התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.
לפני כמה שבועות פורסמו בעיתונים המקומיים בעיר מגורי מודעות של הקהילה הרפורמית ובה הזמנה לילדים בעלי מוגבלויות ולהוריהם לבוא ולהשתתף בתפילה מיוחדת לבעלי מוגבלויות.
הרבה מחשבות עלו בראשי לנוכח קריאת הפרסומת. הקהילה הרפורמית בעיר היא בטילה בשישים ביחס לקהילות האורתודוכסיות, יש יותר מפי ששים קהילות כאלה בעיר, ואעפ"כ זה נדיר ביותר למצוא במקומונים הזמנה לתפילה באחד מבתי הכנסיות הללו. אך זו הערה צדדית.
הסיבה שלשמה אני מפנה לעבר אותה פרסומת-הזמנה, היא האופן המיוחד ויוצא הדופן בו הקהילה הרפורמית מזמינה את משפחות הילדים בעלי המוגבלויות להיות חלק מקהילתם. זה אינו מתבטא רק בפרסומת הזאת, באתר הקהילה מדגישים כי "קהילות היהדות המתקדמת שמחות ללוות ברגעים המרגשים והמיוחדים של חגיגת בר ובת המצווה גם ילדים בעלי קשיי למידה וילדים בעלי צרכים ייחודים. לכל ילד וילדה ולכל משפחה יש אצלנו מקום בבית הכנסת ובלב.".
לא פעם שמעתי התייחסות של הרב יובל שרלו לכך שזו בושה שבתי הכנסת שלנו אינם פתוחים בפני אותם משפחות (קישור):
במקום אחר הרב שרלו מפנה למאמר שכתב הרב אלישע אבינר על כך שיש להתיר הלכתית לילד שלוקה בשכלו לעלות לתורה אחר שמלאו לו י"ג (קישור):
בסוף דבריו שם כותב גם הרב אלישע אבינר על כך שבמציאות הקיימת היום עלינו להסתגל מציאותית והלכתית לכך שבעלי מוגבלות יהיו חלק אינטגרלי מהקהילה (קישור):
אמירה זו כלל אינה פשוטה. לאחרונה הפנה אותי מישהו לדיון שנערך בנושא בכנס עבור תלמידים הלומדים לרבנות באחת המוסדות בארה"ב. הנה חלק מהשאלות שנידונו שם (קישור – תרגום שלי מאנגלית):
כפי שאפשר לראות, הנגשת בתי הכנסת והקהילות לבעלי מוגבלויות היא לא רק בהנגשה פיזית, אלא גם ע"י בהנגשה רוחנית. זאת, ע"י התייחסות הלכתית לשאלות העולות סביב הנושא, שאלות שלפחות לגבי חלקן זו תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית שמתמודדים איתן. וכמובן, בראש ובראשונה צריך הנגשה תודעתית.
[עוד בנושא "הדרת בעלי מום בהלכה ובממסד הדתי" ראו כאן לקישורים רבים בנושא.]
לפני כמה שבועות פורסמו בעיתונים המקומיים בעיר מגורי מודעות של הקהילה הרפורמית ובה הזמנה לילדים בעלי מוגבלויות ולהוריהם לבוא ולהשתתף בתפילה מיוחדת לבעלי מוגבלויות.
הרבה מחשבות עלו בראשי לנוכח קריאת הפרסומת. הקהילה הרפורמית בעיר היא בטילה בשישים ביחס לקהילות האורתודוכסיות, יש יותר מפי ששים קהילות כאלה בעיר, ואעפ"כ זה נדיר ביותר למצוא במקומונים הזמנה לתפילה באחד מבתי הכנסיות הללו. אך זו הערה צדדית.
הסיבה שלשמה אני מפנה לעבר אותה פרסומת-הזמנה, היא האופן המיוחד ויוצא הדופן בו הקהילה הרפורמית מזמינה את משפחות הילדים בעלי המוגבלויות להיות חלק מקהילתם. זה אינו מתבטא רק בפרסומת הזאת, באתר הקהילה מדגישים כי "קהילות היהדות המתקדמת שמחות ללוות ברגעים המרגשים והמיוחדים של חגיגת בר ובת המצווה גם ילדים בעלי קשיי למידה וילדים בעלי צרכים ייחודים. לכל ילד וילדה ולכל משפחה יש אצלנו מקום בבית הכנסת ובלב.".
לא פעם שמעתי התייחסות של הרב יובל שרלו לכך שזו בושה שבתי הכנסת שלנו אינם פתוחים בפני אותם משפחות (קישור):
"במקום בו לא מנגישים את בית הכנסת לבעלי מוגבלויות פיזיות ונועלים את העלייה לתורה בפני בעלי מוגבלויות נפשיות – אנשים בוחרים באלטרנטיבה האחרת, בין אם היא מגדירה את עצמה כיהדות "מתקדמת", ובין אם היא התעלמות מוחלטת מהקשר לאמונתם."
במקום אחר הרב שרלו מפנה למאמר שכתב הרב אלישע אבינר על כך שיש להתיר הלכתית לילד שלוקה בשכלו לעלות לתורה אחר שמלאו לו י"ג (קישור):
"מסתבר שכל נער שעבר את גיל 13 רשאי לעלות לתורה גם אם הוא "קטן" בשכלו. כמו כן, מסתבר שהוא מצטרף לזימון. לענין זימון מבואר ברמ"א (או"ח סי´ קצט י), ששוטה המכוון ומבין מצטרף לזימון. המגן אברהם והמשנה ברורה פירשו שלא מדובר בשוטה גמור (= חולה נפש) אלא במי "שאינו חכם כל כך כשאר אינשי = בני אדם והעם מחזיקין אותו לשוטה". תיאור זה מתאים לתיאור של מי שלוקה בשכלו. אם כן, נפסק במפורש שנער הלוקה בשכלו מצטרף לזימון. מכאן ניתן גם להסיק שהוא מצטרף למנין, כלומר: משלים את המנין לתפילה . "
בסוף דבריו שם כותב גם הרב אלישע אבינר על כך שבמציאות הקיימת היום עלינו להסתגל מציאותית והלכתית לכך שבעלי מוגבלות יהיו חלק אינטגרלי מהקהילה (קישור):
"שערי החכמה הולכים ונפתחים, בתורה, במדע ובטכנולוגיה. גם שערי החכמה האנושית שהיו נעולים הולכים ונפתחים. פוטנציאל אנושי מופלא שהוזנח בעבר הלוא-רחוק הולך ומתגלה. נערים הלוקים בשכלם מגיעים להישגים מיוחדים, המאפשרים את צירופם המלא בתוך הקהילה, כבעלי מעמד שווה, אפילו מבחינה הלכתית. מהפיכה זו איננה מתחוללת מאליה, היא פרי של מאמץ חינוכי אדיר שכולנו צריכים להשתתף בו. "
אמירה זו כלל אינה פשוטה. לאחרונה הפנה אותי מישהו לדיון שנערך בנושא בכנס עבור תלמידים הלומדים לרבנות באחת המוסדות בארה"ב. הנה חלק מהשאלות שנידונו שם (קישור – תרגום שלי מאנגלית):
"שאלה1: בקהילה הקטנה והמצטמקת שלך ישנן עשר מדרגות בכניסה לבניין בית הכנסת. לא ידוע לך על חבר בקהילה שאינו יכול לעלות מדרגות, וכבר הורידו 10% מהמשכרות שלך כרב השנה אחרי שנגרמו לקהילה נזקים רציניים בהוריקן סנדי.
אתה הרב, מה אתה עושה במקרה הזה?
שאלה2: יחזקאל, 24, הוא בוגר ישיבה שגם שירת בצבא ארה"ב באפגניסטאן, ועלה שם עם הג'יפ שלו על מוקש והוא נפצע קשה – כולל איבוד זרועו השמאלית, שעליו היה רגיל להניח תפילין. הוא מבקש להפגש עם קצין הדת ביחידתו ופונה אליו: "רבי, אני רוצה להניח שוב תפילין. מה לעשות?".
אתה הרב, מה אתה עושה במקרה הזה?
שאלה3: חבר קהילה שאיבד לאחרונה את מאור עיניו, פונה אליך בשאלה: "מאז שאיבדתי את חוש הראיה שלי אני מרגיש נורא בודד. כדי להפיג את בדידותי אני מאזין דרך הרדיו או המחשב לספר או לשירה. האם יש אפשרות להאזין גם בשבת?"
אתה הרב, מה אתה עושה במקרה הזה?"
כפי שאפשר לראות, הנגשת בתי הכנסת והקהילות לבעלי מוגבלויות היא לא רק בהנגשה פיזית, אלא גם ע"י בהנגשה רוחנית. זאת, ע"י התייחסות הלכתית לשאלות העולות סביב הנושא, שאלות שלפחות לגבי חלקן זו תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית שמתמודדים איתן. וכמובן, בראש ובראשונה צריך הנגשה תודעתית.
[עוד בנושא "הדרת בעלי מום בהלכה ובממסד הדתי" ראו כאן לקישורים רבים בנושא.]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה