"לחמניות מזונות"

[הלילה יש לי במקרה הרבה זמן פנוי ואני במקום עם wifi, אז הנה פוסט קצר סביב שני ספרים חדשים שאני קורא בימים אלה]

בכתב העת אסיף, כתב העת החדש של ישיבות ההסדר, שיצא לאור לאחרונה, התפרסם מאמרו של הרב יוסף צבי רימון בנושא "פת הבאה בכיסנין". למי שאינו מצוי בז'רגון ההלכתי, פת הבאה בכיסנין היא מאפה שאיננה לחם אך שלפעמים אדם עשוי לאכול אותה באותה אופן שאוכלים לחם. הדיון סביבה הוא בהלכות ברכות. מכיוון שהיא איננה לחם אזי ברכתה תהיה "בורא מיני מזונות", ולא "המוציא לחם מן הארץ". אבל אם אדם יקבע עליה את סעודתו הוא יברך עליה "המוציא".
אלא, שלא תמיד ברור איזה סוג מאפה מוגדר כלחם, ותמיד יברכו עליה "המוציא", ואיזה כפת הבאה בכיסנין, וכל עוד אדם לא קבע עליה את סעודתו יברכו "מזונות".

במאמרו דן הרב י"צ רימון בין היתר בנושא אותן לחמניות המכונות "לחמניות מזונות". שמם מעיד עליהם שמאן דהוא סבר שלחמניות אלו הינן פת הבאה בכיסנין, ולכן ברכתן תהיה מזונות. אלא, שקביעה זו קשה מאד שהרי לכאורה גם אם ברכתן תהיה מזונות, מאיזה שהוא טעם, הרי שעל לחמניה אדם רגיל לקבוע סעודה. ואם כן, במה תהיה שונה אותה "לחמנית מזונות".

בגדול ניתן לומר שיש כאן שני נושאים:
א. מחלוקת רמ"א ושו"ע בדבר לחם מתוק, אם הוא פת הבאה בכיסנין או לחם לכל דבר.
ב. אם דבר נחשב לפת הבאה בכיסנין, מה נחשב קביעות סעודה שיצריך ברכת המוציא.

הרב רימון אכן סבור שאין טעם שעל לחמניות אלו יברכו מזונות (עמ' 16-17):

ולפי זה להלכה ברור שעל לחמניות מזונות יש לברך "המוציא": ראשית, אין הטעם ניכר בהן, וטעמן כמעט כמו לחמניה רגילה. שנית, אפילו אם היה הטעם ניכר בהן, הרי שעושים אותן לקביעות סעודה, ודבר זה מגדיר אותן כלחם. דבר זה אמור בודאי לשיטת הרמ"א, אך גם לשיטת השו"ע שמסתפק במעט מתיקות, מסתבר שגם הוא דורש דבר שלא רגילים לאכול לקביעות סעודה כדי שייחשב הדבר כמזונות...
לכן אשכנזים ודאי צריכים לברך המוציא על לחמניות מתוקות, אולם מסתבר שכך הדין גם לספרדים, שהרי הדבר נראה כלחם לכל דבר... וכן נראה עיקר למעשה.

וכך הוא כותב גם לגבי ברכתה של חלה מתוקה:

כלומר, הרב רימון סבור שהמחלוקת בין הרמ"א לשו"ע בדבר לחם מתוק הוא תלוי באופן בו אנשים רגילים לאכול ולקבוע סעודה, וממילא שאם קובעים עליה סעודה, כלומר מתייחסים אליה כמו אל לחם רגיל, ברכתה המוציא.

ספר נוסף שהגיע לידי לאחרונה הוא ילקוט יוסף הלכות חנוכה. בספר זה שיצא לאור לפני מספר שבועות המחבר, הרב יצחק יוסף, מרחיב מאד בהערות השוליים על כל נושא שקשור אפילו בעקיפין לחג החנוכה. זאת, בניגוד לילקוט יוסף הלכות מועדים שיצא לאור לפני הרבה שנים והיה כתוב מאד בתמצות.
אגב דיונים שונים סביב נושא הסופגניה המחבר מגיע גם לנושא החלה המתוקה. הנה דבריו:

כלומר, הוא דוחה לחלוטין כל טענה בדבר שינוי במציאות. לדידו, לא רק שכל לחם בעל מתיקות הוא פת הבאה בכיסנין, אלא שקביעות סעודה הוא אך ורק אכילת כמות גדולה של אותה פת.

הרבה דובר לאחרונה על שינויי מציאות המשפיעים על שינויים בהלכה. מעניין שגם בנושא קצת שולי, כמו מה לברך על לחמניה או חלה, גם כן "שינוי המציאות" היא הטענה סביבה נסובה המחלוקת.

למה אין מברכים על מצוות שבין אדם לחבירו?

ברשימה "לעשות עפ"י צווי או עפ"י רצון פנימי?", כתבנו אודות דברי ה'שרידי-אש' על השאלה "מפני מה אין מברכים על מצות משלוח מנות?". בתגובות שם, הפנה חיים מירושלים לדברי הרמב"ם בהלכות ברכות (פרק י"א הלכה ב):

וכל מצות עשה שבין אדם למקום בין מצוה שאינה חובה בין מצוה שהיא חובה מברך עליה קודם לעשייתה. 

הכסף-משנה מדייק בדבריו שהוא כותב בדווקא למצוות שבין אדם למקום, להוציא מצוות שבין אדם לחבירו שאין מברכים עליהם:

ודקדק רבינו לכתוב שבין אדם למקום לומר דבמצות שבין אדם לחבירו כגון עשיית צדקה וכדומה אין מברכין עליהן 

אך מה הטעם שאין מברכים עליהם?

ערוך השלחן, נאמן לשיטתו שגם מצוות שבין אדם לחבירו יש לקיים בגלל הציווי האלוהי, כותב כך (ערוך השולחן חושן משפט הלכות שמירת נפש סימן תכז):

ועל עניני הצדקות שאין מברכין. אלולי דברי הקדמונים ז"ל, היה נ"ל טעם מה שלא תקנו ברכות באלו הענינים דאע"ג דהאיש הישראלי מחוייב לעשות גם מצוות שכליות לא מפני השכל אלא מפני צווי הקדוש ברוך הוא כמש"כ והיה עקב תשמעון את המשפטים וגו' כלומר אפילו המשפטים תשמע מה שצותה התורה ולא תעשה מפני שכלך אלא כשארי מצוות השמעיות מ"מ קדושת ישראל אינו ניכר כל כך בהשכליות כמו בהשמעיות כמ"ש חז"ל ביומא [ס"ז ב] ולכן לא תקנו ברכות על מצוות שכליות ודרך ארץ שיש מהם בכל אום ולשון ולא תקנו לברך אשר קדשנו במצוותיו אם כי אינם עושים רק מפני השכל מ"מ יש בהם עשיות כאלו 

בנו של ערוך השלחן, התורה-תמימה, כותב דברים שנראים דומים, אך נראה שהם למעשה שונים מאד מדברי אביו (תורה תמימה הערות שמות פרק כד הערה ל):

כבר נתעוררו בספרי הראשונים ואחרונים למה אין מברכין על כמה מצות כמו על צדקה וגמילות חסד והשבת אבדה ובקור חולים וכדומה, והרבה טעמים וסברות נאמרו בזה. ולדעתי נראה פשוט, משום דבכלל לשון הברכה אשר קדשנו במצותיו וצונו מורה דבמצוה זו שאנו עושים אנו מקודשים ומובדלים משארי האומות שאינן נוהגות כן, והנה זה במצות שבין אדם למקום, כמו תפלין וציצית וסוכה ולולב וכדומה, שאינן נוהגים באומות, משא"כ במצות שבין אדם לחבירו כאלה שחשבנו הרי הן נוהגות גם באומות ולא שייך על זה אשר קדשנו במצותיו, כלומר שהבדילנו, אחרי שאין אנו מובדלים בהן משארי האומות המתוקנות.
ונראה אשר אל סברא זו כוון הרמב"ם בפי"א ה"ב מברכות שכתב כל מצות עשה שבין אדם למקום מברך וכו', וכתב הכ"מ וז"ל, ודקדק רבינו לכתוב שבין אדם למקום לומר דבמצות שבין אדם לחבירו כגון עשיית צדקה וכדומה אין מברכין עליהן, עכ"ל, ולא ביאר בטעם וסברא, וע"פ באורנו הדברים מאירים, והנה אף על פי שיש איזו מצות יוצאות מכלל זה, אך אולי יש בהם טעם מיוחד, אבל כללות הדברים קרוב לודאי שכן הוא כמש"כ, ודו"ק: 

האב, ערוך השלחן, כתב ש"קדושת ישראל אינו ניכר כל כך בהשכליות", ובנו, התורה תמימה, כתב "שאין אנו מובדלין בהן משארי האומות המתוקנות".

[הערה: הגעתי לשני מקורות אלו בזכות ספר המפתח של רמב"ם פרנקל]

ר' איתם הנקין במאמר "פרקים בתולדות רבי יחיאל מיכל עפשטיין בעל 'ערוך השלחן' – משפחתו וצאצאיו" טוען כי הקשר בין ר' ברוך עפשטיין ה'תורה תמימה' ואביו ה'ערוך השלחן' היה רופף למדי. הוא מוכיח זאת מכך שר' ברוך כמעט ואינו מצטט את אביו, גם במקומות בהם הוא כותב דברים זהים לדברים שכתב אביו, וגם לא במקומות בהם הוא חולק על דברים שכתב אביו. אני חושב שכאן יש דוגמא נוספת לדבריו של ר' איתם, למקום שהיה מתבקש שהתורה תמימה יצטט את אביו או יפנה לדברים שכתב על אותו הנושא.

ברכת הגומל לקטן

את הדברים הבאים ליקטתי מתוך פורום הרבנים המקוון. 

הגמרא בברכות מלמדת על החיוב לברך "הגומל" (ברכות דף נד עמוד ב):

אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות - יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים, ויצא.
מאי מברך? - אמר רב יהודה: ברוך גומל חסדים טובים.
רב יהודה חלש ואתפח, על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן, אמרי ליה: בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא. אמר להו: פטרתון יתי מלאודויי. והא אמר אביי: בעי אודויי באפי עשרה! - דהוו בי עשרה. והא איהו לא קא מודה! - לא צריך, דעני בתרייהו אמן. [=רב יהודה היה חולה ונרפא. באו לפניו חכמים ואמרו לו: ברוך ה' שנתן אותך לנו ולא נתנך לעפר. אמר להם: פטרתם אותו מלהודות. הייתכן?! והרי אמר אביי שצריך להודות בפני עשרה. תירוץ: היו שם עשרה. והרי הוא לא הודה?! תירוץ: הוא ענה אחריהם אמן.]

הנוסח המופיע לפנינו בגמרא לברכה הוא "ברוך גומל חסדים טובים". אך לפני הרא"ש, הרי"ף והרמב"ם היה נוסח אחר: "ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". זה הנוסח אותו אנו אומרים.

הבית יוסף מסביר את פירוש הברכה:

ופירוש הברכה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הגומל לחייבים וכו' כלומר אפילו לאותם שהם חייבים דהיינו שהם רשעים דתרגום (בראשית יח כג) רשע חייבא עם כל זה גומל להם טובות וגם אני כאחד מהם שאף על פי שאיני הגון גמלני כל טוב:

דברים אלו מזכירים את הסיפור בגמרא (בבא בתרא דף י עמוד א):

רב פפא הוה סליק בדרגא, אישתמיט כרעיה בעי למיפל, אמר: השתא כן איחייב מאן דסני לן, כמחללי שבתות וכעובדי עבודת כוכבים. א"ל חייא בר רב מדפתי לרב פפא: שמא עני בא לידך ולא פרנסתו! דתניא, רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה - כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא: +דברים ט"ו+ השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, וכתיב התם: +דברים י"ג+ יצאו אנשים בני בליעל, מה להלן עבודת כוכבים, אף כאן עבודת כוכבים. 

רב פפא ניצל מנפילה ממקום גבוה ובעקבות כך הוא עושה חשבון נפש על מה הגיע לו עונש כל כך חמור ליפול ממקום גבוה. 

וכפי שכתב הבני יששכר (אדר ד' ג') "שמזה יש ללמוד שלא רק כאשר בא על אדם סיבה רעה היזק או חולי כדו', צריך לעשות חשבון הנפש על מה ככה הגיע לו, אלא אף אם כמעט אירע לו היזק ולבסוף ניצול ממנה, גם כן צריך להתיישב בלבו לבדוק ולבחון על מה הגיע אליו ככה ולמה ראוי היה לזה, ומה שניצול, הוא בגלל שתלה לו איזה זכות."

אם אכן עניינו של ברכת הגומל הוא להכיר בכך שהאדם ניצול מסכנה לפנים משורת הדין, אזי אין קטן יכול לברך הגומל שכן הוא אינו בר-עונשין ולכן אינו בגדר "חייבים". 

כך כתב המגן אברהם (אורח חיים סימן ריט):

קטן א"צ להודות דל"ש לומר לחייבים טובות דהא לאו בר עונשין הוא ואם יאמר על אביו לחייבים וכו' זה אסור לו לעשות ואם נאמר דידלג מלת חייבים אין לשנות מטבע שטבעו חכמים וא"ל דחייבים קאי עליו דמצד הגלגול באין עליו יסורין דמנא ידע דלמא הוא בחטא אביו (רמ"מ סי"ד): 

אולם חלק עליו היעב"ץ בספרו מור וקציעה שסבר שחייבים אינו בהכרח המברך אלא שהקב"ה גומל לכולם טובות ובכללם גם לחייבים (מובא בהר-צבי אורח חיים א סימן קיג):

אולם הגריעב"ץ בזה לשיטתו שבספר מור וקציעה חולק בזה על המג"א וסובר שקטן צריך להודות משום דחייבים קאי אשאר אינשי דעלמא. וכן הוא לשון המור וקציעה שם: ולדידי לאו ברירא כולי האי (מ"ש המג"א דקטן א"צ להודות), דמ"ש מכל הברכות דמחנכין אותן בהן וכו', ואי משום דחייבים קאי אשאר אינשי דעלמא, דאינו מוכרח לפרש חייבים דוקא על המברך שנעשה לו נס, כי הגע בעצמך שהוא צדיק גמור ואעפי"כ מברך כך ואם שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, מ"מ הא אמרינן לא יפתח אדם פה לשטן וכו' ואיך יתקנו חז"ל כלשון זה במטבע ברכה אלא ודאי מטבע ברכה כך היא, שכללו בתוך הודאה זו באגב להודות לו ית' על כל הטובות שעושה תמיד בין לראויים ובין לשאינם ראויים, שאפילו להחייבים עושה להם טובות וכו' עיין שם.

המשנה ברורה מביא רק את הדעה האומרת כי קטן אינו מברך הגומל. מהבן איש חי (עקב שנה א') משמע שהוא נוטה לומר שקטן כן יברך, אלא שבגלל הדעות המחמירות הוא מסיק שבמקום שאין מנהג ידוע יברכו בלא ברכה. תלמידו, כף החיים, כותב שהוא מעולם לא ראה ולא שמע שקטן יברך בשם ומלכות. 

ואם נחזור לראשונות, גם לדעות הסוברות שאל לקטן לברך, לכאורה הסובבים אותו יכולים, ושמא צריכים, לומר "בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא", והוא בתורו יכול לענות אמן.

ברכות הנהנין בזמן הבית

הגמרא בברכות (דף לה עמוד א) מבקשת ללמוד מהפסוקים המדברים אודות מצוות נטע רבעי ("וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'") את המקור לכך שיש לברך ברכות הנהנין:
דתנו רבנן: (ויקרא י"ט) קדש הלולים לה' - מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, מכאן אמר רבי עקיבא: אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך
הגמרא אחר כך דוחה ראיה זו ולומדת מסברא שאסור להנות מן העולם הזה בלא ברכה.
עם זאת, הנצי"ב (הרחב דבר ויקרא יט כד) כותב שיש ללמוד עקרון לגבי ברכות הנהנין מנסיון הלימוד של הגמרא:
דכמו שהסמיכו תפלה שלש פעמים במקום תמידים בזמן הבית, והיינו דגם בזמן הבית שהקריבו תמידים היו הכהנים ואנשי המעמד מתפללין על הקרבן... והיה אז מועלת תפלת יחידים אלו בשביל כל ישראל. ועתה כשאין הקרבן להעלות תפלת היחידים הצריכו תפלת כל ישראל וכולי האי ואולי.
כך בזמן הבית היו מברכין ברכת הנהנין על רבעי והיה מועיל על כל ימי העץ על הארץ ועתה כשאין רבעי הצריכו מזה לברך על כל הנאת אכילה.

דברים אלו של הנצי"ב הזכירו לי דברים מחודשים שמביא הרב כשר ב"הגדה שלמה" (נספחים, "הסיבה בליל הסדר", עמ' ריז ואילך) על מצוות ד' כוסות בשם השפת אמת, שהשפת אמת כותב כך:
ונראה שתקנו הכוסות אחר שנחסר לנו הפסח, וזה הרמז אפילו עני שבישראל היינו דורות השפלים לא יפחתו לו מד' כוסות.

עפ"י דברים אלו של השפת-אמת מחדש הרב כשר שיש להקיש דברים אלו גם למצוות הסיבה. כלומר, שגם המצווה מדברי חכמים לאכול בהסבה ניתקנה לאחר החורבן כדי שגם במצב של גלות ושכלל ישראל נמצאים במצב של "עני שבישראל" הם יתנהגו כבני חורין.

ברכת "הטוב והמטיב" על חנוכת בית כנסת

עודכן

האם מברכים "הטוב והמטיב" על בניית בית כנסת?

השולחן ערוך (אורח חיים סימן רכג סעיף ג) כותב:
בנה בית חדש, או קנה כלים חדשים, אפילו היה לו כיוצא באלו תחלה, או קנה וחזר וקנה, מברך על כל פעם, שהחיינו

בשו"ת הלכות קטנות (חלק ב סימן קעט) הוא מביא את השאלה האם מברכים על בניית בית כנסת:
שאלה קהל שבנו או שקנו בית הכנסת אם מברכין: תשובה יעמוד הש"ץ ויברך בקול רם בא"י הטוב והמטיב.

המשנה ברורה (סימן רכג ס"ק יא) מביא את דברי בעל הלכות קטנות (מתוך הבאר היטב) שמברכים הטוב והמטיב:
וה"ה אם קנה בית ודוקא כשבנה או קנה לעצמו אבל אם יש לו שותפות בגוה כ"א מהשותפים מברך הטוב והמטיב [גמרא] וע"כ קהל שבנו או קנו בהכ"נ יעמוד ש"ץ ויברך בקול רם הטוב והמטיב להוציא את כולם:

לעומתו, ערוך השולחן (אורח חיים סימן רכג סעיף ח) חלק עליו מהטעם שאין בית הכנסת שייך ליחיד:
ועל בניין בהכ"נ אין לברך כיון שהוא של רבים דלא כיש מי שהורה שהש"ץ יברך הטוב והמטיב

הכף החיים (סי' רכג) כותב כמו ערוך השלחן בשם החיי אדם:

ואם בנו בית כנסת חדש אין מברכין לא שהחיינו ולא הטוב והמטיב משום דאיכא פלוגתא בזה אלא חזן הכנסת מברך שהחיינו בקול רם על מלבוש חדש או פרי חדש ויכוין לפטור בהכ"נ ויכוונו עליו כל הקהל.

בשערי תשובה (שם) הוא מביא מחלוקת בדבר ברכת "שהחיינו" בעת חנוכת בית כנסת:
וכשבנו בה"כ בק"ק אמשטרדם דרש הרב לחינוכו והורה שהחזן יברך שהחיינו ורב אחר חלק עליו והורה שלא יברך וכן דעתי

החתם סופר (חלק א אורח חיים סימן קנו) מביא מעשה על גדול אחד שנהג לא לברך בשם ומלכות כרגיל, אלא להבליע את הברכה באופן שונה - בתוך אמירת הפסוק "ויברך דוד". החתם סופר מסיק שבודאי מדובר דווקא על הטוב והמטיב ולא על שהחיינו (שפשוט לו שאין לברך). בסופו של דבר מסיק החתם סופר שהמברך לא הפסיד:
והנה נהירנא אלוף נעורי הרב מו"ה מענדל לילג ז"ל רב בבהמ"ד בפ"פ סיפר לי, שהיה הוא תלמיד מובהק של הגאון הגדול מו"ה דוד שטרויז כ"ץ זצ"ל שהיה אב"ד בק"ק פיורדא ותחלתו היה ראש בפפ"ד, וכשנסע מפ"פ ודרש בפ"פ +אולי צ"ל: בפיורדא+ בבהכ"נ, יען היה שמו דוד התחיל ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל ויאמר דוד ברוך ה' אלקינו מלך העולם שהחיינו וכו' (או אפשר הטוב והמטיב לא נהירנא), נראה שהיה הגאון ז"ל מסופק וחש לברכה לבטלה על כן עביד כנ"ל:

נחזור להנ"ל נראה מהגאון ז"ל מדעסיק בחנוך בהכ"נ בהאי ענינא נראה שבירך ברבים הטוב [והמטיב] ושהחיינו ודאי לא בירך, חדא שמביא דברי מג"א לקמן סס"י רכ"ג, ועוד לא שייך שהחיינו אבהכ"נ שנשרף אבל הטוב [והמטיב] שייך, דאפילו אהרוגי ביתר תיקנו כשניתנו לקבורה [תענית ל"א ע"א] ה"נ כשזכו לפאר בית אלקינו ולרומם חורבותיו יברכו:

היוצא מדברינו המברך אינו מפסיד, וטוב בתוך דרשה בשבת להמשיך הענין עד שיבא לכעין שכתבתי בשם הגאון מהר"ד שטרויז כ"ץ זצ"ל, והמברך יתברך:

כדי להשלים את התמונה יש להזכיר את שיטת הב"ח (בסימן כ"ט) שברכת שהחיינו הינה ברכה התלויה בלב, ולכן כל עוד האדם מרגיש שמחה בלבו הוא יכול לברך. לשיטה זו לא אומרים בברכת שהחיינו ספק ברכות להקל.

ראה גם מאמרו של הרב יהודה זולדן בנושא (שמהבחינה ההיסטורית הוא מאד עצוב) - קישור. במאמר זה הוא דן בברכת שהחיינו, הטוב והמטיב וכן על ברכת "מציב גבול אלמנה" בעת בניית בית כנסת. הוא גם מחלק בין בית כנסת בארץ ישראל לבית כנסת בחו"ל.