‏הצגת רשומות עם תוויות מסעי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מסעי. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 5 ביולי 2013

X 2 רעמסס

שימו לב לדרשה החסידית הבאה:
ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסוכת. הנה אמרו רז"ל [סוטה יא א] שהיה נקרא רעמסס כי ראשון ראשון שהיו בונים היה מתרוסס שלא היה לו קיום, והנה מצות סוכה דירת ארעי בעינן [סוכה ב א] וכתב בעל העקידה בטעם הפשוט לרמז לאדם שיספיק לו לאדם בעולם הזה די ההכרח בלבד כדירת ארעי ראשו ורובו ושלחנו, כי עולם הזה דירת ארעי, כי כל קניני עולם הזה בתים ושדות וכרמים אין לו לאדם יסוד מוסד לסמוך עליהם וכולם נאבדים ממנו, וזהו ויסעו מרעמסס, כאשר נוסעים בני ישראל מרעמסס הם כל קנייני העולם אשר ראשון ראשון שמסגלים הם מתרוססים, אזי ויחנו בסכות יש להם חנייה ודי די הסיפוק והכרח הדירת ארעי רק כסוכה ראשו ורובו ושלחנו, ותנוח דעתם בזה ולא ישתדלו לאסוף המון המותרות.
הדרשן דורש את שמות המקומות בהם היו בני ישראל. כאן הוא עוסק במקומות "רעמסס" ו"סוכות". הוא דורש ומסביר שעל רעמסס אמרו חז"ל שהוא היה "מתרוסס" (=כשהיו בונין קצת היה מתרוסס ונופל וחוזרין ובונין והוא נופל). סוכות כידוע הוא בית ארעי. לכן, אדם שמתייחס לקניינים הגשמיים שלו מתוך ידיעה שהם "מתרוססים" - לא ילכו אתו לקבר, אזי יהיה להם חניה-סיפוק בדירת הארעי - העולם הזה שהוא כסוכה.

עד כאן דברי הדרשן והסבר דבריו.

חז"ל דרשו את דבריהם ש"ראשון ראשון שהיו בונים היה מתרוסס" על הפסוק "וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס". אך דברי הדרשן הם על הפסוק "וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת".
הבעיה היא ש"רעמסס" בפסוק הראשון (ושעליו דרשו חז"ל) איננו הרעמסס שבפסוק השני. גם שמותיהם אינם זהים: הראשון הוא רַעַמְסֵס והשני הוא רַעְמְסֵס.

האם זה הורס את הדרשה? אני מניח שאם אפשר להוציא את הפסוק כל כך הרבה מפשוטו, אז אפשר גם לומר ששני הרעמסס נקראו בשמות כמעט זהים כדי שיהיה אפשר לדרוש את תכונותיו של זה בזה. 

יום חמישי, 8 ביולי 2010

רעיון לפרשת מטות-מסעי

נחמה ליבוביץ' ע"ה באחד מגליונותיה לפרשת מסעי כותבת אודות טעמם של ערי המקלט.
ניתן להצביע על שני טעמים עקרוניים שניתנו לערי המקלט. אחד מהם מופיע בתורה:
וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט, מִגֹּאֵל; וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ, עַד-עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט.
כלומר, להציל את הרוצח בשגגה מידו של גואל הדם.

הטעם השני הוא העומד בבסיס כל מסכת מכות:
אלו הן הגולין: ההורג נפש בשגגה. (מכות פ"ב מ"א)
כלומר, עונש גלות לרוצח בשגגה.

על השוני והמעבר בין שני הטעמים הללו שואלת נחמה את השאלה הבאה:
התוכל להסביר את השינוי הזה מלשון התורה ללשון המשנה?

התשובה המיידית, לדעתי, הוא תשובה הסטורית: בתקופת חז"ל כנראה שלא היו קיימות ערי מקלט והרוצח היה צריך לברוח על נפשו (לשון אחרת: ייתכן והשלטון היה מספיק חזק כדי למנוע גאולת דם), ולכן חז"ל ראו בזה יותר עניין של גלות מאשר עניין של הצלה.

אפשר גם לתת תשובה יותר דרשנית, המתאים לרוח ימי בין המצרים: בתור בנים הגולים מעל שולחן אביהם, היינו רוצים לחשוב שמה שנגזר עלינו הוא בשל עברות שבשוגג.

יש לכם תשובה אחרת? שתפו אותנו.

יום חמישי, 16 ביולי 2009

מדרש לפרשת מטות-מסעי

"זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה" מהו לכם? לכם היא ראויה. משל למלך שהיו לו עבדים ושפחות והיה משיא לעבדיו שפחות מן אוסיא אחרת ולשפחותיו עבדים מן אוסיא אחרת. עמד המלך וחשב בדעתו אמר העבדים שלי והשפחות שלי מוטב שאשיא עבדי לשפחותי שלי לשלי. כך כביכול אמר הקדוש ברוך הוא הארץ שלי שנא' (תהלים כד) "לה' הארץ" ואומר "כי לי הארץ" וישראל שלי הם שנאמר (ויקרא כה) "כי לי בני ישראל עבדים" מוטב שאנחיל ארצי לעבדי שלי לשלי לכך נאמר "זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה":

המדרש לומד מריבוי המילה "לכם" שבפסוק "זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה". המדרש לומד שיש מיוחדות בכך שהקב"ה נותן לעם ישראל דוקא את ארץ ישראל וזה משום ששניהם - גם העם וגם הארץ הם שלו. המדרש ממשיל את הדבר למלך שמעדיף להשיא את עבדו לשפחתו במקום לקחת בני/ות זוג מן החוץ עבור עבדיו.

המדרש מעט תמוה. לכאורה מובן שאם יש מיוחדות לעם ישראל ולארץ ישראל בכך ששניהם שלו, מובן מדוע הקב"ה יעדיף לתת את ארצו דוקא לעמו. אך מה מוסיף המשל? מדוע האדון מעדיף להשיא את עבדיו לשפחותיו ולא לכאלה מן החוץ?

במבט ראשון, המלך מנסה לחסוך בכסף. כנראה שלהביא עבדים מן החוץ עולה כסף - שכן כנראה צריך לשלם עבור עבדים אלו. בכך שהמלך ישיא את עבדיו לשפחותיו הוא יחסוך הרבה כסף. יש פן כזה גם בנמשל. ארץ ישראל היא מוכנה ומזומנת לעם ישראל. יש בה את כל הסגולות הנצרכות לעם סגולה. אין צורך "לטרוח" ולהכין עבור העם דברים נוספים על מה שיש כבר בארץ, לכן טבעי שהמלך יעדיף לתת את ארצו לעמו.

יש כמובן גם פן נוסף. המדרש מתאר איך שהמלך "עמד וחשב בדעתו" והגיע למסקנה "שלי לשלי" - התיאור כאן איננו תיאור של ריווח גשמי גרידא, אלא של הבנה אחרת של המציאות. המלך מבין פתאום שמוטב לכל הנוגעים בדבר שהעבדים והשפחות שלו ינשאו. מוטב למלך, שכן כך הוא יודע שלא נכנס לתוך ארמונו אדם פסול. מוטב לעבד ולשפחה, שכן הם מבינים איש את מעשהו וטבעו של השניה שכן הם גדלו ושרתו באותו מקום. העובדה שהם שייכים למלך, איננו עובדה יבשה, אלא זה תיאור שונה של המציאות. עבד של המלך הוא שונה מעבד שאינו של המלך.

באותו אופן, עם ישראל הוא של הקב"ה - זו סגולה הטבועה בהם המבקשת להשתדך דווקא לארץ ששייכת למלך. ובנוסף, כביכול המלך בעצמו מרויח מזה, שלי לשלי, הקדושה נשארת בטהרתה כשהארץ והעם ששניהם שלו מתאחדים.

יום רביעי, 30 ביולי 2008

מדרש לפרשת מסעי

"אלה מסעי" משל למלך שהיה בנו חולה הוליכו למקום א' לרפאותו כשחזרו התחיל אביו מונה כל המסעות, ואומר: כאן ישננו כאן הוקרנו כאן חששת את ראשך. כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני, לכך נאמר "אלה מסעי":
המדרש נדרש לשאלה: מדוע התורה רואה עניין למנות את כל רשימת המסעות שביצעו בני ישראל במדבר? המדרש משווה את זה למלך שהיה צריך ללוות את בנו החולה למקום מרוחק על מנת שיתרפא. לאחר שהוא סיים ללוותו הוא הזכיר לו כל מקום ומקום שהם הלכו אליו. כך גם הקב"ה הזכיר לעם ישראל את כל המקומות בהם הם חנו במסע הארוך ממצרים ועד ערבות מואב.
נראה שהמדרש רואה ברשימת המסעות מעין סיכום וסיום לספר במדבר כולו. ישנה אפשרות להסתכל על ספר במדבר ולצטט מדברי הנביא ירמיה: "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". אך המדרש הזה רואה אחרת את ספר במדבר. ספר במדבר הוא החומש שלולי "מחלתו" של בן המלך (עם ישראל) היה מסתיים בפרשית "ויהי בנסוע הארון" שבפרשת בהעלותך. רובו של ספר במדבר בעצם "נולד בחטא" - חטאם של בני ישראל שלא היו מוכנים נפשית לכניסה לארץ וזהו מה שאומר המדרש "המקומות היכן הכעיסוני". לצורך ריפויים היה צורך להוליך אותם ארבעים שנה במדבר. חסד הנעורים שבני ישראל עשו עם ה', היה כנראה בסמוך ליציאתם ממצרים אך לאחר שנגזר עליהם ארבעים שנה במדבר היה זה חסדו של ה' שהמשיך ללוות אותם בכל הדרך הארוכה עד שהיו מוכנים להכנס לארץ.
לכן, עפ"י מדרש זה, התורה מונה את הרשימה הארוכה של המסעות. לומר לעם ישראל ראו את החסד הגדול והדאגה הרבה שדאג לכם אביכם שבשמים. אז ייתכן ורובו של ספר במדבר "נולד בחטא", אך על בנ"י להודות להקב"ה שלא עזב חסדו ואמתו עמם ו"בזכות החטא" הם זכו לליווי האישי עד שהם התרפאו.