בגלל החשיבות היתירה שאני רואה לדיון הזה לעתיד, הכרחתי את עצמי להקדיש זמן ולהגיב בצורה מסודרת.
לגבי מסגרת הדיון: אכן מדובר על השלב הזה שבו הרשויות ומומחי משרד הבריאות בתחום האפידימיולוגיה קבעו שבשל היקפי המגיפה ודרך התפשטותה אין צורך לסגור את כל בתי הכנסת אבל הם קבעו, הגבלות: מספר, מרחק, לא קבוצות סיכון ועוד.
מהות הדיון: בשלב הזה היו רבנים שעפ"י דעתם מבחינה הלכתית למרות זאת היה צריך לסגור את כל בתי הכנסת באופן גורף! משיקולים הלכתיים, ובראשם שדין פיקוח נפש הוא דין טוטאלי, ואפילו ספק קל של סיכון שקיים הוא בכלל 'ספר פיקוח נפש' שדוחה שבת ואוסר להסתכן בו. ועל כן אין כל מקום להפעיל שיקול דעת מידתי ולהעריך את רמת הסבירות של הסיכון, ומכאן שחוות הדעת של המומחים שקבעו על פי המודלים האפידימיולוגיים שאין מניעה לקיים תפילות בבתי הכנסת עפ"י המגבלות - אינה רלוונטית.
תוך כדי הדיון - מגישה זו נטענו עוד מספר טענות:
חובת התפילה במנין דווקא ובבית כנסת היא לכל היותר דרבנן, ואין מקום להחמיר כדי לקיימה.
שהטילו ספק ב'נקיון' המקצועי של ההחלטה וחשדו שמדובר על החלטה שנבעה מלחצים פוליטיים.
שאין אפשרות לקיים פיקוח בבתי הכנסת ולעמוד במגבלות אין על מי לסמוך והמצב יצא משליטה.
טענתנו כללה מספר מרכיבים:
זה לא נכון מציאותית והלכתית שאין מידתיות בניהול סיכונים ובהלכות פיקוח נפש.
נתנו דוגמאות: נסיעה ברכב, למרות שכיחות של תאונות ל"ע עם יותר מ300 הרוגים לשנה רח"ל, ויותר מ2000 פצועים קשה שיוותרו נכים ל"ע. נסיעה לטיול שגם שם יש אחוז של נפגעים ל"ע, מקצועות שיש בהם סיכון, רופאים שעוסקים במחלות מדבקות ועוד לא עלה על דעתו של איש לאסור אותם.
לשם כך הבאנו דוגמית של מקורות הלכתיים שמוכיחים טענה זו. שיש מקרים שבהם מתבקש הפעלת שיקול דעת מידתי והערכת הסבירות של הסיכון.
הקו המבדיל בין 'פיקוח נפש שדוחה את כל התורה' וגם 'אם יש ספק', ו'אין הולכים אחרי הרוב בפיקוח נפש', לבין מקרים שבהם מתבקשת הפעלת שיקול הדעת המידתי והערכת הסבירות של הסיכון, הוא האם הסיכון נמצא בפועל והאם המסתכן נמצא כבר בסכנה בבחינת 'חולה המוטל לפניך'. ולכן אם מדובר על סכנה עתידית, או שאין כעת איום ספציפי יש להפעיל שיקול דעת מידתי של סבירות הסכנה.
בדברי הפוסקים ישנן התייחסויות להיתר של לקיחת סיכונים ברמות שונות לשם פרנסה. וכן לקיחת סיכונים מידתיים לשם קיום מצוות.
הפוסקים השתמשו בכלי בוחן לבחינת הסבירות של הסכנה, ב'מבחן הסוחרים' או במבחן 'התנהלות הציבור' (בבחינת 'פוק חזי מאי עמא דבר'). אם הם לא נמנעים מהדבר ברמה כזו של סיכון סימן שמדובר בסיכון סביר שאין בכך סיכון אסור, וסיכון זה כ'שאין חולה מוטל לפנינו 'לא מצדיק חילול שבת (כאן צריך לצרף עוד סייגים שאין כאן מקום להאריך).
לא הרחבנו על מעמדם ההלכתי של המומחים שקבעו את מידת הסיכון ואת ההנחיות – כדין 'רופאים' (רמב"ם שבת פ"ב ושם בהל' ז': 'חולה שאמדוהו רופאים') שהם הסמכות לקביעת סבירות הסכנה כ'שאין חולה מוטל לפניך', משום שהוא 'פשיטא מאי קמשמע לן'. (כדוגמה מעניינת: הרב עובדיה ביקש לסמוך על דעת 'מומחי' בטחון בבחינת הסכנה שבהחזרת שטחים – למרות שבסוגיה זו הספציפית אין דעתו מקובלת על דעת בתי מדרשנו).
בהמשך לכך סברנו שאין עקביות בדעה של אותם רבנים שסברו שיש לסגור את כל בתי הכנסת, שאם אכן אין מידתיות בהלכה ואין יכולת להעריך את המידתיות של הסיכון מבחינה הלכתית, מדוע הם לא אסרו מבחינה הלכתית גם לצאת למקומות הומי אדם כסופרמרקטים (שלא הלכו לשם רק לקנות לחם ומוצרי יסוד), וללכת למקומות העבודה, ומקומות צפופים כמו תחבורה ציבורית בין עירונית לנסיעות ארוכות, ששם לכל הדעות הסיכון גדול יותר! האם הם כן עומדים בפני פיקוח נפש?!
לכן השבנו לשואלים ופרסמנו בתקשורת ובפייסבוק – וכך היתה גם עמדת הרבנות הראשית לישראל שבשלב זה בבתי הכנסת שניתן לקיים את ההגבלות ויש שליטה לגבאים ניתן לקיים את התפילה בציבור. כדוגמה:
בכיפה ט"ו באדר התש"פ, 11 במרץ, 2020 20:24:
https://g.kipa.co.il/956419/l/
ובערוץ 7 ט"ז באדר תש"פ 12/03/20 11:33:
https://www.inn.co.il/News/News.aspx/430095
טענות נוספות שהעלינו:
במקביל לכך טעננו – שיש לעשות אבחנה בין 'תפילה בציבור' לבין 'תפילת הציבור', כבהלכות תפילה לרמב"ם פרק ח', ובגמ' ברכות ז-ח. ובמיוחד כשמדובר בשעת סכנה, שבזמן שאין חיסונים אין כל כלי מעשי לבטלה ורק תפילה יכולה להועיל, במצב כזה 'תפילת הציבור' חיונית. (כמובן בתנאי שלא מדובר על הסתכנות מובהקת כדלעיל).
שיש משמעות מרחיקת לכת להזדרזות לסגור בצורה גורפת את כל בתי הכנסת כשמוסדות אחרים פתוחים. יש בכך אמירה בעלת משמעות שיש לשקול אותה.
האבסורד הוא: שאותם מתפללים שסגרו להם את בית הכנסת לשחרית יוצאים אח"כ לעבודה, ונוסעים בתחבורה ציבורית דחוסה במשך כשעה, וכשחזרו מהעבודה (בתחבורה ציבורית) הם יוצאים לסופר מרקט לקניות עם עוד אנשים רבים, אבל אינם יכולים בדרך להכנס לבית הכנסת התפלל מנחה וערבית.
הטענה שאי אפשר לסמוך על המתפללים שיקפידו על ההגבלות, גם היא אבסורדית – מדובר בהרבה מקרים על אותם אנשים (מהם בכירים במשטרה, בצה"ל, בהייטק, בשרות המדינה) שבעבודה לא רק שסומכים עליהם לפעמים הם אלה שאחראים על אכיפת ההגבלות. ואכן אם יש בית כנסת שלא סומך, שלא יפתח!
ניהול מצב משבר מתמשך מחייב לימוד. רבנים הם אנשי ציבור ועליהם מוטלת חובה לפעול בשיקול דעת ובמידתיות, עד כמה שאפשר. לא כל מי שמחמיר ומפריז מעבר להוראות הוא זהיר יותר, לפעמים 'המוסיף גורע!' במיוחד כשמדובר במצב משבר ארוך שכזה שאחרי זמן רב אנשים מתעייפים ופורקים עול (יש על כך מידע ממלחמות) ואז הסכנה מתגברת, ולכן כל זמן שאין צורך במיגון מחמיר לא נכון להטיל אותו על הציבור. (טענתי את זה בזמן אמת ומה שקורה בימים האחרונים מוכיח זאת).
הרב מעלה בבלוג:
את שאלת יתירות הדיון ההלכתי.
הרב מבקש לעמת את אבן הבוחן של ה'תנהלות הציבור' מול 'החלטת המומחים'.
מה המשקל שיש להערכת המומחים כשהם שוקלים גם שיקולים משוקללים לעומת סיכון הבריאות לעומת שמירה על הכלכלה
תגובה (לא 'על ראשון ראשון'):
כפי שהדגשתי – 'מבחן הסוחרים' ו'התנהלות הציבור', כ'אבן בוחן' לסבירות הסכנה היא דוגמה לכך שהיחס ההלכתי לסיכון הוא לא טוטאלי. לא היתה בכך כל כוונה לטעון שמבחינה הלכתית כשיש 'דעת מומחה' כגון: דין 'רופא' יש מקום להתעלם ממנה והתנהלות הציבור היא אשר תקבע! אדרבא!
השקלול המידתי של השיקול הכלכלי לעומת השיקול הבריאותי הוא בהחלט שיקול תקף מבחינה הלכתית לענין המידתיות של פיקוח נפש, והוא מתקיים כל העת. לדוגמה: אין ספק שאם היו סוללים במדינת ישראל לכל כביש 5 נתיבים ולא 2 היו פחות תאונות. ולא סוללים בגלל שיקול כלכלי שזה השקעה שמדינת ישראל לא תוכל לעמוד בה. אם היו שואלים את הרבנים האם הם היו דורשים לסלול נתיבים?! אין שום כלי לרב לבחון את מערכת השיקולים יותר מאיש המקצוע. וכל זמן שאין לנו סיבה מובהקת לחשוד בו שדעתו מוטה אין סיבה שלא נסמוך עליו מבחינה הלכתית (כמו לענין אכילה ביום הכיפורים)
הדיון לא רק שאינו מיותר, הוא חשוב גם למקרים דומים אחרים! - עצם העובדה שהיו רבנים מחברי שביקשו לסגור את כל בתי הכנסת באופן גורף! למרות דעת ה'מומחים' בנימוק הלכתי עקרוני שמדובר על 'פיקוח נפש' ואין מקום למידתיות והערכת הסיכונים, מוכיחה שהדיון אינו מיותר.
