"וזאת התורה אשר שם משה" – מנהגי ההגבהה

מרן השלחן פסק בסימן קלד שיש לעשות הגבהה (שולחן ערוך אורח חיים הלכות נשיאת כפים ונפילת אפים סימן קלד):

מראה פני כתיבת ס"ת לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע, ולומר: וזאת התורה וכו' תורת ה' תמימה וכו'.

כנראה שכוונתו היא שיש לעשות הגבהה לפני קריאת התורה שכן בסימן קלה הוא מפרט את סדר קריאת התורה.

הרמ"א העיר על דברי השו"ע הללו שנהגו לעשות הגבהה לאחר קריאת התורה:

הגה: ונהגו לעשות כן אחר שקראו בתורה, אבל כשמוציאין אותו אומר הש"צ גדלו והקהל אומרים רוממו כו' אב הרחמים הוא ירחם עם עמוסים וכו'; וי"א לומר על הכל יתגדל (מ"ס פי"ג וטור ומהרי"ל) וכן נוהגים ביום טוב ובשבת; ויש להחזיק התורה  בימין (מהרי"ל), וכשעולה הראשון לקרות אומרים: ברוך שנתן תורה כו' (כל בו).

מנין נובע ההבדל הזה במנהגים?

הרב חיים טלבי, בספרו "וזאת התורה – מנהגי קריאת התורה בעדות ישראל" (הוצאת מוסד הרב קוק) בפרק העוסק ב"מנהג הגבהת ספר תורה בעדות ישראל" מציע שעיון דווקא במנהג הגלילה יסביר את השינויים במנהגי ההגבהה.

הגמרא במגילה אומרת (דף לב עמוד א):

ואמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן: עשרה שקראו בתורה - הגדול שבהם גולל ספר תורה. הגוללו נוטל שכר כולן, דאמר רבי יהושע בן לוי: עשרה שקראו בתורה - הגולל ספר תורה קיבל שכר כולן. שכר כולן סלקא דעתך? אלא אימא: קיבל שכר כנגד כולן.

אך הלכה זאת מובאת כבר בגאונים, ואח"כ בראשונים בצורה שונה קצת.

בסדר רב עמרם גאון בתיאורו את מנהגי שמחת תורה הוא כותב כך:

וביום שני שהוא יום שלשה ועשרים בתשרי מוציאין ס"ת וקורין בו עשרה בזאת הברכה, והגומר נוטל שכר כנגד כולן. שכן אמרו חכמים עשרה שקראו בתורה גדול שבכולן גולל ס"ת.

וכן ברמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יב הלכה יח):

בכל קריאה וקריאה מאלו כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל, ומנהג פשוט הוא היום שאפילו כהן עם הארץ קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל, וכל מי שהוא גדול מחברו בחכמה קודם לקרות, והאחרון שגולל ספר תורה נוטל שכר כנגד הכל, לפיכך עולה ומשלים אפילו גדול שבציבור.

והאור-זרוע מסביר את המנהג שרווח באזורו לתת את עליית שביעי לרב כך (ספר אור זרוע חלק ב - הלכות שבת סימן מב):

ובצרפת נוהגים [לקרות] הרב שבעיר שביעי ואומרי' טעם לדבר משום מעלין בקודש ולא מורידין ואיני רואה מנהגם שאין משמע כן בהלכה כדפרי'. ויש ליתן טעם למנהגם מפני שנוהגים שהשביעי גולל ס"ת לכך קורים את הרב בשביעי כדי שתהא נגללת בגדול שבהם

כלומר, הראשונים הסבירו את דברי הגמרא שהגולל מקבל שכר כולן, על העולה אחרון – שהוא גם גולל את ספר התורה לאחר שהוא מסיים את קריאתו ולכן הוא מקבל שכר כולן. והטעם לכך הוא כנראה מפני שאין המצוה נקראת אלא על שם גומרה.

אך ברבות הימים בארצות אשכנז, כנראה מפני כבודה של העליה האחרונה כפי שהסברנו, התחילו למכור בדמים מרובים את עלית שביעי עם גלילת ספר התורה. וכעבור מספר דורות פשוט הפרידו בין העליה האחרונה לבין גלילת ספר התורה.

הנה כך מתאר האור-זרוע במקום אחר מנהג רווח בתקופתו (ספר אור זרוע חלק א - הלכות שליח ציבור סימן קטו):

שהרי הגלילה היא של הרב הגדול בעיר כדאיתא בשלהי מגילה דאמר רב שפטיה עשרה שקראו ספר תורה גדול שבכולן גולל ס"ת. אפי' הכי נהגו בכל הקהלות לקנות הגלילה אף על גב דאיכא הרב בביהכ"נ.

 ובתקופה מאוחרת יותר בעל התוספות יו"ט מסביר (תוספות יום טוב מסכת מגילה פרק ד משנה א):

ואף על גב דהאידנא לא רגילי שהאחרון גולל. אלא קונין הגלילה בדמים יקרים. מ"מ איכא למימר שנשתרבב המנהג מימי קדם כשנהגו עדיין שהאחרון גולל כדברי הרמב"ם:

לכן, מסיק הרב טלבי כך (עמ' 190):

אפשר לשער שניתוקה של הגלילה מעליית שביעי, עליה שייחסו לה חשיבות רבה, ונתינתה למרבה במחירה, הביאו לכך שיעתיקו את ההגבהה שהיתה לפני הקריאה, שתהיה מעתה לאחר הקריאה בתורה. שהרי העולה השביעי כבר גלל את הספר בגמר הקריאה לפני שבירך [...] לפיכך היה צריך לפתוח שוב את ספר התורה, כדי שאפשר יהיה לתת לקונה את הגלילה בדמים לגלול את התורה. פתיחה זו נעשתה כעת לצורך ההגבהה, ולאחריה גלל אותה מי שקנה אותה בדמים.

רפורמה בספירת העומר

לפני כמה שנים פרסם ידידי ר' אוריאל פרנק מאמר בכתב העת "המעיין" תחת הכותרת "עשרים ואחד - או אחד ועשרים?" (גירסא ראשונית של מאמר זה פורסם כאן), בו הוא דן בשאלה: מהי הדרך הנכונה לספור ספירת העומר: קודם אחדות או קודם עשרות? כלומר, האם סופרים "היום שלושים וחמשה יום לעומר" או "היום חמשה ושלושים יום לעומר"?
הוא מביא שם מקורות שונים כדי להראות שאין מניעה לספור בלשון המקובלת באותו הזמן, ושיש אפילו יתרון לספור באופן הרגיל והמקובל בשפת היום יום. בסיום המאמר הוא מעמיד את הספק כך:

הספק הוא האם לשמֵר את הנוהג הקיים ולהמשיך בספירה בסדר עולה כתמול שלשום, או לספור בסדר יורד, ובכך להחזיר עטרה ליושנה ולקיים הספירה כתִקנה. יש להזכיר סברה נוספת בשבח החריגוּת הלשונית ובעד ספירה בסגנון השונה מלשון הדיבור הרגילה: כך מעניקים לספירת העומר לשון ומעמד מיוחדים, ומעוררים תשומת לב למניין זה.

מאז שפורסם מאמר זה שמעתי מספר פעמים את הג"ר צבי (הרשל) שכטר מתייחס לנושא הזה ולמאמר הזה (בפעם הראשונה כאן, ולאחר מכן פעמים רבות). בעיניו, זו דוגמא לנושא שאין שום סיבה לקדש בו את השמרנות. ההיפך הוא הנכון, השמרנות האמיתית, לדידו, מחייבת את השינוי ושנספור באופן שבו רגילים לדבר. ומכיוון שכיום גם באנגלית וגם בעברית (בניגוד לאידיש, כמדומני) מזכירים קודם את העשרות ואח"כ את העשרות, כך גם יש לספור ספירת העומר.
בשנה האחרונה הרב שכטר אף הזכיר נושא זה יחד עם נושא מציצה בפה כדוגמאות לדברים שבהם מקדשים את המנהג בניגוד למה שהשכל מחייב ומורה.

בימים האחרונים נמסר לי מאת אחד מבני משפחתו של הרב שהוא אכן נוהג כך למעשה וסופר: עשרים ואחד יום לעומר וכו'.

בואו נניח ואתם מחזיקים במשרת רב קהילה, ואתם השתכנעתם מדבריו של הרב שכטר. מדי ערב אתם סופרים את ספירת העומר בקול לפני שהקהל סופר. כך עוברים להם שלושה שבועות, ואז מגיע היום ה-21. האם תספרו "היום עשרים ואחד יום לעומר" ותצפו לשוק רציני מצד הקהל, או שתזרמו עם מה שכתוב בסידור "היום אחד ועשרים יום לעומר"? [למען הסר ספק, לכולי עלמא יוצאים ידי חובה בשתי הצורות.]
ברור לי שרב שרוצה לשנות בדבר זה צריך לנצל את שלושת השבועות שבין פסח ליום ה21 כדי להקדיש לפחות שיעור אחד לנושא ולהסביר מדוע הוא הגיע למסקנה שיש לספור שלא כפי שכתוב בסידור.
אך גם אחרי שהשיעור הועבר והקהל הבין, זה לא פשוט בכלל לשנות ממה שהקהל רגיל אליו. ברגע שהרב משנה ממה שכתוב בסידור, שהוא מבחינת חלק מהקהל קדוש וכאילו כתוב בספר תורה עצמו, הוא לוקח על עצמו אחריות לא פשוטה שפלוני אלמוני יחליט מדעתו לשנות משהו אחר מדעתו. האם זה סיכון שכדאי לקחת?

הנהגת חיובים

הלבוש מביא בספרו על אורח חיים סימן רפב את סדר הקדימויות בין החיובים השונים לקבלת עלייה תורה. הדברים מובאים במגן אברהם (סימן רפב ס"ק יח):

הנהגת חיובים מספר הלבוש עם מעט נופח משלי: בפוזנא התוקע והמתפלל מוסף בר"ה ויה"כ חיובים ובקצת מקומות אין נוהגין כן עעסי' תקפ"ד, אבי הבן בשבת שקודם המילה והמוהל והסנדק [ויש לדקדק מלשונו שאם הילד חלוש שאין יכולין למולו בשבוע זו אינו חיוב אלא בשבת שקודם המילה], ומכל מקום נ"ל דמי שחלה המילה בשבוע זו קודם דמילה בזמנה עדיפא ואם היו סבורים למול בשבוע זו והיה חיוב ואחר כך נדחה המילה אינו חיוב פעם שנית: ואם המילה בשבת אפילו הם מבה"כ אחרת או שאין להם דין עירנות הם חיובים [ונ"ל דמי שאין לו דין עירנות אינו דוחה שום חיוב כמש"ל גבי בר מצוה וק"ו הוא אבל מי שבא לבית הכנסת אחרת צ"ע אם דוחה]: ואבי הילד בשבת שהולכת אשתו לבה"כ הוא חיוב שהוא במקום קרבן [ר"ל מלשונו שאם היא חולה ואינה יכולה לילך לבית הכנסת אינו חיוב עד שתלך לבה"כ] ומ"מ נ"ל דאם הוא מ' יום לזכר ופ' יום לנקבה הוא חיוב דאז הוא זמן הבאת קרבן ואם מתה אשתו שוב אינו חיוב ונ"ל דהמפלת בעלה חיוב אא"כ הפילה צורה שאין אנו בקיאין בה דאז אינו דוחה חיוב אחר דשמא אינו ולד: אם חל יום שמת אביו או אמו בשבת הוא חיוב, החתן בשבת שקודם החתונה ואף אם לא יהיה החתונה באותו שבוע כגון שהולך בדרך רחוקה על החתונה ודוקא למי שמזמרין אותו אבל אלמן שאין מזמרים אותו לא (ונ"ל דאם סבור שתהיה החתונה באותו שבוע והיה חיוב ואחר כך נדחה החתונה אם רוצה שיזמרו אותו הוא חיוב שנית בשבת שלפני החתונה), ונער בר מצוה באותו שבת אם יש לו עירנית דוחה לכל החיובים כיון שהוא יום חינוכו חוץ מן החתן שמזמרים אותו שהוא שוה לו שדוחה ג"כ לכל החיובים ויפילו גורל, וחתן ביום חתונתו קודם לבר מצוה ואם אין לו דין עירנות לבר מצוה אינו דוחה שום חיוב ועמ"ש סימן רכ"ה: החתן שהיה חתונו מיום ד' ואילך הוא חיוב בשבת שאחריו ודוקא כשהוא בחור או היא בתולה, ומי שאשתו הולכת לבית הכנסת הוא קודם לחתן זה, הסנדק הוא דוחה לאבי הבן, ואבי הבן למוהל ואם המוהל הוא מילד אחר יפילו גורלות, וצ"ע אם יש ב' מילות בשבת וא"א לקרות אלא שני חיובים היאך נעביד אם נאמר ששני האבות קודמים יבא מוהל של זה אצל אב של זה ומוהל של זה אצל אב של זה ויאמר נפילו גורל, ואם יזכו המוהלים יאמר כל אב למוהל שלו אני קודם לך, ונ"ל דמ"מ האבות קודמין, ואיש של יולדת בת קודם לאבי הילד הזכר, ויום שמת בו אביו או אמו ג"כ קודם לאבי הילד, ובשבת שהולכים לבית הכנסת אפילו לבן הוא קודם לכל החיובים [ומ"מ נ"ל דסנדק קודם] חוץ מן החתן בשבת שמזמרין אותו, זה הכלל יום שמת בו אביו הוא אחרון לכל החיובים ואבי הילד קודם המילה הוא אחרון לו, ובבראשי' שנוהגין למכור נדר ויכלו, ובפ' ויחי שיש נדר המלאך הגואל יכול לו לקנותם ולדחות כל הלוים החיובים חוץ מחתן שמזמרין ומנער בר מצוה ויש עוד מנהגים אחרים נהרא נהרא ופשטיה:

ובאופן דומה מובא גם בביאור הלכה (סימן קלו):

ועתה נסדר החיובים שהסגן מחוייב לצוות לקרותם קודם לאחרים וכפי התקנות והנהגות שהנהיגו רבותינו הגדולים וכפי המבואר בלבוש ומ"א בסי' רפ"ב וש"א. חתן ביום חופתו. חתן בשבת קודם החתונה שמזמרים אותו. נער שנעשה בר מצוה באותה שבת. בעל אשה יולדת בשבת שהולכת לביהכ"נ. חתן בשבת שאחר החתונה. יאר צייט בשבת שהוא יום שמת בו אביו או אמו. אבי ילד זכר בשבת שלפני המילה ויש מקומות שנוהגין שגם המוהל והסנדק הם חיובים ויש שאין נוהגין כן רק מכבדין אותן בהגבהת הס"ת. חתן ביום חופתו. היינו בחול כשיעשה החופה ביום זה הוא קודם לכל החיובים אפילו לנער שנעשה בר מצוה ביום זה וכ"ש שקודם ליא"צ. נער שנעשה בר מצוה באותו שבוע אם יש לו עירנית [דהיינו שהוא מתושבי העיר] הוא קודם לכל החיובים כיון שהוא זמן חינוכו [וכשקוראין נער בר מצוה אביו מברך ברוך שפטרני מעונשו של זה כדלקמן בסימן רכ"ה] מלבד חתן שמזמרין לו שהוא שוה לו ויטילו גורל ואם אין הנער שנעשה ב"מ מתושבי העיר אף שמחוייבין לקרותו מ"מ אין דוחה שום חיוב של תושבי העיר. החתן בשבת שקודם החתונה הוא ג"כ קודם לכל החיובים ואפילו אם לא תהיה החתונה באותו שבוע כגון שהולך לעשות חופתו בעיר אחרת רחוק מכאן דוחה ג"כ לכל החיובים ודוקא למי שמזמרין אותו אבל אלמן שאין מזמרין אותו אינו חיוב בשבת שלפני החתונה אפילו אם היא בתולה [ובשערי אפרים כתב שאם אין חיובים יש לקרותו קודם לאחרים] ואם היה החתן סבור שתהיה החתונה בשבוע זה ואח"כ נדחה החתונה והיה בשבוע אחר אם רוצה שיזמרו אותו שנית הוא חיוב לקרותו אז ואם לאו אינו חיוב. מי שהיה חתונתו מיום ד' ואילך הוא חיוב בשבת שאחריו ודוחה חיוב יא"צ ואבי הבן לפני המילה ודוקא שהוא בחור או שנשא בתולה וא"ל אינו חיוב ומי שאשתו הולכת לביהכ"נ הוא קודם לחתן זה אפילו לבחור שנשא בתולה [ובשער אפרים כתב דאפילו אם היה החתונה בשבוע זה קודם יום ד' אע"פ שאין דוחה חיוב אחר מ"מ יש לקרותו קודם לאחרים] ובחור שנשא בתולה קודם למי שנשא אלמנה ואלמנה לחלוצה וגרושה. יאר צייט הוא חיוב ונדחה מפני שאר חיובים חוץ מחיוב אבי הילד קודם המילה ואפילו אם המילה באותו שבת נדחה מפני היא"צ לפי שסופו לעלות בשבת שתלך לביהכ"נ ואם היא"צ אינו ביום השבת רק בשבוע שאחריו אינו חיוב לדחות אבי הילד ומ"מ נוהגין לקרותו כשאין חיוב אחר. אבי הילד בשבת כשאשתו בריאה והולכת לביהכ"נ מחויב לקרותו אבל אם היא חולה ואינה יכולה לילך אינו חיוב עד שתלך ואם הוא מ"ם יום לזכר או שמונים לנקבה הוא חיוב אף שאינה הולכת דהוא זמן הבאת הקרבן והמפלת בעלה חיוב אא"כ הפילה צורה שאין אנו בקיאין בה. בשבת כשאשתו הולכת לביהכ"נ [והיינו בין לבן ובן לבת] הוא קודם לכל החיובים חוץ החתן בשבת שמזמרין אותו ונער שנעשה בר מצוה שהם קודמין וכנ"ל. נוהגין לקרות התוקע לעלות לתורה בר"ה ויש מקומות שש"ץ המתפלל מוסף בר"ה הוא ג"כ חיוב לעלות לתורה באותו יום שהוא מתפלל ודוקא אם הוא תוקע ומתפלל בחנם אבל אם בא בשכרו אינו חיוב כלל ויש מקומות שבר"ה ויוה"כ אין משגיחין בחיוב כ"א על המתנדבים בעין יפה על צדקה. אם אחד קנה עליה אחת ונזכר הסגן שיש חיוב שצריך לקרותו יכול לחזור בו שמכירה בטעות הוא. אם יש שני חיובים שוים יטילו גורל מלבד אם אחד ת"ח הוא קודם. מי שהיה חולה ונתרפא וכיו"ב שצריך לברך ברכת הגומל יש לקרותו קודם לאחרים כיון שנהגו לברך בשעת קה"ת ומ"מ אינו דוחה שום חיוב כיון שמן הדין יכול לברך בעשרה אף בלאו עליה לס"ת יש לו לעשות כן ולא ידחה החיוב מפניו. נוהגין לקרות למי שעתיד לצאת לדרך ולהשתהות אחר השבת או בא מן הדרך וכן נוהגין לחלוק כבוד לאורח נכבד ולקרותו והוא טוב ויפה אך אין דוחין שום חיוב מהחיובים הנזכרים ופשוט דבמקום שהמנהג למכור המצות ונופל המעות לצדקה באלה שאינם מהחיובין רק משום מנהגא אין להפסיד צדקה בשבילם ומ"מ תלוי לפי ראות עיני הסגן ומשמע מאחרונים דאף במקום שנהגו למכור כל העליות ולא להשגיח אף על החיובים מ"מ חתן בשבת שקודם החתונה וכן נער שנעשה בר מצוה אין דוחין אותם. ונ"ל שאף יתר החיובים הנ"ל ג"כ אין לדחותם מכל וכל שהוא מנהג קדמונים רק עכ"פ יתנו להם בעליות הנוספות. ויתר פרטי כל הענינים עיין בשערי אפרים:

[הקטנתי את הגופן של הציטוטים דלעיל כדי שיתפוס קצת פחות מקום - אם זה בעייתי בעיניכם בבקשה אמרו לי ואגדלהו]

שאלותיי ובקשותיי מקוראי:

א. לפני שמדברים על סדר קדימויות החיובים צריך להיות מוסכם שיש חיובים. מה המקור לכך שאנשים אלו הם אכן חיובים?

ב. האם אפשר להגדיר מכנה משותף לכלל החיובים? מה משותף לבעל יארצייט וחתן בר-מצוה?

ג. בקרב האחרונים האשכנזים, דוגמת אלו שהובאו לעיל, נקראים עולים אלו בשם "חיובים", בקרב הספרדים אינני מכיר מינוח כזה. המינוח המצוי בקרב הספרדים שאני ראיתי הוא "נוהגים להעלות" (ראו כאן לדוגמא). האם המונח של "חיוב" בכלל נמצא בקרב האחרונים הספרדים? מיהם ה"חיובים" לדעת האחרונים הספרדים? אשמח למקורות בנושא. 

אודה לכל מי שייתן לי קצה חוט. 

חג שבועות - חג המים?! מאת: הרב אלי רייף

כיצד יש להתייחס למנהג של התזה ושפיכת מים בחג שבועות?

ככלל דיון במנהגים הוא נושא רגיש. המנהגים חביבים על ישראל ומשקפים זהות ותרבות, ואף אמרו חכמים 'אל תטוש תורת אמך'. מנהג התזת מים כנראה החל בקהילות מרוקו ולוב. עדות על מנהג זה מופיעה בדברי ר' דוד ב"ר אהרון הסבעוני (המאה הי"ח רב בעיר סאלי) בהוספותיו לפירוש התפילות של רבינו מימון אביו של הרמב"ם (מובא ע"י הרב יעקב טולדנו, 'שריד ופליט' 1, עמ' 7). ר' דוד מתאר כמה מנהגי שבועות: "ומכלל המנהגים.. התפוחים שמשליכים בשבועות מגג בית הכנסת ולוקטים אותם התינוקות... וכן מנהגנו לזלוף מים קצתם על קצתם", וכן מובא ע"י חכמים נוספים.
כפי הנראה בתחילה נהגו לזלף מים בשעת קריאת האזהרות (פיוט ארוך שבו נמנות כל המצוות שבתורה). יתכן שהמנהג קשור לכך שהתורה נמשלה למים, והוצעו גם טעמים אחרים. ברם, המנהג גרם קלקולים, וכך מתאר הרב יעקב משה טולדנו: "גדולים וקטנים ישפכו... כדי מים... מבלי להביט על קלקול בגדי יום טוב... לפני תפילת המנחה יקראו בספר האזהרות... כל אחד קורא פסקה אחת והאחרון שעולה בגורלו לסיים... יתנפלו עליו בהזאת מים או ידחפוהו לנהר, אם ברצונו אם בעל כורחו". בשל כך, גם בין חכמי מרוקו צמחה התנגדות. הרב יוסף משאש מי ששימש רב במרוקו ואלג'יר ואח"כ כרב הראשי של חיפה כותב (אוצר המכתבים, ח"ג, מכתב תתמט): "המנהג לא היה אצל כל הקהל רק אצל הדיוטות... וכמה פעמים הכריזו על ביטולו בשבת שלפני חג השבועות והרבה עברו ונענשו ע"י הרבנים בקנסות והיה הולך ומתמעט עד שבטל לגמרי".
(יתכן שמקהילות מרוקו בעקבות קיבוץ הגלויות נתגלגל למנהג שנתחדש בכמה מקהילות אשכנז בדורנו שמזלפות מים בשמחת תורה, ולא מצאתי מקורו בספרי ההלכות או המנהגים, ואף שאלתי בע"פ כמה פוסקים וכלל לא הכירוהו ומי שהכירו לא ידע לציין שום מקור ואמר לי שדעתו אינו נוחה ממנהג זה).
במשך הזמן המנהג "נכבש" ע"י הילדים, שהפכו את שבועות לחג של השפרצות מים. מלבד עוגמת הנפש שלעתים נגרמה מכך, נתווספו תקלות הלכתיות כגון איסור סחיטה בבגדים ועוד. חלק ניכר מהפוסקים בדור האחרון כתבו נגד מנהג זה, ודומה שגם ברוב קהילות ספרד בטל המנהג. נביא מדברי הרב יעקב אריאל שליט"א שהתנסח בלשון עדינה:
"שבועות הוא לא חג המים הוא חג מתן תורה. בין יוצאי מרוקו רווח מנהג שבסוף לימוד האזהרות שפכו קצת מים על המסיים, כי תורה נמשלה למים ומים הם מקור החיים בפרט במדבר והתורה היא חיינו. משום מה הפך מנהג שפיכת המים לפרחחות לשמה, ויש לבטלו". זכורני שכאשר כיהן הרב אריאל כרבו של מושב כפר מימון, הישוב בו גדלתי, פעל לביטול מנהג שפיכת המים בשבועות.

רק נוסיף עוד משפט אחד. בספר נתיבות המערב מובא כך:
נהגו רבים ביום שבועות להתיז מים זה על זה וחכמי הדור קראו לבטל מנהג זה.
ובטעם המנהג:
והוא רמז לתורה שנמשלה למים, ויש אומרים כדי להעיר את הנרדמים מליל שבועות, ואולם במעשיהם אלה באים לידי איסור סחיטה ביו"ט, ולאיסור בל תשחית, ויצא שכרם בהפסדם, ולמזהיר ולנזהר תבוא ברכת טוב.

הרב אלי רייף הוא רב קהילת השחר השכנה. בעז"ה יש באמתחתי עוד מפרי עטו שיראה אור בשבועות הקרובים.