יום רביעי, 31 ביולי 2013

דין התורה שלי: פסק הדין

טורים קודמים מסדרת "דין התורה שלי"

למי שלא זוכר את המקרה: הנתבעת התלוננה להנהלת המוסד בו עבדה שהתובעת תקפה אותה פיזית. התובעת הגישה כנגד הנתבעת תביעה לבית הדין על הוצאת שם רע וטענה שהיא פוטרה מעבודתה בשל התלונה. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, התובעת עדיין עובדת באותו מוסד ובאותה המשרה. הנתבעת בחרה לסיים את עבודתה במוסד המדובר בעקבות האירועים שהתרחשו סביב התלונה והתביעה. 

ועתה הגיע הזמן להציג את פסק הדין. הנה הוא לפניכם כאן - אתם מוזמנים לקרוא אותו. 

יש לי כמה הערות ונקודות לציין בפסק הדין, אך אני מעדיף לדחות זאת להזדמנות אחרת (ואולי חלק מהדברים יעלו כבר בתגובות לרשימה הזאת). לעת עתה אני מסתפק במספר הערות על הקובץ המוצג בפניכם:
- למי שאין כח לקרוא את הקובץ, אפשר לדלג לעמוד האחרון. 
- למי שאין כח גם לקריאת העמוד האחרון, המסקנה של בית הדין הוא שהם מקבלים את טענותינו שהתובעת לא הוכיחה שנגרם לה כל נזק, וכן שהנתבעת נהגה כהלכה כשפנתה להנהלת המוסד להתלונן על הפגיעה בה, הגם שלא היו לה ראיות לדבריה. בית הדין גם קיבל את טענת הנתבעת שיש מקום לראות בתביעה נסיון להטרדה כנגדה. כיוון שכך, בית הדין השית על התובעת לשלם את מלא הסכום של אגרת בית הדין, במקום שהצדדים יתחלקו בתשלום האגרה. עם זאת, בית הדין לא חייב את התובעת בהוצאות משפט. 
- השתדלתי להציג רק את הנדבך המרכזי של פסק הדין, בו מופיעים הנושאים לדיון, הדיון עצמו והמסקנה. 
- עשיתי כמיטב יכולתי להעלים מפסק הדין כל אזכור של שמות וגופים שהיו מעורבים בתיק הזה. זאת, על מנת לשמור על צנעת הפרט וכן לשמור את הדיון ענייני ככל האפשר. 
- בחרתי לא לפרסם את שמות הדיינים, מכיוון שאני סבור שזה יסייע להשארת הדיון ענייני ועקרוני. 

בעז"ה ברשימה הבאה בנושא אעיר מספר הערות על פסק הדין, ולאחר מכן נתייחס לשאלה: מהן המסקנות שצריך להסיק מכל הליך דין התורה שעברתי? 

5 תגובות:

נתנאל אמר/ה...

בסיום הדברים יוצאת מסקנה בעייתית לענ"ד, לפיה עקרונית אסור לאדם להתלונן בפני רשויות משמעת בעלות סמכות, כאשר אין בידיו ראיות לדבריו, והתלונה היא מסוג של 'מילה כנגד מילה'.

לענ"ד מדובר בגישה שגויה, היות ובמקרים לא מעטים הנתבע עשוי להודות (ולו חלקית) מול תביעת אמת חסרת ראיות, ובמידה ויבחר בהכחשה שקרית, הוא עשוי להתפס ככפרן עקב זיהוי השקר (פרטים לא תואמים, גרסאות לא חופפות ועוד).

תמיד ישנה גם סכנה של תלונת שווא שתפגע בנתבע לשווא, אבל אין למנוע שימוש במכשיר טוב, רק מפני שהוא עשוי להיות מנוצל לרעה במקרים מעטים.

ב אמר/ה...

1. חסר להם נתון משמעותי לבירור העובדות - לפי מה כתבה ועדת הבירור את דבריה "אנו מתרשמים" - נטיית הלב? למה לא הוזמן נציג מוועדת הבירור למתן עדות?

2. ההיזקקות לכללי החפץ חיים בענין לה"ר צע"ג, וכתב בשו"ת בני בנים, ח"א: "הגם שקיבלתי מהגמו"ז זצלה"ה שתפסו גדולי דורו על ספר חפץ חיים שהביא הרבה מדרשים ומאמרי ירושלמי ובנה עליהם הלכות מוצקות". ובאופן נקודתי גם טענתם - במקום שהולכים לדין אם לא הוכח שהתביעה היא שקר, כיצד ניתן לומר שהיא בגדר לה"ר לתועלת, זו אינה לה"ר אלא זה ככל סכסוך בין שני אנשים שהרי לא שבקת חיים בכל סכסוך הדדי.

3. איני מבין את טענת ביה"ד על סמכות ועדת הבירור - ממאי נפשך: אם זה נוהל קבוע - אז בעצם הכניסה לעבודה בכך שהעובד חתם הרי קיבל עליו; ואם זה הוצע להם באופן חריג אבל יש לך סמכות (ולא הופעל לחץ חריג) למה לא יהא בקבלתם הנקודתית דין קיבלו עליהם כבורר.

4. ההשוואה לדיני מסור קיצונית, שם מדובר בפניה לערכאות ובפרט בקהילות בגולה ראו בזה יציאה מסדרי הקהילה, אך כאן בא"י א"א לדון את ועדות הבירור או בתי הדין כגורם "בלתי חוקי", אדרבה בית הדין הדתי הוא זה שמנסה להשיב לידיו את מושכות הסמכות.

5. למה אם ביה"ד מבקר את התובעת הוא לא פוסק הוצאות משפט, ומדוע הוא לא טורח כלל לנמק זאת?

6. מה שאינו מובן לי למה הנתבעת הסכימה בכלל לבוא לביה"ד?

RavTzair אמר/ה...

נתנאל,
מהיכן הגעת למסקנה זו? הם כותבים בסיכום שהנתבעת פעלה כהלכה כשהתלוננה, הגם שלא היו לה ראיות לדבריה.

ב,
לגבי הנקודה 2 בדבריך. תחושת הבטן שלי כשקראתי את פסק הדין, היא בדיוק כפי שכתבת. עם זאת, אני לא בטוח שיש אמת בחלוקה בין "סכסוך בין שני אנשים" לבין הדיון על לשון הרע לתועלת.
עם יתר דבריך אני די מסכים.

נתנאל אמר/ה...

בעמוד 12 בפסק הדין, מובא כי דעת הרוב היא שכאשר אדם פונה בתלונה לגוף בעל סמכות (במקרה הזה, לועדת בירור) ללא ראיות לדבריו, הוא חשוף אוטומטית לתביעה בבית הדין בטענה שהתלונה שקרית. יוצא מזה דעת רוב הדיינים היא שאין לפנות לגוף בעל סמכות (שאינו בית דין) בתלונה על אחר, כאשר אין מצורפות ראיות לתלונה.

דעת המיעוט היא שעילה לתביעה על תלונה על אחר בפני גוף בעל סמכות מתאפשרת רק כאשר היא 'נדחתה על הסף', כלומר כאשר ניכר שהתביעה מופרכת, אך לא כאשר התלונה הינה ללא ראיות, ולא נדחתה על הסף.

אני מניח כאקסיומה שכאשר ניתן לתבוע על דבר מסויים (במקרה זה - תלונה ללא ראיות בפני גוף בעל סמכות), משמע שהדבר אסור להעשות.

הרושם שאני קיבלתי הוא שעל פי בית הדין, הנתבעת לא פעלה ב־100% כפי שצריך (ולכן לא זכתה בהחזר הוצאות משפט), כאשר הנקודה הבעייתית היא הפנייה לוועדת הבירור בתלונה ללא ראיות.

ב אמר/ה...

ביחס לדברי נתנאל

הרושם שלי שביה"ד מנסה מצד אחד לצמצם את הכוח של גופים חוץ דתיים (אולי מגמתו שהכל יגיע לביה"ד הרבני?) מאידך, בפועל בדיעבד כשהתביעה לא מופרכת הוא מכיר בפניה וחיפש "מוצא טכני", ונתלה גם בכך שלא הוזקה. אבל מדבריו עולה שאם הייתה מפוטרת ייתכן שפסיקתו היתה שונה. לא השתחררתי מההרגשה שמהמגמה של חוסר לגיטמציה לפניה לערכאות חיצוניות מנחה את ביה"ד.