האם לחוקי המדינה בענייני ממון יש תוקף הלכתי מחייב של 'מנהג'?או במילים אחרות, כשאדם פונה לבית דין תורני שידון בינו לבין חברו, בדבר שיש לגביו חוק ברור שעל פיו דנים בתי המשפט האזרחיים, כיצד יפסקו הדיינים? האם הם יקחו בחשבון את מה שנוהג במשפט האזרחי, שהרי זו 'מנהג המדינה', או שהם יסתפקו אך ורק במופיע בחושן-משפט?
המחבר סוקר שלוש שיטות בטיפול השאלה הזו:
א. הרב משה פיינשטיין סובר שכל עוד לא הותנה אחרת, הצדדים פועלים על פי חוק המדינה, וכאלו התנו ביניהם לפעול על פי חוק זה. עם זאת, טוען המחבר, שר' משה מקבל את החוק כמנהג המדינה, רק בתנאי שבעלי הדין הם אלו שהעלו את הטיעון ש'מנהג המדינה' פועל לטובתם.
ב. הרב דב ליאור עושה הבחנה בין "הסדר חוקי ספציפי בתחום מסוים, לבין הסדר כולל... בודאי בתחום ספציפי אפשר לקבל הסדר חוקי ומערכת משפט, אך קבלת מערכית כללית של חוק חדש... מהוה סכנה לנתוקנו ממשפטנו ומקור חיותנו".
ג. הרב זלמן נחמיה גולדברג סבור ש"כל חוק אזרחי ש'נתפשט בין כולם שמקבלין עליהם כפי החוק'... יש לו תוקף של מנהג, כי מתקשרים על דעת חוק זה. 'אבל חוקים שלא נתקבלו ברבים' אינם נחשבים למנהג'... לדעתו, אין זה משנה אם הצדדים ידעו על קיומו של החוק בעת ההתקשרות בעסקה אלא הכול 'תלוי אם רבים נוהגים כן'". דבריו אלה של הגרז"ן מסוייגים בדיני קניין, ראו במאמר ליתר פירוט בנקודה זו.
לשלוש דעות אלו אפשר להוסיף את שיטת בתי הדין של ארץ-חמדה (ראו כאן).
מסקנתו של המחבר היא "אם רוצים לעודד התדיינויות בבתי דין לממונות, יש לשאוף ליתר ודאות בפסיקתם." פירוש הדבר במילים פשוטות הוא שאם ראובן ושמעון רוצים להתדיין בדיני תורה, כל עוד הם לא עשו מחקר מעמיק אין להם שום דרך לדעת על פי איזה חוק הולכים לדון אותם. ייתכן והדיין בפניו יתייצבו, יכיר בחוק כמנהג המדינה, וייתכן שדווקא בנושא עליו הם מתדיינים הדיין לא מקבל את החוק כמנהג המדינה.
[יש גם להעיר, שכשאנחנו כותבים "חוק" הכוונה היא הן לחוקי הכנסת והן להלכת בית-משפט אזרחי.]
הדברים מעלים שאלה נוספת, שבעז"ה נשוב אליה בהמשך. במאמר שהפנה אליו בעבר פרופ' נדב שנרב, שואל פרופ' שנרב מדוע לבתי הדין אין דין של ערכאות. בנושא זה השאלה עולה כפליים – אם בסופו של דבר בית הדין הרבני מקבל את החוק כמנהג המדינה, אז במה הוא שונה מבית המשפט האזרחי?
