רק לפני שבוע, בליל הסדר, סיפרתי לבני משפחתי שהרב גרז היה מספר שכשמשפחתו עזבה את מזרח אירופה לכיוון פלשתינה (אינני זוכר מה גרם להם לעזוב, אך ממה שאני זוכר זה לא היה מבחירה אלא מכורח השלטונות. הרב גרז עצמו היה תינוק או ילד מאד קטן בזמן הסיפור.) כל הקהילה המקומית ליוותה אותם לתחנת הרכבת כאילו מלווים את המת, והשיח ברחוב היה על כמה מסכנה המשפחה הזאת שצריכה לעזוב את ביתם. תוך שנים בודדות כל הקהילה חרבה בשואה, ומשפחת גרז שהגיעה לארץ ניצלה.
בעיני התכונה הייחודית ביותר של הרב גרז כראש ישיבה תיכונית היתה ההכרות שלו עם כל תלמידי הישיבה. אמנם, במושגים של ישיבות תיכוניות, ישיבת בר אילן היתה קטנה יחסית, עם פחות מ400 תלמידים, ואעפ"כ רמת ההכרות של הרב גרז עם כל אחד מהתלמידים היתה שם דבר. הוא לא רק הכיר כל תלמיד בשמו, הוא היה בדרך כלל ער למצבו הלימודי, למצב הכלכלי של משפחתו, זיהה את הוריו (לפעמים גם זכר את שמם הפרטי). עבור רבים מאיתנו, הדברים נכונים רק לא למשך שנות לימודנו בישיבה, אלא גם שנים אחרי שסיימנו את לימודינו.
התכונה השניה, שליוותה ועדיין מלווה אותי שנים רבות, היתה תפילתו של הרב גרז. הרב היה מגיע בשעת בוקר מוקדמת לישיבה. אם אני זוכר נכון התפילה התחילה בשעה 7:00. הרב היה מגיע לפני תחילת התפילה, היה מניח תפילין במשרדו ואז נכנס לבית המדרש עטור בטלית ותפילין לפני תחילת התפילה. הוא היה מתפלל את כל התפילה בקול רם, למעט תפילת עמידה כמובן, והחזן היה צריך להיות מתואם לקצב של הרב. לאחר התפילה הוא היה קורא הלכה יומית (שהיתה ממש לא מעניינת, צריך לומר), ואז התלמידים היו יוצאים לכיתות להפסקה, והוא היה נשאר לשבת במקומו וקורא תהילים עוד 10-20 דקות. ההתרשמות מהתפילה שלו היתה עמוקה מאד. עד היום יש פסוקים שאופן ההגיה (האשכנזי-ליטאי) שלו מצלצל באזני כל כך חזק, שאני צריך לחשוב פעמים על מנת לבטא אותם בהגיה הספרדית שאני מורגל בה. למדנו ממנו מה זה להתפלל "כמונה מעות", מה זה להשמיע לאוזנו, ומה זה אומר להסתכל "לפני מי אתה עומד".
תכונה שלישית בולטת היתה ההקפדה שלו על הופעתו. נעליים מצוחצחות, חליפה (ולא מכנס וז'קט לא תואמים) כהה ונקיה, חולצה לבנה מגוהצת וללא רבב, עניבה מהודקת (יתקנו אותי חברי, אך נדמה לי שחוץ מטיולים שנתיים, שהוא עדיין היה לבוש בחולצה לבנה, לא ראינו בתוך כותלי הישיבה את הכפתור העליון בחולצה שלו פתוח), וזקן מסודר. כשגדלתי וקראתי על תפיסת "גדלות האדם" של ישיבת סלבודקה, הבנתי שהייתי עד למישהו שממש גדל על ברכי השיטה והפנים אותה לחלוטין. אולי השיחה עליה הוא חזר הכי הרבה פעמים, והיו שיחות רבות שהוא חזר עליהם, היתה על כך שעבור האנשים שעוברים ברחוב הסמוך לישיבה ורואים אותנו אנחנו באותו רגע מייצגים מה זה להיות בן-תורה. אם אנחנו מצטיירים כאנשים טובים הרי שקידשנו את השם, ואם איננו מתנהגים כיאות הרי שחיללנו את השם. בהליכותיו הוא היה דוגמא חיה לכך.
הרב גרז היה לא רק מנהל מחונן, אדם ירא שמים, ונוח לבריות, הוא גם היה מורה בחסד. הוא היה קבוע המחנך של אחת מכיתות י"ב בישיבה. אמנם, בשל עיסוקיו כראש ישיבה, הוא לא תמיד היה מגיע לשיעורים, אבל כשהוא היה נכנס לכיתה ללמד ידע כל תלמיד שישב בכיתה שהוא יבין לחלוטין את מה שנלמד תוך זמן קצר. הרב היה מסביר ברהיטות, בקצרה, ובדייקנות את דברי הגמרא. כשיצאנו לטיול שנתי להרי אילת, הוא עמד על כך שניקח איתנו גמרות, כי גם כשמטיילים צריך ללמוד תורה, ובאכסניה שישנו בה לאחר ארוחת ערב הוא נעמד ומסר שיעור בגמרא.
צריך לומר, כשאני למדתי אצל הרב גרז לפני כ30 שנה, זו היתה תקופה אחרת מהיום. הרב גרז, שהיה מעשן כבד, היה לעיתים קרובות שולח תלמידים לקנות לו סיגריות מהמכולת הקרובה לישיבה (כן, קראתם את זה נכון!), או להפקיד עבורו צ'קים בבנק. כמעט כל הר"מים בישיבה היו חרדים. הרבה ערכים ציונים-דתיים לא למדתי מהרב גרז, שהיה חניך ישיבת פוניבז' והתגורר ברחוב חזון-איש עד לפטירתו. ואעפ"כ הוא ראה את עצמו כשליחם של הורינו לחנך אותנו בדרך של תורה ומדע. היום כשמדברים על אפשרות של חזרתם של ר"מים חרדים לישיבות התיכוניות, ואני נזכר בכל הטובה שקיבלתי מהרב גרז ומר"מים חרדים אחרים, קשה לי לומר שאני נחרד מהאפשרות.
יהי זכרו ברוך
