היוצאים להציל בשבת - חלק ד'

חלקים קודמים: 
היוצאים להציל בשבת - חלק א'
היוצאים להציל בשבת - חלק ב'
היוצאים להציל בשבת - חלק ג'

בחלק זה, לאחר שראינו באריכות את הדיונים במרכזיים בסוגיא, אני מבקש לסכם את הדברים להלכה (להלכה למעשה יש להתייעץ עם פוסק ולא להסתמך על הדברים המתפרסמים באתר זה).

היוצאים להציל - אנשי צבא
ככל הידוע לי, מקובל ברבנות הצבאית, מאז תקופת הרב גורן, להורות שחיילים בסדיר או בקבע אינם חוזרים לביתם בשבת, אלא לכל היותר כשחוזרים מפעילות חוזרים לבסיס. וגם החזרה לבסיס אינה פשוטה, ואם יש מקום קרוב יותר בו אפשר לשהות וזה לא פוגע במבצעיות יש להעדיף את המקום הקרוב.
כך כותב הרבצ"ר הרב איל קרים בתשובה בספרו קשרי מלחמה (קישור). ואף על פי כן, יש מקרים יוצאי דופן בהם מתירים לחיילים (בדר"כ בקבע) שהוקפצו מביתם בשבת לחזור לביתם. ראו לדוגמא בתשובה זו. הרבצ"ר הרב קרים כתב בהקדמה לספרו את הדברים הבאים על סוגיית היוצאים להציל (הציטוט מכאן):

ברור שלא ניתן לכתוב בספר פסק המתיר את החזרה בשבת ללא סייגים, משום שהדבר יגרום לאנשים לדמות מילתא למילתא, וכולם יתחילו לנסוע בשבת גם כשאסור ... מאידך, לא ניתן לכתוב בספר פסק הלכה כוללני האוסר את החזרה בשבת, משום שישנם מקרים חריגים, שבהם יש להקל ולהתיר. לאחר שהתייעצתי עם שלושה רבנים מפוסקי דורנו, התנבאו שלושתם בסיגנון אחד, שיש לכתוב בגוף התשובה בספר "יעשה שאלת חכם".

היוצאים להציל - אנשי רפואה
לגבי אנשי רפואה שהוקפצו בשבת ראינו את מחלוקת הרב שלמה זלמן אוירבך (שהתיר חזרה ע"י גוי) והרב משה פיינשטיין (שהתיר חזרה ע"י יהודי). יש מי שרצה לומר שהתירו של הגר"מ פיינשטיין הוא רק בנוגע למי שהוקפץ בשבת, ולא למי שיוצא למשמרת שלו. בעיני, קשה לומר זאת. כל עוד היציאה היא בגדר "היוצא להציל", ונדמה לי שרופא/אחות היוצאים למשמרתם הם אכן בגדר "היוצאים להציל", הרי שחילוקו של האג"מ חל לגביהם: שאם זו הצלה שקצובה מראש בזמן הרי שיש להתיר לחזור גם באיסורי תורה משום "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא".
בפועל, בבתי החולים הדתיים בארץ, דואגים לנהגים גויים שיסיעו את אנשי הרפואה בסיום משמרתם. בבתי חולים לא דתיים, עד כמה שידוע לי, הדבר פחות נפוץ. שמעתי על רב אחד המרכזים הרפואיים הגדולים בארץ שמתיר לאחיות לחזור ברכב בשבת.

היוצאים להציל - אנשי משטרה
לנושא "היוצאים להציל בשבת" הגענו בעקבות מאמרו של הרב רמי ברכיהו, שהתמנה לאחרונה לכהונת רב המשטרה. במאמר המדובר, הולך הרב ברכיהו בעקבות הרב שאול ישראלי הרואה בפעילות המשטרה בשבת חלק מגדר "פיקוח נפש ציבורי". לכן, גם סיור של ניידת ברחובות השכונה היא מותרת בשבת, הגם שאיננו יודעים להצביע על "חולה לפנינו", או על הפיקוח-נפש הספציפי הקיים. בנוסף, מחלק הרב ברכיהו בין פעילות חיילים בצבא, שמקובל שהם נמצאים בבסיס, גם כשהם לא במשמרת וזה חלק מהכשירות המבצעית של הצבא, לבין פעילות השוטר שאין שום סיבה מבצעית שיהיה נוכח בתחנת המשטרה אם הוא אינו במשמרת. לכן, מסיק הרב ברכיהו:

גישה הלכתית זו של הרב רמי ברכיהו, שהצגנו באריכות בחלקים השונים של טורי "היוצאים להציל בשבת", ככל הידוע לי הינה גישה חדשה ברבנות המשטרתית. עד כה, גישת רבנות המשטרה היתה קרובה לגישה שהציג הרב הרצוג בתשובתו. כלומר, שכדי להתיר פעילות משטרתית בשבת יש לדעת מה חשש פיקוח-הנפש הקיים, ובמקרה שלא ידוע על פיקוח נפש ממשי הרי שפעילות זו אסורה בשבת. העובדה שבפועל המשטרה לא פעלה עפ"י גישה זו, לא הפריעה לרבנים שונים במשטרה לדבוק בה ולמעשה להורות לשוטרים דתיים שהפעילות שהם מבצעים בשבת הינה אסורה. כניסתו לתפקיד של הרב רמי ברכיהו הוא שינוי כיוון בפסיקה ההלכתית בנושא זה. עדיין, אין היתר הלכתי גורף לכל פעילות שהיא של המשטרה, אך הנחת התשתית לפעילות סדירה של המשטרה בשבת היא אבן יסוד בדרך למשטרה יהודית במדינה יהודית. 

היוצאים להציל בשבת - חלק ג'

חלקים קודמים: 
היוצאים להציל בשבת - חלק א'
היוצאים להציל בשבת - חלק ב'

ראינו בחלק הקודם את מחלוקתם של הרב משה פיינשטיין והרב שלמה זלמן אוירבך בנוגע לחזרת היוצאים להציל בשבת.
עתה, נבקש לחזור לדיון בנוגע לעבודת המשטרה בשבת.

כאמור, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, בזמן קום המדינה, דן בענין עבודת המשטרה המשטרה בשבת. לאחר שהוא דן בענין "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא" ומסיק שעקרונית יש מקום להרחיב את ההיתר ליוצאים להציל בשבת משום חשש "נמצאת מכשילן" אך לענין המשטרה גופא הוא מסיק שאין מקום להקל שכן (שו"ת היכל יצחק אורח חיים סימן לב):

אין הנדונים שוים: (א) שאלו אינם באים אלא בתוקף משרתם, והם מוכרחים ללכת באשר ילכו, משא"כ שם שהמדובר במתנדבים לצאת להציל. (ב) שם אם אתה מכריחם לחזור בלי נשק נמצאו כל הדרך מפחדים ושוב לא ילכו, משא"כ כאן שאין להם ממה לפחד, שאמנם יצאו יהודים מלהרוג זה את זה, אבל אין זה מהדומה כלל ליוצאים להלחם עם נכרים היוצאים להשמיד את היהודים. באופן שהדבר ברור, שלא שייך כאן טעמו של הרמב"ם. 

ולכן מסיק הרב הרצוג שאין היתר לשוטרים לחזור למקומם לאחר טיפול בארוע:

עפי"ז נמצא, שפסק הדין במקרה שנודע על ריב ומצה בין אנשים העלולים להרוג אחד את השני, שמותר אמנם לצאת למקום הריב במכונית בכדי למהר את הגשת העזרה ולהפריד ביניהם, אבל לאחר שהשקיטו את הריב, ומנעו שפ"ד, אסור יהיה להם להשתמש במכונית, ותשאר שם עד מוצאי שבת. אלא שאם יצטרכו שוב לנסוע משם במסבות דומות יסעו. אבל סוף דבר, שיצטרכו להשאר לאחד /לאחר/ ההצלה במקום, ואין להם היתר לחזור במכונית למקומם. 

כדי לקבל מעט פרספקטיבה, ראוי להביא דברים נוספים שכותב הרב הרצוג בנוגע לעבודת המשטרה בשבת:

ובאלו השוטרים היוצאים לאסור גנב שכבר תפסוהו אנשים ויש להעביר אותו למאסר שאל"כ יתחמק מידם, כאן אין באופן ישיר פקו"נ, אלא שקיים חשש כאמור, שאם לא יהא טיפול במקרה כזה מטעם המשטרה יתרבו הגנבים בש"ק. וכבר הוזכר לעיל שגניבה ורציחה באים עכשיו כאחד. והנה לעיל הבאנו מהרמב"ם המתיר הבאים להציל לחזור למקומם וכלי זיינם עליהם, שמא אם אתה מחמיר עליהם ימנעו מלבא פעם אחרת. שמענו מזה, שגם חשש נפשות לע"ל מתיר. ומ"מ אין הענינים שוים לגמרי. ראשית, מפני שאין כאן ברור למדי שסתם גנבים הם מרצחים, שיש מהם הנמלטים מיד כשמרגישים בהם בני אדם. ושנית, הואיל וכל ההיתר הוא כאן מפני שאם לא נתיר תרבינה גניבות, הנה הרוב הגדול הם לצערנו לא מתחשבים עם ההוראות של הרבנות, והם הרי ממילא לא ימנעו, וא"כ לא ישמש האיסור לריבוי גנבות, ואיך נבוא להתיר משום חשש זה שתרבינה גנבות.

ובכלל קשה להחליט על היתר מטעם חשש פקו"נ, שהרי ודאי יש איזה גבול גם לחשש פקו"נ.
[...]
ומחמת חומר הענין, לכאורה נראה שבכל מקרים מעין אלה, נשתמש בכלל שנים שעשאוה פטורים, שהוא לפי הנ"ל רק איסור מדבריהם. אלא שהדבר צריך בירור אם הצעה זאת היא מעשית ובת ביצוע.

 על גישתו של הרב הרצוג חלק הרב שאול ישראלי בעמוד הימיני סימן יז (קישור).
הרב ישראלי אינו מסכים שיש מקום לחלק בין היוצאים להציל מתוקף משרתם לבין כאלה הבאים בהתנדבות, שכן גם המנויים במשנה כגון היולדת, לא בהכרח שההצלה אינה חלק ממשרתם.
אך שיטתו של הרב ישראלי היא מקיפה יותר. הוא טוען שאמנם ייתכן וההיתר בדברי חז"ל הוא מצומצם, אך כפי שהלכה זו התפתחה בזמן חז"ל, אין זה מן הנמנע שההלכה תתפתח גם בזמנינו:

הרב ישראלי ממשיך וטוען כלפי דבריו של הרב הרצוג על כך שאולי איננו צריכים למצוא פתרונות הלכתיים, משום שממילא המציאות היא שרבים לא שומעים להלכה גם ככה. לדברי הרב ישראל, אסור לומר כך, ושמא זה עצמו מרחיק אנשים מיהדותם:

כזכור, הרה"ר הרב דוד לאו, בספרו "משכיל לדוד" כתב דברים דומים:

הרב ישראלי ממשיך לדון בטעם שהתירו איסורים משום "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא".

את דיונו בענין עבודת המשטרה בשבת מסיים הרב ישראלי בראיה מערכתית על כלל עבודת המשטרה במדינת ישראל הצעירה:

נסיים חלק זה בדבריו של הרב רמי ברכיהו (קישור):

דברי הרב ישראלי שרירין וקיימין בפרט בימינו שב"ה עם ישראל בונה את עצמו בתוך מסגרות ממלכתיות, וכדי שנוכל בעתיד לראות גם את המערכת המשטרתית - שהיא מאבני היסוד של חוסנה של המדינה והחברה - מערכת היכולה לנהל את עצמה גם מתוך עולם ההלכה, מחייבת את גדולי הדור להתמודד עם השאלות ההלכתיות לא רק באופן מקומי פרטי אלא באופן מערכתי שיאפשר לשוטר הדתי להיות איש מקצוע במלא מובן המילה וגם איש העומד בקריטריונים הלכתיים המאפשרים לו לשרת את החברה ואת המדינה היהודית. 

היוצאים להציל בשבת - חלק ב'

המשך מ: היוצאים להציל בשבת - חלק א'

נתחיל חלק זה בסיכום קצר של הדברים העיקריים שראינו בחלק א'.
הגמרא בעירובין מקשה משני מקורות שנראים סותרים: המשנה בראש השנה המתירה ליוצאים להציל אלפיים אמה לכל כיוון, והמשנה בעירובין המתירה ליוצאים להציל לחזור למקומן.

הגמרא מביאה שני תירוצים לסתירה זו:

אמר רב [יהודה אמר רב]: שחוזרין בכלי זיין למקומן. כדתניא: בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה, פעם אחת הכירו בהן אויבים ורדפו אחריהם, ונכנסו ליטול כלי זיינן, ונכנסו אויבים אחריהן. דחקו זה את זה, והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים. באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן. רב נחמן בר יצחק אמר: לא קשיא; כאן - שנצחו ישראל את אומות העולם, כאן - שנצחו אומות העולם את עצמן.

בפסקי הרא"ש הסוגיא מסוכמת כך:

כל היוצא להציל אם יד ישראל תקיפה אין לו אלא אלפים ואם יד העובדי כוכבים תקיפה חוזרים למקומן. וכשחוזרים למקומן חוזרים בכלי זיינן למקומן.  

אם נרצה להסיק ממה שראינו עד כה הנחיות למעשה, כיצד להורות למי שיצא להציל בשבת, נאמר כך: אם הנסיבות מאפשרות להישאר בקרבת מקום למקום ההצלה הרי שמותר להגיע לאותו מקום עם הציוד שלו, אך אסור לו לחזור למקום רחוק מאלפיים אמה ממקום הארוע.

כל זה מתחיל להסתבך כשלומדים את דברי הרמב"ם:

רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה כג
גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת, וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא.

רמב"ם הלכות שבת פרק כז הלכה טז-יז
כל מי שיצא ברשות בית דין כגון העדים שבאו להעיד על ראיית הלבנה וכיוצא בהן ממי שמותר לו לצאת לדבר מצוה יש לו אלפים אמה לכל רוח באותו מקום שהגיע לו, ואם הגיע למדינה הרי הוא כאנשי העיר ויש לו אלפים אמה לכל רוח חוץ למדינה.
היה יוצא ברשות ואמרו לו והוא הולך בדרך כבר נעשית המצוה שיצאת לעשות יש לו ממקומו אלפים אמה לכל רוח, ואם היה מקצת תחום שיצא ממנו ברשות מובלע בתוך אלפים אמה שיש לו ממקומו הרי זה חוזר למקומו וכאילו לא יצא, וכל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד גוים או מן הנהר, או מן המפולת יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו, ואם היתה יד הגוים תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו הרי אלו חוזרין בשבת למקומן ובכלי זינן.

על דברי הרמב"ם עולות שתי שאלות:

א. דברי הרמב"ם בפרק כז נראים זהים לדברי הרא"ש שראינו לעיל. עם זאת, דבריו בפרק ב נראים סותרים: בהם הוא לא מבחין בין יד ישראל תקיפה לבין יד גוים תקיפה, והוא אינו כותב כלל את ההגבלה של עד אלפיים אמה. 

ב. הרמב"ם מכניס בפרק ב שיקול נוסף שטרם ראינו: כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא. מה מקור השיקול הזה כאן?

ראינו עד כה שתי גישות בהסבר דברי הרמב"ם:
1. גישה הסוברת שהטעם "כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא" נמצא בבסיס הסוגיא בעירובין, הגם שהוא אינו מוזכר שם, ולכן הוא גם מרחיב מעט את הדין ממה שאפשר להבין בקריאה ראשונית של הגמרא (לדוגמא, טעם זה מסביר מדוע במקרה שנצחו ישראל עדיין מותר לחזור בכלי זיינם, דבר שה"מעשה שהיה" אינו בהכרח מסביר).
2. גישה הסוברת שהרמב"ם סך הכל ניסח את דברי הגמרא במילים אחרות, והטעם "כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא" למעשה זהה לטעם "משום מעשה שהיה".

בסוף חלק א' גם הערנו שגם התוספות בעירובין סבורים שהטעם "התירו סופן משום תחילתן", שקרוב מאד ל"כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא" נמצא בבסיס בסוגיא שלנו.

עד כאן סיכום של מה שראינו בחלק א'.

בשנת תשל"ח נשאל הג"ר משה פיינשטיין (להלן: האג"מ) אם למתנדבי הצלה מותר לחזור לביתם בשבת (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן פ)

הנה בדבר אלו שנתאגדו בנוא יארק וברוקלין לחבורה להצלת נפשות באשר שכמה פעמים אירע בכאן שאוכלוסי ישראל בחסד השי"ת הם מרובין, שאדם אחד בין בבית בין ברחובות פוסק מלנשום וכשמביאין לו שמה תיכף מיכל חמצן (אקסעדזען טענק) ועוד מיני כלים מדברים המועילין תיכף ממש הוא הצלה גדולה ויש שיותר לא צריך ויש שמועיל עד שיוכלו להביאו לרופאים באיזה בית חולים שבענין זה הוא ממש הזריזות אף לרגעים נחוץ מאד לקיום נפשו, ובלא זה עד שיבואו רופאים מבית החולים ומבתיהם נמשך זמן עד שכבר אין תועלת, ודאי דבר גדול הוא ויישר חילם וכוחם ויתברכו מהשי"ת כל החברים שנתאגדו לעשיית עניני הצלה אלו לשם שמים להצליח במעשי הצלתם ולהתברך בכל
....
אבל עיקר מה שיש לדון הוא לענין החזרה לביתו ממקום החולה כשהוא במקום רחוק וא"א לילך רגלי ואף אם אינו רחוק כל כך אבל הוא בלילה שיש לחוש לילך רגלי מצד הרוצחים שמצוין עתה ולהשאר שם כל השבת ואף רק זמן גדול כעד היום ואף באם כשיצטרך לשהות בזה זמן גדול יש לחוש שבני ביתו לא יניחוהו בפעם אחר וגם שהוא עצמו יתרשל, אם יש להתיר לבא בחזרה בנסיעה ברכב. וזה פשוט שבמקום ריבוי האוכלוסין שמצוי שאפשר ליארע לעוד אינשי שיש צורך גם למיכל כי לא הכינו עוד מיכל שיש צורך גדול להביא המיכל בחזרה ברכב אבל הנידון הוא כשיש עוד מיכל בהמקום שנמצאים חברי אגודת הצלה זו וגם יש עוד חברים מאגודת הצלה זו שהוא רק לענין איש זה אם רשאי לחזור בנסיעה ברכב בכלל וגם אם ליכא נכרי שאפשר לסמוך עליו מצד חשש ההתרשלות.

את התשובה פותח האג"מ בחידוש שאין לו כל כך השלכות מעשיות:
היוצאים להציל מחוץ לתחום מעולם לא היו בתוך תקנת חכמים שיש להם רק ד' אמות, אלא היה להם אלפיים אמה לכל רוח. לא היתה כאן תקנת חכמים להתיר להם אלפיים אמה לכל רוח, חכמים מעולם לא אסרו על היוצאים להציל.

חידוש זה מתגמד לעומת החידוש בהמשך התשובה.
כשהגמרא שואלת סתירה משתי המשניות: זו שבראש השנה המתירה אלפיים אמה, וזו שבעירובין המתירה לחזור למקומה, הרי שהחילוק, לדעת האג"מ, הוא פשוט:

איכא חלוק ביוצאין להציל דבאלו הצלות שלא ידוע כמה זמן שייך שימשך כגון חכמה הבאה לילד שלא ידוע כמה זמן הוא דלפעמים נמשך משעה שהתחילו חבלי לידה גם יותר ממעל"ע =ממעת לעת= והחכמה יודעת זה הרי באה מתחלה אף לישב שם יותר מיום השבת, וכן הבא להציל מן הגייס ומן הנהר נמי לא שייך שידעו כמה זמן ימשך זה, ואף מן המפולת ומן הדליקה הרבה פעמים אין ידועין דאם נפלו עליו גל גדול הרי אפשר לימשך ג"כ יותר מיום השבת, ואף בדליקה אפשר שתעשה דליקה גדולה שימשך יותר מיום השבת שאלו כיון שידעו מזה ומ"מ באו כחיוב התורה להצלת נפשות ולא נתרשלו, לא שייך לחוש לשמא יתרשלו כשיעזור להם השי"ת ונגמרה מלאכת ההצלה בזמן קצר אם יהיו נאסרין לחזור למקומם דהרשלנין הרי גם כשנתירם לחזור יתרשלו ולא יצאו כלל מחמת דידעו שאפשר שתמשך זמן גדול ויראי ה' שבאו אף שידעו דהוא מלאכה קשה ואפשר שתמשך זמן גדול הרי לא יתרשלו גם כשיהיו אסורין מלחזור כשנגמרה מלאכת ההצלה בזמן קצר דהוא עוד נקל מלעשות מלאכה, שלכן רק מה שיש להקל עלייהו בלא איסור שיוכלו לצאת מהד' אמות שהוא ג"כ צער בלא צורך דהוא בזה שלא תיקנו מתחלה עלייהו דיצאו ברשות האיסור יציאה מד' אמותם הקלו לעושי מצוה, אבל לא שייך להתיר להם לעבור איסור יציאה חוץ לאלפים שזה הא נאסר בכל אופן ורק שנדחה בשביל פ"נ שלחזור שאינו שוב פ"נ לא שייך שידחה. וגם אפשר שלצאת חוץ מד' אמות אף כשיצטרכו להיות שם כל יום השבת איכא זמנים קטנים שלא יצטרכו לעבוד במעשה הצלתם וכשיהיו אסורין לצאת מד' אמותם הוא הוספת צער על עבודתם שבאו, לזה איכא אולי גם חשש קטן דהתרשלות לא אסרו מתחלה עלייהו יציאה מד' אמות אלא נתנו להם אלפים כאנשי העיר ואם הוא בדרך שיהיה להם אלפים לכל רוח במקום שנמצאין. ואם הוא הצלה כזו שידוע היה שהוא רק לזמן קצר כגון רופא שבא לראות את החולה ולעשות סמי רפואה שידוע שכל צורך ביאתו להפ"נ הוא זמן קצר, וכן לפייס איזה ממונה מהשלטון שכעס על איזה ישראל ורוצה לדונו בהריגה שדרך הפיוס הוא במתנה חשובה שיביא לו או ע"י מכירו שיועילו בקשותיו שהוא רק לזמן קצר, וכדומה הרבה אופני הצלות שידוע שהוא רק זמן קצר אם נאסור לחזור למקומו יש לחוש להתרשלות שבזה התירו סופן משום תחלתן. וצריך לומר דהוא משום דסתמא תנן במתני' דכל היוצאין להציל דמשמע דאיכא דבר שכולן שוין מטעם לא פלוג ולא יהיה דבר זה תלוי באומדנא דאינשי

לדבריו, החילוק הוא בין יוצאים להציל שלוקחים בחשבון שההצלה עלולה לקחת עד למוצאי שבת, לבין יוצאים להציל שמניחים שהצלתם תהיה בזמן קצר יחסית.

וכאן הבן ישאל: אבל הגמרא לא הביאה חילוק זה, אלא שני תירוצים אחרים: חוזרים בכלי זיינם, ואם יד ישראל/גויים תקיפה?
לדברי האג"מ החילוק הזה המתבסס על "כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא" נמצא בבסיס הסוגיא והוא בגדר פשיטא. ומה עם שני התירוצים? האג"מ מסביר שהתירוץ הראשון של "חוזרים בכלי זיינם משום מעשה שהיה" כוונתו שאין שיקול דעת בעניין. כשמותר לחזור, אין האדם רשאי לומר שאין אצלו חשש להכשילן לעתיד לבוא, אלא חכמים קבעו שיש חשש "משום מעשה שהיה":

גזרו שלא לסמוך על האומדנא ואסור להם להניח כלי זיינם מידם וגם שאין צריכין בשביל זה להשאר במקום שנלחמו אלא שמותרין לחזור להעיר אם יצאו משם לצורך ההצלה אף שיעברו על איסור הוצאה והכנסה וטלטול ד' אמות ברה"ר =ברשות הרבים= אף שלפי האומדנא ליכא סכנה כשישארו שם 

ולגבי התירוץ השני של יד ישראל/גויים תקיפה, הרי שהאג"מ מהפך את ההבנה הפשוטה בתירוץ זה ואז רואה האג"מ בתירוץ זה ממש את החילוק שהוא הביא לעיל:

נראה לפרש דודאי איירי בהצילו אותם אבל החלוק הוא דבנצחו ישראל ממש היינו שיד ישראל תקיפה לא רק בזמן שתקיפה ממש היינו בזמן הבית ובזמן שלום ואירע שבאיזה מקום נפלו נכרים על איזה עיר ובאו ממקום אחר והצילום אלא אף כשנמצאים ישראל תחת יד מלכי אוה"ע אבל תחת מלך חסד שאינו מניח להעכו"ם להלחם עם ישראל אך אירע באיזה מקום נפלו נכרים ובאו ממקום אחר והצילום חוזרין למקומן אף שרחוק, משום שבאופן כזו ידעו שלא יצטרכו להיות שם הרבה כי הרי יראים לשהות וגם אפשר שהיו סבורין שיותר קרוב שלא יצטרכו לשהות ולכן מותרין לחזור לביתם אפילו טובא, וכאן איירי כשנצחו אוה"ע דיושבין במדינה שאין המלך מקפיד על זה שהנכרים נופלים על ערי ישראל אף שאינו מסייע אותן אבל לא יענישם שאין הנכרים שנפלו יראים שא"כ הרי יותר היה להם לחשוב שיצטרכו לשהות הרבה דלכן אסור לחזור למקומן כשהשי"ת עזר להם והצילו בזמן קצר אין חוזרין למקומן אלא נותנין להם אלפים לכל רוח, וזהו פירוש נכון. 

האג"מ אף מסביר את הסתירה לכאורה בדברי הרמב"ם באותו אופן:
פרק ב' עוסק בהצלה שלוקחת זמן קצר - ולכן מותר לחזור למקום, משום "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא". פרק כ"ז עוסק בהצלה שצפויה לקחת זמן ארוך - ולכן הותר רק אלפיים אמה ולא אומרים "נמצאת מכשילן וכו'".

סוף דבר מסיק האג"מ בשאלה שנשאל:

ברור שבענין הצלה שא"צ לשהות התירו לחזור אף באיסור דאורייתא דתחומין י"ב מיל ואף שיצטרך להוציא ולהכניס ולהעביר ד' אמות דכלי הזיין, שא"כ גם בהצלה זו שברוב הפעמים הצורך לשהות יש להתיר לחזור עם הרכב כשאין יכול להשיג נכרי שיוליכנו ברכב אף רק בשביל זה שיש לחדש לסופן משום תחלתן, וכ"ש כשא"א לו להשאר שם מפני חשש ליסטים ורוצחים שמצוי בשנים אלו במדינתנו וגם כ"ש כשצריכין שמיכל החמצן יהיה בחזרה כדלעיל. 

עד כאן תשובת הג"ר משה פיינשטיין, בעל האגרות משה.

על דבריו אלו הגיב הג"ר שלמה זלמן אוירבך בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' ח.
נדמה לי שאת דבריו של המנחת שלמה אפשר לסכם במשפט אחד שהוא כותב:

והוא תמוה כדאמרן דאיך אפשר לומר על חידוש עצום כזה דאין בזה חידוש

 שיטתו של המנחת שלמה בנויה על ההנחה ש"נמצאת מכשילן לעתיד לבוא", הכוונה היא שאם יהיה סכנת נפשות לצאת ולהציל הרי שלעתיד לא יגיעו להציל, ולא שאדם עלול להתרשל מלהציל בגלל נוחות כזו או אחרת:

גם נראה דלכאורה לא מצינן בש"ס שהתירו חכמים מלאכה דאורייתא מפני חשש שאם לא נקל עליהם ולהתיר יתרשלו מהצלת נפשות, ורק איפכא הוא דמצינן דאין עושין מלאכות של הצלת נפשות ע"י קטנים ונכרים משום זימנין דליתנייהו ואתי ג"כ לאהדורי בתרייהו מפני הפחד מחילול שבת ויבוא מתוך כך לידי סכנה, וגם נלענ"ד דמשום הך טעמא התירו חכמים ליולדת איסורי תורה של שבת ויוהכ"פ בג' ימים הראשונים מפני שחששו שיהיו כאלה שבגלל הפחד מאיסור תורה יחמירו על עצמן לחשוש דשמא אינן צריכות לכך וירצו להמנע מחילול שבת או מלאכול ביוהכ"פ ולכן התירו לכל היולדות אפי' אם הרופא אומר שאינה צריכה ואף גם היא לא אמרה צריכה אני, אבל כמדומה שלא נזכר בש"ס החשש שיעבור אדם על לא תעמוד על דם רעך ויתרשל מהצלת נפשות, והא דמצינו בקדוש החודש דחששו לכך היינו שמפני הצער יבואו גם לחשוב דמסתמא יש גם עדים אחרים שיעידו ואתי לאימנועי אבל לא מצינן דחיישינן לרשלנות גם ביודע שצריכים לעדותו, גם נראה דאם נחשוש לרשלנות היינו צריכים להתיר לרופא גם להדליק נר בשבת כדי למצוא את בגדיו המיוחדים לו בגלל החשש שמא יתרשל בפעם אחרת מלבוא מפני שיתבייש לצאת בלי בגדיו המגוהצים, וכמו כן צריכים גם להתיר לרופא הנקרא לחולה ביוהכ"פ לאכול וגם לנסוע גם כשאין שום צורך לכך כיון שבגלל הצום ודאי קשה לו קצת ואם לא נתיר יחפש אח"כ אמתלא מלילך לחולה, ומסתבר שההיתר צריך להיות באופן כללי לכלם כי אם רק למי שידרוש הרי יראה בעיני הבריות כקל דעת ומשום כסופא יבוא להתרשל בפעם אחרת, וכמו שהתירו באופן כללי אלפים אמה לכל רוח ללא שום סייג כך גם זה וכמו שכתבנו קודם מהמהרי"ל דיסקין בקו"א או ה' סוף סעיף ל"ד דמשום כיסופא דעניים התירו איסור תורה גם לעשירים משום דחשיב כפקו"נ עיין שם. עכ"פ נראה דמלבד מה שמבואר בש"ס מפורש גם בשו"ע סי' ת"ז דהא דחוזרים בשבת למקומם גם אם רחוק יותר מאלפים אמה הוא רק כשמפחדים לשבות במקום שהצילו ולא בבא להצילם מן הנהר או מן המפולת וה"ה נמי ברופא דאין לו שום פחד להשאר כל השבת במקום שהציל. 

בסופו של דבר מסיק המנחת שלמה שבדוחק אפשר להקל שהרופא יחזור לביתו עם נהג גוי:

ואף שלצערנו יש הרבה רופאים קלי דעת אשר לגבי דידהו החשש הוא אמת שהם חשודים להמנע מלכת להציל את החולה אם לא יוכלו אח"כ לחזור ברכב לביתם, מ"מ אנו אין בכוחנו להתיר משום כך איסורי תורה, ורק מצינן בחת"ס הנ"ל בחו"מ סי' קצ"ד שמתיר משום כך לרופא לחזור לביתו ברכב של נכרי משום האי טעמא שאם לא נתיר ימנע מלבוא בפעם אחרת, ואף שלענ"ד גם זה צ"ע קצת שהרי לא מצינן שהתירו לחכמה הבאה לילד או בשאר ענין של פקו"נ כי אם לענין זה שהשוו אותם שיהיו גם הם כאנשי העיר שיש להם אלפים אמה לכל רוח מפני שאם לא יהיו רשאים לזוז ממקומם ולהיות שוה לבני העיר יש לחוש שבפעם אחרת ימנעו עצמם מלבוא, אבל לא מצינו שהעדיפו אותם יותר מאנשי העיר ולהתיר אותם לשוב לביתם בשבת בעגלה של נכרי, מ"מ כבר הורה זקן ואפשר שזה ג"כ נכלל בזה שהם רוצים להיות כבני העיר שכל אחד נמצא בביתו ולא במקום אחר, והבו דלא להוסיף עלה להתיר גם מלאכות דאורייתא, וגם בעובדא דהחת"ס אפשר שהי' צריך הרופא להטריח ולחפש מקום שיוכל לשהות שם כראוי עד מוצ"ש, משא"כ ברופא שיכול להשאר בכבוד בבית החולים וכדומה אלא שרוצה יותר טוב להיות בביתו אפשר דאסור גם להחת"ס אפי' ע"י נכרי, אך אעפי"כ נראה בזה להקל וכמו שכתבו האחרונים להתיר משום כך ליתן לרופא שכר שבת משום האי טעמא דשמא יצא מזה מכשול שימנעו עצמם בפעם אחרת אם לא יוכל לקבל שכרו, וכן מצינן לענין ד' דברים הפטורין במחנה דפטורין גם בחזרתן עיין שם בכס"מ פ"ו ממלכים הי"ג, אבל עכ"פ לא איסורי תורה. 

כמובן, שפוסקים בני זמנינו כשהיו צריכים להורות למעשה לרופאים, אחיות ואנשי בטחון כיצד לפעול, התחבטו האם לנקוט כשיטתו של האגרות משה או כשיטתו של המנחת שלמה.
הנה לדוגמא דברים שכותב הרה"ר לישראל הרב דוד לאו בספרו משכיל לדוד סימן ח' בנושא, לאחר שנוטה יותר לכיוון דעתו של הגרש"ז אוירבך (קישור):

היוצאים להציל בשבת - חלק א'

בעקבות מאמרו של הרב רמי ברכיהו על "חזרה הביתה אחרי משמרת"

שתי משניות מתייחסות למעמדם של היוצאים להציל בשבת.

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כג עמוד ב

משנה. חצר גדולה היתה בירושלים. ובית יעזק היתה נקראת, ולשם כל העדים מתכנסין, ובית דין בודקין אותם שם. וסעודות גדולות עושין להם, בשביל שיהו רגילין לבא. בראשונה לא היו זזין משם כל היום; התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח. ולא אלו בלבד, אלא אף חכמה הבאה ליילד, והבא להציל מן הדליקה, ומן הגייס, ומן הנהר, ומן המפולת - הרי אלו כאנשי העיר, ויש להם אלפים לכל רוח.

 תלמוד בבלי מסכת עירובין דף מד עמוד ב - דף מה עמוד א 

משנה. מי שיצא ברשות [רש"י: כגון לעדות החדש, או להציל מן הגייס ומן הנהר, או חכמה הבאה לילד] ואמרו לו כבר נעשה מעשה - יש לו אלפים אמה לכל רוח. אם היה בתוך התחום - כאילו לא יצא. כל היוצאים להציל חוזרין למקומן.

המשנה בראש השנה אומרת כי היוצאים מחוץ לתחום בשבת יש להם אלפיים אמה לכל רוח. כך גם ברישא של המשנה בעירובין. אך הסיפא של המשנה בעירובין מחדשת שהיוצאים להציל חוזרין למקומן, ומשמע שזה אף ביותר מאלפיים אמה. 

הגמרא בעירובין מקשה ממשנה אחת על השניה ומביאה שני תירוצים:

אמר רב [יהודה אמר רב]: שחוזרין בכלי זיין למקומן. כדתניא: בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה, פעם אחת הכירו בהן אויבים ורדפו אחריהם, ונכנסו ליטול כלי זיינן, ונכנסו אויבים אחריהן. דחקו זה את זה, והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים. באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן. רב נחמן בר יצחק אמר: לא קשיא; כאן - שנצחו ישראל את אומות העולם, כאן - שנצחו אומות העולם את עצמן.

התירוץ הראשון מסביר שהמילים "כל היוצאים להציל חוזרין למקומן" אינה מדברת על מרחק אלא על נשיאת הציוד - היוצאים להציל, שיש להם אלפים אמה לכל רוח, יכולים ללכת את אלפים האמה עם הציוד שלהם, הגם שזה טלטול ארבע אמות ברשות הרבים.
התירוץ השני הוא שזה תלוי נסיבות: אם ישראל נצחו בקרב - יש למצילים אלפים אמה לכל רוח. אם הגויים נצחו במערכה - יכולים אלו שבאו להציל לחזור למקומם, אפילו במרחק רב, כנראה על מנת להתרחק ממוקד הקרבות.

הרא"ש פוסק כשתי התירוצים:

וכתב ר"מ ז"ל דהלכתא כהנך תרי אוקימתא כרב נחמן בר יצחק דבתראה הוא וכרב יהודה דתניא כוותיה:

וכך מסכם את דעתו של הרא"ש, בנו רבי יעקב בפסקי הרא"ש:

כל היוצא להציל אם יד ישראל תקיפה אין לו אלא אלפים ואם יד העובדי כוכבים תקיפה חוזרים למקומן. וכשחוזרים למקומן חוזרים בכלי זיינן למקומן. 

אם נסכם את מה שרואים עד כאן, שאפשרות החזרה תלוי בנסיבות:

- אם אין בעיה מיוחדת (לא גברה יד הגוים) אז יש ליוצאים להציל אלפיים אמה. 

- אם יש נסיבות מיוחדת (גברה יד הגויים) אז חוזרים למקומם. 

הרמב"ם מתייחס לנושא זה בשתי מקומות, פעם אחת בהלכות פיקוח נפש, ופעם אחת בהלכות תחומין:

רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה כג
גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת, וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא.

רמב"ם הלכות שבת פרק כז הלכה טז-יז
כל מי שיצא ברשות בית דין כגון העדים שבאו להעיד על ראיית הלבנה וכיוצא בהן ממי שמותר לו לצאת לדבר מצוה יש לו אלפים אמה לכל רוח באותו מקום שהגיע לו, ואם הגיע למדינה הרי הוא כאנשי העיר ויש לו אלפים אמה לכל רוח חוץ למדינה.
היה יוצא ברשות ואמרו לו והוא הולך בדרך כבר נעשית המצוה שיצאת לעשות יש לו ממקומו אלפים אמה לכל רוח, ואם היה מקצת תחום שיצא ממנו ברשות מובלע בתוך אלפים אמה שיש לו ממקומו הרי זה חוזר למקומו וכאילו לא יצא, וכל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד גוים או מן הנהר, או מן המפולת יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו, ואם היתה יד הגוים תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו הרי אלו חוזרין בשבת למקומן ובכלי זינן.

על דברי הרמב"ם עולות שתי שאלות:

א. דברי הרמב"ם בפרק כז נראים זהים לדברי הרא"ש שראינו לעיל. עם זאת, דבריו בפרק ב נראים סותרים: בהם הוא לא מבחין בין יד ישראל תקיפה לבין יד גוים תקיפה, והוא אינו כותב כלל את ההגבלה של עד אלפיים אמה. 

ב. הרמב"ם מכניס בפרק ב שיקול נוסף שטרם ראינו: כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא. מה מקור השיקול הזה כאן?

באשר לשאלה הראשונה כתב בספר יד-איתן על הרמב"ם שהרמב"ם בפרק ב' סך הכל כתב את הכלל, והפרטים הם בפרק כז:

מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומן בשבת כו'. רבינו ז"ל קיצר בכאן וסמך אמ"ש בס"פ כ"ז דהיינו דוקא כשהם מתפחדים לישב במקומן שהצילו בו דאל"כ שובתין במקום שהצילו בו ויש להן אלפים אמה משם לכל רוח והוא מהסוגיא דעירובין וע"ש ברא"ש ובב"י ס"ס ת"ז. 

 הג"ר יצחק אייזיק הרצוג, רבה הראשי הראשון של מדינת ישראל, עסק בכך בתשובה שהוקדשה למעמדה ההלכתי של עבודת המשטרה במדינת ישראל. כך הוא כותב ביחס לדברי הרמב"ם (שו"ת היכל יצחק אורח חיים סימן לב):

ברם יש לנו להתבונן, מאין הוציא הרמב"ם להתיר עד כדי כך. והנה יש לומר שסמך על האמור במשנה ר"ה כ"א, בין שנראה בעליל בין שלא נראה בעליל מחללין עליו את השבת. ר"י אומר אם נראה בעליל אין מחללין עליו את השבת. מעשה שעברו וכו' שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לע"ל. נמצא שהותרו בנראה בעליל משום העתיד, ואף ביוצאים להציל כך. והנה בעצם הדבר להתיר להם לחזור למקומם ממש בכלי זיין בכל אופן שהוא, אף ברה"ר, ואף כשהם לבושים כדרכם, אין פלא על הרמב"ם, שכך משמע בירושלמי ובתוספתא יעויי"ש. אך הדבר המפליא מאד הוא, שהרמב"ם נותן טעם שלא נמצא בתלמודים. והוא שלא תהא מכשילן לע"ל. אך יש לנו ראשית כל דבר להבין, למה אין הרמב"ם מסתפק בטעם הפשוט הנמצא בדברי חז"ל, היינו שמא יתנפלו האויבים עליהם שוב ויצטופפו לקחת כל אחד נשקו וכנ"ל, משום מעשה שהיה. ברם, לתרץ זה יתכן כפשוטו של דבר שלזה יש מקום רק אם לא נצחו אלו את אלו אלא שהלכו אלו מאלו, שאפשר שיחזרו בהם הגוים, אבל אם נצחו ישראל אזי אין חשש כזה, ולמה סתמו עד שמשמע שבכל אופן מותר ליוצאים להציל, לחזור בזינם כל אחד לביתו. וע"כ הוצרך רבנו לטעם שא"כ נמצאת מכשילן לע"ל. ולמד זאת רבינו מהמשנה של ר"ה הנ"ל. אך א"כ יקשה לנו, למה לא אמרו זאת חז"ל, אלא משום מעשה שהיה.
ולכאורה נראה, שי"ל שהדבר תלוי בדחויה או הותרה שבת בפיקו"נ. שזה ברור שלענין עדות החדש הותרה שבת מכיון שאתה מתיר לחלל שבת אף בנראה בעליל משום חשש הכשלה לע"ל. והרמב"ם סובר, שגם בפקו"נ בשבת כך וע"כ השתמש בטעם זה גם כאן. והסוגיא דעירובין מ"ה, סוברת שדחויה שבת אצל פקו"נ, וע"כ לא השתמשה בטעם זה. 

לדברי הרב הרצוג מצא הרמב"ם מקור לדבריו מהמשנה בראש השנה דף כא:

משנה. בין שנראה בעליל, בין שלא נראה בעליל - מחללין עליו את השבת. רבי יוסי אומר אם נראה בעליל - אין מחללין עליו את השבת. מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבם רבי עקיבא בלוד, שלח לו רבן גמליאל: אם מעכב אתה את הרבים - נמצאת מכשילן לעתיד לבא. 

 וזה למעשה הטעם שהמשנה בעירובין נקטה ש"כל היוצאים להציל חוזרין למקומן", ולכן המשנה גם לא חילקה בין ניצחו ישראל לניצחו גוים, אלא שהמשנה הולכת לשיטה ששבת הותרה בפיקוח נפש, והגמרא בעירובין ביקשה להעמיד את המשנה לשיטה ששבת דחויה מפני פיקוח נפש, ולכן חילקה בין ניצחו ישראל לניצחו גוים ולא הביאה את הטעם שנמצאת מכשילן לעתיד לבא.
על תשובתו של הרב הרצוג העירו כמה וכמה גדולים. ביניהם כתב הרב אליעזר וולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר חלק ד סימן ד) לחלוק על הרב הרצוג ולבאר את דברי הרמב"ם כך:

ולפי"ז יבוא סתום וילמד מן המפורש, דהרמב"ם בפ"ב מה' שבת לא נחית לאשמיענו בדיני תחומין, אלא רק בדין הכלי זיין, ומשמיענו רק דלכל מקום שהם מותרים לחזור [בניצחו אלפים, וביד עכו"ם תקיפה למקום מבטחם] מותר להם לקחת אתם כלי זיינן ואינם צריכים להשליך מעליהם הכלי זיין, והוי זה דומיא דתירוצו של ר"י אמר רב בגמ' בד' מ"ה שמתרץ קושית הגמ' והא אמרת רישא אלפים אמה ותו לא שחוזרין בכלי זיינן למקומן ומפרש"י: לא תימא אפי' טובא דלא שרי אלא אלפים והא אתא לאשמעינן דחוזרין בכלי זיינן ולא אמרינן כיון דנעשה מעשה ישליכו כלי זיינן מעליהן ולא יחללו שבת בחזרתן, ורק בפרק כ"ז כשהרמב"ם מדבר מדין התחומין ומדין עצם חזרת האנשים, שם מחלק כבר מתי שיש להם רק אלפים אמה ומתי שמותר להם ללכת יותר. ויש מקום לומר שבעצם חילוק הדין שמחלק אח"כ רנב"י בגמ' בין נצחו ישראל לנצחו עכו"ם גם ר"י אמר רב לא פליג ע"ז, עיין מ"ש בזה בספר גאון יעקב על מס' עירובין.
וזה שהרמב"ם מבאר הטעם שהוא כדי שלא להכשילן לעתיד לבא, יש לומר שפירש שזהו עצם כוונת התקנה משום המעשה שהיה, והיינו דבאותה שעה שקרה המעשה, ירדו חכמים לסוף דעתן של בני אדם שאחרי שהיה יכול לקרות בכזה לא ירצו לעתיד לבוא ללכת להציל אם לא נתיר להם לקחת אתם בחזרה כלי זיינן. 

הסברו של הרב וולדנברג נראה פשוט להפליא: בפרק ב' הרמב"ם אינו מדבר על איסורי תחומין, אלא רק על מלאכות שבת - טלטול כלי הנשק - על זה כותב הרמב"ם חוזרים למקומם. ועל זה הוא מביא את הטעם "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא", כי זה המשמעות של דברי הגמרא "משום מעשה שהיה" - שאנשים יפחדו בעתיד לצאת להלחם בגלל אותו מעשה אם לא יהיה להם נשק אתם.
בפרק כ"ז הוא מדבר על איסורי תחומין ושם יש לחלק בין ניצחו ישראל לניצחו גוים.

גם הרב עבדיה הדאיה הגיב לרב הרצוג (ישכיל עבדי, ח"ה סי' מד) והוא מבאר את הרמב"ם באופן דומה לציץ-אליעזר שהרמב"ם כתב את הטעם של "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא" והוא הוא הטעם של "מעשה שהיה", והוא שייך בין לדברי רב יהודה אמר רב בגמרא (שהביא את המעשה שהיה), ובין לדברי רב נחמן (המחלק בין נצחו ישראל לנצחו גויים) - שכן גם לדברי רב נחמן לולי הטעם של "נמצאת מכשילן" לא היינו מתירים להם לחזור עם כלי הנשק.

אך לאחר ביאור דברי הרמב"ם נשארו הרבנים הנ"ל חלוקים באשר למשמעות הדברים באשר לאנשי המשטרה. הרב הרצוג חש שאין בעבודת השוטרים משום "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא" שכן זוהי עבודתם ואין חשש שלעתיד לא יצאו להציל, וכן זהו מצב של "נצחו ישראל":

והנה, הטעמים של הברייתות הנ"ל, בבבלי וירושלמי ובתוספתא, אינן שייכות לכאן כלל, ואין לנו לסמוך אלא על דעת רבינו הגדול ז"ל, מאותו הטעם, שאם לא תתן להם לחזור במכונית לבסיסם אתה מכשילם לע"ל. אך אין הנדונים שוים: (א) שאלו אינם באים אלא בתוקף משרתם, והם מוכרחים ללכת באשר ילכו, משא"כ שם שהמדובר במתנדבים לצאת להציל. (ב) שם אם אתה מכריחם לחזור בלי נשק נמצאו כל הדרך מפחדים ושוב לא ילכו, משא"כ כאן שאין להם ממה לפחד, שאמנם יצאו יהודים מלהרוג זה את זה, אבל אין זה מהדומה כלל ליוצאים להלחם עם נכרים היוצאים להשמיד את היהודים. באופן שהדבר ברור, שלא שייך כאן טעמו של הרמב"ם.
עפי"ז נמצא, שפסק הדין במקרה שנודע על ריב ומצה בין אנשים העלולים להרוג אחד את השני, שמותר אמנם לצאת למקום הריב במכונית בכדי למהר את הגשת העזרה ולהפריד ביניהם, אבל לאחר שהשקיטו את הריב, ומנעו שפ"ד, אסור יהיה להם להשתמש במכונית, ותשאר שם עד מוצאי שבת. אלא שאם יצטרכו שוב לנסוע משם במסבות דומות יסעו. אבל סוף דבר, שיצטרכו להשאר לאחד /לאחר/ ההצלה במקום, ואין להם היתר לחזור במכונית למקומם. 

מבחינה עקרונית חלק עליו הרב הדאיה וסבר שגם בעובדת המשטרה שייך לומר "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא", שאם לא יהיה מותר לחזור בשבת מי ירצה לעבוד במשטרה? הנה קטע מדבריו:

לדבריו יש להתיר להם לחזור בשבת. אלא, שהוא מסייג את התירו לכך שימנעו מחילול שבת בחזרתם ולא יסעו במכונית.

לסיום החלק הזה, יש להעיר שהרמב"ם אינו היחיד שתולה בין סוגיית היוצאים להציל לבין "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא". גם תוספות תולים ביניהם. תוספות שואלים על הגמרא בביצה דף יא:

ואמר עולא: שלשה דברים התירו סופן משום תחלתן, ואלו הן: עור לפני הדורסן, ותריסי חנויות, וחזרת רטיה במקדש.

מדוע אין הגמרא הזאת מונה גם את היוצאים להציל? תשובתם היא "דזה אינו חידוש". כלומר, לדבריהם הדבר פשוט הוא שהטעם שיוצאים להציל חוזרים בשבת הוא משום "התירו סופן משום תחילתן" או כדברי הרמב"ם "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא".

המשך יבוא...

תורת המלך - הסוף

בעקבות ההחלטה על סגירת התיק בפרשת "תורת המלך":

אני חרד מאד לאופיה הדמוקרטי של המדינה שלנו. בעיני, ההחלטה לסגור את תיק "תורת המלך" רק מחזקת את סימן השאלה כלפי התנהלות המשטרה בכל הפרשה הזאת. המשטרה ראתה לנכון להתייחס למחברי הספר כאחרוני הפושעים, לחטוף רב קשיש בישראל ולהחרים מחשבים וספרים. הדברים היו מוזרים גם בשעתם, כשהמשטרה העדיפה להתמקד בענישה במקום בחקירה. אך כיום במבחן התוצאה, האיפה ואיפה שבהתנהלות המשטרה זועקת לשמים. העובדה שאף גורם במשטרה אינו רואה היום אפילו צורך למסור דין וחשבון לציבור היא עוד יותר מדאיגה.
אין לחיות באשליות כאילו התנכלות המשטרה היא רק כלפי גורמים "הזויים" מיצהר. החשיבה של גורמים במשטרה כאילו הם מעל לחוק, ויכולים לעשות ככל העולה על רוחם, היא זו המובילה אותנו לפרשיות כמו השוטרים הנוקמים ולקידום עלובי חיים כמו ניסו שחם.

להזעיק משטרה בשבת?

מדי פעם אני מתחבט ביחס להתקשרות למשטרה בשבת.

בין היתר אני שואל את עצמי:

א. היכן עובר הגבול בין מצב פיקוח נפש למצב שאיננו כזה?

ב. עד כמה אני, בתור זה שמתקשר, אחראי לחילול שבת שיתבצע שלא לצורך בצידו השני של הקו?

ג. בעיני האזרח הפשוט לא פעם מתקבל הרושם שפנייה למשטרה לא מועילה במאום לפתרון הבעיה. ההתלבטויות שלי הן ביחס למשטרה הקיימת, זו שכולנו פוגשים (או לא פוגשים) מדי פעם ברחובות, ולא לאיזו שהיא משטרה תאורטית. כלומר, אני לא רוצה להיות במצב שגם חללתי שבת (גם אם זה רק איסור דרבנן, או עובדין דחול), וגם גיליתי ששום דבר לא קרה בעקבות חילול השבת שלי.


אציג שני מקרים לדוגמא:

1. בשבת אחת הבחנתי שבאתר בניה ליד ביתי עובדים בשבת. לאחר השבת פניתי לעירייה ושאלתי מה פתאום עובדים שם בשבת. העירייה מסרה לי שהם פנו לקבלן ושהוא אמר להם שהוא לא עובד בשבת ולכן כנראה מדובר בשוהים בלתי חוקיים (יש סיכוי ששני הדברים נכונים: גם שב"חים וגם שהם עבדו לטובת הקבלן...). הדוברת מטעם העירייה אמרה לי שאם הדבר חוזר על עצמו עלי להזעיק את המשטרה.

2. השבוע התפרסם כאן בעיר שבאחד מסניפי תנועות הנוער נערך בשבת האחרונה מסיבה לשכבה הבוגרת. המסיבה, שהשתתפו בה בחורים ובחורות בכיתות ט-י"א היתה רוויית אלכוהול וכללה בין היתר ריקודים על גג המבנה, השלכת חפצים מגג המבנה לשם שבירה גרידא, והדלקת מדורה בחצר המבנה. כל זה בלא אף מבוגר אחראי באזור.
המסיבה התחילה בסביבות השעה אחד-עשרה בלילה. באזור השעה שתיים לפנות בוקר, אחד השכנים שהרעש הפריע לו לישון הזעיק את המשטרה שפינו את המתחם, כולל נער אחד שהיה על סף עילפון כתוצאה משתיית יתר. המסיבה הנ"ל היתה באזור לא דתי לחלוטין. נניח שזה היה מתרחש מול הבית שלי או שלכם, האם היה מותר להזעיק את המשטרה? האם יש חובה להזעיק את המשטרה?