תנ"ך בגובה העיניים והראשונים מפרשי המקרא

נושא "תנ"ך בגובה העיניים" הוא די נדוש, ובכל זאת מצאתי את עצמי מתווכח לאחרונה עם מישהו בנושא. אחד מטענותיי שהפילו אותו לגמרי מהכיסא היה שאמנם בחז"ל מצאנו שהם לימדו זכות גדולה מאד על גדולי האומה גיבורי סיפורי התנ"ך, אך מפרשי המקרא, ובייחוד מפרשי המקרא הראשונים לא הלכו ברובם בעקבות חז"ל, וכן נטו להסביר את הפסוקים כפשוטם.
בר הפלוגתא שלי טען כנגדי שאני טועה לחלוטין.
הצעתי לו את ההצעה הבאה:

בא ניקח דוגמא: חטא דוד ובת שבע.
לפי תפיסתך, במה חטא דוד? האם הוא חטא באשת איש? האם הוא חטא בהריגת אוריה?
לאחר ניסוח תפיסתך, בא נמפה את הראשונים פרשני המקרא: מי מהם אומר כדבריך ומי לא כך?

 לא אאריך כאן יותר מדי בדברים, בהבאת דברי חז"ל השונים בנוגע לחטא דוד ובת שבע, ומכיוון שבאמת אינני יודע מה יענה לי (הוא טרם ענה) בר שיחי, אתמקד בשתי נקודות מתוך דברי חז"ל:
- אוריה נתן גט כריתות (שלפי המובן הכוונה הוא כנראה גט על תנאי) לבת שבע.
- אוריה היה מורד במלכות.

עתה נעבור בזריזות על דברי הראשונים, ונראה מי מהם הסביר את הכתובים עפ"י שני העקרונות הללו (כאמור, מורד במלכות וגט כריתות).

[בטרם ניגש לראשונים - לכל מי שטרם קרא את מגילת בת שבע של הרב יעקב מדן: הנה הקישור. בעיני זו קריאה חובה.]

רש"י אינו מזכיר כלל את עניין המורד במלכות. הוא כן מזכיר את גט הכריתות, אך הוא עושה זאת לא כדי לנקות את דוד, אלא כדי להסביר מדוע דוד מנסה להרוג את אוריה:

כדי שתהא מגורשת למפרע ונמצא שלא בא על אשת איש שכל היוצא למלחמה כותב גט לאשתו על תנאי אם ימות במלחמה:

רד"ק גם הוא אינו מזכיר את ענין מורד במלכות. את גט הכריתות הוא מזכיר, אך בשם רבותינו ז"ל אחרי שהוא מפרש עפ"י הפשט:

ולא עבר עליה משום נדה אלא משום אשת איש ורבוז"ל אמרו כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כתב לאשתו אם ימות במלחמ' לפי' סבב דוד את מית' אוריה שתהא מגורש' למפרע:

רלב"ג בפירושו לחטא אינו מביא כלל את דברי חז"ל, אלא כותב כך:

והנה חשב דוד לעשות הענין בדרך שיעלם חטאו מהאנשים שלא חטא וכראות דוד שלא יוכל על זה סבב שימות ביד בני עמון ולקחה אחר זה לו לאשה בדרך שלא יודע כי זנתה עמו בהיותה אשת אוריה:

רק בפירושו לכך שהילד השני שנולד מבת-שבע היה "ידידיה", מביא את דבריהם ומזכיר את גט הכריתות (ללא הזכרת המרידה במלכות):

ראוי שיתבאר לך מזה שדוד לא חטא למפרע בענין אשת איש אחר שמת בעלה כי ההולך למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו ואחר שמת במלחמה נתבאר הענין למפרע שלא היתה אשת אוריה כשבא עליה דוד שאם לא היה הענין כן איך לא צוהו הש"י ע"י נביאו שיעזבה והאשה המזנה אסורה לבעל ואסורה לבועל כמו שנתבאר בענין הסוטה ואיך אהב הש"י את הילד ורצה שתהיה ממנו הממלכה אבל על כל פנים ראוי שנאמין כי לא חטא דוד בבעילת בת שבע אחר שכבר נהרג בדבר המלחמה והנה לולי מהר דוד הנה היתה לו בת שבע לאשה אחר שאנחנו רואים שכבר רצה הש"י שתהיה ממנה הממלכה אשר נשבע השם שתהיה לדוד ולזה אמרו רז"ל ראויה היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגה:

ראשון נוסף, שאמנם אינו מצוי "על הדף" במקראות גדולות אך הינו מפרש מקרא קלאסי הוא רבי יצחק אברבנאל, הדוחה לחלוטין את דברי חז"ל מפשט הכתובים, וכותב בין היתר כך (לקחתי מכאן):

ואמנם הפועל הזה פשוטו יורה עליו שהיה מגונה מאד מחמשה צדדים. האחד מאשר חטא דוד באשת איש וישכב את אשת רעהו, וזה בלי ספק יותר מגונה במלך שישכב את אשת עבדו ויגדפהו וישחיתהו בזה וכל שכן בהיותו טרוד בעבודתו ונלחם את מלחמותיו[...] והצד השני הוא במה שהשתדל דוד שאוריה ישכב את אשתו ויחשב לו הבן הילוד [...] והצד השלישי במה שצוה לשום את אוריה אל מול המלחמה החזקה להמיתו [...] והצד הרביעי באופן המיתה וההריגה שהרגו בחרב בני עמון וע"י אויבי השם [...] והצד החמישי מהגנות שמיד כשעבר האבל שבעת ימים על אשת אוריה מיד צווה המלך ללקחה אל ביתו [...] אמנם במסכת שבת (דף נו ע"א) "אמר ר' שמואל [...] כל האומר דוד חוטא אינו אלא טועה" [...] והדברים האלה לחכמינו ז"ל הם דרכי דרש ואין לי להשיב עליהם, ודי במה שאמרו "רבי דאתי מדוד מהפך בזכותיה" [...] ואיך מאמר "שבקש לעשות ולא עשה"? והכתוב מעיד על המעשה הרע כלו בפירוש, ואם דוד לא חטא איך אמר "חטאתי להשם"?!
[...] טוב לי שאומר שחטא מאד, והודה מאוד, ושב בתשובה גמורה וקבל ענשו ובזה נתכפרו עוונותיו.

אז אמרו לי אתם: האם הלכו הראשונים מפרשי המקרא בדרכם של חז"ל בלימוד זכות על חטאי גיבורי המקרא???

שינויים בספר התורה

בשבת האחרונה פנה אלי חבר כשהוא קצת נרעש. הוא שמע שיעור שבו הסתבר לו שיש הבדלים בין ספרי התורה האשכנזים והספרדים במילת "פצוע דכה / דכא". הוא שאל אותי אם זה רק הוא שגילה זאת עכשיו ולמעשה כלל הציבור ער לשינויים הללו, או שזה ידע כללי ונפוץ. עניתי לו שלצערי הציבור הרחב (גם הדתי) לא יודע הרבה. ולא רק זה, אלא שעוד יותר לא יודעים שבעבר היו הרבה יותר הבדלים בין ספרי התורה. וממש לא ניתן לדמיין שספר התורה המצוי בידינו לא שונה אפילו באות אחת (ועוד צריך לשאול איך נראו האותיות ואכמ"ל) מזה שקבל משה.

אנחנו עמדנו בעבר על שינויי בספר התורה שהיו לפני רש"י. שימו לב לדברים הבאים של התוספות במגילה (דף כב ע"א ד"ה "אין מתחילין"):

וקשה על מנהג שלנו שאנו קורין בפרשת ויחל בתעניות והראשון מתחיל שם והוא לסוף שני פסוקים מפרשה שלמעלה וכן המפטיר ביום טוב בחול המועד דפסח שמתחיל מוהקרבתם שהוא לסוף שני פסוקים מראש הפרשה 

כלומר, התוספות שואל איך אנחנו מתחילים בפחות משלושה פסוקים מתחילת הפרשיה כשאנו קוראים פרשת "ויחל" בתעניות ציבור, ופרשת "והקרבתם" בחול המועד פסח.
אלא, שבספרי התורה שלנו "ויחל" מגיע אחרי ארבעה פסוקים מתחילת הפרשיה (שמות פרק לב):

(ז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ח) סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא:
(י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:
(יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְקֹוָק יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה:

ופרשת "והקרבתם" מגיע אחרי שלושה פסוקים מתחילת הפרשיה (במדבר פרק כח):

(טז) וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַיקֹוָק:
(יז) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל:
(יח) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:
(יט) וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה עֹלָה לַיקֹוָק פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד וְשִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם:

על שינוי זה כבר נשאל המהרי"ל (מחשובי ראשוני אשכנז, לקראת סוף תקופת הראשונים, שו"ת מהרי"ל קמט):

גם זה דנתי לפני רבינו הקדוש הנ"ל מה שאומר התוספות במגילה וחיבור האלפסי הביאו, מה שאנו קורין פרשת והקרבתם ואינה שלשה פסוקי' אחר הפרשה. וראיתי בכל ספרי' המדוייקי' ותיקון ס"ת והוא ג"פ =ג' פסוקים= (עימיה) בפר' דפסח ודסוכות אין קורין והקרבתם וכן פרשת ויחל שפי' שהוא רק ב"פ אחר הפרשה, אם כן רוצה לומר שהפסוק ויאמר כו' הוא פרשה, ובספרים המדוייקים וכן לפי הרמב"ם אינה פרשה. אך מזה נוכל ליישב הראשון דכשם שהיו חולקין בפרשיות כך חולקין בפסוקים. 

עונה על זה המהרי"ל:

וההיא דהוקרבתם, לא שמעתי עליו תירוץ מקובל, דדוחק הוא לומר דבימי הר"י היו הפסוקים בע"א מלדידן, וכל רבותינו המחברים דבתראי אינון מייתי ליה. והתו' פי' בפרק יש נוחלין דזימנין לא היו בקיאין האמוראים בפסוקים, וכן משמע פרק הפרה ואם נאמר ג"כ על רבותי' המחברי' צ"ע.
שוב נתתי אל לבי דלמא מנהג צרפת להתחיל פס' והקרבתם בפר' מוספין. ושוב מצאתי כן בתשובת ר"ת אההיא דמפטיר עולה, וז"ל ובי"ט קרו כולהו בעניינא דיומא והמפטיר הששי קורא והקרבתם, עכ"ל. אבל ויחל אינו קשה דכמה פיסקי פרשיות יש בס"ת של צרפתים דלא כרמב"ם 

כלומר, המהרי"ל מוכן לחיות עם זה שהיתה חלוקה שונה של פרשיות בין ספרי התורה שהיו לפני רבותינו בעלי התוספות לבין אלו שהיו לפני הרמב"ם. אך לומר שהיתה חלוקה שונים לפסוקים - המהרי"ל מעדיף לתת תירוץ דחוק בדבריהם (מהו בדיוק התירוץ - לא כל כך ברור).

תיארוך פרשיות מדבר סיני - חלק ו'

בחלק הקודם העלנו את כל הבעיות והקושיות הנוצרות מתיארוך פרשיות מדבר סיני, כשביסוד העניין הוא שלא ברורה החלוקה שבין ספר ויקרא לבין ספר במדבר. כלומר, עפ"י מה נקבע אילו פרשיות יהיו חלק מספר ויקרא ואילו מספר במדבר.

לא התכוונתי להתמודד לעת עתה עם שאלות אלו שמטרידות אותי כבר מספר שנים, ובעז"ה כשיאיר ה' עיני עוד אחזור לנושא זה. אך בשבועות האחרונים מצאתי שני שיעורים בעניין זה וחשבתי שיש להביא אותם בפני הקוראים.

השיעור הראשון הוא של הרב יואל בן-נון והוא מתייחס ישירות לחלק גדול מהשאלות שהעלנו. אני ממליץ להאזין לשיעור זה (ניתן להוריד כאן או לשמוע בstreaming כאן). תמצית דבריו הם שספר ויקרא מתמקד בקדושה הפנימית וספר במדבר מתמקד בקדושה הכללית. כעין החילוק בין אור פנימי (ויקרא) לאור מקיף (במדבר). המכנה המשותף לכל הפרשיות בספר במדבר הנראות לכאורה שייכות לספר ויקרא הוא שהם מתעסקות ברשות הרבים ובייחוד בקדושת רשות הרבים ולכן הם הוכנסו בדווקא לספר במדבר. לעומת זאת, כל הפרשיות בספר ויקרא הם יותר שייכות לענייני הקדושה הפנימית.

השיעור השני הוא של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק. הנושא של השיעור הזה הוא "אחדות פרשת בהעלותך" והוא איננו מתייחס ישירות לשאלות שהעלנו אך מתוך דבריו ניתן למצוא תירוץ לפחות לפרשיות המופיעות בפרשת בהעלותך. לפי הרב הפרשיות של פרשת בהעלותך באות לתת רקע לקראת המסע הראשון מהר סיני - מסע שנקטע (קיטעון זה מתבטא בנו"נים ההפוכים) בנסיבות טרגיות בגלל משבר הנהגתי וחוסר המוכנות של העם. ב"הרהורים בלוג" נכתב על השיעור הזה: אם במהלך חייך הינך מתכוין להאזין לשיעור אחד בלבד - ראוי שזה יהיה השיעור הזה. אני אשנה קצת ואומר: אם במהלך חייך הינך מתכוין להאזין לשיעור אחד באנגלית בלבד - ראוי שזה יהיה השיעור הזה. על מנת לעמוד על הכושר הדידקטי המופלא של הרב, אני ממליץ לכל מי שיקשיב לשיעור הזה לזכור במהלך ההאזנה שהרב קורא מתוך הכתב! את השיעור ניתן להוריד כאן.

תיארוך פרשיות מדבר סיני - חלק ה'

בחלק הקודם ראינו שלפי חז"ל והראשונים ההולכים בעקבותיהם חלקו הראשון של ספר במדבר מחולק באופן הבא:
1. פרקים א' - ד': ספירת עם ישראל והלויים התרחש בתחילת חודש אייר.
2. פרקים ה' - ט': שילוח הטמאים, מעילה, סוטה, נזיר, ברכת כהנים, קרבנות הנשיאים, הקדשת הלויים, הציווי על פסח התרחשו בתחילת (ראש) חודש ניסן שזה היום השמיני למילואים.
3. פרשיית הפסח הכולל בתוכו את פסח שני ופרשיית תיאור מהלך הענן מתוארים על פני זמן מתמשך ומהווים קישור (ספרותי) בין פרשיות תחילת ניסן לפרשיות תחילת המסע (פרק י' ואילך).

ההבדל בין גישה זו לגישת האבן-עזרא הוא שהיום השמיני למילואים, לשיטתו, היה בח' בניסן ולכן כמעט כל הפרשיות המתוארות לעיל ב#2, התרחשו בשמיני בניסן חוץ מהציווי על הפסח שהיה בא' בניסן. יוצא שלשיטה זו יש יותר מקפיצה אחת במהלך הזמנים במהלך תשעת הפרקים הללו.

אחד הקוראים הקבועים, נתנאל, העיר שניצנים של הבדלי הפרשנות בין האבן-עזרא לחז"ל ניתן כבר למצוא בחז"ל בעניין האנשים הטמאים שלא יכלו לעשות את הפסח. הגמרא מביאה מחלוקת בקשר לזהותם של אותם הטמאים (סוכה דף כה עמוד ב):
אותם אנשים מי היו? נושאי ארונו של יוסף היו, דברי רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר: מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא. רבי יצחק אומר: אם נושאי ארונו של יוסף היו - כבר היו יכולין ליטהר, אם מישאל ואלצפן היו - יכולין היו ליטהר. אלא עוסקין במת מצוה היו, שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח.

הגמרא אומרת שאם מישאל ואלצפן היו כבר היו יכולין ליטהר, שכן נדב ואביהוא מתו בר"ח ניסן ועד לערב פסח יש שבועיים. ייתכן ורבי עקיבא סבר כמו הראב"ע שיום השמיני למילואים היה בח' בניסן, ואז באמת יוצא שמישאל ואלצפן היו טמאים.

לדעתי, לאחר כל הניתוח הארוך שביצענו יש לשים לב למספר נקודות ולשאלות היוצאות מהן (שאלות, שטרם גיבשתי עליהן תשובה מספקת):
השאלה הכללית היא: על פי מה התורה חילקה אילו פרשיות לכתוב בספר ויקרא ואילו בספר ויקרא?
ועתה לפירוט:
- פרשיית מעילה: פרשת מעילה מופיעה פעמיים - פעם בסוף פרשת ויקרא, ופעם בבמדבר ה'. על פי התיארוך שנתנו פרשיות אילו נאמרו בהפרש של ימים בודדים. מדוע הם לא נאמרו יחד? מדוע התורה לא כתבה אותם יחד?
- שילוח טמאים: האם לא היה טבעי יותר שפרשת שילוח טמאים היה נכתב יחד עם פרשות תזריע-מצורע, ובמיוחד שהם כנראה נאמרו באותו יום - יום השמיני למילואים, או בהפרש של ימים ספורים?
- סוטה, נזיר, ברכת כהנים, קרבנות הנשיאים: מה ההסבר לכך שפרשיות אלו לא נכללו בספר ויקרא?
- פרשת הציווי על הפסח שבפרשת בהעלותך שבבמדבר ופרשת המועדים בפרשת אמור שבספר ויקרא נאמרו לכל היותר במרחק של ימים ספורים - מדוע הם לא נכתבו יחד?

כאמור, אין לי תשובה מספקת לשאלות אלו, או בכלל הסבר מניח את הדעת לסידור הספרותי של תחילת ספר במדבר. כמובן, שאינני מוכן לקבל את הסבריהם של חכמי ביקורת המקרא (מלבד זאת שאינני סבור שהסבריהם מתמודדים עם השאלות, והם יותר בורחים מהשאלות). אך כפי שלמדנו בקטנותנו - גם שאלה טובה זה חצי תשובה. אז נסתפק הפעם בחצי תשובה.

תיארוך פרשיות מדבר סיני - חלק ד'

הפעם נתחיל לסדר את תחילתו של ספר במדבר עפ"י הסדר הכרונולוגי. כידוע ספר במדבר איננו כתוב לפי סדר ההתרחשויות, וכאן כולי עלמא מודים שיש לומר "אין מוקדם ומאוחר בתורה". ספר במדבר פותח בא' באייר עם פקידת העם, לאחר מכן הוא חוזר לחנוכת המשכן, שכאמור היה בתחילת חודש ניסן, ולאחר מכן עובר לחג הפסח (אמצע ניסן) ופסח שני (אמצע אייר) וממשיך עם סיום "תקופת מדבר סיני" בכ' באייר.

כבר ראינו שלפי חז"ל וחלק מהראשונים ההולכים בעקבותיהם, א' בניסן היה יום השמיני למילואים. לחז"ל מימרא חשובה בנושא תיארוך הפרשיות שבספר ויקרא ובספר במדבר (גיטין דף ס עמוד א):
שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן, אלו הן: פרשת כהנים, ופרשת לוים, ופרשת טמאים, ופרשת שילוח טמאים, ופרשת אחרי מות, ופרשת שתויי יין, ופרשת נרות, ופרשת פרה אדומה.
מתוך שמונת הפרשיות המוזכרות כאן, הפרשיות המופיעות בספר במדבר הם:
פרשת לוים, פרשת טמאים (לפי' רש"י זהו פרשת פסח ופסח שני), פרשת שילוח טמאים, פרשת נרות ופרשת פרה אדומה (הכתובה לאחר עזיבת מדבר סיני).

לפי זה יש לחלק את ספר במדבר באופן הבא:
פרקים א-ד העוסקים במניית העם ובמניית הלויים התקיימו החל מר"ח אייר.
פרקים ה-ט העוסקים בשילוח הטמאים, פרשת מעילה, סוטה, נזיר, ברכת כהנים, קרבנות הנשיאים, קידוש הלויים, והציווי על פסח התקיימו בתחילת חודש ניסן.

גם האבן עזרא מסכים עקרונית עם החלוקה הזאת, אלא שהוא מאחר את יום אמירת פרשיות חודש ניסן לח' בניסן. יוצא לפי זה, שפרקים ה'-ח' מתרחשים החל מיום ח' בניסן, אך תחילת פרק ט' (מצוות הפסח) חוזר לא' בניסן, דבר שהוא קצת מקשה את הפירוש הזה. דבר נוסף שמקשה מעט את הפירוש הוא שלפי הראב"ע יוצא שקרבנות הנשיאים הובאו בימי חג הפסח, בניגוד לפירושם של חז"ל שקרבנות הנשיאים הובאו מא' בניסן עד יב בניסן.

ישנן שתי פרשיות המהוות חיבור כרונולוגי בין פרשיות חודש ניסן לפרשת המסע המתרחשת בכ' באייר: בסוף פרק ט' פרשת פסח שני שמקפיצה את הקורא חודש קדימה מאמצע ניסן לאמצע אייר, ופרשת "וביום הקים את המשכן" (במדבר ט טו) המקשרת את הקמת המשכן עם המסעות.

הפרשה שלאחר מכן, פרשת החצוצרות היא הכנה למסע כ' באייר. ומסע כ' באייר ועזיבת מדבר סיני מתחילה בפרק י' פס' יא.

בחלק הבא נראה את ההשלכות של החלוקה הכרונולוגית הזאת.

תיארוך פרשיות מדבר סיני - חלק ג'

בחלק ב' ראינו כי הדעה הרווחת בחז"ל זה שימי המילואים היו מכ"ג באדר ועד ר"ח ניסן, ואילו לדעת חלק מהראשונים ההולכים בדרך הפשט ימי המילואים היו מר"ח ניסן ועד ח' בניסן. עפ"י זה יש לקבוע את תאריך תחילת ספר ויקרא: כ"ג באדר לחלק מהראשונים וא' בניסן לחלק האחר של הראשונים. ובהתאמה גם את פרשת "ויהי ביום השמיני" - א' בניסן לשיטה הראשונה וח' בניסן לשיטה השנייה.
כך מפרשים רש"י והרמב"ן שהשעיר שנשרף בפרשת שמיני זה שעיר חטאת של ראש חדש ניסן (רש"י ויקרא י טז):
שעיר החטאת - שעיר מוספי ראש חודש. ושלשה שעירי חטאות קרבו בו ביום שעיר עזים, ושעיר נחשון ושעיר ראש חודש, ומכולן לא נשרף אלא זה.
ולעומת זאת כותב האבן-עזרא (ויקרא ט א):
ויהי ביום השמיני - היה נראה לנו כי ביום השמיני - שמיני לניסן, כי המשכן הוקם באחד לחדש.

לפי דברים אלו פרשת ויקרא ותחילת פרשת צו עם הציוויים הרבים על סוגי הקרבנות יחד עם חלקו השני של פרשת צו העוסק במשיחת הכהנים נאמרו במהלך ימי המילואים.

בחלק א' ראינו כי בני ישראל נשארו במדבר סיני עד לכ' באייר. זאת אומרת שרובו של ספר ויקרא (מפרק יא שבפרשת שמיני ועד סוף הספר) נאמר בין תחילת ניסן לכ' באייר - שמונה עשר פרקים בכחמישים יום. בין הפרשיות הללו ישנם שני פרשיות שנאמרו כנראה במעמד מיוחד:
1. פרשת קדושים שלפי דברי חז"ל נאמרו בהקהל (רש"י ויקרא יט א):
דבר אל כל עדת בני ישראל - מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה:
2. פרשת הברכות והקללות שפרשת בחוקתי (ויקרא כו מו):
אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה:

מתי בדיוק נאמרו פרשיות אלו? לי לא ידועים מקורות בנושא זה. בכל מקרה, כדאי לשים לב לפרט אחד מעניין. פרשת אחרי-מות עם הציווי "בזאת יבא אהרן אל הקודש" ותיאור תהליך כניסתו של הכהן הגדול לבית קודש הקדשים לא נאמרו למשה באיזור יום הכיפורים אלא יותר באיזור חודש ניסן. עובדה זו מחזקת את דברי הגר"א שלאהרן הכהן הותר להיכנס לקדש הקדשים ע"י הבאת פר כהן גדול וקטרת בכל עת שחפץ ולא רק ביום הכיפורים.

בחלקים הבאים נעסוק בתיארוך חלקו הראשון של ספר במדבר.

תיארוך פרשיות מדבר סיני - חלק ב'

בחלק א' ראינו כי משה צוה את עם ישראל על הקמת המשכן (בתחילת פרשת "ויקהל") במוצאי יום הכיפורים לאחר שירד בפעם השלישית מהר סיני. ספר שמות מסתיים בהקמת המשכן בתאריך א' בניסן (שמות מ):
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד:
[...]
(יז) וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן:

אבל הראשונים חלקו ביניהם איזה שלב של הקמת המשכן מתואר כאן, האם זה היום הראשון של שבעת ימי המילואים או היום האחרון של ימי המילואים. כלומר, האם ימי המילואים היו בין התאריכים א-ח בניסן, או בין כ"ג אדר - א' ניסן.
הרמב"ן הלך בעקבות חז"ל שימי המילואים החלו בכ"ג באדר ומה שמסופר כאן, בסוף ספר שמות, הינו סיום ימי המילואים:
(יז) ויהי בחדש הראשון באחד לחודש - על דעת רבותינו הזכיר הכתוב שהוקם המשכן לעמוד כן באחד לחודש הראשון כאשר צוה. ואמרו ויקם משה את המשכן, לספר מה שעשה בהקימו אותו מן היום הראשון שהתחיל בו שהוא כ"ג באדר. ולא הזכיר בכאן משיחת המשכן וכליו ולא משיחת אהרן ובניו וקרבנות המלואים, כי לא עשה אותם עד שסיים כל ההקמה ונצטוה בהם פעם שנית קח את אהרן, כמו שמפורש בפרשת צו (ויקרא ח ב):

לעומת זאת, האבן-עזרא הבין שכאן רק מתחילים ימי המילואים (ד"ה ביום):
והנה על דרך הפשט ביום החדש הראשון היתה תחלת הקמת המשכן.

הפועל היוצא של המחלוקת הזאת, היא איך ממקמים את תחילת ספר ויקרא, על סקלת התאריכים. תחילת ספר ויקרא התרחש בימי המילואים. הדיבור המתקיים בין ה' למשה בפתח אוהל מועד בראש ספר ויקרא, כנראה מתקיים ביום הראשון של ימי המילואים, עפ"י מחלוקת הראשונים שהבאנו לעיל. כלומר, על פי הרמב"ן שסוף ספר שמות מתאר את היום האחרון של ימי המילואים, ישנו חזרה אחורה בזמן מסוף ספר שמות לתחילת ספר ויקרא. ואלו לשיטת האבן-עזרא, שסוף ספר שמות מתאר את תחלת ימי המילואים, ספר ויקרא ממשיך כרונולוגית את סוף ספר שמות.
כפי שנראה בחלק ג', נראה לי שאנו מוכרחים להעמיד את תחילת ספר ויקרא בתחילת ימי המילואים, שכן רק בפרשת צו מגיע הציווי על ימי המילואים ושמונת ימי המילואים מסתיימים בפרשת "שמיני" - אותו יום שמיני, שהוא היום האחרון למילואים.
היוצא מכל האמור לעיל הוא שלפי שיטת חז"ל והרמב"ן ישנו חפיפה של שבוע בין ספר שמות לספר ויקרא. בחלקים הבאים נראה כי חפיפה זו קיימת גם עם ספר במדבר.

סיכום ביניים: ישנה מחלוקת ראשונים (רמב"ן אבן-עזרא) מתי התקיימו ימי המילואים: כג אדר-א ניסן או א-ח ניסן. עפ"י מחלוקת זאת יהיה הבדל ברצף הכרונולוגי בין סוף ספר שמות לתחילת ספר ויקרא.

תיארוך פרשיות מדבר סיני - חלק א'

בפרשת יתרו שבספר שמות, בני ישראל באו למדבר סיני לקבל את התורה (שמות יט א):
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי:
על אף שבתורה לא מצויין התאריך המדוייק שבאו למדבר סיני, אלא רק שזה היה "בחודש השלישי... ביום הזה", חז"ל, ובעקבותיהם כל הפרשנים (אם מישהו יוכל להאיר את עיני בפרשן שאומר אחרת אשמח להחכים) מסרו שזה היה בראש חודש סיוון, דהיינו א' בסיוון (שבת דף פו עמוד ב):
דכולי עלמא - בראש חדש אתו למדבר סיני, כתיב הכא: "ביום הזה באו מדבר סיני", וכתיב התם: (שמות יב) "החדש הזה לכם ראש חדשים", מה להלן - ראש חדש, אף כאן - ראש חדש.
[במאמר מוסגר יש לומר שגם בשמות יב, שמשם מביאים חז"ל ראייה שמדובר בראש חודש, לא כתוב בפירוש שהדיבור היה בראש חודש. ויש לעיין אם עפ"י הפשט זה מוכרח.]

את מדבר סיני בני ישראל עוזבים בפרשת בהעלותך שבספר במדבר (במדבר י יא-יב):
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:
וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן:
כלומר, בני ישראל עוזבים את מדבר סיני בשנה השנית בכ' באייר.

סיכום ביניים: התקופה שבני ישראל היו במדבר סיני היה מא' בסיוון ועד כ' באייר. כלומר, שנה (12 חדשים) פחות עשרה ימים.

בתקופה זו ששהו בני ישראל במדבר סיני נאמר חלק גדול מהתורה: מפרשת יתרו (שמות יט) ועד פרשת בהעלותך (במדבר י). אנו, במהלך מספר רשימות, ננסה לקטלג אילו פרשיות נאמרו באילו תאריכים. במיוחד נבקש לעמוד על הפרשיות שנאמרו בסביבות ראש חודש ניסן (של השנה השניה, שבו היו במדבר סיני).

פרשיות המשכן
מסורת בידי חז"ל שחטא העגל ארע בי"ז בתמוז, משה רבינו עלה למחרת למשך ארבעים יום וירד בערב ראש חודש אלול, עלה שוב בראש חודש אלול וירד עם הלוחות השניים ביום הכיפורים. לאור זאת מסבירים הפרשנים בעקבות חז"ל שלמחרת יום הכיפורים משה רבינו הקהיל את העם ואמר בפניהם את פרשת ויקהל (רש"י שמות לה א):
ויקהל משה - למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר

לגבי הפרשיות שכתובות לפני המשכן (תרומה, תצוה ותחילת כי תשא), ישנה מחלוקת בין הראשונים. הרמב"ן (שתמיד דבק בשיטתו שלא אומרים "אין מוקדם ומאוחר בתורה" אא"כ התורה חייבה לומר כך) סבור שפרשיות אלו נאמרו לפני חטא העגל (רמב"ן שמות פרק כה):
כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד, וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (לעיל יט ה), ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל.

לעומת דברי הרמב"ן, ישנם ראשונים הסוברים שהציווי על מעשה המשכן היה רק אחרי העגל, ויש לומר כאן את הכלל של "אין מוקדם ומאוחר בתורה". כך כותב רבינו בחיי שתרומת השקל היה לכפר על הנתינה לעגל, וכך הוא כותב בתחילת פרשת ויקהל:
למחרת יום הכיפורים נצטוה על המשכן, והוא ההקהל הנזכר כאן.