יום שלישי, 13 במרץ 2012

צרכי הציבור

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

התיאור הבא מבוסס על מקרה אמיתי: קהילה צעירה יחסית שיש בה הרבה ילדים קטנים. הקהילה מעוניינת לקיים קריאת מגילה ולאחר מכן לערוך אירוע קהילתי לכבוד חג הפורים. הבעיה היא שאם כל הקהילה תגיע לקריאת המגילה באותו הזמן עם כל הילדים הקטנים, הדבר ייצור רעש שבהכרח יכביד על שמיעת המגילה של כלל הציבור. בנוסף, סביר להניח שמתוך כלל המשפחות שישתתפו בקריאת המגילה, יהיו מספר הורים שיצטרכו לצאת עם ילדיהם בזמן הקריאה ובכך יפספסו חלק מהקריאה ולא יצאו ידי חובת שמיעת קריאת המגילה.

שתי הצעות לפתרון הבעיה:

אפשרות אחת היתה לקיים שתי קריאות, אחת אחרי השניה, ולהודיע שכלל ההורים מתבקשים להערך בהתאם כך שהורה אחד יגיע לקריאה הראשונה בזמן שההורה השני שומר על הילדים ולאחר מכן הם יתחלפו. בכך נרוויח שקט מרבי בזמן הקריאה. בנוסף, המתפללים ייערכו מראש לשמוע את קריאת המגילה מבלי שיצטרכו לשמור על ילדיהם ובכך יוקל עליהם לשמוע את המגילה. הבעיה בסידור הזה היא, שהפעילות הקהילתית תידחה בערך בשעה. אם מדובר בקהילה עם הרבה ילדים קטנים, יש סיכוי שהשעה הזאת היא קריטית לעצם קיום הארוע.

האפשרות השניה היתה לקיים קריאה אחת מרכזית לכולם, ולהודיע שעבור מי שלא יצא בקריאה המרכזית תתקיים קריאה זריזה נוספת מיד אחרי הקריאה המרכזית. מן הסתם בקריאה המרכזית יהיו אי אלו רעשי רקע, אך אם בעל הקורא יהיה בעל קול מספיק חזק, הוא יצליח להתגבר על רעשי הרקע. הורים שיצטרכו לצאת עם ילדיהם באמצע הקריאה או הורים שיודעים מראש שילדיהם לא ייתנו להם מנוחה בזמן הקריאה יוכלו להשתתף בקריאה הזריזה. הפעילות הקהילתית תוכל להתחיל מיד בסיום הקריאה המרכזית בהשתתפות כלל ילדי הקהילה ורוב ההורים. הבעיה בסידור הזה היא שבתוך עמנו אנו יושבים ואנחנו יודעים שאצל רבים הנסיון להישאר לקריאה נוספת, הגם שהם לא יצאו ידי חובה בקריאה הראשונה, הוא קשה מאד וסביר להניח שיהיו כאלה שלא יעמדו בו.

למעשה, בבואנו לשקול את שתי האפשרויות הללו עלינו לשאול את עצמנו שתי שאלות: האם יש ערך הלכתי בקיום פעילות קהילתית? ועד כמה מוטלת עלינו האחריות לשמירת המצוות של כל אחד מחברי הקהילה? הרי בסופו של דבר גם אם נבחר באפשרות השניה, אנו נותנים לכל אחד את האפשרות לשמוע מגילה בקריאה הזריזה. אפשר לשלב את שתי השאלות לשאלה אחת: עד כמה צריך להתחשב בפרט מול הצרכים של הכלל?

שאלות מעין אלו עולות בשלל מצבים.

ניתן עוד דוגמא אחת. קהילה מעוניינת לקיים שיעור תורה בזמן סעודה שלישית, לאחר מנחה בשבת. קבעו את זמן מנחה כך שהתפלה תסתיים צמוד לשקיעה באופן שלא יהיה כדאי לאנשים ללכת ולחזור וכך יישארו לשיעור, ובנוסף זה לא יהיה מוקדם מדי בימות החורף כך שאנשים יספיקו גם לישון וגם להתעורר בזמן לתפילה ולשיעור. מנגד, אנשים מסוימים מתלוננים על כך שמנחה מאוחרת מדי וזה לא מאפשר להם לסעוד סעודה שלישית עם משפחתם. גם כאן מתעוררות השאלות: האם הערך של קיום השיעור גובר על הערך של אנשים פרטיים שלא מעוניינים להשתתף בשיעור ולסעוד בביתם עם משפחתם? או במילים אחרות: עד כמה צריך להתחשב בפרט מול הצרכים של הכלל?

שאלות בסגנון זה לובשות צורות שונות ונפגשים בהן בהזדמנויות שונות. הן כמובן אינן קיימות רק במישור הקהילתי, אלא נמצאות גם במרחב הציבורי שלנו. הרבה מפסיקות בג"ץ המטרידות אותנו מאד בשנים האחרונות נגעו לשאלות דומות: עד כמה הרוב יכול לכפות את דעותיו על הפרט, ועד כמה הרוב צריך לקחת בחשבון שיש בתוכו פרטים שלא נוחה להם הכרעת הרוב.

הצד השווה בכל השאלות הללו הוא שלא קל להכריע בהם, ויש סיכוי טוב שבכל הכרעה יהיה מי שלא יהיה מרוצה.

5 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

ישנה אפשרות נוספת, והיא להפסיק להיות חרדתיים ואובססיבים עם קריאת המגילה.
'יצאת לרגע עם הילד וחזרת', שום דבר לא קרה.
מרוב שפורים הוא דרבנן, הופכים אותו 'בנהפוך הוא' 'לאובססית הלכה' הן בעניין קריאת המגילה, הן בעניין 'בו ביום' של מתנות לעניים.

האם כבוד הרב מסוגל גם 'להרגיע את הקהילה' או שסחף 'הצריכים' וה'מה יגידו' (או שמא זה 'מה יגיד הקב"ה' ?) מחייב להיות בריצת האמוק הזו המתבטאת יפה בפורים.

סליחה על הלשון המעט חדה, אבל לכבוד האל ב"ה והתורה והקהילה ואתה ואני - היא נאמרה.

שלמה אמר/ה...

לכותב שמעלי- אפשר להסתכל על זה כחרדה ואובססיביות, ואפשר גם להסתכל בדרכים אחרות (כגון: רצון עמוק לשמירת התורה ולקרבת אלוקים דרך מחויבות להלכה, אותה מחויבות ששמרה עלינו יהודים משך שנות גלות רבות). אין בכוונתי להתווכח- זכותך לחשוב אחרת - אבל קח בחשבון שבדרך זו לא תקדם הרבה יהודים לכיוון שאתה רוצה.

שלמה אמר/ה...

לגופו של פוסט
נראה לי קצת מצמצמם להציג את השאלה כהכרעה בין ערכים.
להבנתי, ממה שראיתי אצל מו"ר (הרב צפניה דרורי), הרב נותן את עיקר המשקל לתוכן הרוחני של ה"לו"ז הבעייתי", ועל פי זה מכריע בין הערכים ההלכתיים.

רוח הדברים בפוסט היא "ההלכה מפריעה לחיים, עד כמה נוכל להכליל ענייני חולין בתוך ההלכה כדי למנוע הפרעות?"

וסתם הערה
קשה לי עם "חובות הלכתיות" שבאות על חשבון המשפחה. ברובן, אגב, יש מקום גדול להקל. אני חושב שבתים רבים היו יותר שמחים אם היו מנצלים את הקולות הללו. "המחמיר תבוא עליו ברכה", אם הוא שמח מהחוּמרא, וגם האנשים שתלויים בו, אז תבוא עליו ברכה. אחרת "והבאתי עלי קללה ולא ברכה"....

RavTzair אמר/ה...

אנונימי,
אני רואה ב"ייקיות" של קריאת מגילה איזון בריא לדברים אחרים בפורים. כך התחנכתי ואני חושב שיש בזה הרבה אמת.

שלמה,
אני מצטער שכך הבנת את דברי. דווקא הדוג' של סעודה שלישית מול שיעור היה אמור לומר שאין כאן "חובה הלכתית" מול "צורך משפחתי". אלא התנגשות בין צורך של יחיד מול צורך של ציבור.

דרור אמר/ה...

לא הבנתי מפני מה יש כאן עניין קהילתי מול משפחתי. הלא גם ס"ש היא חיוב בשבת ואיך ניתן לוותר עליה??
אצלנו פתרו את העניין בסעודה שלישית קהילתית למשפחות בשולחנות נפרדים. כך גם נמצאים יחד וגם עם הילדים וגם עם הקהילה. זה עובד יופי