הפנייה לבתי המשפט - תגובה מבית הלל ותגובה לתגובה (מתוך "אמונת עתיך")

לאחרונה יצא לאור גליון 111 של כתב העת אמונת עתיך. בגליון 110 כתב הרב אריאל בראלי ממכון "משפט לעם" תגובה ביקורתית על מסמך שפרסם בית המדרש ההלכתי של בית הלל (קישור). תגובתו של הרב בראלי פורסמה, עד כמה שידוע לי, ללא בקשת תגובה ממאן דהוא בבית הלל.
בגליון הנוכחי הרב עמית קולא, ראש בית המדרש ההלכתי של בית הלל, כתב מאמר תגובה. ויחד עם מאמרו פורסמה תגובתו של הרב בראלי.
אני ממליץ מאד לקרוא את התכתובת ביניהם:



לוז המחלוקת בין הכותבים הוא לדעתי בפסקה ב' בדבריו של הרב בראלי - "כללי פסיקה". שם למעשה הוא כותב שהיה מקום למהלך של בית הלל, אלא שהם לא מסומכים לפסוק לכלל ישראל, ולכן עליהם להיות כפופים לשדרה המרכזית של רבני ישראל.
אני מוצא עניין רב באמירה הזאת, משום שלהבנתי בית הלל לא רואים את עצמם פוסקים לכלל ישראל, אלא עבור מי שרוצה לראות בהם מנהיגות תורנית (זו לפחות תפיסתי). לעומת זאת, אני לא חושב שאפשר לומר את אותו הדבר על המכונים התורנים השונים המאוגדים בכתב העת אמונת עתיך. הם דווקא כן רואים את עצמם כשורה התחתונה והבלעדית של פסיקת ההלכה. לכן, כל מי שרוצה להביע דעה השונה מהבון טון של המכונים הנ"ל יכול אולי לפרסם בבטאונם מאמר, אך מאמרו יתפרסם רק בליווי מאמרי תגובה שינסו להסביר מדוע הדעה הזאת, הסותרת את דעת המכון התורני התורן, לא יכול להתקבל בבית המדרש.

דעת המתנגדים למועמדותו של הרב סתיו לכס הרב הראשי

במסגרת דיון שהשתתפתי בו סביב מאמרו של הרב רמי ברכיהו, רב היישוב טלמון, שהתפרסם במוסף שבת של העיתון מקור ראשון, עלתה הטענה שהרב רמי לא הציג בצורה מכבדת את הדעות החולקות עליו ומתנגדות למועמדותו של הרב סתיו.
כששמעתי טענה זו נסיתי להיזכר מתי ראיתי מאמר מנוסח ומנומק המסביר את ההתנגדות לרב סתיו. לא הצלחתי להיזכר בכזה. לשמחתי, בימים האחרונים מתפרסמים דברים בנושא הזה. הנה חלק מהם לפניכם.

א. הרב אריאל בראלי מסביר במאמר באתר סרוגים שהרב סתיו אינו מקבל מרות רבנית.

ב. אמש בכינוס שהשתתפו בו כ300 איש בישיבת הר-המור שעסק בנושא "בירור דרכה של הרבנות הראשית", נשא דברים הרב אברהם יהושע צוקרמן, מרבני הישיבה. הנה הדברים (לחצו להגדלה):

ג. לפני יומיים פניתי מיוזמתי לרב מיכה הלוי, רב העיר פתח תקוה, ובקשתי ממנו להסביר את התנגדותו למועמדות הרב סתיו. לשמחתי הרבה קבלתי תשובה מנומקת מעוזרו. [לא בקשתי את אישורו לפרסם את הדברים בפומבי, אך מכיוון שהדברים מנוסחים היטב וכתובים לדעתי בצורה מכבדת (ולדעתי עולים בכמה רמות על הדברים שהובאו לעיל), אינני רואה פגם בפרסומם.]:

לבקשת הרב רשמתי את תמצית הדברים:
בראשית הדברים יש להדגיש כי הרב דוד סתיו הוא תלמיד חכם – ירא שמים ובודאי שכל כוונתו לשם שמים. על כן אין שום דבר בהתנגדות להמעיט משהו מכבודו, אלא היא מכוונת כנגד שיטתו.
את התשובה לשאלתך יש לחלק לשניים: התנגדות עקרונית-מהותית-אידאית והתנגדות ספציפית למציאות ההווית.
א. להסברת ההתנגדות העקרונית נשתמש במשל העמוד וחבל ההצלה. חבל ההצלה צריך להיות מותאם ונוח לאחיזת האדם הנתלה בו, ואילו העמוד צריך להיות יציב ומבוסס ללא שום התחשבות באוחז בחבל. העמוד ללא החבל הוא לא פרקטי והחבל ללא העמוד מהווה סכנת נפילה לתהום.
ארגון צוהר הוקם על מנת להיות חבל הפונה אל הציבור הרחב כשבקצהו השני הוא מחובר לעמוד איתן ומבוסס – הרבנות הראשית לישראל. עם כל הבעיות שניתן למצוא ברבנות, מהותה ועניינה כאחראית לשולחנם הטהור של ישראל, כאחראית לחיי משפחה טהורים בישראל כעמוד הקודש בצדדים הלאומיים-ציבוריים בישראל – בזה שום קלקול וחסרון לא יכול לגרוע, ממש כמו שמדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו לא תיפגע בשום אופן, ללא קשר בכלל לאופן בו מנהיגים קברניטי המדינה אותה.
כשאנשי ארגון צוהר החלו לחשוב שהארגון יכול להוות אלטרנטיבה לרבנות (הרב סתיו מדבר בגלוי ובצבור נגד הרבנות) הרי שהם אבדו בזה את זכות קיום הארגון – מה יעזור החבל ללא העמוד? צוהר חרטה על דגלה: "חיבור בין שני עולמות". החלון לא יכול להיות גם חלון וגם האור שמעברו השני.
דוגמא נוספת ליסוד זה ניתן למצוא במשה רבינו ע"ה ובאחיו אהרון הכהן. אהרון היה אוהב שלום ורודף שלום, הוא היה החבל שקישר את עם ישראל לעמוד התורה והנבואה בישראל – משה רבינו. "הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לא-להים". בוודאי ששניהם נצרכים אחד לשני, אך ברגע שנשאר אהרון הכהן לבד, ללא משה רבינו שעלה לקבל את התורה עבור עם ישראל, עם כל רצונו הטוב לעזור לעם ישראל ולהצילו מטעויות הרי שהוא גרם לחטא החמור ביותר – חטא העגל.
הרב דוד סתיו העומד בראש ארגון צוהר בוודאי מכוון את כל מעשיו ומחשבותיו לשם שמים, אך תפיסתו לא יכולה להוביל את הרבנות הראשית לישראל. שם צריך לשבת אדם שיעמוד כעמוד ברזל שלא מתנודד כלל מרוח הציבור המבקש להתלות בחבל אותו מושיטה הרבנות. ארגון צוהר יכול להביא תועלת רבה אם יעבוד בצד ומכח הרבות הראשית.
יש להבין שבדיוק מנקודה זו יוצאת ההתנגדות ל"חוק שטרן". הגוף הבוחר ברב הראשי צריך להיות מורכב בעיקר מרבנים ומאישי ציבור המתבוננים על תפקיד הרבנות בטהרתו, ולא "מתחשבים" בצורך ההמוני של "רבנות מתחשבת". חלק נבחרי הציבור ונציגיו צריך להיות מזערי בעניין זה, כי לא בקביעת העמוד לוקח הציבור חלק, כי אם בהתאמת החבל אליו. על התנגדות זהה בתקופת הרב זצ"ל ולאחריו הרצי"ה זצ"ל אמרו הרבנים שיש למסור את הנפש, כיוון שהתמוטטות העמוד או כיפופו עלול להביא את כל בית ישראל – האחוז בחבל – ליפול עם החבל ועם העמוד לפי התהום.
אמנם הושמעו כנגד הרב סתיו קולות נוספים על דברים שאמר או עשה, אולי חלק מהדברים היה ראוי שלא יאמרו, אך בכל אופן שורש ההתנגדות של כל הקולות הללו הוא אשר אמרנו: הגדרתה של הרבנות הראשית לישראל כעמוד ברזל של עמדת התורה שאיננו עסוק בדעת הקהל.
ב. באופן מעשי, נכון להיום, רוב רובם של הרבנים המשמשים בפועל כרבני עיר, רבני שכונות ודיינים מתנגדים ומסתייגים מרצונו של הרב סתיו להיות הרב הראשי לישראל. הסתייגות זו תביא בהכרח לניתוק של הרב סתיו מרבני ישראל. אנשי ריב ומדון שלא יודעים או לא רוצים לקרוא באופן ישר ופשוט, תרגמו את המכתב שיצא מביתו של הרב דרוקמן כאיום. אין כאן איום ולא חצי איום אלא תיאור מציאות. רבני ישראל מסתייגים מרבנות ראשית בראשותו של הרב דוד סתיו. למה לנו להכנס למערכת רבנית כזו? כיצד יראה הציבור? כיצד תראה הרבנות?


זו תמצית ההתנגדות, על אף שיש במה להרחיב, וכן דוגמאות וראיות ליסודות העקרוניים.

יש לי כמובן הרבה מה לומר על כל אחד מהדברים שנכתבו לעיל, אך לעת עתה בחרתי לפרסם את הדברים ללא תגובה שלי. אתם מוזמנים כמובן לכתוב את דבריכם, ואני בעז"ה אוסיף עליהם, בתיבת התגובות.

דין תורה או משפט שדה?

לפני כחדשיים עסקנו כאן בהרחבה במכתב הרבנים המעריכים את הנשיא קצב "כאז כל עתה". באותה תקופה פרסם הרב אריאל בראלי, שהינו דיין בבית הדין לממונות בשדרות ור"מ בישיבת ההסדר המקומית, מאמר בנושא משפט קצב לאור דין תורה, שבו הוא בעצם מגן על דעתם של רבותיו.

בטור שכותרתו היה "לפי ההלכה אי אפשר להרשיע את קצב" הוא מסיק בין היתר כי:

על פי ההלכה אין אפשרות להגיע להחלטה חותכת כאשר הכלים העומדים בפני השופט הם גרסה מול גרסה. לפי דיני תורה אפילו האדם עצמו לא מוסמך להרשיע עצמו "אין אדם משים עצמו רשע".

יש משמעות להתרשמות השופט רק כאשר מדובר על הרשעה בהאשמות קלות יותר כגון הטרדה מינית וניצול מרות שלא במקומה. לעומת זאת הרשעה באונס משמעותה פגיעה גדולה בנילון לכן היא צריכה ביסוס חזק על ידי מקור חיצוני ולא על ידי המתלוננות.

קצת התפלאתי לראות היום מאמר מאותו רב אריאל בראלי בנושא מאד קרוב, והפעם "האם לפי דין תורה תוקפי אריק קרפ ז"ל נחשבים רוצחים?". מן הסתם אתם מבחינים כמוני בשינוי הניסוח של הכותרת שגם מלמד על תוכנה:

הדיינים מצווים לאמוד האם האבן ששימשה את התוקף אכן גדולה מספיק כדי לדעת שהיא יכולה להרוג, אם האבן קטנה מדי, על אף שבפועל התוקף הרג איתה, הוא אינו מוגדר רוצח במזיד.

לאור התרשמות השופטים, שתוקפי אריק קרפ הכו אותו בראשו במשך דקות ארוכות, מכות שיש בהם להמית, יש להרשיע אותם ברציחה.

אולם, על פי ההלכה רוצח במזיד לא יענש בעונש מרבי שהוא מיתה אלא אם כן הייתה התראה תוך כדי הארוע (הצורך בהתראה מופיע בגמרא סנהדרין מ:). אך כן יענש בכליאה בצינוק, ובמקרים מיוחדים ישנה אפשרות לחרוג מהכללים ולהרוג אותו על ידי מלך או השלטון. (הלכות רוצח פרק ד).

מכאן שיש סיוע הלכתי להמלצה שהונחה על שולחנו של שר המשפטים, הקוראת להרחיב את הגדרת רוצח למקרים שהכוונה לרצח מתבררת מתוך המעשה עצמו על ידי שימוש בכלים שיש בהם כדי להמית.

אולי מישהו מהקוראים יכול לומר לי מה ההבדל בין שני המשפטים? גם במשפטם של רוצחי אריק קרפ השופטים היו צריכים להכריע בין גרסאות האם והבת לבין גרסאות התוקפים. בנוסף, היו עדויות שהתקבלו ע"י השופטים כי קרפ עזב את הזירה ברגליו. ולפי ציטוט בגלובס בכלל השופטים הכריעו כי:

הנאשמים לא השתמשו בנשק קטלני ובסופו של דבר הניחו לקרפ להימלט

אז מה קורה כאן?