מהו חימוץ: הגדרת הבעיה

אין ספק שלחז"ל היה ברור מהו "חמץ" ומה איננו מוגדר "חמץ".

כך אנחנו רואים במספר מקורות:

א. תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת פסחים פרק ב:

בדקו ומצאו שאין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינין בלבד ושאר כל המינין אינן באין לידי מצה וחמץ אלא לידי סירחון. 

כלומר, חימוץ הינו דבר שניתן לבדוק ולהבחין האם הוא קיים.

ב. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף מח עמוד ב:

משנה. שיאור ישרף, והאוכלו פטור. סידוק - ישרף, והאוכלו חייב כרת. איזהו שיאור - כקרני חגבים, סידוק - שנתערבו סדקין זה בזה, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: זה וזה האוכלו חייב כרת. ואיזהו שיאור - כל שהכסיפו פניו, כאדם שעמדו שערותיו.

כאן חז"ל נותנים לנו סימן הנראה לעין כדי לקבוע האם בצק מוגדר כחמץ.

מסיבה שאינה ברורה לי די הצורך, הגדרת החימוץ לא נשארה ברורה וגלויה לאורך הדורות. כך אנחנו יכולים למצוא מחלוקת קיצונית כזו:
- רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה יג:

כל זמן שאדם עוסק בבצק אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חמוץ, ואם הגביה ידו והניחו ושהה הבצק עד שהגיע להשמיע הקול בזמן שאדם מכה בידו עליו כבר החמיץ וישרף מיד, ואם אין קולו נשמע אם שהה כדי שיהלך אדם מיל כבר החמיץ וישרף מיד

- רא"ש מסכת פסחים הלכות פסח בקצרה:

וכ"ז שעוסקין בבצק אינו בא לידי חימוץ אבל אחר שנתעסק בה ונתחממה תחת הידים אם יניחוה בלא עסק מיד יחמיץ. 

כנראה, מה שגרם ל"איבוד" הגדרת החימוץ היא המשנה בפסחים דף מו עמוד א:

בצק החרש, אם יש כיוצא בו שהחמיץ - הרי זה אסור.

וכפי שפירש רש"י: בצק החרש - שאין ניכר אם החמיץ אם לאו
כלומר, ישנם בצקים שלא ניכר בהם סימני החימוץ, ואעפ"כ הם חמץ.

אם נרצה לתת הגדרה לחימוץ, ההגדרה תצטרך לענות על סימני החימוץ האמורים של "סידוק" ו"שיאור", אך גם להסביר מדוע "בצק החרש" הינו חמץ.

בנוסף, ההגדרה תצטרך להסביר מדוע רק חמשת מיני דגן באים לידי חימוץ, ואילו אורז ודוחן אינם באים לידי חימוץ אלא לידי סירחון. זאת ועוד, גם נצטרך להסביר מדוע החימוץ קיים אך ורק בתערובת של חמשת מיני דגן עם מים, ולא מתקיימת בתערובת עם מי פירות, שהרי חז"ל מסרו לנו ש"מי פירות אין מחמיצין".