ביקורת ספרים: "יחזקאל - הנביא שהיה בן אדם", מאת: הרב אמנון בזק

 בימים האחרונים סיימתי לקרוא/ללמוד את ספרו החדש של הרב אמנון בזק "יחזקאל - הנביא שהיה בן אדם". 

אם אינכם זוכרים את הפעם האחרונה שבו למדתם ספר יחזקאל, ובודאי אם מעולם לא הצלחתם לצלוח את ספר יחזקאל מתחילתו לסופו, אני ממליץ על הספר הזה. 

המחבר מחלק כל פרק בספר לתתי פרקים, על פי נושאים, מביא את פסוקי הנביא, כאשר בהערות השוליים מתייחס לפרשנות המילולית של הפסוקים. בגוף הספר המחבר נמנע מלהיכנס לדיוני פרשנות מילולית, והוא מנתח בו את תוכן הפרק בקצרה. 

כדרכם של ספרי הנביאים, יש פרקים הנחשבים למעניינים יותר, ואחרים הנחשבים למשעממים יותר. המחבר בספר מלמד את כלל פרקי הנביא, פעמים הוא מאריך יותר ופעמים הוא מקצר. 

הוא אינו נרתע מלעסוק בפרקים הנחשבים לסבוכים: מראה המרכבה, נבואת צור שלכאורה לא התקיימה, הפרקים המתארים את המקדש העתידי, וכן את הפסוקים שעליהם אמרו חז"ל שהם "סותרין דברי תורה". 

ישנם בספר כמה וכמה חידושים יפים, ביניהם בהסבר מעשה המרכבה. אך ככלל, ברוב הפרקים לא תמצאו חידושים גדולים, אלא דיון פרשני ההולך בעקבות גדולי המפרשים לאורך הדורות. 

אביא דוגמא לאחד החידושים בספר:

בנבואת ההקדשה של יחזקאל מצטווה הנביא (ג.א-ב) "אכול את המגילה הזאת, ולך דבר אל בית ישראל". הפסוק הבא מתאר את אשר התרחש: "ואפתח את פי ויאכלני את המגלה הזאת". 

כך מסביר אברבנאל את הפסוק:

"זכר הכתוב שכן עשאו הנביא שפתח פיו ואכל את המגילה רוצה לומר ששמעה וקבלה ולמדה היטב," 

לעומת זאת, המחבר מסביר כך:

"יחזקאל מתחיל למלא את הצו, אך גם זאת רק באופן חלקי. אין הוא אוכל את המגלה, אך הוא עושה צעד ראשון לשם כך: 'ואפתח את פי ויאכלני את המגלה הזאת'".

מה בכל זאת היה חסר לי מהספר?

- אלא אם פספסתי משהו, לא מצאתי בספר כלל התייחסות למימרת חז"ל:

"אמר רב יהודה אמר רב: ברם, זכור אותו האיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלו לו ג' מאות גרבי שמן וישב בעלייה ודרשן". (שבת יג ע"ב)

אמנם הספר מתמקד בפשט הכתובים וככזה אין חובה להתייחס לדברי חז"ל אלה. את אותם הפסוקים בספר ה"סותרין דברי תורה" מסביר המחבר כהעלאת רמת הקדושה בעם ישראל (ובקרב הכהנים) לקראת בניית בית המקדש לעתיד לבוא. ועם זאת, אם מצא המחבר מקום להתייחס בהערת שוליים לשיר "יחזקאל" של חיים חפר, היה נכון גם להתייחס (או לפחות להפנות) גם לדברי חז"ל ידועים אלה. 

עדכון:

המחבר העמידני על טעותי שאכן פספסתי ובהערת שוליים מס' 28 בעמוד 543 כותב המחבר:

בסוף אותה סוגיא נאמר: "אמר רב יהודה אמר רב: זכור אותו האיש לטוב וחנינא בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלו לו ג' מאות גרבי שמן וישב בעלייה ודרשן". אך הגמרא איננה מביאה את דרשותיו של חנינא בן חזקיה, ואין אנו יודעים באיזו דרך יישב את הפערים שבין ספר יחזקאל לבין האמור בתורה.

- יש משהו בספר יחזקאל שתמיד הציק לי, אך גם בסיום ספר זה לא מצאתי תשובה המניחה את דעתי. ספר יחזקאל מתרחש בבבל על נהר כבר, שם נמצא הנביא יחד עם גולי החרש והמסגר, אך תוכן נבואותיו עוסק בתועבותיה של ירושלים. מה המטרה? אז הנביא חוזר ואומר "וידעו כי נביא היה בתוכם" (ראו גם בסרטון המצורף). אך האם זה באמת מסביר את המטרה? אם המטרה היא "וידעו כי נביא היה בתוכם", האם לא היה נצרך שיחזקאל יתמקד יותר בתיאור החורבן, מאשר בתיאור החטאים הגורמים לחורבן? ולשם מה נצרך הידיעה "כי נביא היה בתוכם"? כדי שלאחר החורבן יקשיבו לו? אך מה החשיבות הגדולה בנבואות יחזקאל שלאחר החורבן, שהם מיעוט הנבואות בספר? נדמה לי שיש עוד מה להציע בענין שאלה זו. 

"בראש השנה בעשור לחדש"

 הרב יואל בן-נון בספרו "זכור ושמור" טוען כי ראש השנה איננו יום, אלא תקופה של 22 יום, החל מא' בתשרי ועד לכ"ב בתשרי, שמיני עצרת.

לטענתו זו הוא מביא הוכחה מספר יחזקאל.

ההבנה של הרב יואל בן-נון היא כהבנת חז"ל שהביטוי "ראש השנה" הוא שם-עצם (Proper Noun). 

הרב אמנון בזק, בספרו יחזקאל, שיצא לאור לאחרונה, טוען ש"ראש השנה" הוא בכלל בניסן, שהרי ניסן הוא "ראשון הוא לכם לחדשי השנה".

אם אני מבין נכון את דבריו,  הרב בזק טוען ש"בראש השנה" זה לא שם-עצם אלא תיאור זמן, דהיינו "בראש השנה" = בתחילת השנה. כלומר, בתחילת 25 שנה לגלותנו. ואז צריך רק לשער לפי איזה מנין מנו את שנות הגולה, והוא מניח שמנו לחדש ניסן ה"ראשון לחדשי השנה".

משפטים לא יחיו בהם

הגמרא בסוף מסכת מגילה (דף לב) אומרת:

ואמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן: כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה - עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ') "וגם אני נתתי להם חקים לא טובים וגו'". מתקיף לה אביי: משום דלא ידע לבסומי קלא (יחזקאל כ') "משפטים לא יחיו בהם" קרית ביה? [=משום שלא ידע לבסם את קולו, אתה קורא עליו "משפטים לא יחיו בהם"?!] אלא כדרב משרשיא, דאמר: שני תלמידי חכמים היושבים בעיר אחת ואין נוחין זה את זה בהלכה - עליהם הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם". 

הגמרא הזו קשה מכמה צדדים:
- מה חשב רבי שפטיה בשם רבי יוחנן? האם הוא היה סבור שהקורא בלא נעימה מגיע לו ש"לא יחיו בהם"?
- כיצד מתחברים דברי רב משרשיא לדברי רב שפטיה? ברור ששניהם דורשים את הפסוק "וגם אני נתתי להם וכו'", אך הגמרא מביאה את דברי רב משרשיא מתוך קושיא על רב שפטיה, האם דבריו מסבירים באיזה שהוא אופן את דברי קודמו?

את המזור לשתי שאלותי מצאתי בספר "דף על דף", שתי התשובות נחמדות ביותר, אך התשובה לשאלה הראשונה היא מבריקה ביותר.

להשיב על השאלה הראשונה מביאים את דבריו של הגאון מטשאבין:

ומשמי' דהגאון מטשעבין זצ"ל אומרים ששאל, וכי עונש גדול כ"כ מגיע למי שקורא בלי נעימה שיאמר עליו הכתוב וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו וגו', - הוא מותיב והוא מפרק, דפשוטו של מקרא הוא בלשון תמיהה, וכי אני נתתי להם חוקים לא טובים, אבל מי שקורא בלי נעימה הרי עליו הכתוב אמור בניחותא ודפח"ח.

דבריו הם גאוניים לא רק משום שהוא נותן פשט יפה ומבריק בגמרא במגילה, אלא כי הוא גם מציע פשט מעניין לפסוקים ביחזקאל כ':

(כא) וַיַּמְרוּ בִי הַבָּנִים בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא שָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּם בַּמִּדְבָּר:
(כב) וַהֲשִׁבֹתִי אֶת יָדִי וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם לְעֵינֵיהֶם:
(כג) גַּם אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְהָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹת אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת:
(כד) יַעַן מִשְׁפָּטַי לֹא עָשׂוּ וְחֻקּוֹתַי מָאָסוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ וְאַחֲרֵי גִּלּוּלֵי אֲבוֹתָם הָיוּ עֵינֵיהֶם:
(כה) וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם:(כו) וָאֲטַמֵּא אוֹתָם בְּמַתְּנוֹתָם בְּהַעֲבִיר כָּל פֶּטֶר רָחַם לְמַעַן אֲשִׁמֵּם לְמַעַן אֲשֶׁר יֵדְעוּ אֲשֶׁר אֲנִי יְקֹוָק: 

מה פירוש פסוק כ"ה? איך בכלל אמורים לקרוא אותו?
בפירוש דעת מקרא מביאים ארבעה פירושים לפסוק זה, ומצדדים בראשון:
א. יצרם הכשילם ללכת בחוקים לא טובים.
ב. מסרתים ביד אויביהם שישימו עליהם חוקים לא טובים.
ג. חוקי ה' במקום שיהיו להם סם חיים היו להם סם ממית.
ד. הכוונה לקללות שבתוכחה.

הגאון מטשעבין מציע כאן פירוש נוסף, לקרוא את הפסוק עם סימן תמיהה: "וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם?!". כלומר, הנביא אומר שבני ישראל הלכו וחיללו שבת ועבדו עבודה זרה. ואז הנביא אומר כמאמר מוסגר: וכי אני הוא זה שנתתי להם חוקים רעים כאלה להעביר את בניהם למולך?! וסוף פסוק כו "למען אשר ידעו אשר אני ה'" חוזר לפסוק כג.
אני מסכים שזה לא פירוש חלק לחלוטין, אבל הוא בהחלט מחודש ומבריק.

ביחס לקושיא השניה על הגמרא במגילה מביאים ב"דף על דף" בשם ספר שלמי-דוד את הפירוש הנחמד הבא:

נראה דבאמת רבי משרשיא לפרש דבריו של ר' יוחנן קאתא, והא דקאמר ר' משרשיא שני תלמידי חכמים היושבים בעיר אחת, הן הן הדברים דקאמר ר' יוחנן כל השונה, דר' יוחנן הכי קאמר, שהתלמידי חכמים היושבים ועוסקים בתורה, צריכים להיות נוחים זה לזה בהלכה, דליקח דוגמא לעצמם את השרים והשרות מזמרי זמר בכלי זמר זה מזה שונים, זה בא בתקוע שופר וזה בנבל וכינור, האחד ישמיע קול בתוף ומחול והשני במינים ועוגב, זה בא במצלתיים וזה בחצוצרות, וכן המזמרים בפה קולם משונה זה מזה, האחד קולו עב והשני קולו דק, וכל הקולות כאחד הם הרמוניא אחת, וצריכים להתחשב זה עם זה, אשר כל אחד על מקומו יבא בשלום בזמנו וכפי שיעורו, כי עת לכל אחד ואחד, כי יש זמן אשר בעל קול העב צריך להגביה קולו ובעל קול הדק צריך שינמיך קולו, ולפעמים להיפך, ולפעמים צריכים להשמיע קול הנבל ולפעמים את קול הכנור, וזמנו של זה לא כזמנו של זה, וכדי להנעים את הקול צריכים המזמרים להבחין, מתי יאריכו בשופר ויקצרו בחצוצרות, ומתי יקצרו בשופר ויאריכו בחצוצרות, ואינם רשאים לעבור הזמן המוגבל להם על פי חכמת המוזיקא, אבל אם האחד את גבול רעהו ישיג, ולא ישגיח שלא להקדים או לאחר בשירו וזמרו, אז תתבטל ההרמוניא ולא ינעם קולם באזני שומעיהם, ולא ישיגו תכליתם לשמח בני אדם בשירם וזמרם.
וזו היא הדרך אשר ילכו בה תלמידי חכמים בעבודתם בקודש, דהם צריכים ליתן זה לזה להקדיש ליוצרם בנחת רוח כל אחד במחיצה שלו, ואל יהרסו לעלות במחיצתו של חבירו, כי משה מחיצה לעצמו ואהרן מחיצה לעצמו, ואיזהו חכם המכיר את מקומו הראוי לו, ולא ידחוק עצמו למקומו של חבירו. והרמוניה כזו היא שלום אמיתי אשר כולם על מקומם יבואו בשלום.
אמנם תלמידי חכמים המתגרים זה בזה, ואחד נכנס בגבולו של חבירו, וכבודו אינו חביב עליו כשלו, עליהם נתכוון ר' יוחנן באמרו כל הקורא בלא נעימה ושוגה בלא זמרה, שאין נוטלים לדוגמה את הנעימות של שירה וזמרה, עליהם הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים.
ואביי בשמעו את דברי ר' יוחנן והבינם כפשטן שפיר הקשה, ומשני הש"ס אלא כדר' משרשיא, רצה לומר דפירוש דברי ר' יוחנן הם כדר' משרשיא, שגם ר' יוחנן כיוון בדבריו לומר שני תלמידי חכמים היושבים ואין נוחין זה לזה בהלכה, האחד נכנס בגבול חבירו לקנטרו ולקפחו עליהם הכתוב אומר וכו', ודו"ק.