב שלא נאמר בבדי המנורה "לא יסורו", שהרי המנורה היתה הכלי היחיד במשכן שלא היו לו לא טבעות ולא בדים (שמות פרק כה):

(לא) וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ:
(לב) וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי:
(לג) שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה:
(לד) וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ:
(לה) וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה:
(לו) כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר:
(לז) וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ:
(לח) וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר:
(לט) כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה:
(מ) וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר:

אז איך נשאו את המנורה, אם לא היו לה בדים?

התורה אומרת בפרשת במדבר (במדבר פרק ד):

(ט) וְלָקְחוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת נֵרֹתֶיהָ וְאֶת מַלְקָחֶיהָ וְאֶת מַחְתֹּתֶיהָ וְאֵת כָּל כְּלֵי שַׁמְנָהּ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ לָהּ בָּהֶם:
(י) וְנָתְנוּ אֹתָהּ וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ אֶל מִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט:

אך מה זה המוט?

אונקלוס תרגם מוט כפי שהוא תרגם בדים, כלומר שמוט זה יחיד של בדים: אריחא (מוט), אריחוהי (בדים).

התרגום הקרוי יונתן תרגם אחרת: אסלא (מוט), אריחוהי (בדים).

הרשב"ם מביא מחלוקת האם המוט היה כמין אלונקה או שזה היה יותר כמו הבדים בשאר הכלים:

טועה היה בזה ר' יוסף קרא מדלא כת' כדכת' במוט בשנים. והיה רוצה לומר שכל המוט היה תחת הכלים מדכת' על. השיבותי כי המוטות היו בצדי הכלים כדרך כל משא שנותנין המוטות בטבעות שבצידי הכלים כדכת' בפרשת המשכן, אבל לשון ונתנו ראוי לומר על המוט ואצל לשון משא יאמר במוט כדכת' וישאוהו במוט, ונשא בם את השולחן וכת' על כתף יסבלוהו, אין לכם משא בכתף. כלומר בדבר זה נושאין את זה:

מסיבה לא כל כך ברורה הרשב"ם מעדיף להגיד שבכל זאת היו למנורה טבעות. דווקא ניתן להביא סיוע לר' יוסף קרא מהמשך הפרק:

(יב) וְלָקְחוּ אֶת כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ וְנָתְנוּ אֶל בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אוֹתָם בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט:
וכי נאמר שלכל אחד מכלי השרת היו טבעות שהיה אפשר להשחיל אותם במוט? יותר פשוט לומר שהניחו אותם על כמין אלונקה.

אור החיים לפרשת תרומה

"וזאת התרומה" טעם אומרו 'וזאת' וגו'.
אולי שיכוין לומר שלא יביאו ישראל נדבה ממין אחד או משלושה, אלא צריכין להביא מכל המינים, ואינם יוצאים ידי חובת תרומת המשכן אלא בהבאתם מכל המינים, והיא אומרו 'וזאת' לומר מלבד חיוב ההבאה עוד אני מצווך שתהיה התרומה ממינים אלו כולם, והטעם כי אין הכנת המשכן מושלמת בחסרון אחד מהמינים, ואין הכוונה כי כל איש ואיש מישראל יביא מכולם, אלא שבכללות תרומת כל ישראל יהיו כל המינים.
או ירצה לומר שיקבלו מהמביאים כל הי"ג מינים ולא יזלזל במביא פשתן ועורות וגו'.

האור החיים מתקשה מדוע יש צורך לכתוב את הפסוק "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם", היה אפשר להסתדר בלעדיו "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי: זהב וכסף ונחושת וכו'".
האור החיים מציע שני תירוצים:
א. להודיע שכל המינים נצרכים. אם היה חסר הפסוק הזה היה אפשר להבין שגם חלק מהרשימה היא מקובלת, הפסוק "וזאת התרומה" מלמדת אותנו שבסופו של דבר צריך להגיע למצב שיש את כל המינים.
ב. להודיע שכל אחד יביא מה שהוא יכול וזה נחשב לתרומה, בין אם הוא הביא דבר פחות ערך ובין אם הוא הביא דבר יקר ערך.

לשני התירוצים יש מכנה משותף ברור: המשמעות של ציבור. יש חובה על הציבור, מה שאין כן על כל יחיד לדאוג שכללות התרומה היא שלמה, כלומר שלא חסר שום דבר ממה שנצרך לחברה. מצד שני על כל פרט בחברה לתרום במקום שהוא יכול, וכל תרומה היא רצויה ומקובלת. ע"י שכל אחד תורם את התרומה שהוא יכול לתרום נוצר מצב שבסופו של דבר יש לציבור את כל מה שהוא נצרך.

מדרש לפרשת תרומה

דיברנו על המדרש הזה בשנה שעברה (קישור):

אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא לפרוש ממנה איני יכול לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש: (שמות רבה לג)


השנה חשבתי להעיר הערה קצרה בדרך אחרת מהדרך בה הלכנו שנה שעברה (דומני ששמעתי פעם כיוון דומה ממו"ר הרב שבתי רפפורט, אשמח אם אחד מחברי יוכל לאשש).

המלך במדרש מבקש מחתנו המיועד להכין עבורו חדר "בכל מקום שאתה הולך". זאת בגלל שהפרידה מהבת קשה לו. באופן זה הקב"ה מבקש מישראל שיכינו עבורו בית אחד כדי שיוכל לדור בתוכו ולהיות אצל התורה שניתנה לישראל.

אך יש לשים לב למשל זה. המלך איננו מציע לחתן להשאר בביתו. הוא גם לא מודיע לחתן שהוא מצטרף אליו למסע שלו חזרה לארץ מוצאו. הסברה גם נותנת שהמלך איננו יכול כך סתם לעזוב את מקום ממלכתו וללכת לטייל עם חתנו ובתו. המלך מבקש שבכל מקום בו יחיו, יכינו עבורו חדר. החדר הזה איננו הולך להיות ביתו החדש של המלך אלא החדר משמש אפשרות לבוא ולגור אצל הבת.

כך גם במשכן. המשכן איננו ביתו של הקב"ה הלא השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. המשכן נועד לתת אפשרות להקב"ה לבוא ולשכון בקרב ישראל. באופן זה יש להבין את השמחה הגדולה בעת סיום בניית המשכן כשהקב"ה באמת בוחר לבוא ולשכון בתוך ישראל. אך בהגדרה, המשכן איננו מקום שבהכרח הקב"ה צריך להשרות בו את שכינתו, אלא מקום שבו יש להקב"ה האפשרות לבוא ולשכון בו.

"סגירת" בתי כנסת

הנושא הזה מטריד אותי די הרבה שנים. לצורך המחשת הנושא אנסה לתאר בקצרה איך שהדברים התגלגלו בקהילה שלי, אך דברים דומים קרו בעוד קהילות בהם הייתי במהלך חיי.
לפני כשנה התחילו בקהילה להערך לקראת בניית מבנה קבע לבית הכנסת. בנוסף לתקציב שקיבלנו ממשרד הדתות (או לפחות ממה שהיה פעם משרד הדתות), שהספיק לבנות בערך את עזרת הנשים, הוחלט לאסוף מכל מי שמעוניין להתפלל בבית הכנסת סכום כסף (שהוא שווה ערך למטר בנייה פחות או יותר) ובתמורה מובטח למי שתרם שיהיה לו מקום קבוע בבית הכנסת שייבנה. לפני מספר חדשים ראשי העמותה היו צריכים לחתום על חוזה מול הקבלן המבצע ובו להתחייב על גודל המבנה שייבנה. ראשי העמותה חישבו לפי כמות הכסף שהצליחו לגייס ועוד הלוואה שהם מתכננים לקחת וסיכמו עם כל הגורמים המקצועיים על גודל מבנה מסויים. גם אחרי חתימת החוזה, מספר משפחות נוספות פנו מתוך רצון לתרום את הסכום האמור ולהיות שותפים בקהילה, והם התקבלו ושמם צורף לרשימה של אלו שיהיה להם בעז"ה מקום בבית הכנסת שייבנה.
לפני זמן לא רב, התחילו ראשי העמותה לחשב את מספר הכסאות שייכנסו במבנה החדש והגיעו למסקנה שהם כבר לא יכולים להתחייב כי יוכלו להעניק מקום למי שיצטרף מעתה ואילך. בישיבה שכונסה הוחלט, כמעט בפה אחד, שכרגע לא ניתן יותר לקבל חברים חדשים, אך ייפתח רשימת המתנה וכאשר יסתיים הבנייה יראו כמה כסאות באמת ניתן להכניס ואם כן הרשומים ברשימת ההמתנה יקבלו אפשרות להצטרף כחברים מן המניין לקהילה. אותם רשומים ברשימת ההמתנה לא יידרשו לשלם את דמי הבנייה עד שיתברר שניתן באמת להתחייב לתת להם מקום קבוע בביהכ"נ. עם זאת, ייעשה כל מאמץ לא לגרום לאי נעימות לאף אדם, וכל אחד שיבוא להתפלל יופנה ע"י הגבאי למקום פנוי. כך הוחלט בישיבה, ועד כמה שידוע לי כך גם מתבצע בפועל.

עד כאן תיאור המציאות. המציאות הזו גורמת לכך שבפועל בתי כנסיות הופכות להיות סגורות בפני מצטרפים חדשים. חלקם של המצטרפים החדשים, עברו להתגורר במקום בזמן מאוחר מהאחרים וזה חטאם הגורם לכך שהם לא יכולים להצטרף כחברים לבתי הכנסת. חלק אחר היו אדישים בזמן גיוס הכספים, ועליהם אני פחות מרחם, על אף שהייתי רוצה למצוא פתרון גם עבורם. יודגש שבפועל אותם אנשים יכולים להיות מתפללים קבועים באותם בתי כנסת שהם אינם חברים בהם מחוסר מקום, אלא שמשבת לשבת הם עוברים מקום.
כשהייתי צעיר יותר חשבתי שזו טעות להתחייב מראש שמי שישלם לקרן הבנייה יזכה במקום קבוע, היה עדיף לגייס כמה שיותר כסף עתה ולדחות את בעיית המקומות למועד מאוחר יותר. כיום אני רואה את הדברים קצת אחרת. איך שאני רואה את הדברים, הרבה אנשים לא היו תורמים מבלי שיובטח להם מקום או תמורה ממשית אחרת. אינני מנסה לומר שזה מצב אידיאלי, ובודאי שהייתי מעדיף שכל הציבור היה רואה בבניית בית כנסת מטרה נעלה שצריך להוציא כסף עבורו, אך אלו פני הדברים כפי שאני רואה אותם.

אך עם כל הרצון לנתח את המציאות כפי שהיא, אני נשאר עם שאלות ובעיות שאין לי עבורם פתרון. חוץ מהבעיה שהזכרתי לעיל, בנוגע לאנשים שהינם מתפללים קבועים בבית הכנסת אך אינם חברים בו. יש בעיה של אנשים שאין להם את התעוזה הנדרשת להיות מתפלל קבוע בבית כנסת שאתה נאלץ כל שבוע לשאול מי לא נמצא בשבת. אנשים אלו, חלקם ימצא מקום אחר להתפלל בו וחלקם פשוט יגיע פחות לבית הכנסת. יש גם פן נוסף, וזה הדור הצעיר. בית הכנסת מלא ואינו יכול לקלוט חברים חדשים, אך החברים בו אינם נהיים יותר צעירים והאפשרות לצרף חברים צעירים לשורות בית הכנסת ולעודד אותם לקחת תפקידים בניהול בית הכנסת כמעט ולא קיים בגלל הבעיה שהעלנו כאן. כך, במקום שיהיה מעבר דורות מסודר, אנו מוצאים לעתים קרובות בתי כנסת שרק על סף גסיסה, מתעוררים לצרף כוחות צעירים לבית הכנסת וזה חבל מאד.

מדרש לפרשת תרומה

ישנה מחלוקת בין הראשונים האם המשכן ניתן כתגובה לחטא העגל או שניתן כדי להמשיך את מעמד הר סיני ללא קשר ישיר למעמד הר סיני. עם זאת, גם אלו הסוברים שהמשכן ניתן כתגובה לחטא העגל צריכים להסביר את העובדה שהתורה בחרה להסמיך את ציווי המשכן למעמד מתן תורה. כל זה הוא הקדמה למדרש שלנו:
אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא לפרוש ממנה איני יכול לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש: (שמות רבה לג)
המדרש מתחיל בכך שכשבנ"י "קנו" את התורה הם בעצם קנו איתה גם את הקב"ה בכבודו ובעצמו. לאחר מכן המדרש נותן משל הממחיש שבניית המשכן הוא כבית כדי שהקב"ה (המלך) לא יצטרך להיפרד מהתורה (הבת היחידה).
הפעם נסטה מעט מדרך הלימוד שהתרגלנו אליה בפרשיות האחרונות ונציע דרך אחרת לילך בה. היוצא מהמדרש הוא שהסיבה שהציווי על המשכן סמוך למתן תורה הוא להדגיש לנו את מהות המשכן: 'חדר המוכן למלך' כדי שזה יוכל לדור בצמוד לבתו. זאת נקודה חשובה: על פי המדרש, המשכן איננו המקום שבו שומרים את התורה שקיבלנו אלא המקום שבו המלך דר כדי שהוא יהיה קרוב אלינו ואל התורה. על פי זה יש להסביר שקבלת התורה איננה יכולה להיות שלמה ללא המשכן, שכן כך אומר המלך כאשר החתן מבקש לקיים את דברי התורה: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו", "לפרוש הימנה איני יכול". אם ברצונך לקחת את בתי, אומר המלך, אתה מוכרח לקחת גם אותי. היוצא מכאן הוא שאין מציאות של קבלת תורה ללא הסדרת מקום למלך.
ועתה עלינו לשאול: מדוע? מדוע יש צורך למי שמקבל את התורה להכין מקום לקב"ה? מה זה בא לומר לנו?
אני רואה שתי צורות הסתכלות אפשריות. אפשרות אחת היא שאם מישהו לומר את התורה, ובכך בעצם קונה, אך עושה זאת כאשר הוא מנותק מחיבור למלך - הקב"ה, אזי הוא בעצם גזלן כי הוא לא ממלא אחר התנאים שהמוכר הציב לו בשעת הקנייה. "כביכול נמכרתי עמה" אומר לנו המוכר, ואין בידינו האפשרות לבחור אם ברצוננו לקנות את אותו המוכר או לא. אלו תנאי הקנייה ובהם צריך לעמוד.
האפשרות השנייה היא שהציווי "ויקחו לי תרומה" מלמדת אותנו שבלימוד תורה לשמה אנחנו לא רק מגדילים את כח התורה בעולם, אלא גם בכך יוצרים מקום לה' בעולם. ע"י קנייה של תורה בהכרח אנחנו גורמים להגדלת השראת השכינה באותו מקום, שכן בצמוד לתורה יש מקום למלך לדור בו.