בתקשורת הכללית בארץ דווח היום בהרחבה על כך שאחד מנציגי הציבור באור יהודה השתתף אמש בשריפת ספרים הקדושים לנוצרים שהופצו ע"י כתות מסיונריות בארץ. באתר האינטרנט של מעריב דווח, ע"י הכתב אבישי בן חיים (לינק) שלא היה ניתן לקבל תגובה משורה ארוכה של רבנים פופולאריים בכללם הרב לאו והרב דב ליאור. הכתב מאד הופתע שאף רב מהציבור הציוני דתי לא קם לגנות את המעשה.
יש הרבה מה לכתוב ולומר על יחסי רבנים ותקשורת בעידן התקשורתי שלנו ולא נוכל להאריך בזה כעת. על קצה המזלג נאמר שלדעתי זה ליגיטימי שרב קהילה "יעלם מהשטח" בזמנים מסויימים כשהוא יודע שדעתו לא יישמע בכל מקרה בעניין הזה. כך ראיתי בעיני רבנים מכובדים פשוט נעלמים מקהילותיהם למשך מספר שעות או ימים כשהתרחש ארוע שבדין היה על הרב למחות, אך הרב כנראה הבין שמחאתו לא יישמע ולכן עדיף לו לא להיות ובכך להימנע מהצורך למחות (כך לפחות אני הבנתי את המציאות, אך בהחלט ייתכן שמהשמים זימנו שהרב לא יהיה באותו הזמן באזור).
כשמנסים להעתיק עיקרון זה לעולם התקשורת - זה פשוט לא עובד. אם הרבנים החליטו שהזירה התקשורתית זה מקום שעליהם להימצא בו, אז הם חייבים לשחק לפי הכללים של תקשורת. כללי התקשורת הם שההנחה היא שכולם יודעים מה כולם אומרים כל הזמן. חוסר תגובה בזמן אמת גם היא תגובה.
מדוע רבנים לא הגיבו בתקשורת על שריפת ספרי הנוצרים? במקרה הטוב, ייתכן והם לא היו זמינים מאיזה שהוא סיבה - אך כפי שכתבנו, בעולם תקשורתי זה לא סיבה מקובלת. אך ייתכן והסיבה היא שהם מתקשים להסביר את דעתם להמונים או שהם מפחדים שיחשבו עליהם שהם "חשוכים". לדעתי, כל דעה שהרב היה משמיע, בין אם זה ציטוט דברי ספר החינוך:
שנצטוינו לאבד בתי העבודה זרה כולם בכל מיני איבוד בשברון ובשרפה בהריסה ובכריתה, כל מין במה שראוי לו.
ונוהגת בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן, שמצוה עלינו לאבד שם עבודה זרה אם יש כח בידינו, אבל אין אנו חייבין לרדוף אחריהם לאבדה אלא בארץ ישראל בזמן שידינו תקיפה על עובדיה. (ספר החינוך מצוה תלו)
ובין אם זה גישה הדוגלת בחשש לאיבה ובין אם זה ניסיון להסביר את רשעות הנצרות, כל אחת מהגישות הללו יותר טובה מאשר שתיקה והעלמות מהשטח התקשורתי.
גישה הדוגלת בהעלמות בשעה שנידון נושא שהציבור לא מזדהה עמו אינני יכול להבין (כל האמור הוא כלפי רב הדוגל בהשתתפות בתקשורת. לגבי האומרים שמראש אין מה לחפש בתקשורת הכללית - אינני מסכים עימם אך אני מבין את הרציונל שלהם). הציבור מבין שחוסר התגובה פירושה הסכמה שבשתיקה, והוא גם מבין שהרב מתבייש או לא מסוגל להסביר את התורה שבה הוא מאמין. האם זה משרת יותר את התורה מאשר לומר לציבור שעלינו למחות עבודה זרה מהעולם?
כמעט באותו עניין, הרב ישראל רוזן פרסם בשבת שעברה בעלון "שבת בשבתו" (לינק) מאמר נגד פסק הדין של הרב שרמן בנושא גיורי הרב דרוקמן. הרב רוזן חיכה קרוב לשבועיים אחרי שדבר פסק הדין פורסם בכל כלי התקשורת בכדי לפרסם את תגובתו. זאת, על אף שלמכון צומת יש אתר אינטרנט שניתן לפרסם בו מיד את מאמר התגובה ועל אף שדבריו של הרב רוזן מתפרסמים לעיתים קרובות במספר אתרי האינטרנט המזוהים עם המגזר הדתי. ואם העיתוי היה הבעיה היחידה - ניחא.
תגובתו פורסמה לאחר שתמליל פסק הדין פורסם בעשרות אתרי אינטרנט (גם אנחנו פרסמנו אותו כאן), ורבים מהציבור קראו אותו ונוכחו לדעת שהרב רוזן עצמו מוזכר בפסק הדין עשרות פעמים. אך הרב רוזן משום מה אפילו לא הזכיר בתגובתו את העובדה שהוא מוזכר בפסק הדין כמי שפעל כנגד הרב דרוקמן. מה הציבור אמור להבין מההתנהלות הזאת?
טור זה עבר שיפוץ ותיקון כי לא הייתי מרוצה ממנו, הוא עדיין לא מושלם אבל אני מקווה שכעת הקורא יוכל להבין בצורה טובה יותר את כוונתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה