מתגברים או נשברים, הערה בתרגום אונקלוס לפרשת בשלח

השבת, בעודי קורא שניים מקרא ואחד תרגום הגעתי לפסוק הזה (שמות יז פס' יא):

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק: 

והנה התרגום שמצאתי:

התרגום של המילים "וגבר עמלק" מופיע כ"מתברין דבית עמלק", שפירושו: נשברים בית עמלק. זאת, בניגוד לתרגום של המילים "וגבר ישראל" המופיע כ"מתגברין דבית ישראל". הדבר היה לפלא בעיני, והייתי בטוח שנפלה טעות במהדורה הזאת.
בדקתי במספר חומשים שהיו לידי, ומצאתי (כפי שמופיע גם בפרוייקט השו"ת):

והוי כד מרים משה ידוהי מתגברין דבית ישראל וכד מנח ידוהי מתגברין דבית עמלק:

אך חבר הפנה את תשומת לבי לדברים שנכתבו על כך בספר פרשגן לספר שמות:

מסתבר, שזו אכן גרסה עתיקה של התרגום, שיסודה כנראה בכך שלא רצו לתרגם בציבור "וגבר עמלק", ותרגמו אותו ע"י השמטת האות ג' למשמעות הפוכה: נשברים, במקום מתגברים. 

תביר אינו פסיק - המשך

לפני כמה זמן פרסמתי רשומה תחת הכותרת "תביר אינו פסיק" בו ציינתי כי במהדורת מקראות גדולות "תורת חיים" של מוסד הרב קוק פיסקו את תרגום אונקלוס כך שמילה עם הטעם תביר יקבל לאחריה פסיק. פיסוק זה משנה לפעמים את הבנת פשט הפסוק.

לאחר שבשנה החולפת נהניתי מאד מהופעתו של חומש קורן החדש, לפני מספר ימים רכשתי לעצמי את חמשת החומשים.
למי שלא מכיר, הנה עמוד לדוגמא:

מקור: https://commons.wikimedia.org/wiki/File:%D7%97%D7%95%D7%9E%D7%A9_%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%9F_-_%D7%92%D7%95%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9D.jpg

בין היתר אני נהנה מכך שבניקוד המקרא יש סימן שונה לשווא נע ושווא נח, וכן קמץ שונה לקמץ גדול וקטן. אך במיוחד אני נהנה מהאופן בו הדפיסו את תרגום אונקלוס. התרגום מודפס ברובו בצבע שחור, אך מילים שהם תוספת ולא רק תרגום מילולי הם הדפיסו בצבע אפור, מה שמדגיש ומזכיר ללומד לשים לב שכאן יש פרשנות של אונקלוס.

בהקדמה לחומש מביא המו"ל את המקורות עליהם הסתמך בנוסח החומש, התרגום ופירוש רש"י. בדבריו על התרגום, הוא מתייחס גם לאופן הפיסוק של התרגום:

את נוסח התרגום, ניקודו ופיסוקו קיבלנו מאת מכון שתילי זיתים באדיבות המו"ל הרב יוסף עראקי הכהן ואדם בן נון. נוסח מבורר ומנופה זה משקף את המסורת העתיקה של קריאת התרגום בציבור, כפי שהיא נהוגה עד ימינו אלה בקהילות תימן.
ראוי לציין כי הפיסוק במסורת זו מנוגד לעתים לכללי הפיסוק לפי הטעמים, שכן לפי מסורת זו יש הפסקה בתביר ולא בטיפחא שאחריו. מכל מקום העדפנו להיצמד למסורת ברורה ולא ליצור פיסוק חדש. 

תביר אינו פסיק

רק לפני כמה ימים שמתי לב שבחומש תורת חיים של מוסד הרב קוק פיסקו את תרגום אונקלוס. על פניו זה מצוין, אלא שבחרו בשיטה מוזרה מאד לפסק.
לאחר כל מילה עם תביר הם הוסיפו בתרגום פסיק. אבל לאחר מילה עם טפחא הם לא עשו זאת. כך יוצא שכשיש מילה עם תביר ולאחריו מילה עם טפחא, בתרגום במהדורה זו תהיה פסיק לאחר תרגום המילה עם התביר.
שיטת פיסוק זו יוצרת טעויות במובנה הפשוט של הפסוק.
כך לדוגמא מהקריאה של הבוקר, ראש חודש (לחץ על התמונה להגדלה):

את הפסוק (במדבר כח פסוק יד):

וְנִסְכֵּיהֶם חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ יָיִן זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

 צריך לפסק על פי הטעמים כך:

וְנִסְכֵּיהֶם:
חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר,
וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל,
וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ,
יָיִן.
זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

אך בתרגום המובא בתמונה בחרו לפסק כך:

וְנִסְכֵּיהֶם,
חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל,
וּרְבִיעִת הַהִין,
לַכֶּבֶשׂ יָיִן,
זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

באופן זה משמעות הפסוק השתנה - המילה "יין" כבר אינו נסוב על כלל הנסכים, אלא רק על הכבש (וכלל לא ברור מדוע יש הפסק פסיק בין ה"רביעית ההין" ל"לכבש").

ממה שראיתי מרפרוף בכמה מקומות, צורת פיסוק זה היא עקבית לכל אורך חומשי תורת-חיים.  

"וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים"

המגיד בהגדה של פסח מביא את הדרשה הבאה:

"וירא את עניינו" - זו פרישות דרך ארץ, כמה שנאמר "וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים"

כיצד נלמד 'פרישות דרך ארץ' מהפסוק "וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים"?

הרבי מלובביץ' מסביר בהגדה שלו שבעצם פסוק זה אינו כלל קשור ל'פרישות דרך ארץ':

ולכאורה כוונת הדורש מובנת בפשיטות כי הראיה "כמה שנאמר" מתייחסת לתיבת "וירא", ולא לדרשת "פרישות דרך ארץ", שהיא אינה באה אלא במאמר המוסגר. וכאלו אמר "וירא את ענינו כמ"ש וירא אלהים וגו'", אלא שדרך אגב מפרש מהו "ענינו". 

אך רוב הראשונים לא הסבירו כך, אלא מצאו קשר בין הפסוק "וירא אלהים" לדברי המדרש "זו פרישות דרך ארץ". כך לדוג' מביא הרב כשר בהגדה שלמה את דברי הריטב"א:

כמה שנאמר... וידע אלהים: דבר שאינו יודע אלא הקב"ה בלבד, וזהו התשמיש. 

פרשנים אחרים הסבירו כי יש כאן לימוד על המילים "וידע אלהים" מלשון "והאדם ידע"

הנצי"ב בהעמק-דבר על פרשת שמות מסביר אחרת, שהלימוד נלמד מהמילים "וירא אלהים", ולא מהמילים "וידע אלהים".

וירא אלהים - ראה גם מה שלא שמע, היינו פרישות דרך ארץ, שלא מצאו לבבם לצעוק על זה לפני ה', אבל הקב"ה ראה.

בעניין הפסוק "וירא אלהים", מעניין לשים לב לתרגום היוצא דופן על הפסוק:
וּגְלֵי קֳדָם יְיָ, שִׁעְבּוּדָא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ לְמִפְרַקְהוֹן, יְיָ.

מעבר לעובדה שהתרגום שינה את "וידע אלהים" להיות: ואמר בדיבורו להוציאם, צ"ע גדול מה טעם ראה התרגום להוסיף את שם ה' בסוף הפסוק. [בספר נפש הגר מביא שהיה מי שהציע למחוק שם זה, אך דבר זה קשה ביותר, שכן בכל ההוצאות המדויקות של התרגום שם זה מופיע. בספר זה הוא מסביר את שם ה' להיות כמו 'למען שמו'].