תגובה על החתימה של מגילת איכה

בגליון ט' של כתב העת "פשטות המתחדשים" התפרסמה התגובה שכתבתי להערות של הרב חיים סבתו (הדברים פורסמו בבלוג - כאן):

כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד

בגליון האחרון של "פשטות המתחדשים" (גליון ח), מובא החידוש הנאה הבא מפרי עטו של הרב חיים סבתו:

אם נסכם את דבריו, הרב חיים סבתו מציע לקרוא את הפסוק האחרון של מגילת איכה כך:
"כי אם מאס מאסתנו?! [לא! אלא] קצפת עלינו עד מאד"

אני לא חסיד גדול של שימוש בסימן תמיהה בפרשנות המקרא, להוציא מקרים חריגים.
לאחר קריאת דבריו, שאלתי את עצמי אם הם מסתדרים מבחינת פשט הכתובים.

ראשית, יש להודות שכפירוש הרב סבתו מובא כנראה בדברי חז"ל (איכה רבה (וילנא) פרשה ה):

"כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד" אמר רבי שמעון בן לקיש אם מאיסה היא לית סבר, ואם קציפה היא אית סבר, דכל מאן דכעיס סופיה לאיתרציא. 

התורה תמימה מביא את דבריו של רבינו יונה המבארים את דברי המדרש (תורה תמימה הערות איכה פרק ה הערה מד):

שכך רצונו לומר, וכי מאוס מאסתנו [והלא] קצפת עלינו, כלומר לא היתה השנאה כ"כ [טבעית] שלא תשוב אלינו ותמאס אותנו כמו הדבר המאוס שאין אדם רוצה בו כלל, אלא קצפת עלינו ומי שקוצף חוזר ומתרצה 

כלומר, לא מאס מאסתנו, אלא קצפת עלינו. זה ממש מתאים לפירוש של הרב סבתו.

ועם זאת, ברור לי שיש בפירוש זה קושי גדול מבחינת הפשט. חלק גדול מפרק ה' בנוי כך ששתי צלעותיו של כל פסוק מקבילות זו לזו. סימנתי בעזרת סימן / את הפסוקים שיש בהם צלעות מקבילות (איכה פרק ה):

(א) זְכֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ / הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ:
(ב) נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים / בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים:
(ג) יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב / אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת:
(ד) מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ / עֵצֵינוּ בִּמְחִיר יָבֹאוּ:
(ה) עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ / יָגַעְנוּ וְלֹא הוּנַח לָנוּ:
(ו) מִצְרַיִם נָתַנּוּ יָד / אַשּׁוּר לִשְׂבֹּעַ לָחֶם:
(ז) אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ עֲוֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ:
(ח) עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ פֹּרֵק אֵין מִיָּדָם:
(ט) בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַמִּדְבָּר:
(י) עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב:
(יא) נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ / בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה:
(יב) שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ / פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ:
(יג) בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ / וּנְעָרִים בָּעֵץ כָּשָׁלוּ:
(יד) זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ / בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם:
(טו) שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ / נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ:
(טז) נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ:
(יז) עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ / עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ:
(יח) עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ: פ
(יט) אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב / כִּסְאֲךָ לְדֹר וָדוֹר:
(כ) לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ / תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים:
(כא) הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה / חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם:
(כב) כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ / קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד: 

מהסתכלות שטחית נראה שגם הפסוק שלנו, הפסוק האחרון, בנוי על בסיס שתי צלעות מקבילות "כי אם מאס מאסתנו" - "[כי אם] קצפת עלינו עד מאד".

רש"י פירש את הפסוק כך (רש"י איכה פרק ה פסוק כב):

כי אם מאוס מאסתנו - בשביל שחטאנו לא היה לך להרבות קצף עד מאד כאשר קצפת: 

כלומר, רש"י הבין את המילים "כי אם" בתור "גם אם": גם אם מאסתנו, הרי שקצפת עלינו עד מאד.

פירוש דומה, אם כי שונה במקצת, הביא דעת מקרא על מגילת איכה בו מציע שהמילה "אם" כאן הוא במובן "אכן", ואז יש לפרש את הפסוק: "כי אכן מאסתנו [ו]קפצת עלינו עד מאד".

אני תמיד הבנתי את הפסוק באופן אחר.

בתהלים כז, אומר דוד המלך:
(יא) הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי:
(יב) אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס:
(יג) לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים:

הראשונים מסבירים את פסוק יג כמתחבר לפסוק יב: "לולי האמנתי לראות בטוב ה'" הרי שהייתי נתון "בנפש צרי".

הרב אלחנן סמט בביאורו לפרק מציע את הפירוש הבא (קישור):

אכן מאמין אני כי אראה בטוב ה' עוד בארץ החיים, שלולי כן... וכאן אין המשורר משלים את דבריו, כמו חושש הוא לומר בפירוש כמה רע היה אז מצבו.

כלומר, הפסוק למעשה נקטע, כפי שקורה לפעמים לאדם שנושא נאום נרגש.

באופן דומה הבנתי גם את הפסוק האחרון של איכה:
"לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים, הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם", כי אם אכן תשכחנו, ולא תשיב אותנו, "כי אם מאס מאסתנו, [כי אם] קצפת עלינו עד מאד"...
'וכאן אין המשורר משלים את דבריו, כמו חושש הוא לומר בפירוש כמה רע היה אז מצבו.'

חכמה בגויים תאמין - שאיבת ערכים חיצוניים לעולם התורה

בספר "יערב שיחי - שיחות עם הרב יעקב אריאל" של הרב ארלה הראל (קישור לביקורת על הספר), אחד הנושאים אליהם מתייחס הרב אריאל הוא שילוב של חוכמות חיצוניות בלימוד התורה. הרב אריאל מתחיל באמירה כללית לפיה (עמ' 202):

יש השגחה פרטית: כאשר הקדוש ברוך הוא מביא לעולם שיטת לימוד או צורת חשיבה, הוא מוריד אותה לכולם, הן ליהודים והן לגויים, מבלי שיש קשר ביניהם. יש אוירה תרבותית בחלל האויר והיא חודרת לכל מקום. גם תלמידי חכמים, שאינם יוצאים מארבע אמות של הלכה, אינם מנותקים ממנה... היו השפעות סמויות, אבל לא על ידי לימוד ישיר של פילוסופיה ומדע בחוץ. 

לאחר מספר עמודים הוא עובר לדבר על שילובים של תורה ואקדמיה, והוא מביא לדוגמא את הרב אהרן ליכטנשטיין (עמ' 204):

רק בעלי כישרון מיוחד זכו שתורתם תהיה עיקר והשכלתם טפלה. הם עשו זאת רק לאחר שכבר היו למדנים רציניים, ורק אז יצאו לרכוש גם ידע כללי. וגם כשלמדו באקדמיה לא פסקו מלימוד תורה, באופן שהלימוד נחשב בעיניהם קבע והמדעים האחרים עראיים.[...] הרב ליכטנשטיין, למשל, רכש את למדנותו תחילה בישיבה. הוא למד גם באקדמיה, אבל כשלימד תורה בישיבה - הוא היה ראש ישיבה בלבד. הוא השתמש בידע שלו לא מעט בשיחותיו פה ושם, כולל בשיחות מוסר בישיבה, כפי שכל משגיח בעולם משתמש במשלים ורעיונות מתחומים אחרים. הוא יכול היה לתבל את למדנותו זעיר פה זעיר שם גם במושגים הלקוחים מבחוץ, אבל השיעורים שלו היו שיעורים ישיבתיים מובהקים. 

ועל אף הנימה העולה מהדברים דלעיל, בהמשך הספר נראה שהרב אריאל מתבטא קצת אחרת על חכמה חיצונית (עמ' 246):

צריך אפוא להבחין בין תרבות ובין מדע. אפשר לקבל מהעולם כולו ידע, ובכלל זה כל דבר שיש בו חכמה: מדעים, טכנולוגיות, כלים וכל מה שמקדם את האנושות ומביא תועלת. אולם יש לברור את הבר מתוך התבן.
[...]
למרות ההבחנה שבין מדע לתרבות, גם בתרבות יש מקום לברור את הסולת מן הפסולת. יש בתרבות העולמית דברים יפים שיש בהם ערך. גם כאן אפשר לומר 'חכמה בגויים תאמין', כלומר כישרון האומניות השונות - מוזיקה, ספרות, ציור ועוד. ואילו 'תורה בגויים על תאמין', כלומר ערכים, מוסר, צדק, יושר, אמונה באלוקים, איך להתנהג, מה ליצור באומנות וכיצד ליצור - לכל אלו יש לנו דרך מקורית משלנו. 

מעבר לנושא עצמו, מצאתי עניין בדברים אלו, שכן בספר "מבקשי פניך - שיחות עם הרב אהרן ליכטנשטיין" של הרב חיים סבתו, הוא דן בנושא "היחס לערכים שמקורם מחוץ לעולמה של תורה".
הרב ליכטנשטיין מתחיל באמירה כי "נטילת ערכים מבחוץ זקוקה לזהירות רבה". לאחר פירוט הזהירות הרבה, שואל הרב סבתו (עמ' 76):

ולאחר שנעשו הבדיקות הזהירות הללו, האם רשאים אנו לדלות רעיונות מהוגים זרים ולהיות מושפעים מהם בעולמנו הרוחני?

כשם שהרב אריאל מביא בדבריו לעיל את הרב ליכטנשטיין כדוגמא, הרב ליכטנשטיין מביא את חותנו הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק כדוגמא:

אדם אחד שאל אותי: האם הרב סולובייצ'יק הושפע מקירקגור?
אני מבין שמי ששאול שאלה כזו, שואל אותה בנימה ביקורתית - כמי שקובע: אם הרב הושפע מקירקגור, אוי ואבוי לנו!
השבתי לו: שמע, אם כוונת שאלתך היא, האם הרב סולובייצ'יק קרא את קירקגור? בודאי שהוא קרא. אבל אם אתה שואל: האם הוא דלה ממנו משהו? איני יודע בודאות, אך אני סבור שגם על השאלה הזאת התשובה היא חיובית.
כמובן, אדם גדול כמו הרב סולובייצ'יק, שכל ימיו לומד תורה, מושרש בעולמה, בהשקפתה ובערכיה - אדם גדול כזה, כשהוא עומד מול ספר של קירקגור, אם לאחר בדיקתו הזהירה, הוא מוצא את הדברים שקרא שם כאמתיים, כמוסריים, כמעמיקים את תודעתנו לגבי עבודת ה', האם עליו להסיר את הדברים הללו הצדה? האם עליו להתעלם מהם? למה? רק מפני שהם מבוססים על קירקגור?
אם הרעיון אמתי, הוא ייטול אותו, ואם לאו, הוא יתעלם ממנו, לא מפני שהרעיון נמצא אצל קירקגור, אלא מפני שהוא אינו נכון.

מה הרב ליכטנשטיין למד מהקדמת הרמב"ן לתורה?

בספר "מבקשי פניך", שיחות הרב חיים סבתו עם הרב אהרן ליכטנשטיין ישנם מספר עמודים (עמ' 39 ואילך) בהם נושא השיחה הוא פירוש הרמב"ן על התורה. הרב ליכטנשטיין מצהיר שם כי:

לו אבד הספר "מורה נבוכים", היה זה הפסד אבל לא כביר, עם ישראל היה מחזיק מעמד. אבל אם פירושו של הרמב"ן לתורה היה הולך לאיבוד אני מרגיש שהיתה קטסטרופה. 

בהמשך שואל הרב סבתו את הרא"ל מה הוא מוצא בפירוש הרמב"ן, והרא"ל בתגובה מתייחס לדברי הרמב"ן בהקדמה לפירושו לתורה, שבו הרמב"ן כותב כי כל החכמות מצויות שבעולם, כלולות בחמישים שערי בינה ונמצאים בתורה בגלוי או ברמז.
הנה דברי הרמב"ן:

והכל נכתב בתורה בפירוש או ברמז וכבר אמרו רבותינו חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכלם נמסרו למשה חוץ מאחד שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים ואמרו כי בבריאת העולם חמשים שערים של בינה כאלו נאמר שיהיה בבריאת המחצב שער בינה אחד בכחו ותולדותיו ובבריאת צמח האדמה שער בינה אחד ובבריאת האילנות שער אחד ובבריאת החיות שער אחד ובבריאת העופות שער אחד וכן בבריאת השרצים ובבריאת הדגים ויעלה זה לבריאת בעלי נפש המדברת שיתבונן סוד הנפש וידע מהותה וכחה בהיכלה יגיע למ"ש גנב אדם יודע ומכיר בו נואף אדם יודע ומכיר בו נחשד על הנדה יודע ומכיר בו גדולה מכלן שמכיר בכל בעלי כשפים ומשם יעלה לגלגלים ולשמים וצבאיהם כי בכל אחד מהם שער חכמה אחד שלא כחכמתו של חבירו ומספרם ומקובל להם ע"ה שהם נ' חוץ מאחד ואפשר שיהיה השער הזה בידיעת הבורא יתב' שלא נמסר לנברא

ועל דברים אלו של הרמב"ן אומר הרב ליכטנשטיין כך:

מן הדברים הללו של הרמב"ן אני מפיק שני דברים. אני שומע את הרמב"ן שאומר כאן: חשוב לדעת את הדברים האלה, ואני הרמב"ן מעיד עלי שמים וארץ, שכדאי להקדיש לידע הזה הזמן. אני הקדשתי לזה זמן. הידע הזה בא לידי ביטוי בפירוש שלי... כל זה חשוב, חשוב מאד. עד כדי כך חשוב, שכשאני, משה בן נחמן, כותב את ההקדמה לתורה, אני מבליט את הדברים הללו. 

אם נפשט את מה שכתוב כאן נוכל לסכם ולומר כך:
- הרמב"ן כותב שיש בתורה רמזים מהם ניתן להסיק את כל חכמות העולם.
- הרמב"ן כותב שהרמזים הללו נמסרו למשה כחלק מהתורה שבעל פה (ומשה מן הסתם העביר מסורה זאת לדורות אחריו).
- הרמב"ן כותב שהוא עצמו יכתוב סודות, ושאל למי שאינו מבין אותם להתעמק בהם.
משלוש נקודות אלו מסיק הרא"ל כך:
- הרמב"ן ידע את (חלק מ)החכמות הללו.
- הרמב"ן השתמש בהם וכתב אותם בחלק מפירושיו.
- אם יש טעם ללמוד תורה על מנת להגיע לידיעת חכמות העולם, אזי יש כנראה טעם בלימוד חכמות העולם גם אם זה לא מגיע דרך לימוד התורה.

[כך בכל אופן אני מבין את דברי הרא"ל. אם אתם מבינים אחרת, אשמח להחכים (אתם מוזמנים לעיין בספר בהמשך המו"מ עם הרב סבתו סביב נקודות אלו)]

על דברים אלו נראה לי שיש לשאול:
- אם מסורת החכמות הגיעה לרמב"ן, האם יש מבין חכמי ישראל בימינו שהמסורת הגיעה אליהם? ואם כן, היכן הם חכמי ישראל אלו?
- אם המסורת לא הגיע לרא"ל עצמו, עד כדי כך שהוא נאלץ ללמוד את החכמות ממקומות אחרים ולא מהרמזים בתורה, כיצד אנחנו יודעים שהחכמות הנלמדים במקומות אחרים הם אכן אותן החכמות עליהן מדבר הרמב"ן (כלומר, גם אם נקבל את המסקנה שיש טעם בלימוד עצמאי של החכמות, מי אמר שהן הן החכמות עליהן מדבר הרמב"ן)?

עקידת יצחק: תפיסת הרב קוק

רשומה ראשונה בסדרה (בעז"ה)

רמברנדט, עקדת יצחק, 1635
מתוך: ויקיפדיה

עקידת יצחק היא ללא ספק אחת הפרשות המעסיקות מאד את עולמנו הדתי. הן מפאת שזו מוצגת בתורה כשיא חייו ומפעלו של אברהם אבינו, והן מפאת המתח הבלתי נמנע בין המצפון לבין הציווי האלקי. מחברים רבים כתבו וניתחו את העקידה ומשמעויותיו, ואני מבקש בסדרה זו לעסוק בחלק מתשובותיהם לשאלות: מה היתה מטרת העקידה? מה ניסה הקב"ה ללמד את אברהם ואת הדורות אחריו?

הרב קוק כתב מסה ארוכה של פרשנות על פרשת העקידה בסידור עולת ראיה, אך מסתבר שתפיסתו של הרב קוק אינה פשוטה להבנה כלל.
הרב חיים סבתו מביא סיכום לדברי הראי"ה (קישור) והוא מסביר את מהות הניסיון כך (הדגשים שלי):

כל מעשה העקידה בא להוכיח את ההיפך מהחוויה המצויה בעבודת הפסילים. העקידה נעשית מתוך שיקול דעת והיגיון, ועל כן היא דרגה גבוהה בהרבה מעבודות ה-ל הנעשית בשיכרון דעת.

על פי הבנה זו של דברי הרב קוק העיקר בנסיון העקדה להראות שבעבודת ה' יש פוטנציאל להגיע לדבקות בה' גם ללא צורך באקסטזה רגעית, אלא בשיקול דעת והיגיון.
אך העקידה מסתיימת בציווי לא לשלוח יד אל הנער כדי להמחיש ולהראות שהקב"ה חפץ בחיים:

על כן, מוכיחה פרשת העקידה על תפיסתה ההפוכה של התורה לעבודת ה'. הלא עיקרה הינה באמירה "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", אולם רוצה התורה להראות לאדם את הדבר והיפוכו, את כך שאין זה רצון ה"כלל", אולם אם היה זה רצון ה' - לא היה בדבר חיסרון.

הרב יואל בן-נון בספרו "המקור הכפול - השראה וסמכות במשנת הרב קוק" מנתח גם הוא את דברי הרב קוק על העקידה. אך אם היה מי שאינו יודע כי מדובר על אותו טקסט ועל אותו רב קוק, בקלות אפשר היה לחשוב כי מדובר על משהו אחר לחלוטין. מה היתה מטרת העקידה לדעת הרב קוק? כך מסביר הרב יואל את דברי הרב קוק (עמ' 180-183):

כל הקונפליקט שבניסיון, בין הציווי על העקדה, לבין המוסר ואיסורי התורה על תועבות המולך, נכון רק עד לרגע שבו קרא מלאך ה' מן השמים, הרגע שבו תם הניסיון, והעתיד המוסרי, התורני והאנושי חזר לחיות, אחרי שהיה בסכנה של חדלון גמור... מלאך ה' החזיר את המוסר למקומו. האלוהים ניסה את אברהם, עצירת הניסיון הופיעה דרך מלאך ה' - הופעת דבר ה' באמצעות מלאך, מסביר הראי"ה, מבטאת את החזרה אל האיסור המוסרי על שפיכות דמים בכל תוקפו, ואת רחמי האב על בנו, שגם הם "מן השמים".
... הראי"ה ראה דווקא בפרשת העקדה מקור מובהק, אשר מבסס את הצדק והמוסר, כמו את החסד ואת האהבה הטבעית. כל הערכים האנושיים, הטבעיים והמוסריים, אשר נראה כנידחים כליל בשלב הניסיון, "חוזרים ונראים" ביתר שאת בדבר ה' השני שמופיע בקריאת מלאך ה' מן השמים. הנסיון לא בא אלא כדי לחשוף את מסירות הנפש של אברהם, ואילו קיום המוסר והערכים האנושיים הטבעיים לדורות מכוח דבר ה' ואהבתו - נובע מקריאת מלאך ה' מן השמים, בשלב השני של הפרשה.
... פרשנים והוגים, מתוך שכנוע פנימי עמוק או מתוך מצוקת האימה, הפכו את ניסיון העקדה לאבן פינה יחידית או עיקרית, לשם הגדרת תפיסת התורה. הם קראו את הופעת ה' בפרשה באופן ברור - רק פעם אחת - ולא נתנו משקל לכך, שאמירתו מופיעה ונשמעת בפרשת העקדה שלוש פעמים - שבעיקרן הן שתיים, הנסיון מחד גיסא וקריאת מלאך ה' "מן השמים" מאידך גיסא, ויחד הן מגדירות היטב את המקור הכפול של הסמכות ושל הערכים.

פרשת העקדה אצל הראי"ה, דוקא היא מקור מובהק להכרעה מן השמים לטובת המוסר, באשר העיקר בה במאמר ה' הוא: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה".

לדידו של הרב יואל בן-נון, בהבנת דברי הראי"ה, השיא של העקידה היא בציווי השני בה הקב"ה מלמד את אברהם (ואת כולנו) שאין סתירה בין המוסר האלקי לבין המצפון האנושי, וויתור על אחד מהם הוא פגיעה בא-ל.

על הדיבור הראשון לאברהם, הציווי על העקידה, מסביר הראי"ה שאברהם נכנע לחלוטין למלא את הצו בלי שום רגש "של כהות, של רישול ושל דיכאות". כשהרב יואל בן-נון מביא דברים אלו של הראי"ה הוא מעיר על כך הערה מאד אישית:

מעולם לא יכולתי לקבל במנוחת הנפש פירוש זה של הראי"ה - הרגשתי ממש סלידה וריחוק בניגוד עמוק למה שהרגשתי בדרך כלל בכתביו. רק ההמשך הרגיע את נפשי הסוערת, כאילו עברתי משהו מהניסיון. 

ואכן ההמשך, שהבאנו לעיל, הרגיע את נפשו של הר"י ושוב הוא מעיר על דברי הראי"ה:

תגלית זו היתה בשבילי חויה מכוננת - המשמעות היהודית העיקרית (לדורות עולם) בפרשת העקדה, איננה הניסיון, אלא דבר ה' מפי מלאכו, שבא לחזק את הערכים האנושיים, המוסריים והרגשיים, ולגלות בהם את משמעותם העליונה מכוח דבר ה'.

הרב סבתו על ההיתר לצאת מארץ ישראל לצורך סחורה

כתבתי בעבר על הנושא של "העבודה כמצווה" (ראו כאן וכאן)

אחד המקומות שראיתי בחז"ל שמבטאים את הרעיון שהעבודה גם נתפסת כמצווה, לפחות ברמה מסוימת, זו ההלכה הבאה (רמב"ם הלכות מלכים פרק ה):

אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה 

לכאורה לא מובן, מילא כדי לקיים מצוות תלמוד תורה או קידושי אשה ופרו ורבו וכד' מותר לאדם לבטל ישיבה בארץ ישראל ולצאת ממנה (הגם שלרמב"ם ייתכן ואיסור זה הוא רק מדרבנן), אך כיצד ניתן להסביר שלצורך פרנסה מותר לעבור על איסור (הגם שהוא איסור דרבנן)?
חשבתי להסביר שרואים כאן שבמצבים מסוימים חז"ל התייחסו לעבודה לשם פרנסה כמצווה, שפוטרת את העוסקים בה ממצוות אחרות.

ראיתי היום מאמר ישן של הרב חיים סבתו ב"תחומין" בנושא "יציאה לחוץ-לארץ" (קישור). הוא איננו מקבל את ההסתכלות הזאת, והוא אף מביא דעה של הרב שאול ישראלי שגם איננו מקבל הסתכלות זאת.
לדעת הרב ישראלי, היציאה לסחורה זו דוגמא בלבד לכל דבר הרשות, שלדעתו הרמב"ם למעשה מתיר לצאת למענם מא"י:

אך לפי זה יש להתיר יציאה על מנת לחזור לכל מיני צריכים, ולא רק לאלה שנתפרטו. וזוהי באמת שיטת הרמב"ם שמתיר יציאה על מנת לחזור גם לסחורה, ואין איסור אלא יציאה לשם טיול סתם.

הרב סבתו עצמו דוחה את דבריו של הרב ישראלי שסחורה זו דוגמא בלבד, ובמקום זה מציע לפרש שסחורה זה לא ממש יציאה מארץ ישראל, אלא זה מצב של עזיבה ארעית, שהיא יותר ארעית מהיוצא ללמוד תורה ולישא אשה:

ואולי אפשר לחדש, שזהו דין מיוחד בסחורה דוקא. ובאומרו סחורה לא נתכוון לכל מלאכה, אלא דוקא סחורה כלשונה במקרא ובחז"ל, דהיינו לקנות במקום הזול ולמכור במקום היוקר, ופירושה לעניננו, למכור סחורות העודפות בארץ לחו"ל, ולקנות סחורת חו"ל הנחוצה לארץ - יצוא ויבוא. ובודאי שאין ביציאה למטרה זו פגיעה בישוב א"י, אלא אדרבה קיום וביסוס ישוב ארץ ישראל (ואעפ"י שמצינו שקדושת פירות שביעית אוסרת הוצאתן לחו"ל, זהו דין מיוחד). וכי יעלה על דעתנו שיאסר להביא לארץ ישראל סחורות הנחוצות לה ושאינן מצויות בה, או שיאסר ליצא ולמכור בחו"ל סחורה העודפת מתוצרת הארץ? ועוד, שהסוחר אינו דומה למי שיוצא למטרה מסוימת לזמן מוגבל וחוזר. כיון שהיוצא ע"מ לחזור, סו"ס באותו זמן הריהו יורד מן הארץ, אבל סוחרלעולם בסיסו בארץ! אלא שמפעם לפעם יוצא הוא למכור או לקנות לפי צרכי הסחורה, ואינה נחשבת לו כלל ליציאה. ולפיכך לא הוצרך הרמב"ם לומר בסחורה - "ויחזור לארץ" כמו שכתב לגבי שאר המטרות המותרות. כיון שסוחר היוצא לסחורתו ברור מאליו שהוא חוזר, ואינו נחשב כלל יוצא, ואין זו כלל פגיעה בישוב הארץ.

לפי הסבר זה ברמב"ם, ההיתר לצאת לסחורה הוא מוגבל מאד, ולמעשה יהיה אסור לאדם שאין לו פרנסה בא"י לצאת ממנה כדי למצוא פרנסה (כפי שלכאורה עשה הרמב"ם עצמו).  

ביקורת ספרים: מבקשי פניך - שיחות עם הרב אהרן ליכטנשיין, מאת: הרב חיים סבתו

למי שלא הסתובב בחברה הדתית לאומית בחצי השנה האחרונה: "מבקשי פניך" הוא ספר בהוצאת ידיעות ספרים המכיל שיחות שניהל הרב חיים סבתו, ר"מ בישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים, עם הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת "הר עציון" שבאלון שבות וחתנו של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק. הספר שווק בציבור כ"ספר ההגות החשוב ביותר מאז הרב סולובייצ'יק".

אז נתחיל מההתחלה. בשיחות בספר "מבקשי פניך" רק צד אחד משוחח, הצד של הרב ליכטנשטיין. הרב סבתו מצדו הוא פחות משוחח ויותר שואל ומתעניין. לדעתי, תיאור יותר מדויק של הספר הוא ראיון עומק שעושה הרב סבתו עם הרב ליכטנשטיין. מהצד השני, הרב ליכטנשטיין נמצא בספר במעמד של משוחח. הוא אינו פורס משנה סדורה על כל נושא, הוא מרשה לעצמו לדלג מדי פעם מנושא אחד לנושא אחר, ולא מרגיש צורך לסקור או לסגור כל נושא מכל זוויותיו.

לכן, אין זה נכון בכלל לקטלג את הספר הזה כספר הגות, וקשה לי להאמין שהרב ליכטנשטיין יראה אותו ככזה. מה הוא כן? הספר הזה הוא בעיני מפגש. מפגש עם הרב ליכטנשטיין. הספר הוא כלי מצויין לטובת כל מי שלא מכיר את הרב ליכטשטיין מקרוב, להיחשף מעט לעולמו הפנימי ולצורת המחשבה שלו. כשהרב ליכטשטיין הגיע לגיל שבעים, לפני קרוב לעשור, הוציאו בישיבת הר-עציון חוברת בשם "על לב אהרן" שהצלחתי לשים עליה את ידי. החוברת רכזה ציטוטים ממאמרים שהרב ליכטנשטיין פרסם במהלך השנים על מגוון רחב של נושאים. אגב, חלקים מאותם מאמרים ומאותה חוברת מובאים לאורך הספר הנוכחי גם כן. בשעתו, כשקראתי את החוברת, חשבתי שמי שערך אותה עשה עבודה מאד טובה והצליח להציג בפני הקורא דעות מעוררות חשיבה במגוון רחב של נושאים ובכמות מועטה של עמודים. במידה רבה הדבר נכון גם עבור הספר הזה. במאתיים עד שלוש מאות עמודים אני חושב שהקורא יכול לקבל תמונה די ברורה בנוגע לרב ולראש הישיבה שהוא לכל הדעות בולט גם חיצונית וגם פנימית מבין ראשי ישיבות ההסדר בימינו. כמובן, שבספר אנחנו נחשפים לא רק לדעותיו של הרב ליכטנשטיין על מגוון נושאים, אלא גם להצצה לצורת החשיבה והניתוח שלו.

לפניכם מבחר של ציטוטים שאני חושב שהם מייצגים מאד למה שאני מתכוון כשאני אומר "צורת חשיבה וניתוח". לשאלת הרב סבתו (עמ' 74-76):

מה היא ההתייחסות הראויה לערכים חיוביים הבאים מחוץ לעולמה של תורה?

עונה הרב ליכטנשטיין כך:

יש להפריד בין השאלה העקרונית לשאלה המעשית...
חייב אני לשאול את עצמי: מה הוא המניע שלי לחזר אחר ערכים שנמצאים במקורות אוניברסליים?... האמנם החיפוש שלי אמתי הוא? ...
נקודה שנייה הצריכה בדיקה זהירה בדיקת הערכים עצמם. מהיכן הם באים? ...
נראה לי שסביב השאלה העקרונית יש להעמיד כמה שאלות לדיון. ראשית, מה הם הכלים לשיפוט ולהערכה שהאדם המחפש מביא עמו לחיפוש הזה? ...
בנוסף לכך, יש צורך לתת את הדעת על נושאים נוספים, לפחות שניים.
האחד: המציאות שבה האדם נתקל... הרי המציאות יכולה להיות שונה לחלוטין ממה שנידון פעם.
שנית, גם אם המציאות עצמה לא השתנתה כלל, עלי לשאול: האם מה שעומד לפניי שונה ממה שהיה בעבר מבחינת הכלים שעומדים לרשותי...
חשוב לזכור גם נושא שני: השאלה איננה רק מהיכן הרעיון בא, אלא מי אמרו וכיצד אמרו, ומאילו מניעים אמרו.

לסיכום מה שאמרנו עד כה, מי שרוצה לפגוש ולהכיר מעט את הרב אהרן ליכטנשטיין מומלץ לו לקרוא את הספר הזה.

כמובן שיש גם דברים שבהם מצאתי שהספר איננו מושלם. סיימתי לקרוא את הספר ושאלתי את עצמי איך יכול להיות שלא הרגשתי שבאף אחד מהנושאים הרב ליכטנשטיין מאבד את הרוגע שלו. מה מעצבן אותו? אלו נושאים מוציאים אותו מהכלים? כל מי ששמע אי פעם שיחה מהרב ליכטנשטיין יודע שיש פעמים שהוא מעלה את הקול שלו כמעט לכדי שאגה, מתוך התלהבות וכדי להדגיש נקודות. קשה מאד לחוש מתוך עמודי הספר היכן המקומות שבהם הרב ליכטנשטיין שאג בקולו במהלך אותן שיחות, ייתכן וזה אפילו בגלל שאין בספר נושאים שגרמו לו לשאוג.

זאת ועוד, חלק לא קטן מהנושאים בספר דנים במתרחש בתוך בית המדרש. אמנם, כמי שגדל בבית המדרש הדברים עניינו אותי מאד, אך אני יכול להבין איך מי שלא גדל בבית המדרש פשוט ירצה לדלג על הקטעים הללו מהספר.

ואם ארצה לסכם את החלק הזה של הביקורת אומר כך. צריך לזכור שמדובר ב"שיחות" ולא בספר הגות. לא כל הנושאים מכוסים, חלק מהנושאים מכוסים רק חלקית, יש נושאים מעניינים יותר ויש פחות.

אני מניח שעוד קוראים רבים כבר הספיקו לקרוא את הספר הזה. אשמח לשמוע את דעתכם.