מהו חימוץ: הגדרת הבעיה

אין ספק שלחז"ל היה ברור מהו "חמץ" ומה איננו מוגדר "חמץ".

כך אנחנו רואים במספר מקורות:

א. תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת פסחים פרק ב:

בדקו ומצאו שאין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינין בלבד ושאר כל המינין אינן באין לידי מצה וחמץ אלא לידי סירחון. 

כלומר, חימוץ הינו דבר שניתן לבדוק ולהבחין האם הוא קיים.

ב. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף מח עמוד ב:

משנה. שיאור ישרף, והאוכלו פטור. סידוק - ישרף, והאוכלו חייב כרת. איזהו שיאור - כקרני חגבים, סידוק - שנתערבו סדקין זה בזה, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: זה וזה האוכלו חייב כרת. ואיזהו שיאור - כל שהכסיפו פניו, כאדם שעמדו שערותיו.

כאן חז"ל נותנים לנו סימן הנראה לעין כדי לקבוע האם בצק מוגדר כחמץ.

מסיבה שאינה ברורה לי די הצורך, הגדרת החימוץ לא נשארה ברורה וגלויה לאורך הדורות. כך אנחנו יכולים למצוא מחלוקת קיצונית כזו:
- רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה יג:

כל זמן שאדם עוסק בבצק אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חמוץ, ואם הגביה ידו והניחו ושהה הבצק עד שהגיע להשמיע הקול בזמן שאדם מכה בידו עליו כבר החמיץ וישרף מיד, ואם אין קולו נשמע אם שהה כדי שיהלך אדם מיל כבר החמיץ וישרף מיד

- רא"ש מסכת פסחים הלכות פסח בקצרה:

וכ"ז שעוסקין בבצק אינו בא לידי חימוץ אבל אחר שנתעסק בה ונתחממה תחת הידים אם יניחוה בלא עסק מיד יחמיץ. 

כנראה, מה שגרם ל"איבוד" הגדרת החימוץ היא המשנה בפסחים דף מו עמוד א:

בצק החרש, אם יש כיוצא בו שהחמיץ - הרי זה אסור.

וכפי שפירש רש"י: בצק החרש - שאין ניכר אם החמיץ אם לאו
כלומר, ישנם בצקים שלא ניכר בהם סימני החימוץ, ואעפ"כ הם חמץ.

אם נרצה לתת הגדרה לחימוץ, ההגדרה תצטרך לענות על סימני החימוץ האמורים של "סידוק" ו"שיאור", אך גם להסביר מדוע "בצק החרש" הינו חמץ.

בנוסף, ההגדרה תצטרך להסביר מדוע רק חמשת מיני דגן באים לידי חימוץ, ואילו אורז ודוחן אינם באים לידי חימוץ אלא לידי סירחון. זאת ועוד, גם נצטרך להסביר מדוע החימוץ קיים אך ורק בתערובת של חמשת מיני דגן עם מים, ולא מתקיימת בתערובת עם מי פירות, שהרי חז"ל מסרו לנו ש"מי פירות אין מחמיצין". 

מחשבה על בני עקיבא

על דברי הגמרא בשבת (דף י ע"ב):

אמר רב לעולם יחזור אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה, שמתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטין, שנאמר הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער... אלא מתוך שישיבתה קרובה עונותיה מוצערין. 

כותב הרב קוק בעין איה כך:

האלהים עשה את האדם ישר, ופנימיותו של האדם נוטה לטוב תמיד מצד נפשו האלהית. אמנם חיצוניותו, מצד חמרו, נוטה לרע, ויצר מחשבות לבו פונות לרעה יותר מצד החברה שהיא מקלקלת דרכיה כל זמן שמסתכלת רק בחיצוניותו של האדם. ובאשר ע"פ רוב כל אדם מכיר מחבירו רק את חיצוניותו, לא את פנימיותו, ע"כ החברה עלולה להשריש בקרבה חטאים של הרגל ושל מנהג, מה שאם ינוח לאדם להתנהג כפי אורחו הטבעי לא הי' בא כלל לידי אותם החטאים, ע"כ בכל מקום שהקיבוץ הוא עתיק נתקבצו חטאים רבים של מנהג, ובקיבוץ חדש כל [יחיד] פרטי הוא מתנהל עדיין לפי טבעו ונטייתו.

ובמילים אחרות, כותב כאן הרב קוק את החידוד היהודי הנושן: מנהג אותיות גהנם.

אחד מילדי הצטרף לא מזמן לתנועת בני-עקיבא. לאחר כמה שבתות שאלתי אותו באיזה שעה הוא מתכוין ללכת לבני עקיבא. הוא ענה לי מה שענה, ואני החזרתי לו בשאלה ששמעתי שהילד של השכנים מתכוין ללכת כשלושת רבעי שעה מוקדם יותר.
הבן שלי ענה שהוא מתכוין להגיע באיחור, כדי להפסיד את המפקד ותפילת מנחה. אני, כמובן, הרמתי גבה. אז הוא הסביר את דבריו: הוא לא רואה ערך בעמידה במפקד, והוא לא מבין למה צריך לעמוד נוח ולעמוד דום. ומה בעניין התפילה, שאלתי. והוא ענה: "אני לא חושב שאפשר לקרוא לזה תפילה" (כן, כפי שאפשר לראות, הוא הבן שלי).

השיחה הקצרה והמשעשעת הזאת החזירה אותי לימי הראשונים בבני עקיבא. גם אני זוכר שתפילת מנחה של שבת בסניף באותם הימים היתה בדיחה.
ובאשר למפקד, אינני זוכר שאי פעם חשבתי על זה יותר מדי, אך אחרי שבני האיר את עיני, אני באמת לא מבין למה ילדים בבית ספר יסודי וחטיבת ביניים צריכים לעמוד במפקד מדי שבת. אינני רוצה להישמע כפציפיסט, אבל זה באמת נצרך?

אינני יכול לומר שבני עקיבא שאליו הולך הבן שלי הוא אותו בני עקיבא בדיוק שאני הלכתי אליו בצעירותי. ישנם שינויים לא מעטים. למעשה, בכל חבריא א' יש הפרדה בין המינים, לדוגמא. ובכל זאת, תפילת מנחה נשאר כפי שהיה לפני כמה עשורים.

בינתיים ניסיתי לחשוב על רעיונות כיצד ניתן לשפר את המצב:
א. אפשר לקבוע שהילדים בשכבות הנמוכות של הסניף לא נכנסים לתפילת מנחה.
ב. אפשר לעשות מספר סבבים של תפילת מנחה וכך להתחלק לקבוצות קטנות יותר שאולי ניתן יהיה קל יותר לשלוט בנעשה.
ג. אפשר להתפלל בבית כנסת קבוע, במקום בסניף, וכך המבוגרים באותם בתי כנסת באופן טבעי יסייעו בניהול תפילה בצורה תקינה.

מה קרה/קורה בסניף שלכם ושל ילדכם? האם אתם מכירים את הבעיה הזו? האם אתם מכירים פתרונות לבעיה?

לעשות עפ"י צווי או עפ"י רצון פנימי?

באחת מתשובותיו דן הג"ר יחיאל יעקב ויינברג, השרידי-אש (חלק א סימן סא), בשאלה "מפני מה אין מברכים על משלוח מנות?". הוא מציע שלוש תשובות לשאלה:
א. לא מברכים על מצוה התלויה באדם נוסף. מכיוון שעבור לשלוח מנות דרוש עוד אדם, המקבל, אי אפשר לברך על המצוה.
ב. התכלית של משלוח מנות הוא להרבות אהבה בין בני ישראל. אם אדם יברך "וצונו" על מצוה זו, זה נראה שהוא פוגע בתכלית המצוה, כי הוא כאילו מצהיר שהוא מרבה אהבה רק בגלל שהוא הצטווה על כך, ואי אפשר להוסיף אהבה בציווי.
ג. "ועוד נ"ל לחדש, שמשלוח מנות היא באמת מצוה תמידית בכל השנה, ורק בפורים נצטוינו לקיים בפועל מצוה זו כדי שנזכור בכל השנה, כדרך שאנו קורים פ' זכור, כדי שנזכור כל השנה. וידוע מה שכתב באו"ז, שמצוה שהיא תמידית ואין לה הפסק אין מברכין עליה. "

כשהוא דן בסעיף השני, הוא מוסיף בדבריו כך:

וכן הדין בצדקה, שאם הוא נותן מתוך רחמנות או מתוך אהבת ישראל טוב יותר ממי שנותן מתוך צווי וכפיה. וראה מה שכתב הרמב"ם בשמונה פרקיו על מחלוקת הפילוסופים אם טוב יותר לעשות עפ"י צווי או עפ"י רצון פנימי והכרעת הרמב"ם בזה. ואפשר שמשום כך אין מברכין על כיבוד אב ואם.

הדברים אליהם מכוון השרידי-אש ברמב"ם הם הדברים הבאים (שמונה פרקים לרמב"ם פרק ו):

וזה, שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות - הן אשר אמרו שמי שלא יתאווה להן יותר טוב ממי שיתאווה להן וימשול בנפשו מהן, והם הדברים המפורסמים אצל בני האדם כולם שהם רעות, כשפיכות דמים, וגניבה, וגזל, והונאה, והזק למי שלא הרע, וגמול רע למיטיב, וזלזול הורים, וכיוצא באלה. והן המצוות אשר יאמרו עליהן החכמים עליהם השלום: "דברים שאלמלי לא נכתבו ראויים היו לכותבן", ויקראון קצת חכמינו האחרונים אשר חלו חולי 'המדברים': 'המצוות השכליות'. ואין ספק כי הנפש אשר תתאווה לדבר מהם ותשתוקק אליו - היא נפש חסירה, וכי הנפש המעולה לא תתאווה לדבר מאלה הרעות כלל, ולא תצטער בהימנעה מהן. אבל הדברים אשר אמרו החכמים שהמושל בנפשו מהם יותר טוב ושכרו יותר גדול - הן המצוות השמעיות, וזה נכון, כי אלמלא התורה לא היו רעות כלל, ולפיכך אמרו שצריך האדם להניח נפשו על אהבתם, ולא ישים מונעו מהם אלא התורה.

לאור דברים אלו של הרמב"ם, מסיק השרידי אש שכל המצוות הנקראות "המצוות השכליות", המצוות שהן הגיוניות לרוב בני האדם, צריכים להיות מקוימות כדבר טבעי ומתוך רצון פנימי, ולא בהרגשת ציווי. 

תלמיד חכם אחד העירני לדברי ערוך השלחן הכותב אחרת לגמרי (ערוך השולחן יורה דעה הלכות כבוד אב ואם סימן רמ):

סעיף ב
כיבוד אב ואם היא מהמצות השכליות ונתפשטה בכל אום ולשון וגם הכופרים בתורה נזהרים בה מפני השכל והטבע ואנחנו עם בני ישראל נצטוינו על כל מצוה שכליות לבלי לעשותה מפני השכל אלא מפני ציוי הקדוש ברוך הוא בתורתו הקדושה ועל זה נאמר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו' דמקודם כתיב ושמרת את החוקים ואת המשפטים וגו' ולזה אומר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה כלומר דהחוקים וודאי תעשו מפני שאתם שומעים לקולי אבל עיקר השכר הוא שגם המשפטים שהם המצות השכליות תעשו מפני השמיעה כלומר מפני שאני מצוה אתכם ולא מפני השכל וזהו שאמר דוד מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל וזהו עיקר גדול במצות התורה:
סעיף ג
ויראה לי דלכן בדברות האחרונות כתיב כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ד' אלקיך כלומר לא תכבדם מפני שהשכל גוזר כן אלא כאשר צוך ד' אלקיך ובדברות הראשונות לא הוצרכו לזה מפני שהיו במדרגה גדולה כדכתיב אני אמרתי וגו' ובני עליון כולכם ופשיטא שכל מה שעשו לא עשו רק מפני ציוי הקדוש ברוך הוא אבל בדברות האחרונות אחר חטא העגל שירדו ממדריגתן נצטרכו להזהירם על זה [וכן בשבת כתיב שם כן משום דגם זה מוסכם בכל אום ולשון לשבות יום אחד בשבוע ולזה אומר שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך וגו' ולא מפני השכל]:
סעיף ד
ויש ששאלו למה אין מברכין על מצוה זו וכן על כמה מצות יש שאלה זו כמו צדקה וגמ"ח וכיוצא באלו ולענ"ד נראה דכיון דכל אום ולשון עושים אותם נהי שעושים מפני השכל מ"מ כיון שבעשייה שוים הם וההפרש הוא רק במחשבה שבלב שאלו עושים מפני ציוי הקדוש ברוך הוא ואלו מפני השכל לא תקנו ברכה על זה שיאמרו אשר קדשנו במצותיו וצונו וכו' וכבר בארנו זה בח"מ סי' תכ"ז ע"ש [ועל שילוח הקן באמת צריך לברך כמ"ש שם]: 

המעיר

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

כל ישראלי מכיר את תרבות ה"אני רק שאלה" הרווחת ברחובותינו. מי שמשתתף בשיעורי תורה כנראה גם מכיר את תרבות ה"אני רק הערה", אליה אני מבקש להתייחס הפעם. זאת, לרגל הערה שנאמרה השבוע בשיעור תורה. הערה, שהיא אולי, המפורסמת בעולם.

כמאה וחמישים אלף אנשים כבר צפו בנאום הבכורה של ח"כ ד"ר רות קלדרון. אני לא אתפלא אם זה הנאום הכי נצפה בתולדות הכנסת.

למי שלא ראה, הנה תיאור קצר של מה שארע בערך שבע דקות לתוך הנאום:

ח"כ קלדרון הסבירה שבארמית המילה רחם הושאל לכיוון של אהבה – רחומי, בניגוד ללטינית שהשאיל את המילה רחם לכיוון של היסטריה. לדבריה "הבחירה לקחת מהמילה רחם את המילה אהבה היא בחירה פמניסטית של חז"ל". בשלב זה היא מצליחה להמשיך עוד כחצי משפט לתוך דבריה, ואז זה קורה.

ח"כ ממשיכה בדבריה ומסבירה שרב רחומי היה שכיח-לומד אצל רבא.

ח"כ וקנין: רחם זה גם רמ"ח.

ח"כ קלדרון: סליחה

ח"כ וקנין: רחם זה גם רמ"ח.

ח"כ קלדרון: תודה רבה. יישר כח.

ח"כ יחימוביץ': תהיתי עד מתי יצליח להתאפק.

ח"כ וקנין: אני חושב שהיא אומרת רעיון יפה.

ח"כ קלדרון: אני שמחה בשותפות בדברי תורה.

ומה שארע כאן במהלך הנאום בכנסת, קורה לעיתים קרובות בבית הכנסת ובשיעורים הקרובים לביתכם.

זה הולך בערך כך. מעביר השיעור, הרב או המרצה, מדבר בלהט על איזה שהוא נושא ואז מישהו מהקהל זורק הערה, לפעמים מדובר בהערה ממש עניינית ולפעמים בהערה שלא לגמרי ברורה ההקשר שלה. בדרך כלל, ההערה לא תגיע אחר הרמת יד או בקשת רשות דיבור, אלא כהתפרצות, ובשל כך זה גם בדרך כלל יהיה באמצע משפט של נותן השיעור.

כך היה גם ביחס להערתו של ח"כ וקנין במהלך דבריה של ח"כ קלדרון. אך בעיני, מה שמרתק בהערתו של ח"כ וקנין, שהתפתח לאחריו כמין מיני דיון באשר לסיבה שח"כ וקנין ראה צורך להעיר את הערתו. ויכוח שיאיר עבורנו את המוטיבציות השונות העומדות בבסיס פעולת המעיר.

אליבא דח"כ יחימוביץ, ח"כ וקנין העיר את הערתו בעצם כדי לומר "שימו לב גם אני כאן, וגם אני יודע לא פחות ממנה". במילים אחרות, ח"כ יחימוביץ ניתחה את התנהגותו של ח"כ וקנין שהוא לא מרגיש בנוח עם זה שאשה חילוניה אומרת דברי תורה (שהוא אולי אף מצא בהם עניין) והוא היה צריך להוכיח שגם הוא שווה משהו ושגם הוא יכול.

זו אפשרות אחת להסביר את המוטיבציה של המעיר. יש בזה קצת בכדי להביע עמדה לא כל כך חיובית כלפי מעביר השיעור, ובעיקר להדגיש בפני הקהל שהמעיר הוא לא פחות חכם וחשוב ממגיד השיעור.

ח"כ קלדרון עצמה התייחסה בשני אופנים (כך לפחות אני מרשה לעצמי לפרש את דבריה, גם אם זה לא הפירוש המדויק) להערה של ח"כ וקנין.

ההתייחסות הראשונה היתה לומר לו "תודה רבה. יישר כח". אפשר לפרש את דבריה, ברוח הדברים שאמרה במפורש ח"כ יחימוביץ', כאומרת "בסדר, שמענו אותך, עכשיו תן לי להמשיך". אפשר גם לפרש את דבריה כאמיתיים, והיא מבינה שבעקבות דבריה היא הצליחה להזכיר לשומע משהו שהוא למד פעם בנושא.

זה בהחלט יכול להיות מה שקרה כאן. ח"כ וקנין נזכר, בעקבות דבריה של ח"כ קלדרון, בדברים הבאים שלמד מתוך הבן-איש-חי (פרשת וארא שנה א', אני מודה לרב א"א שהפנה אותי למקור זה):
"רמ"ח הם אותיות רחם כי רחם הוא תרגום של אהבה לרמוז רמ"ח מצות נשלמין אצל כל אחד ואחד ע"י רחם שהוא אהבה שיש בין זה לזה"

ההתייחסות השניה של ח"כ קלדרון היתה כשאמרה "אני שמחה בשותפות בדברי תורה". שוב, אינני במקום בו אני יכול לשפוט עד כמה היא התכוונה לדברים שאמרה, אך אני מרשה לעצמי לפרש אותם. יש לעיתים שההערות הם באמת שותפות בדברי תורה. מגיד השיעור לא רק הצליח לעורר איזה זכרון בקרב השומע, אלא גם להחיות אותו ולעורר אותו להגיע לתובנה חדשה בנושא שעליו מדברים. כך לדוגמא, בשיעור שעוסק במחלוקת, פתאום השומע מבין אחרת לגמרי את המדרש בתחילת בראשית רבה על כך שביום השני לא נאמר "כי טוב" כי בו נעשתה המחלוקת בין השמים לארץ, ומתוך התלהבותו מההבנה החדשה שלו הוא מרגיש צורך לשתף את השומעים ואת מגיד השיעור בתובנה.

לסיכום, הערותיו של המעיר יכולות להתפרש לכיוונים שונים: החל מזלזול ואגואיזם, וכלה בחידוש דברי אלוקים חיים. כדאי לזכור, שגם אם המעיר עצמו בטוח שדבריו אינם באים מתוך זלזול ואגואיזם, לא בהכרח שכך זה יתפרש אצל השומע או אצל מגיד השיעור.

דין התורה שלי: למה צפיתי?

מסירת מודעה: הדברים הנכתבים במסגרת זאת משקפים ניסיון ממקרה יחיד של התדיינות בבית דין. כל הסקה מהמקרה הבודד הזה למקרה כללי או אחר הוא על אחריות הקורא.
טורים נוספים מסדרת "דין התורה שלי"

בשני טורים בשבוע האחרון (דין התורה שלי: מסגרת התביעה, תביעות לשון הרע) הצגתי בפניכם מקרים, מקרה אחד אמיתי ושלושה מקרים בדויים, עליהם בקשתי מכם לחוות את דעתכם ולכתוב את סברותיכם.
אני מבקש הפעם לכתוב מה אני צפיתי שיקרה. כלומר, איך אני התייחסתי למקרה של דין התורה שלי, כשקבלתי את כתב התביעה.
אקדים ואומר, שאינני רואה שום אבחנה בין המקרה שתיארתי ב"דין התורה שלי: מסגרת התביעה" לבין שלושת המקרים המתוארים ברשימה "תביעות לשון הרע". בשלושתם מדובר שהתובע טוען שהנתבע הגיש כנגדו תלונה שקרית, והנתבע טוען שהוא דבר אמת בתלונתו. במצב כזה, לענ"ד, אין זה משנה כלל אם נגרם נזק ישיר או עקיף, בגרמא או בגרמי, או בכל אופן אחר לתובע (שעליו הגישו את התלונה), כל עוד אין לתובע ראיה שהנתבע שיקר בתלונתו, אין בכלל עילה לתביעה. כלומר, אני לא רואה שום סיבה שבית הדין בכלל יתייחס לתביעה.
זה הכלל שסברת הכרס שלי הורתה לי. אני בטוח שיש גם יוצאים מן הכלל. לדוגמא, מקום שבו התובע אינו יכול להוכיח שהנתבע שיקר, אך יכול להראות כי פעל ממניעים פסולים וכד'. אך ככלל, כל עוד התובע לא יכול להוכיח שהנתבע משקר, על מה יש לו לתבוע? או במלים אחרות, כל עוד התובע לא יכול להראות שהנתבע פעל שלא כהלכה, אין לו מה לחפש בבית הדין.
כך במקרה שלנו, שהנתבעת התלוננה למעסיקה שהתובעת תקפה אותה פיזית. כך במקרה של עובדת שהתלוננה שהמנהל שלה פגע בה מינית. כך במקרה שאדם התלונן על אחר שגנב ממנו. וכך במקרה שאחד ייעץ לשני לא לעשות עסקים עם אדם אחר פן יבולע לו. בכל אחד מהמקרים הללו, אינני מצליח להבין איזו עילה לתביעה קיימת, כל עוד אין שום ראייה שהמתלונן/הנתבע לא פעל כהלכה.
כפי שאתם מן הסתם מנחשים, בית הדין לא בדיוק פעל כפי שאני צפיתי שיפעל.

מה הלאה?
לפני מספר ימים פנה אלי חבר, שאני מעריך מאד, וטען בפני שאני יותר מדי מחומם על הנושא הזה, ולכן ההגינות בכתיבה שלי נפגעת. לחיזוק דבריו, הוא הביא לדוגמא את אשר כתבתי על הזימון לבית הדין. לדבריו, העובדה שלא הדגשתי את ההבדל היסודי הקיים בין מכתב הזימון לבית הדין של הרב ערוסי, אותו הבאתי בהתחלה, לבין מכתב הזימון לבית הדין של ארץ חמדה, אותו הבאתי לאחר מכן, מראה על חוסר הגינות. במכתב הזימון של ארץ חמדה מודגש בפני המקבל (הנתבע) שיש לו אפשרות להודיע שהוא מעוניין להתדיין בפני בית דין אחר, מה שנעדר לחלוטין ממכתבי זימון של בתי דין אחרים. [נקודה זו עלתה גם בדברי חלק מהמגיבים לטור ההוא.]
אני מקבל את דברי הביקורת הללו. לאור זאת, החלטתי לקחת פסק זמן מהנושא של "דין התורה שלי" עד אחרי פסח. גם ככה התקופה שבין פורים לפסח היא תקופה מאד לחוצה אצלי. אינני בטוח שזה יעזור, שכן חלק מהסיבה שאני כל כך מחומם על הנושא הוא שלקחתי על עצמי שלא להתבטא עליו בפומבי במהלך השנה שבו התנהל דין התורה. עם זאת, אני מקווה שעד אחרי פסח אצליח להיות יותר מפוקס ולהצליח להתמקד בנושאים שעלו במהלך דין התורה שיש בהם עניין ציבורי, לדעתי, ולעשות זאת במרב ההגינות.  

"מודעה רבה לכוחן של הוכחות"

אני קורא עתה את ספרו של הרב פרופ' שלמה זלמן הבלין "מסורת תורה שבעל פה". יש בספר כמה וכמה דברים מופלאים. אני מקווה לתת לכם פה ושם טעימות. כאן המקום להודות לרב ד"ר משה רחימי ממכללת אורות שהמציא לי את הספר.

הדברים הבאים מתוך הספר עמ' 306-307 מתוך פרק העוסק ב"היחס ל'שאלות נוסח' בספרי חז"ל":

נעיר הערה קלה על כוחה של הוכחה, כפי שיצא לנו מתוך משא ומתן בהבנת הערה שהעיר הפרופסור רבי שאול ליברמן עליו השלום על המאירי. אוכל להציג הדבר רק בתמציתו ובקיצור נמרץ, אך מפני שהגר"ש ליברמן התרגש והתפעל ממקרה זה עד שחזר וכתב עליו כמה וכמה פעמים ראוי להזכירו כדוגמה.

בספרו הקטן 'תשלום תוספתא', העיר על מקרה שהמאירי בבית הבחירה לעירובין הביא תוספתא, שאינה נמצאת לפנינו בתוספתא, ושלפי כל הסימנים בנידון, הדבר הוא מן התוספות, ונתחלף לרבנו תוספות בתוספתא (ובהכרח כך, לפי שהמאירי מציב שם את התוספתא בפירוש כמקור של חז"ל). וסיים את ההערה, 'ודברי רבינו המאירי לפי זה צריכים עיון'.

נסתפקתי האם הדבר היה ברור לחלוטין ונוסח זה הוא מפני הכבוד, או שמא הזהירות המדעית מחייבת לא לחתוך, ולהשאיר מקום לאפשרות אחרת. יצאתי לבדוק בדבר. והנה באותם הימים הופיע לראשונה ספרו האחר של המאירי, 'חידושי המאירי לעירובין'. והנה העניין הזה מבואר שם בהרחבה, ומספר המאירי שם על ביקורו בגירונה, ונוכח ששם נוהגים הלכה למעשה באותה הלכה על פי הכרעת הרמב"ן. הרמב"ן לא היה בעיר באותה שעה, ובדיון עם תלמידיו אמרו שדין זה נסמך על תוספתא שהביאה רבי משה הכהן. ומוסיף המאירי: 'וכבר חפשנו התוספתא ולא מצאנו'! הרי ניצל רבנו המאירי מאשמת החילוף. בהמשך החיפוש מצאתי בהשגות הרמ"ך על הרמב"ם (הוא רבי משה הכהן), שהביא תוספתא זו! בהמשך, מצאתי עוד שדין זה מצוי בדברי הגאונים לעירובין (ויתכן שנתחלף למישהו 'פְּסָקָא' ב'תוספתא').הגר"ש ליברמן, תיאר הדבר בהוצאה חדשה של תשלום תוספתא, ואחר כך בראש הקדמתו לתוספתא כפשוטה לסדר נשים, בלשון: אין אדם זוכה לעמוד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן...

בשיחה עמו, אמר לי הגר"ש כי באמת לשון 'וצריך עיון' אצלו הייתה רק מפני הכבוד.

לגופו של דבר לא היה לו כל ספק שזו טעות מוחלטת! מכאן מודעה רבה לכוחן של הוכחות. כל שכן וקל וחומר בהוכחות רעועות המופרכות מתוכן...

תביעות לשון הרע

בראשית חשבתי להמשיך במסורת משנים קודמות ולכתוב טור היתולי בליל ראש חדש אדר, אך הרב אבינר בטורו הרב הפופוליסט "גנב" לי את הרעיון לטור השנה. זאת ועוד, שהתגובות לרשימה מאמש אודות "דין התורה שלי: מסגרת התביעה" הצליחו לעורר בי תאבון לפתח עוד את הנושא. 

לפניכם שלושה מקרים. בבקשה כתבו, במידה ואתם הדיינים שהתביעות הללו מגיעים לפתחם, כיצד אתם נוהגים. או כפי שהגדרנו זאת אמש, מהם הנושאים עליהם יש לדון בכל אחד מהמקרים? וכמובן, האם יש הבדל בין המקרים הללו עצמם? והאם יש הבדל בינם לבין המקרה שתואר אמש?

א. שמעון מובטל מזה חודשיים.
ראובן הגיש תלונה במשטרה על שמעון, כך נאמר בה: "ביום א' בעת שהחניתי את רכבי בחניה, אני רואה את שמעון יוצא מחלון ביתי עם הטלויזיה שלי בידו. לא הספקתי לצאת מהמכונית, והוא נעלם. אני יודע שזה היה שמעון כי זהיתי את פרצופו וגם הוא חבש את אותו הכובע שהוא חבש בבוקר כשראיתי אותו קונה משהו בסופר."
המשטרה פותחת בחקירה.
כעבור שבוע, שמעון צריך להוציא תעודת יושר על מנת להתקבל לעבודה חדשה. המשטרה אינה מספקת לו תעודת יושר בעקבות החקירה נגדו. שמעון לא מתקבל לעבודה.
כעבור חודש התיק נסגר מחוסר ראיות.
שמעון תובע את ראובן לבית הדין על הוצאת לשון הרע שגרמה לו לא להתקבל לעבודה החדשה.

ב. שרה פנתה למחלקת משאבי אנוש בחברה בה היא עובדת והתלוננה על יעקב, מנהל בחברה, שלדבריה אנס אותה בתוך משרדו.
יעקב נקרא לשימוע בו הוא מכחיש את המיוחס לו, והוא מושעה מעבודתו באופן מיידי עד לבירור התלונה.
התלונה וההשעיה הגיעו כשבועיים לפני שיעקב היה אמור להיות מקודם לתפקיד בכיר יותר. הקידום בוטל לעת עתה, ובהתאם לשמועות המהלכות במסדרונות קשה לראות מצב שאי פעם יתבצע.
יעקב תובע את שרה על הוצאת דיבתו רעה בפני בית הדין.

ג. ראובן סיפר לשמעון כי הוא עומד לפתוח עסק חדש עם יהודה. שמעון שומע זאת ואומר לו: "אני ממליץ לך לחשוב על זה שנית. אני פתחתי עם יהודה עסק לפני כחמש שנים, והוא לא נהג אתי בישרות". בעקבות דבריו של שמעון, ראובן חזר בו מסיכומיו עם יהודה.
יהודה תובע את שמעון על הוצאת דיבה שגרמה לו להפסיד הזדמנות עסקית נדירה.

מעניין לעניין, השופט נועם סולברג, שופט בבית המשפט העליון, כתב לא מעט על נושא לשון הרע, גם במשפט העברי:

• על לשון הרע, "לשון טובה" ופיצויים
• לשון הרע על ציבור
• זכות האדם לשם טוב, חופש הביטוי ולשון הרע לתועלת
• פסק דין בעניין לשון הרע

דין התורה שלי: מסגרת התביעה

מסירת מודעה: הדברים הנכתבים במסגרת זאת משקפים ניסיון ממקרה יחיד של התדיינות בבית דין. כל הסקה מהמקרה הבודד הזה למקרה כללי או אחר הוא על אחריות הקורא.
טורים נוספים מסדרת "דין התורה שלי"

להלן אנסה לתאר, עד כמה שאני מסוגל באופן אובייקטיבי, על מה היתה התביעה בבית הדין. 

הנתבעת התלוננה למנהל הישיר שלה במקום עבודתה, כי התובעת, שאף היא עובדת באותו מוסד, תפסה אותה בחזקה בידה.

התובעת הגישה תביעה לבית הדין בו נכתב שהנתבעת הוציאה עליה דיבה, שכן היא מעולם לא הרימה יד על הנתבעת, ושהיא אף פוטרה מעבודתה בעקבות תלונת הנתבעת. 

סכום התביעה: 200,000 ש"ח. 

אני ממליץ לכל הקוראים לעצור רגע ולחשוב מהם נושאי הדיון כאן, לאור התביעה. כלומר, שימו את עצמכם בכסאות הדיינים וחישבו: מה הנושאים בהם אתם צריכים לדון בתיק הזה? אתם מוזמנים לכתוב אותם בתיבת התגובות. 

כדי לתת תמונה יותר שלמה, הנה עוד כמה פרטים:

• המקרה המדובר ארע בחודש יולי 2011. למחרת שלחה הנתבעת מכתב למנהל הישיר שלה, שהעביר את התלונה למחלקת משאבי אנוש.
• תצהיר של אדם שהיה נוכח בחדר באותו עת, ושנכתב לתובעת, הוגש לבית הדין בו נאמר: "ברצוני להבהיר, כפי שאמרתי לך יום לאחר המקרה, כי אני לא זוכר ולא שמתי לב לכל מגע פיזי ביניכן".
• בחודש דצמבר 2011 הגישה התובעת תביעה בבית הדין של הרב רצון ערוסי. 
• בעקבות התביעה פנתה הנתבעת ישירות למנהל המוסד וטענה בפניו כי התלוננה על אלימות פיזית מצד התובעת, אך לא קבלה שום מענה מצד מחלקת משאבי אנוש, ואף נתבעה על כך בבית דין. בעקבות פניה זו החליט המוסד להקים ועדת בירור שיבדוק את אמיתות התלונה יחד עם עוד שתי תלונות כנגד התובעת, מצד עובדות אחרות, על אלימות פיזית. 
• במקביל, הנתבעת פנתה לבית הדין של הרב רצון ערוסי, לאחר קבלת התביעה, ובקשה להעביר את הדיון לבית הדין גזית - ארץ חמדה. 
• בתחילת חודש פברואר 2012 ועדת הבירור סיימה את עבודתה וכתבה במסקנותיה כי פגשה את עובדי המחלקה המדוברת בדלתיים סגורות, לאחר שהובטח חיסיון על כל מה שיאמרו לועדה, ולאור זאת התרשמה כי יש אמת בכל שלוש התלונות. 
• בסוף חודש פברואר הנתבעת קבלה את התביעה (אותו כתב תביעה בדיוק אשר הוגש לבית הדין של הרב ערוסי) מבית הדין של ארץ חמדה.
• בחודש אפריל התקיים הדיון בבית הדין של ארץ חמדה. זה הדיון היחיד שהתקיים בבית הדין.
• שרשרת מכתבים ופניות מבית הדין אל התובעת והנתבעת וכן מהתובעת והנתבעת אל בית הדין.
• בסוף חודש נובמבר 2012 הודיע בית הדין כי הדיינים מתחילים לכתוב את פסק הדין.
• 31 ינואר 2013 - בית הדין סיים לכתוב את פסק הדין.
• נכון לכתיבת שורות אלו התובעת עדיין עובדת באותו מוסד.

העד הנאמן לכל באי עולם או על כל באי עולם

הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק י הלכה יא כותב כך:

"כל מי שיושב לפני ספר תורה ישב בכובד ראש באימה ופחד, שהוא העד הנאמן לכל באי עולם שנאמר והיה שם בך לעד"

ברמב"ם פרנקל מופיע גרסה מעט שונה: "שהוא העד הנאמן על כל באי עולם". כך מופיע גם אצל הרב קפאח וכך מצוטט רמב"ם זה בכל הראשונים.

ונפשי בשאלתי, האם "העד על כל באי עולם" הוא זהה ל"העד לכל באי עולם"? ואם לא, מה המשמעות להיות התורה "עד על כל באי עולם"?

אשמח להארות בנושא

נגישות ושקיפות בבחירת רב ראשי

מאז הפעם הראשונה שפתחתי את הספר "נעם אלימלך" אני שואל את עצמי איך היו מתייחסים לרבי הקדוש ר' אלימלך מליז'נסק, מחבר הספר, אילו היה חי בינינו היום.

למי שלא מכיר את תכני הספר, הנה שתי דוגמיות (הדוגמאות מכאן):

"על ידי מעשיו הקדושים יכול הצדיק לבטל כל הגזירות מישראל. כאשר יגזור – הקדוש ברוך הוא מקיים דבריו. הצדיק גוזר והקב"ה מקיים".

"הצדיק השלם ההולך תמיד באחדות האמיתי, הוא המשפיע שפע טובה וברכה לכל ישראל. ולזה מרמז אות 'צדיק' נכתב כזה צ, דהיינו נו"ן ויו"ד וראש עליון של הנו"ן הוא קצר, רמז אל האחדות, שהצדיק הולך בו, ורגל התחתון הוא רחב, רמז שהצדיק צריך להשפיע להרחיב ולפשט ההשפעה על כל ישראל. ויו"ד הנכתב מאחורי הנו"ן כמו על הכתף, רמז שהוא מקבל השפעה על שכמו מהיו"ד, שמשם באה עיקר השפעה, וזהו יודוך ה' כל מעשיך, ר"ל כל מעשיך יהיו ע"י היודי"ן"

תמיד שאלתי את עצמי, באם רב בימינו היה כותב כדברים הללו, האם היו מתקשרים אליו מהרדיו או מאתר 'כיפה' ושואלים אותו: "כבוד הרב, תגיד, אתה כותב על עצמך? אתה באמת חושב שאתה יכול לבטל את כל הגזירות מישראל?".

העולם נהיה קטן יותר. כל אחד מאתנו יודע זאת. אנחנו היום יכולים לפנות במייל או דרך הפייסבוק לנציגי הציבור שלנו בכנסת או בממשלה, ואנחנו גם מצפים שהם יגיבו לפניות שלנו, ויעדכנו אותנו במה שהם עושים למענינו.

אך מה לגבי עולם הרבנות?

לרבנים הראשיים לישראל אין עמוד פייסבוק, ואין אפילו כתובת אימייל מסודר שאפשר לקבל ממנו פנייה לשאלות שעליהם מופקדים הרבנים הראשיים (תאמינו לי, נסיתי). אני מכיר גם רבני ערים שאינם נגישים לתושביהם באימייל. ייתכן שכך הם מבינים שהם מקיימים את דברי השלחן ערוך (חושן משפט הלכות דיינים סימן ח):

"שכיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לו לעשות מלאכה בפני שלשה, כדי שלא יתבזה בפניהם, וקל וחומר שאסור לו לאכול ולשתות (ולהשתכר) בפני רבים."

כלומר, שההלכה דורשת דיסטנס מסוים מהדיין הממונה על הציבור, כדי שלא יזלזלו בו, ובמה שהוא מייצג. ושוב, עלינו לתת את דעתנו לכך שהעולם השתנה בכל הקשור לריחוק ודיסטנס.

אם פעם היה אפשר לכתוב משפט בסגנון הבא (מתוך הבעש"ט על התורה פרשת נח):

"משל לשני בני אדם שרוצין לידע את המלך, ואחד נכנס בחדרי המלך ונהנה מאוצרות והיכלי המלך, ואחר כך לא יוכל לידע את המלך, והשני אמר מאחר שאי אפשר לידע את המלך לא נכנס כלל לחדרי המלך, ולא נודע לו כלום."

כיום, קשה בכלל להבין במה המדובר. בעידן בו מתפרסם בתקשורת דו"ח מצב בריאותו וההכנסות וההוצאות של ראש הממשלה, מה פירוש "לא יוכל לידע את המלך?".

זאת ועוד, באותו סימן בשולחן ערוך חושן משפט, מופיע גם המשפט הבא:

"דרך חכמים הראשונים, בורחים מלהתמנות, ודוחקים עצמם הרבה שלא לישב בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמוהו ושאם ימנעו עצמם מהדין תתקלקל השורה, ואף על פי כן לא היו יושבים בדין עד שהיו מכבידים עליהם העם והזקינים ומפצירים בם."

בתוך עמי אנכי יושב, וכבר זכיתי לראות מספר מערכות בחירות לרבנות הראשית ולרבנות עיר במספר ערים בארץ. על רוב הרבנים המתמודדים למשרות אלו קשה לומר שהם קיימו בעצמם "בורחים מלהתמנות, ודוחקים עצמם הרבה שלא לישב בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמוהו ושאם ימנעו עצמם מהדין תתקלקל השורה".

לכן, בניגוד לקולות אחרים שנשמעו בתקשורת הדתית, לאור המציאות שאנחנו רואים מול העיניים, אני דווקא מעדיף שגם בנושא התעמולה לא יהיה פער שלא ניתן לגישור בין העולם הרבני לעולם החיצוני. אינני זקוק לשלטי ענק ולסיסמאות בומבסטיות, אך כן הייתי רוצה לשמוע מפיו של המתמודד מדוע הוא חושב את עצמו ראוי למשרה הרמה. ואם הוא בכל זאת עומד על כך, שזה לא הוא שרואה את עצמו ראוי, אלא אחרים לחצו עליו להגיש מועמדות, שיואיל בטובו לומר בדיוק מי הם אותם האחרים שלחצו עליו ושהם יעמדו לפני הציבור ויפרטו את הסיבות שהם ראו לנכון להפעיל לחץ על המועמד.

דין התורה שלי: הזימון לבית הדין

מסירת מודעה: הדברים הנכתבים במסגרת זאת משקפים ניסיון ממקרה יחיד של התדיינות בבית דין. כל הסקה מהמקרה הבודד הזה למקרה כללי או אחר הוא על אחריות הקורא. 
טורים נוספים מסדרת "דין התורה שלי"

בשלב הראשון נתבענו לדין תורה בבית הדין לדיני ממונות של הרב רצון ערוסי. קבלנו בדואר את המכתב הבא (לחצו להגדלה):

הנתבעת סרבה להתדיין בפני בית הדין של הרב רצון ערוסי ובקשה להעביר את הדיון לבית הדין של גזית ארץ חמדה. מארץ חמדה קבלנו את המכתב הבא (לחצו להגדלה):

ישנם הבדלים בין שני המכתבים, אך הצד השווה שבהם הוא שכתוב בשניהם המשפט: עלייך לחתום על הסכם בוררות, וגם מצוין שעל הנתבעת לשלוח כתב הגנה עד לתאריך מסוים.

אך האם זה נכון? האם יש חובה עלי לחתום על הסכם בוררות כשנשלח אלי כתב תביעה מבית דין? האם אני בכלל מחויב להגיב על כתב תביעה כזה?
על פי החוק במדינת ישראל, בודאי שלא. לבית הדין אין שום מעמד חוקי, כל עוד לא חותמים על שטר בוררות. הוא יכול לבקש שאחתום, אך הוא בודאי אינו יכול להורות לי לחתום. ניסוח נכון יותר של המשפט הזה יהיה "אם ברצונך להתדיין בבית הדין, עלייך לחתום על כתב בוררות ולהגיש כתב הגנה וכו'".
אז אם על פי החוק אין עלי חובה לחתום על כתב הבוררות, מדוע כתוב שעלי לחתום על כתב הבוררות? התשובה היא כנראה שבתי הדין סבורים שעל פי ההלכה אתה מחויב לחתום. בואו נבחן את זה.

כך מופיע בשולחן ערוך (חושן משפט הלכות דיינים סימן יא סעיף א):

כיצד מזמינים בעל דין לדין, שולחים לו בית דין שלוחם, שיבא ליום המזומן לדין. לא בא, מזמינים אותו פעם שנית. לא בא, מזמינים אותו פעם שלישית. לא בא, ממתינים לו כל היום. לא בא, מנדין אותו למחרתו. במה דברים אמורים, במי שהיה בכפרים ויוצא ונכנס; אבל מי שהוא מצוי בעיר, אין קובעים לו זמן אלא פעם אחת, ואם לא בא כל אותו יום, מנדין אותו למחרתו. 

על פי הנאמר שם, אם בית הדין קוראים לי, אם לא אענה לקריאתם אזי בית הדין ינדו אותי. מכאן אולי משתמע שיש על הנתבע חיוב להיענות לדרישתם לחתום על שטר בוררות ולהתדיין בפניהם.
אבל בואו נקח צעד אחד אחורה. מה הטעם של ההלכה הזו? מדוע בית הדין מנדים אדם שלא מוכן לבוא ולהתדיין בפניהם? הטעם הוא פשוט - האדם הזה פוגע בסדר הציבורי באופן הכי פשוט. הוא מערער את יסודות החברה.
בימינו, כשאין לבית הדין הרבני שום סמכות, חוץ ממוסד בוררות, הסיבה שאין הם יכולים לנדות היא לא רק דבר טכני, שבמקרה המחוקק נטל מהם את הזכות לנדות, זה גם נכון מהותית. מי שמסרב להתדיין בפני בית הדין איננו פוגע בשום סדר חברתי, שכן תמיד אפשר לתבוע אותו בבתי המשפט האזרחיים ואז הוא יהיה חייב לבוא. לכן, להבנתי, דברי השולחן ערוך הם נכונים וצודקים, אך לא נוגעים כלל לבתי הדין הרבניים בשבתם כבוררים.

אך אולי צודקים בתי הדין מצד אחר. אם אנו סוברים שפנייה לבתי המשפט האזרחיים הינו בגדר פנייה לערכאות של גויים, אולי כשאני מסרב להתדיין בבית הדין אני עובר על איסור ערכאות. להבנתי, גם אם נקבל את ההנחה שפנייה לבתי משפט הינו בגדר פניה לערכאות, אזי אני כנתבע אינני זה שפונה לערכאות. אני סך הכל אומר לתובע, שלדעתי הוא מנסה להוציא ממני ממון שלא כדין, ואינני רואה שום צורך להקל עליך. אם אתה, התובע, רוצה לפנות לערכאות - זו בעיה שלך! היכן מצינו שעל הנתבע לסייע לתובע לתבוע אותו? זו איננה קטנוניות. עמידה בפני בית הדין צורכת המון משאבים, נפשיים וממוניים. אם הנתבע יכול להתחמק מזה על פי שורת הדין (שלא לומר, על פי החוק), מדוע שלא יעשה זאת?

לכן אחזור ואומר שניסוח נכון יותר של המשפט המופיע במכתבים דלעיל יהיה "אם ברצונך להתדיין בבית הדין, עלייך לחתום על כתב בוררות ולהגיש כתב הגנה וכו'". להבנתי, המשפט כפי שהוא כיום, אם היה נאמר בכל מסגרת אחרת, היה קרוב להיות אונאה. 

דין התורה שלי: הקדמה

לפני כשנה נתבעה אחת מבנות משפחתי לדין תורה. בתור הרב במשפחה גויסתי לסייע לה ולעמוד לצידה בכל הקשור לדין התורה הזה. לא הועילו ההסברים שלי שהידיעות שלי בחושן-משפט מוגבלות מאד, בתור רב הרי ברור שאני אמור לדעת מה יחשבו הדיינים. וכך מצאתי את עצמי מעורב רגשית ומעשית בדין תורה שהתנהל בפני הרכב של דיינים במערכת בתי הדין של גזית וארץ חמדה, עד שהרגשתי שאני הוא זה שעומד לדין.
במהלך המשפט נמנעתי מלכתוב על מה שהתנהל בבית הדין, כדי שלא יחשדו בי שאני מנסה להשפיע על המתרחש בתוך כותלי בית הדין. השבוע קבלנו את פסק הדין ואני מרגיש שאני יכול סוף סוף לתת דרור לרגשות ולמחשבות שהיו לי בשנה האחרונה.
במהלך השבועות הקרובים אנסה לתאר בפניכם את מה שהתרחש במהלך התביעה בבית הדין, את המחשבות שעלו בי במהלך הזמן הזה, ואת המסקנות שלי מהאירוע הזה.
כדי לחסוך בהוצאות שנראו לנו מיותרות, נמנענו מלהעסיק עורך דין או טוען רבני. כן הסתייענו והתייעצנו במספר חברים שההתמצאות שלהם בתחום הזה הוא רב.
כפי שכתבתי, הידע שלי בחושן משפט הוא מצומצם מאד. בנוסף, אין לי גם כמעט ניסיון עם מערכת בתי המשפט האזרחית, או עם מערכת בתי דין אחר, כך שאינני ממש יכול להשוות איך הדברים היו מתנהלים במערכת אחרת. אשמח לקבל תגובות על הדברים (מכל הקוראים וגם) מהבקיאים בעולם המשפטי (התורני או האזרחי): בוגרי כוללים לדיינות, עורכי דין, שופטים וכד'. אם מי מהבקיאים בנושא מעוניין לכתוב תגובה מפורטת וממש להיכנס לעובי הקורה אוכל גם להעביר אליו חלק מהחומרים.


הערה לחברי הקרובים הקוראים את הדברים: ייתכן ואתם יודעים פרטים ופרטי פרטים על דין התורה שאינני מעוניין לחשוף ברבים. אעשה כל מאמץ לחשוף כמה שצריך כדי לתת לקוראים תמונה שלמה של כל מה שהתרחש. עם זאת, יהיו פרטים שאסתיר או אשנה מעט כדי להגן על הפרטיות. אני מבקש מכם באופן אישי לא לחשוף כאן בתגובות או במקומות אחרים פרטים שאני בחרתי להעלים או לשנות. אם אתם מרגישים שהפרט שהעלמתי משנה את התמונה, אנא פנו אלי באופן אישי ואשתדל לשפר את התיאור. 

מראהו של המהרי"ל דיסקין

בעקבות ההפניה של הרב שלמה אבינר למראהו של המהרי"ל דיסקין, העיר אחד החכמים באחד הפורומים שבו אני חבר על דבר מעניין.

התמונה של המהרי"ל דיסקין כפי שהיא מופיעה בויקיפדיה, זו התמונה הבאה (קישור):

ועתה ראו את הכריכה של ההגדה של פסח עם דברי תורתו של המהרי"ל שהוציא לאור הרב שלום מאיר ולך:

האם מדובר באותה התמונה?
עפ"י תנוחת הידיים נראה שכן.

ומה השתנה בתמונה?
הדבר הכי בולט הוא שהכובע "גויר". הרי אי אפשר להעלות על הדעת שהרב של הקנאים בירושלים יסתובב עם כובע לבן או אפור, אז נתנו לו כובע שחור במקום.

חוץ מזה, נראה שגם הזקן שלו שופץ קצת...