יום שלישי, 9 ביוני 2009

הגיית המלה יברכך

כתגובה לרשימה שני עניינים של הלכה ומנהג בברכת כהנים, הקורא י.ל. שאל לגבי אופן הביטוי הנכון של המילה "יברכך" בברכת כהנים:
בעניין הגיית המלה יברכך - ישנם כהנים המקפידים (או שמא צ"ל ה"מקפידים") להגות את השוא מתחת ה-כ' כשוא נח, מה שמאלץ אותם לעשות הפסקה קלה בין ה-כ' ל-ך', כדי שלא יישמעו כאחת. לענ"ד זהו שוא נע (לפי הכלל של האותיות הדומות).
מישהו יכול לאלפנו בינה בזה?

הפנתי את השאלה לחבריי המומחים ללשון, ר' אוריאל פרנק ור' דורון יעקב, וזה תמצית דבריהם:
רבי אליהו בחור קבע חמישה כללים מתי שווא יהיה שווא נע (מקור):
א. שווא בראש מילה (א') הוא שווא נע.
ב. השווא השני (ב') מבין רצף שוואים באמצע מילה הוא שווא נע.
ג. שווא שאחרי תנועה גדולה (ג') בלתי מוטעמת הוא שווא נע.
ד. שווא באות הדגושה בדגש חזק (ד') הוא שווא נע.
ה. השווא המסמן את האות הראשונה מבין שתי אותיות זהות (הדומות - ה') רצופות הוא שווא נע.

לכאורה, הכלל האחרון הוא החשוב לעניין שלנו, ולכן במילה "יברכך" השווא מתחת לכ"ף הראשונה תהיה שווא נע, בדומה למילה "הללויה", בו השווא מתחת ללמ"ד הראשונה הינו נע.

אלא, שכלל הדומות איננו מוחלט, והוא היה לכלל גורף רק מימי ר' אליהו בחור (לפני כ-500 שנה). בעלי המסורה בעצמם כתבו ששווא באותיות דומות הוא נע רק כשמסומנת געיה לפניו.
בדיוק כפי שחכמי המסורה כתבו נוהגים בני תימן. במילת יברכך אין געיה ולכן כל התימנים הוגים את הכ"ף הראשונה בשווא נח כמשפט. ההפסקה בין שתי הכ"פין היא מינמלית ואינה משמעותית.
לעומת זאת, אחרים קיבלו את הכלל הזה ככלל גורף. כך מופיע בסידור "איש מצליח", בתיקון "סימנים", וכך המנהג הרווח בקהילות אשכנז וספרד.

על דברים אלו הוסיף ידידי ר' אוריאל פרנק את הדברים הבאים על צורת ההגייה הנכונה של מילת "יברכך":
בתיבה זו יש לשים לב לא רק לשאלת אופן מבטא השוואים (על כך ראה להלן), אלא גם להטעמה! (ודומני שזה יותר משמעותי)
כידוע, בכל מילה יש הטעמה אחת (ראשית) בלבד, ואם מטעימים שתי הטעמות במילה, הרי זו חציית מילה לשתיים. לדוגמא: האומר ("כדור סל", אינו זהה לאומר "כדורסל"). ולהיפך, במקרא, כשיש שתי מלים מוקפות (=מחוברות ע"י הסימן הנקרא מקף) זאת אומרת שיש לבטאן כמילה אחת, כלומר בהטעמה אחת (כלומר, להצמיד את המלה/מלים הראשונה/ות למילה האחרונה והמוטעמת ברצף המלים המוקפות).
.
למשל:
- בראשית ל,יא: "בגד" הוא הכתיב (מילה אחת, והטמעה אחת, מלרע, מלשון בגידה) אך הקרי הוא בשתי מלים ושתי הטעמות: בא גד (והמשמעות: הגיע מזל).
- כיו"ב בדברים לג, ב: "אשדת" הוא הכתיב (מילה אחת, והטמעה אחת) אך הקרי הוא בשתי מלים ושתי הטעמות: אש דת.
- ודוגמא אחרונה, לע"ע, בפרשת ציצית, במדבר טו, לט: ולא תתורו - אם לא היה מוקף, היינו מבטאים כשתי מלים ושתי הטעמות, בטעמי קדמא ואזלא. אך המסורה היא לקוראן כמילה אחת (מחמת המקף המחברן), ולהטעים רק התי"ו האחרונה, ואת המילה "ולא" להצמיד ("להקיף") למילה הבאה, ולשתי המלים נגינה אחת: טעם "אזלא-גרש".

אמנם, הטעמה משנית אכן יכולה להיות באותה מלה, ולמשל, ב"ולא" (הנ"ל) ישנה הטעמה משנית באות ל'. וכן במילה אחת ארוכה, כמו ב"יברכך" שיש הטעמה משנית (בלבד!) באות ב'.
הבעייה בברכת כהנים היא שבעדות רבות מקובל לנגן שתי הטעמות לכל מילה, וכך חוצים את המילים לשתיים!
יבר כך אדו ני וישמר ך י אר וכו'
וכבר צעקו על כך גאוני עולם. כך לדוג' מביא הג"ר עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר חלק ו - או"ח סימן ז:
אני טרם אכלה האי פסקא דדינא, אמרתי לזרז את המזורזים ולהסב תשומת לב החזנים החרדים לדבר ה', שלא להאריך יותר מדי בתיבה מסויימת בתפלה ובקדושה ובקדיש, להשלים משקל המנגינה, מפני שעל ידי כך, אותה מלה מאבדת את משמעותה מרוב האריכות, וכל יתר כנטול דמי...
ועכ"פ באמצע התיבה ודאי שאין נכון להאריך, ומכל שכן אם נושם בינתים, וחולק את התיבה לשתים, שבודאי שאין לעשות כן, וכמ"ש הנודע ביהודה קמא (חאו"ח סי' ב), שהחזנים זה דרכם כסל למו שבעבור השמעת קול נגינתם משברים כל מלה לשברי שברים, ודברים אינם נשמעים זולת קול ושוברו עמו וכו'. ע"ש. וע' בשו"ת בית יעקב (סי' כב) שהש"צ שמקרא לכהנים ומאריך בניגון, וכן הכהנים עצמם שמאריכים בניגון, יש להאריך בסוף התיבה דוקא, ולא באמצעה...וה"נ כשמחלקים תיבת וישמרך. ומאריכים בניגון באות רי"ש. ואח"כ חוזרים ומנגנים בכ"ף של וישמרך, וכן בתיבת ויחונך, הוא טעות גמור, ויש לבטל מנהג העושים כן, כיון דבלא כ"ף אחרונה לא משתמע מידי וכו'. וכ"ש בשאר תיבות שיש ליזהר שלא לחלק התיבה. וכן החזנים שמנגנים בקדיש או בברכת אבות צריכים להזהר שלא לחלק תיבה אחת לשתים ע"י ניגונם.

עכ"פ, זכורני שבישיבה הקפיד תמיד מו"ר הג"ר שבתי הכהן רפפורט לבטא כראוי את ההטעמה המשנית באות ב', ו (דומני שגם הקפיד לבטא) הכ"ף הראשונה בשווא נח. (אני הצעיר זוכר שאת השווא היה מניע)
עדכון מיום כ"ג בטבת ה'תש"ע: הג"ר שבתי רפפורט נשאל בנושא והשיב שהוא משתדל לנהוג כפי שהורה לו פרופ' משה בר-אשר נשיא האקמיה ללשון, לבטא הכ"ף הראשונה בשווא נח.
עוד בעניין אופן הגיית מילת "יברכך" - ראו כאן.

תגובה 1:

ישראל אמר/ה...

"ראו כאן" לא עובד.