פרקים קודמים:
את ההתבוננות שלנו בדברי חז"ל על שכר ועונש והבנת הקורות את בני האדם בעולם הזה, סיכמנו בכך שניתן להצביע על שתי צורות התייחסות. האחת מבוטאת ע"י רבי יעקב שרבא מתאר במילים: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". השניה היא דברי רבי חנינא: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר: מה' מצעדי גבר כוננו, ואדם מה יבין דרכו."
נפנה עתה לעיין בדברי הראשונים. את העיון נתחיל, שלא כסדר הכרונולוגי, דווקא בדברי ספר החינוך. זאת, משום ששיטתו היא מעט קיצונית ביחס לראשונים אחרים.
ספר החינוך דוחה שתי דעות קיצוניות. הדעה הראשונה אותה הוא דוחה זו דעה הסוברת שהקב"ה משגיח על כל פרט ופרט בעולם (ספר החינוך פרשת תזריע מצוה קסט – מצוות עניין הצרעת):
שיש כתות בני אדם יחשבו כי השגחת השם ברוך הוא על כל המינין בפרט, בין אנשים או כל שאר בעלי חיים, ויש מהן כתות יחשבו כי השגחת השם ברוך הוא על כל עניני העולם, בין בעלי חיים או כל שאר דברים, כלומר שלא יתנועע דבר אחד קטן בעולם הזה רק בחפצו ברוך הוא ובגזרתו, עד שיחשבו כי בנפול עלה אחד מן האילן הוא גזר עליו שיפול, ואי אפשר שיתאחר או יקדם זמן נפילתה אפילו רגע, וזה דעת רחוק הרבה מן השכל.
הדעה הדחויה השניה סוברת שאין כלל השגחת הקב"ה על הנעשה בעולם הזה:
ויש כתות רעות יחשבו שלא ישים השגחתו ברוך הוא כלל בכל עניני העולם השפל, בין באנשים או בשאר בעלי החיים, והוא דעת הכופרים, רע ומר.
הוא ממשיך ומסביר את שיטתו:
ואנחנו בעלי הדת האמתית, לפי מה ששמעתי, נשים השגחתו ברוך הוא על כל מיני בעלי החיים בכלל, כלומר שכל מין מן המינין הנבראין בעולם יתקיים לעולם לא יכלה ויאבד כולו, כי בהשגחתו ימצא קיום לכל דבר, ובמין האדם נאמין כי השגחתו ברוך הוא על כל אחד ואחד בפרט, והוא המבין אל כל מעשיהם. וכן קבלנו מגדולינו, וגם נמצא על זה הרבה כתובים יורו כי הענין כן.
לדבריו, הקב"ה משגיח על כל פרט מבני האדם, אך על המינים האחרים בעולם הוא משגיח רק על הכלל, על המין כולו, ולא על הפרטים. השגחה זו כוללת השגחה אלוהית שמיני בעלי החיים לא ייכחדו מן העולם. כך הוא כותב גם במקום אחר (ספר החינוך פרשת אמור מצוה רצד - שלא לשחוט בהמה ובנה ביום אחד):
משרשי המצוה, שיתן האדם אל לבו כי השגחת השם ברוך הוא על כל מיני בעלי חיים בכלל, ועם השגחתו עליהם יתקיימו לעולם, כי השגחתו בדברים זהו קיומם, ועל כן לא יבטל מן המינין לגמרי כל ימי עולם. ואף על פי שהשגחתו על מין האדם בפרט, וכמו שכתבתי למעלה בסדר אשה כי תזריע עשה ג', לא כן מיני שאר בעלי חיים אלא דרך כלל במין ישים השם השגחתו ברוך הוא, ועל כן נמנענו מלכלות האילן וענפיו ביחד לרמז זה.
וכדברים אלה כותב ספר החינוך גם במצווה תקמה – מצוות שילוח הקן.
ההשגחה על בני האדם גוזרת שבהכרח כשיארע דבר רע לבן-אדם הרי שזה מאת הקב"ה ובעוונותיו (ספר החינוך פרשת אמור מצוה רסד – מצוות ענין טומאת הכהנים לקרוביהם):
משרשי המצוה, מה שכתבתי פעמים הרבה במצוות הקודמות, כי האדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה, כי מהיותו בעל חומר לא יתפעל לדבר בכח עד שיוציא הענינים מן הכח אל הפועל. על כן בבוא אליו עונש מקרה מות באחד מקרוביו אשר הטבע מחייב האהבה להם, תחייבנו התורה לעשות מעשים בעצמו אשר יעוררוהו לקבוע מחשבתו על הצער שהגיע אליו, ואז ידע ויתבונן בנפשו כי עוונותיו גרמו לו להגיע אליו הצער ההוא, כי השם לא יענה מלבו ויגה בני איש כי אם מצד חטאים, וזאת היא אמונתינו השלימה, אנחנו בעלי דת יהודית היקרה. ובתת האדם אל לבו ענין זה במעשה האבילות, ישית דעתו לעשות תשובה ויכשיר מעשיו כפי כוחו.
בהמשך דבריו שם מדגיש ספר החינוך כי מי שתולה מוות של בן-אדם "למקרה הזמן" הרי שזה הבל, וזו דעת הכופרים:
והמתחכמים הכופרים המהבילים כל דברי העולם ומעשי השם הנוראים, ישיתו און בלבם הרע, יתלו מות בני איש למקרה הזמן, ויחשבו במחשבותם הרעים כי מקרה האדם והבהמה מקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה, ועל כן כתבו בספריהם שישרפו, האומלל מי שידאג כלל.
את הדברים הקשים הללו נראה שספר החינוך מסייג מעט כשהוא מגיע למצוות מעקה. כאן התורה אומרת "כי ייפול הנופל ממנו", וספר החינוך צריך להסביר מה יכול להיות רע שאדם, שכנראה הגיע לו למות, אכן מת. לכן, הוא מוסיף למשנתו שהצגנו לעיל עקרון נוסף והוא שגוף האדם משועבד לטבע, ואם האדם לא יזהר ממקרי מוות ונזק ע"י הטבע, הרי שהם יקרו לו (ספר החינוך פרשת כי תצא מצוה תקמו – מצוות מעקה):
משרשי המצוה, לפי שעם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו לפי זכותן או חיובן, וכענין שאמרו זכרונם לברכה [חולין ז' ע"ב] אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, אף על פי כן צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שיהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע שאם תפול אבן גדולה על ראש איש שתרצץ את מוחו או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות, והוא ברוך הוא חנן גופות בני אדם ויפח באפיו נשמת חיים בעלת דעת לשמור הגוף מכל פגע ונתן שניהם הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות והמה ינהגום ויפעלו בם פעולות. ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו, מצד שהוא בעל חומר, ציוהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו.
ואמנם יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם לרוב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ברוך הוא, המה החסידים הגדולים אשר מעולם אנשי השם כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסר האל הטבע בידיהם, ובתחלתם היה הטבע אדון עליהם, ובסופן לגודל התעלות נפשם נהפוך הוא שיהיו הם אדונים על הטבע, כאשר ידענו באברהם אבינו שהפילוהו בכבשן האש ולא הוזק, וארבעת החסידים הנזכרים ששמו אותם לגו אתון נורא יקידתא ושער ראשיהון לא איתחרך. ורוב בני אדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו לבל יקרנו מות בפשיעותינו ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס, ואמרו זכרונם לברכה [תורת כהנים אמור פרשתא ח'] שכל הסומך על הנס אין עושין לו נס. ועל הדרך הזה תראה רוב עניני הכתובים בכל מקום, כי גם בהלחם ישראל מלחמת מצוה על פי ה' היו עורכין מלחמתן ומזיינין עצמן ועושין כל ענינם כאלו יסמכו בדרכי הטבע לגמרי, וכן ראוי לעשות לפי הענין שזכרנו, ואשר לא יחלוק על האמת מרוע לב יודה בזה.
מעניין לשים לב שספר החינוך מצטט כאן בפירוש את דברי רבי חנינא: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה ", ונראה ששיטתו של ספר החינוך תואמת מאד לשיטת ר' חנינא.
אם בהתבוננות בדברי חז"ל ראינו שתי שיטות נגדיות: שיטת ר' יעקב (יחד עם דברי הגמרא הדוחה את דברי ר' אמי ש"אין ייסורים בלא עוון ואין מוות בלא חטא"), ושיטת ר' חנינא (יחד עם דברי ר' אמי), הרי שאצל ספר החינוך אנו לא מוצאים זכר לשיטת ר' יעקב. כשנזכור שר' יעקב גיבש את שיטתו כשראה אדם ההולך במצוות אביו לשלח את קן ומת, הרי שהדברים אף הופכים להיות קשים יותר, שהרי ספר החינוך דוחה בבוז שיטה האומרת שאדם יכול למות ללא תלות במצבו הרוחני (או במצב הרוחני של החברה בה הוא חי). ייתכן וספר החינוך יסבור שאדם זה מת כתוצאה לאותה "שיעבוד הגוף אל הטבע" ושהוא לא נזהר מספיק, אך בסופו של דבר זה עדיין לא יכול להכיל את שיטת ר' יעקב, שכן ר' יעקב בחר לא לתרץ באופן כזה אלא לפרש פירוש חדש ונועז את הפסוק "למען ייטב לך" על עולם הבא.
