במלואת יובל למלחמת יום הכיפורים

בגליון המעיין, תשרי תשפ"ד, יש מספר מאמרים לציון יובל שנים למלחמת יום הכיפורים. אני מבקש להביא לידיעתכם שלושה מהמאמרים שנגעו בי.

1. הודאה על מלחמת יום כיפור – סיפור אישי ובירור הלכתי / הרב זאב ויטמן
2. זיכרונות ובירורי הלכה סביב מלחמת יום הכיפורים / הרב (סא"ל מיל.) יהושע בן-מאיר
3. דיונים הלכתיים מתקופת מלחמת יום הכיפורים / הרב ד"ר (סא"ל מיל.) מרדכי הלפרין

במאמרו של הרב ויטמן הוא מתאר כיצד מצא את עצמו אל מול פני המלחמה בחזית רמת הגולן ביום הכיפורים תשל"ד, הגם שכלל לא היה מגויס, והיחידה שלו באותו זמן הוקפץ לחזית הדרום בסיני. הוא מתאר את ניסי הניסים שעבר וכיצד הצליח להיחלץ משם בחיים. לאחר שהגיע הביתה ביום השלישי למלחמה, ביום שני בצהריים, הוא מתאר כך את המפגש עם אביו (הציטוט הוא מההספד שנשא על אביו):

"אני זוכר היטב את החיבוק העז ואת הדמעות ששטפו את עיניך כשנפגשנו. "ראות פניך לא פיללתי" - הרגשתי שאתה משחזר את הרגשתו של יעקב אבינו כשנודע לו שיוסף בנו חי. מיד לאחר ההתרגשות הגדולה שבפגישתנו כל מה שביקשתי היה לישון כמה שעות. אמרתי לך ולאמא שמחר בבוקר אצא ליחידת השריון שלי - אליה לא יכולתי להגיע ביום כיפור מכיוון שהיינו נצורים ברמת הגולן.

לא אשכח את תדהמתך הגדולה על כך שאני מתכוון להישאר בבית מספר שעות בטרם אסע ליחידת השריון שלי. "הייתכן?!" אמרת. "יש מלחמה! קיבלת צו 8 לגיוס מיידי! איך ייתכן שאינך יוצא מיד ליחידה?!" ממש כמו אברהם אבינו האומר 'הנני' כשהקב"ה מצווה עליו להעלות את בנו האהוב והיחיד לעולה, גם אתה לא חשבת על עצמך ולא על כל הימים הקשים שעברו עליך ועל אמא, ולא על הסכנה הגדולה בה אני הייתי נתון עד לפני מספר שעות, ולא על הסכנות אליהם אני נשלח כעת."

במאמר של מו"ר הרב יהושע בן-מאיר הוא מתאר כיצד כרב יחסית צעיר היה צריך לקבל החלטות הרות גורל. הדברים כתובים בנימה מאד אישית והם מרגשים מאד. כך הוא מתאר את המפגש שלו עם מורו הגרש"ז אוירבך לאחר שהשתחרר ובא לשאול אותו אם פעל נכון כשהורה לפנות חללים תוך חילול יו"ט (חג ראשון של סוכות):

"בשבוע השני של חודש מרחשון, כשבועיים לאחר פינוי החללים ביו"ט ראשון של סוכות, לאחר הפסקת האש שנקבעה לכ"ח תשרי תשל"ד [אם כי היא לא נשמרה לגמרי], יצאתי בפעם הראשונה מתחילת המלחמה הביתה. בהתאם להבטחתי, עברתי דרך ביתו של מו"ר הגרש"ז אוירבך זצ"ל. היה כבר מאוחר בלילה, והגרשז"א כבר הלך לישון, אך הוא יצא אליי וישבנו בחדרו. סיפרתי לו את כל סיפור המעשה, ושאלתי אותו אם בנסיבות אלו מותר היה לי לנסוע בחג.

הרב אמר לי: 'אתה שואל שאלה של עם הארץ. השאלה היא אם מותר היה לך להכניס את עצמך ואת החיילים למקום סכנה שיש בו הפגזות, שהרי אתה בעצמך מספר ששני חיילים שלך נפצעו. אם מותר היה לך להיכנס למקום סכנה כדי לחלץ חללים, ק"ו שמותר לך לפנות אותם בשבת וחג, שהרי הסכנה דוחה שבת'. אמרתי 'טוב, אז האם מותר היה להיכנס למקום סכנה לצורך פינוי חללים?' הרב האריך בתשובה שמותר. הוא אמר שהוא שמע שהרב גורן התיר במלחמת ההתשה לשלוח חיילי רב"צ להכשיר את המעוזים לפסח, למרות שהייתה סכנה והיו חיילים שנהרגו, ולמרות שלחלק מהחיילים במעוזים ההכשרה לא הייתה נחוצה, ולחלקם אף לא הייתה רצויה. אך לדבריו הרב גורן צדק, כי העובדה שהרבנות הצבאית מפעילה את סמכותה ואוסרת גם להם את השימוש בחמץ בפסח, מעניקה להם את התחושה שהם חלק מהמערכת, ממדינת ישראל, והם שותפים אפילו להגבלות של הרבנות, ובסופו של דבר זה משפיע ומחזק אותם מורלית. לדבריו אין ספק שפינוי התאג"ד והטנקים מהחללים היה פיקוח נפש. אך גם הפגיעה המורלית בחיילים שרואים שאם הם יפלו חללים הם ישכבו בצד הכביש ואף אחד לא יטפל בהם הוא גורם חשוב ברוח הלחימה, ולכן מהווה פיקוח נפש.

סיפרתי לו שלא התרתי לאנשי היק"פ לעשות רישומים על החללים שפינו. הרב מאוד התלבט, והסביר שלדעתו בסוף המלחמה, למרות שיש הרבה חללים, חזקה על המת שישתכח מהלב. אבל הנעדרים יהיו בעיה שתמשיך להציק לאורך הרבה זמן [לאחר שנים הבנתי שבדבריו אלו רואים בעליל את אמיתת דברי חז"ל שחכם עדיף מנביא]. כמו כן, כשחייל חושש שאם ייפול במלחמה אשתו תישאר עגונה, ולא יורידו את יורשיו לנכסיו וכדומה – תפגע באופן חמור הנכונות שלו להסתכן. חז"ל התירו דברים רבים מכוח 'שלא להכשילם לעתיד לבוא', ולדעתו אין מכשילם לעתיד לבוא גדול מזה [דברים אלו אמר לי הגרש"ז אוירבך אף שלעניין חזרת רופא בשבת לא התיר איסורי תורה מכוח שלא להכשילם לעתיד לבוא!].

אמרתי לו 'אם כן הרב אומר שמותר גם לעשות בשבת רישומים בשינוי (ביד שמאל וכדומה) כדי שנוכל לזהות את מי שמפנים בשבת?' הרב אמר לי 'אני אומר? מי אני שאומר! צריך אחרי המלחמה לכנס את כל הרבנים והדיינים בבנייני האומה, ושם כולם ידונו ויפסקו בעניין. שם אני אומָר את דעתי להתיר. אבל דבר כזה אני לא יכול לבד להתיר!' אמרתי לו: 'ועד שיעשו את הכנס הזה בבניני האומה, מה לעשות עד אז?' והוא ענה לי 'עד אז לעשות כמו הכלל בהלכה "והשואל הרי זה שופך דמים"!'"

גם המאמר של הרב מרדכי הלפרין, ידיד נפשו של הרב בן-מאיר, מתאר את קורותיו ואת ההתמודדויות שלו בזמן המלחמה. הנה קטע שנהניתי ממנו באופן מיוחד, העוסק ב"ישיבת גושן", הלא היא הישיבה שהקים הרב הלפרין מערבית לתעלת סואץ (!):

"בין חיילי היק"פ היה איש מילואים מתנדב בשם אביגדר נבנצל, רב העיר העתיקה ירושלים, ותלמידו המובהק של מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל. הגאון ר' אביגדר נבנצל עדיין לא הגיע אז לעשור החמישי של חייו, אבל היה כבר ת"ח מופלג וידוע. לשמחתנו הוא הסכים להתנדב גם להרביץ תורה בישיבת גושן, כדי שנוכל אנו ותלמידינו ללמוד ממנו ככל שנוכל. בנוסף, הרב נבנצל נסע ליחידות סמוכות שהיו בכוננות ולכן לא יכלו להגיע לישיבה, ומסר שיעורים לפני עשרות חיילי מילואים בני תורה.

הגר"א נבנצל ענה על שאלותינו ולימד אותנו את דבר ה' זו הלכה. אך מדבר אחד הוא נמנע בעקביות: הרב נבנצל לא היה מוכן לפסוק הלכה בשום פנים ואופן. לדעתו, לראש ישיבת גושן היה מעמד של 'מרא דאתרא', ואסור לו, לרב נבנצל, להורות במקומו של מרא דאתרא. הדבר הגיע לידי כך, שכאשר נשאלתי שאלה הלכתית עליה לא הייתה בידי תשובה, שלחתי את השואל לר' אביגדר, אך הוא סירב לפסוק לשואל. גם כשניגשתי עם השואל לר' אביגדר הוא לא היה מוכן לפסוק, וטען שאיני רשאי למחול על כבודי. כדי לצאת מה'פְּלוֹנְטֵר' ביקשתי מר' אביגדר: "אינני יודע את ההלכה בעניין זה. אנא למדני, שהרי אין שום איסור ללמד תורה גם אם התלמיד מוגדר כמרא דאתרא"... הרב נבנצל נענה, ופרס לפנינו את הדין על מקורותיו. כשהרב סיים, אמרתי לשואל שהיה איתנו: "שמעת את מה שלימד כאן הרב נבנצל? זו ההלכה וכך תעשה".

שנה אחר כך ירדתי לסיני לבקר את תלמידיי מישיבת הגולן שהתאמנו שם. שמעתי מהם את המשך הסיפור:

'לפני שבוע, הגיע אלינו הרב אביגדר נבנצל. הוא לימד אותנו את פסק ההלכה שפסקת בישיבת גושן במצרים.'    

זה היה אותו פסק הלכה עליו 'הוריתי' בישיבת גושן אחרי שלמדנו את הדין מהרב נבנצל. הרב נבנצל סבר להלכה שאמנם הוא לימד, אך את ההוראה ההלכתית פסק אז ראש הישיבה... קיבלנו גם שיעור כפול בהלכה, וגם שיעור בענוות אמת."

מלבד שלושת המאמרים הללו, אני ממליץ מאד לשמוע את תיאורו של זבולון אורלב על קורותיו בזמן המלחמה, עליהם זכה בעיטור המופת:

E טבילה ואי הגיון

בתקופה האחרונה יצא מכון צומ"ת במיזם חדש: E-טבילה (קישור)

הרעיון הוא שבמקום להטביל כלי חשמל, דבר שעלול להרוס אותם, ימכרו אותם לגוי, וכך ייפטרו מחיוב טבילה.

[יש להבחין שמדובר על פתרון שהוא ללא קשר לעידן הקורונה שאנו שרויים בתוכו. בעקבות האיסור לצאת מהבתים עתה, בגלל הקורונה, צומ"ת וארגונים אחרים מציעים למכור זמנית את כל סוגי הכלים החדשים לגוי כדי שאנשים יימנעו מלצאת למקואות הכלים.]

לטענת רבני מכון צומ"ת המיזם מבוסס על דעתם של רבנים מובילים.
הנה כמה מהמכתבים שפרסמו הדוגלים בשיטה זאת:

במכתב הראשון תוכלו לקרוא את השאלה שהופנתה לרבנים.
הרב אביגדר נבנצאל:



הרב דב ליאור:



הרב יעקב אריאל:



משום מה, כשמכון צומ"ת פנו לרבנים הם ציטטו שיטה הלכתית בודדה הפוטרת כלי חשמל, על סמך הסברא שכלי חשמל נחשב מחובר לקרקע (בגלל חיבורו לשקע החשמלי). [אגב, זו סברא שאינה מועילה לכלל מכשירי החשמל. כך לדוגמא קומקום חשמלי נשלף אינו נפטר בכך]. זאת, הגם שקיימות דרכים הלכתיות סלולות לפטור כלי חשמל מטבילה. וכך נמצאנו חסרים דיון אמיתי עם משא ומתן הלכתי בדברי המקילים.

כך לדוגמא, מו"ר הרב יהושע בן מאיר במאמר בתחומין ל"ז כותב כך:

1. מחלוקת ראשונים ומחלוקת להלכה אם טבילת כלים הוא מהתורה או מדרבנן. מקובל להחמיר שטבילת כלי מתכות הוא מהתורה, אך מידי ספק לא יצא.
2. הראי"ה קוק חידש שבכלים חדשים אין חיוב הטבילה אלא מדרבנן, ומראשונים רבים נראה שסברו כן, וכן מסתבר.
3. אף לסוברים שטבילת כלים מהתורה, לדעת רוב הראשונים איסור השימוש לפני הטבילה הוא מדרבנן. ויש ראשונים הסוברים שאין איסור שימוש כלל בכלים לפני שהטבילם, אלא שאם משתמש בהם מבטל מצוות עשה מהתורה של טבילת כלים. לשיטה זו, במקום שאין אפשרות (הלכתית או מציאותית) להטבילם, מותר להשתמש בהם בלא טבילה.
4. השואל או שוכר כלים שאינם טבולים מ'גמ"ח' או מחברת השכרה, אינו צריך להטבילם, כיוון שבעליהם קנה אותם על מנת להשאילם ולא לשימוש עצמי.
5. לדעת הרבה פוסקים, הוא הדין למתארח במסעדה או במלון שהכלים בו אינם טבולים. אמנם פוסקים רבים החמירו, ולכן ראוי שבעל המלון (או הרבנות האחראית על ההשגחה במלון) ידאג להטביל את הכלים. אך בדיעבד, רשאי המתארח במלון להקל ולהשתמש בהם ללא טבילה בצירוף שיטות הפוסקים שכתבו (לעיל סעיף 3) שאין איסור שימוש לפני הטבילה כלל.
6. רוב הכלים בימינו נקנו מבתי חרושת שייצרו אותם כדי למוכרן, על כן אינם מוגדרים כ"כלי סעודה" לעניין חיוב דאורייתא, וחיובם אינו אלא מדרבנן. לכן במקום שיש נימוק נוסף להקל (כגון במלון), הוי ספק דרבנן וניתן לצרף סברא זו להקל.
7. במקום שיש חשש איבה ושנאה, אפשר שניתן להקל לאכול בביתו של יהודי שאינו מקפיד על טבילת כלים (כמובן כשאין חשש כשרות באוכל). בצירוף הסברה שחיוב הכלים שלנו בטבילה אינו אלא מדרבנן, ובצירוף שיטות הסוברים שאיסור השימוש אינו אלא מדרבנן (וי"א שאין איסור שימוש כלל כשאינו יכול להטביל). וקל וחומר בכלי זכוכית, שלרוב השיטות כל חובת טבילתם אינה אלא מדרבנן.
8. כלי חשמל שהטבלתם עלולה לקלקלם, ואף יש בה חשש סכנה להתחשמלות, אין להטבילם ולהיכנס לספק סכנה - זאת בצירוף כל השיטות המוזכרות לעיל.

וגם הרב נחום אליעזר רבינוביץ' כתב בספרו שו"ת שיח נחום לפטור כלי חשמל, מטעם אחר (סי' מט, עמ' 165):

אולם הסיבה היא שכלי חשמל אינם ראויים לשימוש כלל - והדברים אמורים גם בכלים המופעלים ע"י סוללות - כל עוד לא חיברם במקומם. ואפילו קומקום חשמלי אינו ראוי לשימושו כל שעדיין לא חובר לחשמל, שהיר לא ניתן לבשל בו על האש. ואם תאמר שמכל מקום ראוי להשתמש בו כמו כד למים קרים - אין דבר כזה מצוי כלל, שהרי אם יגיש לשולחן כד חשמלי מלא מים קרים יהיה זה חוכא ואיטלולא. ואין צריך לומר שאר כלים, כגון מצנם (טוסטר) וכיו"ב, שאין להם שום שימוש כלל בלי אספקת חשמל. 

לצערי, מכון צומ"ת מציירים דרכים אלו כסוג של קולא, ולדעתם יש "להחמיר" ולא לסמוך על דעות אלו. אך "חומרא" זו מביאה לעולם הערמה הלכתית חדשה, של מכירת כלי החשמל לגוי במכירה שאין לגוי שום דרך לממשה ושאף אחד לא באמת מתכוין אליה.
איך מישהו חושב שזה פחות קולא לסמוך על הערמה הלכתית חדשה, מאשר על סברא הלכתית ישרה, נשגב מבינתי.

עריכה:
בתגובה לדברים הנ"ל שלח לי הרב מנחם פרל, ראש מכון צומת, את המאמר הבא:

הליכה אל הכותל בשבת משכונת מעלה הזיתים - תגובה מהרב יהושע בן-מאיר

להלן תגובה ששלח לי מו"ר הרב יהושע בן-מאיר על הטורים:
- הליכה אל הכותל בשבת משכונת מעלה הזיתים
- הליכה אל הכותל בשבת משכונת מעלה הזיתים - דעת הרב אשר וייס

הנה דבריו:

מספר הערות:

1. אני לא חילקתי בין אבטחת מקום לאבטחת אנשים. אני חילקתי בין אבטחה שהיא ביוזמת המדינה, דרכה המדינה מגלה את ריבנותה. לבין אבטחה הנובעת מהחלטה של אדם מסויים או קבוצת אנשים.

2. העיקרון היסודי הוא ש'כיבוש' הוא תפקיד של החברה, העם – הבא בימנו לידי ביטוי במדינה. כיבוש הוא לא פעולה של יחיד. אפילו דוד המלך ע"ה, מלך ישראל, כשכובש מדעת עצמו – זה כיבוש יחיד. כיבוש הוא החלטה של העם והמדינה. לכן כאשר אדם מחליט לגלות את הריבונות של המדינה דווקא היום בכפר פלוני – זה לא כיבוש. בעיקר שהמדינה מטילה את האבטחה שלו על חברת שמירה פרטית, כאשר 'כיבוש' הוא ע"י צבא ומשטרה ממלכתיים. לכן אבטחת הכותל נעשית ע"י משמר הגבול והמשטרה, ולא ע"י חברה פרטית [אמנם בדיקת הנכנסים נעשית ע"י חברה פרטית, אבל זה דבר אחר].

3. הגאון הרב וויס שליט"א פירסם מאמר בנושא גם בתחומין לט. אין לי בבית, ואיני זוכר את כל הפרטים שכתב, אבל המגמה העולה מהמאמר הנ"ל שאין בזה דין כיבוש. אבל זה דווקא מטעמים שאיני מסכים איתם.

4. מה שכתב הרב וייס בענין 'שינוי אורח החיים הרגיל' מחשש שאכנס למצב של פיקו"נ, הרי זה כל הדיון שהבאתי בעניין מילה ונסיעה בספינה ג' ימים לפני השבת. אין לך שינוי אורח חיים גדול מזה. והראשונים אמרו שצריך. יתירה מזו – גם התשובה של הציץ אליעזר ושל האג"מ הם שינוי אורח חיים רגיל. ובכל אופן אסרו.

5. לגבי 'עד רדתה', ידועה המחלוקת המפורסמת בין הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל [במספר מקומות, ובניהם ב"משיב מלחמה" ח"א, סימן ב, עמ' מא-קט] לבין הרב משה צבי נריה זצ"ל [בספרו "מלחמות שבת", הוצ' היכל שלמה, תשי"ט. וראה שם עמ' יא-טו בענין מחלוקת הרדב"ז וריב"ש בביאור 'עד רדתה'].

6. יש מקום לדון האם יש בהליכה דרך כפר ערבי דין כיבוש. הרי השטח בשליטתנו, האם יש חובה לשהות שם כל הזמן? בכלל, כנראה שאין דין כיבוש כאשר אין מטרתו יישוב, והרי לא מתכוונים לגור בכפר הערבי הזה, אבל זה נושא בפני עצמו.

7. לפי הבנתך זה כיבוש, ודוחה שבת. אם כן, לא רק בשבת. ואם זו מצווה, למה רק תושבי מעלה זיתים. שכולנו נלך בשבת בכפרים ערבים. וגם בימי חול, נטייל שם, והצבא יאבטח אותנו, ויהיה כיבוש. יתירה מזו, לצורך כיבוש מהראוי שבכל שבת אחרי התפילה תיסע אתה וקהילתך לאיזה כפר ערבי, ותעשו שם סעודה שלישית! כמדומה שאתה מבין את האבסורד שבדברים. למדינה יש סדרי עדיפות בהפעלת הכוח, בכמותו, בעלויות ועוד. יש גם שיקולים כלכליים, כאשר הגדלת הכוח, ו/או שחיקתו, היא על חשבון צרכים אחרים, ובעלות כלכלית, שבסופה מחלישה את המדינה.

8. החלטה של קבוצת אנשים ללכת למקום המצריך אבטחה [כמו קבר יוסף, בית הכנסת 'שלום על ישראל' ועוד] היא פעולה פוליטית, שמטרתה ללחוץ על הממשלה לשנות את סדר העדיפויות שלה. במדינה דמוקרטית זה דבר מקובל ולגיטימי [כמו שלוחצים לתמיכה ביישובי עוקף עזה, במאבק נגד רצח נשים במשפחה ואלימות במשפחה, באלימות במגזר הערבי – שאגב גם הוא סוג של גילוי ריבונות, ועוד ועוד ועוד. אבל מאבק פוליטי לא מתירה חילול שבת!

9. עוד כתבת בשם הרב וויס שבציבור, אם לא תהיה אבטחה, יהיו בודדים שילכו בלי אבטחה ויסתכנו, ויש בזה פיקו"נ. סב=רה זו כתבו הפוסקים על כיבוי דליקה בשבת [שיהיה מי שינסה להציל ממונו], על חילול שבת למניעת גניבה [שיהיה מי שיעמוד על ממונו ויסתכן] ועוד. אבל כתבתי מפורש, שוודאי שאם מישהו רוצה ללכת לכותל חייבים לתת לו אבטחה. השאלה היא האם מותר ליהודי דתי ללכת לכותל, ועי"ז לגרום שהמאבטחים יחללו שבת. אבל ודאי שאסור ללכת בלי אבטחה! לכן זה לא קשור לדליקה וכדומה, שאם כל היהודים יצאו מהעיר [או לא יכבו את הדליקה] יהיה מי שיעמוד על ממונו ויסתכן בלי אבטחה.

10. והערה אחרונה – ואולי לזה כיוון הרב וויס בדבריו על 'מדיניות הלכתית'. יש הבדל גדול בין אירוע או מקרה שקרה, לבין מדיניות. יש לפעמים היתרים שהמשמעות הרחבה שלהם היא ביטול השבת במדינה בכלל. כך זה ב'נסיעת רב צבאי' בשבת לצורך עידוד המורל בזמן מלחמה. כך זה בהיתרים להשתמש בטלפון בשבת 'כדי להרגיע הורים' במקרי חירום שונים. כך גם בהיתרים להסיע בני משפחה של נפגעי פיגוע ח"ו בשבת כדי 'לאחד את המשפחה'. כך גם ב'כיבוש יחיד' ללכת לכותל בשבת. מזה יוצא היתרים לנסוע בשבת לתדרך איך לעמוד בחקירות השב"כ. בסוף – אין שבת.

הליכה אל הכותל בשבת משכונת מעלה הזיתים

לפני מספר חודשים התפרסמה תשובה הלכתית של מו"ר הרב יהושע בן מאיר בעניין: האם מותר ללכת בשבת משכונת מעלה הזיתים בירושלים לכותל המערבי? השאלה עלתה מכיוון שההליכה לכותל המערבי בשבת מלווה על ידי צוות בטחון מונע המלווה ברכבו את ההולכים. כך שהשאלה בשלמותה תנוסח כך:
האם מותר לעשות פעולה המותרת בשבת, כאשר זה גורם לאחר לחלל שבת עבורי (גם אם חילול השבת הוא בהיתר)?

בטרם נגיע לתשובת הרב בן-מאיר, נראה התייחסות לשאלה זו מהראשל"צ הרב אליהו בקשי-דורון, שנשאל אותה שאלה (הפניה לתשובתו מצויה במאמר של הרב בן מאיר).

הנה תשובת הרב בקשי-דורון (מתוך אוצר החכמה), שו"ת בנין אב ח"ו סימן יג:



לפי הרב בקשי-דורון, הנושא עליו יש לדון הוא מצוות יישוב ארץ ישראל. לצורך מצוות יישוב ארץ ישראל ניתן לבטל שבות. אך מעבר לזה הרי שיש כאן מעין מלחמת כיבוש ארץ ישראל עליה נאמר "עד רדתה - ואפילו בשבת", והיא מתירה גם איסורי דאורייתא. אך את תשובתו הוא מסיים לא באמירה חד משמעית אלא במשפט: "והדברים נאמרים בגדר כיוון למחשבה, וצריכים עיון רב, ותשועה ברוב יועץ".

תשובתו של הרב בן-מאיר התפרסמה בירחון האוצר (גליון לב).
נביא תחילה את המאמר בשלמותו ולאחר מכן נסכם וננתח את דבריו.
הנה התשובה:



את התשובה פותח הרב בן-מאיר בדיון בשאלה שלדבריו היא המרכזית כאן: האם מותר לראובן להכניס עצמו למצב של פיקוח נפש בשבת, כך שהוא או שמעון יצטרך לחלל שבת על מנת לשמור על חייו?
נחלקו בעל המאור והרמב"ן אם במקרה שלא הוחמו מים בערב שבת או שהוחמו ונשפכו, האם ימולו בשבת ויחממו מים, או שידחו את המילה? בעל המאור כתב שידחו את המילה, והרמב"ן כתב שימולו ויחממו מים.
לכאורה, זה ממש שאלתנו: האם נכניס את התינוק למצב פיקוח נפש שידרוש שנחלל שבת, או שנעדיף לא לחלל את השבת ונדחה את המילה?
אך זה לא מחוייב. יתכן והרמב"ן לא התיר להכניס עצמו למקום פיקוח נפש אלא רק במקום שמקיימים מצוות עשה של מילה, אך עבור פעולת רשות לא היה מתיר.
השולחן ערוך פסק כדעת בעל המאור ובענייננו נראה שאף הרמב"ן יסכים לדעתו.

מסוגיא אחרת ניתן להגיע למסקנה דומה.
הגמרא אומרת שאסור להפליג בספינה שלושה ימים קודם לשבת.
בעל המאור הסביר את הטעם לכך ששלושה ימים זה סמוך לשבת, וכיוון שסביר להניח שיכנס למצב של פיקוח נפש בשבת אזי נראה כאילו מתנה לדחות את השבת.
הרמב"ן לעומת זאת כתב שהאיסור הוא כשהספינה הולכת במיוחד בשביל ישראל, וזאת גם כשהספנים הם גויים.
יוצא מכאן שהרמב"ן אסר אפילו להיכנס למצב בו יצטרך גוי לחלל שבת עבורו.
ואם כן, איך מסתדרת דעה זו של הרמב"ן עם דעתו המתירה מילה גם כשזה ידרוש חילול שבת של יהודי? אלא על כרחינו שהוא מחלק בין מקום בו מקיימים מצות עשה של מילה לבין מקום של רשות.

המסקנה מכל הנ"ל הוא שבין לרמב"ן ובין לבעל המאור אסור לראובן להכניס עצמו למצב של פיקוח נפש בשבת כשזה יגרום לחילול שבת ודאי.

לקראת סוף התשובה הוא מגיע לדיון בענין מצוות יישוב ארץ ישראל.
את הדיון בנושא הזה הוא בחר לנהל סביב אמירה בודדת של הרב שלמה זלמן אוירבך על ההיתר לטייל באילת: "אם לא יטיילו שם, לא יוכלו לגור שם [באילת]". לדבריו של הרב בן-מאיר יש להבין אמירה זו שכוונת הגרש"ז היא שכיוון שגרים שם יהודים, והם נצרכים לגור שם על מנת לשמור על גבולות המדינה, הרי שאין איסור יציאה לחו"ל לשם. לדבריו, אין זה נכון להבין את האמירה כאילו "שהטיול לאילת דוחה איזה איסור מחמת נחיצותו".
לכן מסיק הרב שמכיוון ש"יש יישובים רבים שאינם יכולים ללכת לכותל בשבת [מחמת המרחק]. יש יישובים רבים שהם מבודדים ואינם יכולים בשבת לטייל ליישוב סמוך.", הרי ש"האיסור ללכת לכותל בשבת אינו כזה שמסכן את היישוב", ולכן אין להתירו בשבת מחמת חילול השבת שייגרם בעקבותיו. זאת, לאור הדברים לעיל שמוסכם שאין לראובן להכניס עצמו למצב של פיקוח נפש בשבת כשזה יגרום לחילול שבת ודאי.

בפעם הראשונה שראיתי את התשובה של הרב לא קראתי אותה לעומק, והמסקנה הפריעה לי, אך לא יכלתי לומר היכן בדיוק הנקודה שמפריעה לי במהלך. עברו מספר שבועות וקראתי שוב במתינות ובשימת לב. לאחר מכן שבתי וחשבתי האם אני מסכים עם המסקנה אליה הגיע הרב. כעת אני חושב שאני יודע להסביר מדוע הדברים לא מתיישבים על לבי.

יש הבדל אחד בולט בין הסוגיא בה דנו הרמב"ן ובעל המאור, בין אם זה סוגיית המים החמים שנשפכו עבור המילה, ובין אם זה סוגיית המפליג בספינה, לבין הסוגיא שלנו. מדרך הטבע מי שמפליג בספינה יימצא במצב של פיקוח נפש, אם לא בודאות אז בהסתברות גבוהה. כך גם לגבי מי שנימול, שבדרך הטבע יימצא במצב של פיקוח נפש שידרוש חימום מים. לעומת זאת, מי שהולך ברגל לכותל אין זה מדרך הטבע שהוא ייקלע למצב של פיקוח נפש. הסיבה שהוא עלול להימצא במצב של פיקוח נפש זה בגלל מחבלים שהחליטו לפגוע ביהודים שנקרים בדרכם.
עתה, מה הסיבה שאותם מחבלים החליטו לפגוע ביהודים שנקרים בדרכם? הסיבה לכך ברורה: מאבק על הזכות להתיישב בארץ ישראל, ובאופן יותר ספציפי למקרה שלנו: מאבק על הזכות של יהודים להתיישב בירושלים.
כעת זה ברור שיהודים המבקשים בכל זאת להתיישב במקומות הללו וללכת לכותל מקיימים ממש כלשונם את דברי הרמב"ן: "שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה", ואם יהודים יימנעו מלעבור בדרכים מסוימות בירושלים בגלל אותם איומי אלימות הרי שהם מקיימים ח"ו "נעזבה ביד זולתנו מן האומות".
הרי שיש גם בהליכה לכותל, ובחוסר ההתקפלות בפני הגורמים המחבלים, מצוות כיבוש ארץ ישראל, והיא הרי מתקיימת בשבת "עד רדתה - אפילו בשבת".

[יש עוד חלק מהמאמר שלא סיכמנו לעיל, ונעשה זאת כאן.
הקהילות יעקב (הגאון הסטייפלר) שבת סי' טו מסיק שלבעל המאור האיסור להפליג שלושה ימים קודם השבת הוא כנראה מדרבנן, אחרת לא מובן מדוע לפני ג' ימים מותר להפליג.
ואם כן, הדבר קשה, מדוע לבעל המאור יהיה אסור למול כשאין מים חמים מוכנים? הרי איסור דרבנן אמור להידחות מפני מצות עשה דאורייתא של מילה?
אלא, מחדש הקהילות יעקב, יש הבדל בין להכניס עצמו למצב של פיקוח נפש שידרוש חילול שבת ביום השבת עצמו לבין לפני שבת. לפני שבת הרי זה איסור דרבנן, וביום השבת זה איסור תורה.
הרב בן-מאיר דוחה את קושייתו של הקה"י, שהרי מצינו שחכמים העמידו את דבריהם לפעמים גם במקום של מצוות דאורייתא.
ועם זאת, חידושו של הקה"י הוא נכון. אלא, שהקושי הוא אחר.
כולי עלמא מודים שלהפליג לצורך מצוה מותר סמוך לשבת. ואם כן, מדוע הפלגה תהיה שונה ממצוות מילה?
אלא, נאמר כפי חידושו של הקה"י: בערב שבת זה איסור דרבנן, וחכמים לא העמידו דבריהם במקום מצוה. אך בשבת להכניס עצמו למצב של פיקוח נפש הרי זה איסור דאורייתא.]

חילול שבת עבור ייעוץ לנחקרי שב"כ

התבשרנו השבוע שלפני כחדשיים, נסעו קבוצה של פעילים בשבת מיצהר לרחלים על מנת לייעץ ולחזק קבוצת נערים קטינים שהיה חשש שהשב"כ עומד לעצור ולחקור.

במספר כלי תקשורת דווח שהרב דב ליאור וכן הרב יהושע מרדכי שמידט הסכימו לאחר מעשה להוראת ההיתר לאותם פעילים לנסוע בשבת לצורך האמור. בערוץ 7 הובאו בקצרה נימוקיו של הרב דב ליאור (קישור):

הרב מסביר את עמדתו ההלכתית בעובדה שבעבר קטין שנחקר בשב"כ ניסה לשים יד בנפשו "לפי עניות דעתי, לפי מה שנמסר לי שאחד מהנערים לאחר שעבר את כל הסבל של המאסר ביקש לשלוח יד בנפשו, כלומר שהתנאים הם לא תנאים סבירים כמו שראוי במדינה דמוקרטית הבחורים שבאו לעודד ולחזק את רוחם של הנערים זה נחשב הצלה." אומר הרב ליאור.

"יש לנו כלל שאם לוקחים מישהו לשמד אז כתוב שמותר לחלל שבת בשבילו למרות שזה לא בעיה קיומית גופנית אלא נפשית. גם כאן, יש בעיה שהבחורים האלה עלולים לאבד את שפיות הדעת כמו שקרה, אז ודאי שיש עניין להציל אותם ולחזק אותם בנסיבות האלה." הוסיף הרב.

נדמה לי שאפשר לסכם את דבריו כך:

א. היו דיווחים שבעבר נחקרים בשב"כ ביקשו לשלוח יד בנפשם. ומכיוון שכן, גם במקרה הזה יש חשש שהחקירה תפגע בבריאותו הנפשית של הנחקר (כמו שזה פגע בבריאות הנפשית של זה שביקש לשלוח יד בנפשו).

ב. בריאות נפשית ושמירה על שפיות גם הם נכללים במסגרת פיקוח נפש שעליהם יש לחלל שבת.


נתייחס לשני נושאים:

- האם חקירת שב"כ הוא בבחינת פיקוח נפש פיזית?

- האם הותרה הנסיעה לצורך הצלת בריאות הנפש של החשודים?

קשה לי להבין איך אפשר לראות בחקירת שב"כ פיקוח נפש ואת הנחקרים כאילו הם נמצאים במצב של סכנה. ראשית, מציאותית, כמה אנשים מתים בשנה כתוצאה מחקירות שב"כ, בני ברית ושאינם בני ברית? כמה נהרגו או התאבדו בעשור האחרון? דומני, שאין מי שחולק שיש פיקוח די צמוד על פעולות השב"כ. אמנם ידוע שהם מבצעים פעולות דרסטיות לפעמים, אבל הדברים נעשים תחת פיקוח על בריאותם הפיזית של הנחקרים. דווקא הדיווחים על עציר שלא הצליח לשלוח יד בנפשו מחזקים את הטענה שההשגחה על העצירים והנחקרים היא קפדנית מאד.

דברי הגרש"ז אוירבך (שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג) סימן לז) מחזקים נקודה זו:

ולענין עיקר הדבר מה נקרא ספק פקו"נ ומה לא, ועד איפה הוא הגבול, גם אנכי בעניי הסתפקתי טובא בזה, אלא שמצד הסברא נלענ"ד דכל שדרך רוב בני אדם לברוח מזה כבורח מפני הסכנה ה"ז חשיב כספק פקוח נפש וקרינן ביה בכה"ג וחי בהם ולא שימות בהם, אבל אם אין רוב בני אדם נבהלים ומפחדים מזה אין זה חשיב סכנה, קצת דוגמא לכך הרכבת [זריקת] אבעבועות לילדים, אף על גב דמצד הדין אפשר שצריכים באמת להזדרז ולעשותו בהקדם האפשרי אם הרופא אומר שכבר הגיע הזמן לעשותו, אך אעפ"כ אין רגילין כלל לעשותן בבהילות ובזריזות, ולפיכך אף אם באמת יש בזה קצת סכנה הו"ל כמ"ש חז"ל והאידנא שומר פתאים ד' וחלילה לחלל שבת עבור כך, משא"כ אם אחד נמצא במקום כזה שיודע ברור שאם לא ירכיב עכשיו את האבעבועות בשבת יצטרך לחכות ד' או ה' שנים, כיון דבזמן מרובה כזה ודאי נבהלים ומפחדים לשהות, אפשר דשפיר חשיב כפקוח נפש ודוחה שבת.

אמנם רוב בני אדם אכן מפחדים להיות נחקרים ע"י השב"כ ואולי אף היו בורחים מזה כבורח מפני הסכנה. אעפ"כ רוב בני אדם לא היו מסכימים לאמירה שהם היו בורחים מפני סכנה פיזית.

לאור דברים אלו עלינו לעבור לשאלה השניה. הגם שאין כנראה חשש שבריאותם הפיזית של הנחקרים תיפגע, יש חשש לבריאותם הנפשית. רוב בני אדם כנראה יסכימו שחקירת שב"כ עלולה לפגוע בבריאותם הנפשית ושזו הסיבה שהיו מעדיפים לברוח ממנה (בהינתן הבחירה). אך האם יש מקום לחלל שבת כדי להציל ממישהו מפגיעה כזאת בבריאותו הנפשית?

לפני שניכנס לדיון בנושא פיקוח נפש בחשש לפגיעה בבריאות נפשית, כדאי להזכיר מקור נוסף המובא בשמירת שבת כהלכתה (פרק לב הערה ב):

ועיין ספר שבט מיהודה... דלא נקרא ספק אא"כ סיבת הסכנה כבר ישנה לפנינו, אבל היכי שהסכנה איננה עוד אלא שהיא יכולה להתפתח אח"כ ממצב הענינים, אין זה בגדר פקו"נ, עכ"ל.

בכל מקרה נתון צריך לברר האם אכן מדובר בפיקוח נפש המונח לפנינו, או בספקולציה על התפתחות עתידית.

הרב דב ליאור בדבריו הפנה להלכה הבאה (שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שו סעיף יד):

מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה; ויוצא אפילו חוץ לשלש פרסאות ואי לא בעי, כייפינן ליה (וע"ל סי' שכ"ח סעיף י').

מדברים אלו רואים שפיקוח נפש מוגדר לא רק על סכנה פיזית, אלא גם על סכנה רוחנית, לכן יש מקום לדון גם בסכנה לבריאות הנפש המתירה חילול שבת.

אך הדברים ממש אינם פשוטים, כפי שניתן להיווכח מהדברים הבאים שכותב הציץ אליעזר בתגובה להערה מהגרש"ז אוירבך (שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן יז - קונ' רפואה בשבת פרק ב):

ומה שכת"ר מביא להלן בדבריו שם בשם קונט' עובר אורח להגאון האדר"ת ז"ל שכתב במי שהחידושים שלו אשר עמל ויגע בהם כל ימיו נשרפים בשבת יש לחוש שמרוב צער יכול לבוא לידי חולי דהו"ל ספק סכנת נפשות, ונשאר בצ"ע עליו. עיינתי בגוף דברי הקו' עובר אורח שבאו"ח, וראיתי שהמדובר שם הוא לא בלהתיר עבור כן לחלל שבת במלאכה דאורייתא, אלא המדובר הוא בלהקדים להציל זה על תורה שבכתב אף על פי שבדרך כלל מביא המג"א בסי' של"ד ס"ק ט"ו דתורה שבכתב קודמת להציל לתורה שבע"פ. ולזה כדי לחזק הסברא שיש לו רשות להקדים להציל את כתביו, הוא מוסיף שם וכותב גם זה דקצת י"ל דה"ל סכ"נ וכו', אבל לא עלה כלל על דעת הגאון האדר"ת ז"ל להתיר משו"כ גם לחלל במלאכה דאו' כיעו"ש. ואר"כ אין כל תימא עליו, ופשוט.

וכן מביא שם הציץ אליעזר שלא בכל מקרה של חשש לסכנת בריאות הנפש נתיר חילול שבת, שכן:

בעשיר מופלג והוא גם חלש בגופו וכל רכושו הגדול הולך ונשרף לעיניו בשבת ויש חשש גדול שמרוב צער ועגמ"נ =ועגמת נפש= שיצטרך להיות מחזיר על הפתחים יסתכן ויחלה אעפ"כ פשוט הדבר דאסור לכבות ומחייבין לי' לבטוח בד' ולהתגבר

נראה שבעניין זה יש להזכיר גם דיון הלכתי שהתקיים ברבנות הצבאית בדבר פינוי חללים בשבת ויום טוב. הנימוק ההלכתי היה שאי פינוי החללים בשבת יביא לירידת המורל של החיילים שיביא לסיכון נפשם ולתבוסה בקרב. מו"ר הרב יהושע בן-מאיר בהיותו רב צבאי במלחמת יום הכיפורים התיר לפנות חללים (ראו כאן) וכן הרב מרדכי הלפרין (ראו כאן) שגם כן שימש כרב צבאי במלחמות ישראל.

הרב בן מאיר סיפר (בקישור דלעיל) כי פנה לאחר מעשה לגרש"ז אוירבך לשאול לדעתו והלה הביע את דעתו בהסכמה, והרב בן-מאיר מוסיף מדברים שאמר לו בשיחה אחרת:

לדבריו [...] גם הפגיעה המורלית בחיילים שרואים שאם הם יפלו חללים הם ישכבו בצד ואף אחד לא יטפל בהם הוא גורם חשוב ברוח הלחימה, ולכן מהווה פיקוח נפש. (בשיחה אחרת, מספר רב של חודשים לאחר מכן, הזהיר אותי הגרשז"א שלא ילמדו מהדברים למעלה ויגידו בשמו שגם לאכול אוכל קר בשבת זו בעיה מורלית ופיקו"נ, ולכן מותר לחלל שבת ולבשל או לחמם אוכל במלחמה. הוא הסביר שצריך יראת שמים אמיתית להבין את ההבדל בין הדברים, וברור שאין שום התר לחלל שבת לחמם אוכל וכדומה).

לאחר הדברים הללו יש להעיר עוד שתי הערות:

א. לכאורה גם אם נקבל את תיאור המציאות באופן שהנערים באמת עמדו בפני סכנה, לא ברור מדוע היה צורך לנסוע להיות אתם? האם לא היה אפשר להסתפק בשיחת טלפון?

ב. לא ניתן שלא לתמוה האם הייעוץ שניתן ע"י אותם פעילים אין מטרתה דווקא להקשות על עבודת השב"כ, וככזה דווקא מגדילה את הסכנה לבריאותם הנפשית של הנחקרים.


לאחר ההתיחסות לדברים שפורסמו בשמו של הרב ליאור, אוסיף שציפיתי לשמוע טיעון אחר להתיר את חילול השבת. להבנתי, החשש של הפעילים היתה שהנערים יפלילו את עצמם (על מעשים שעשו או על מעשים שלא עשו). חשבתי שהטיעון יהיה שהצלת אדם משנים ארוכות במאסר יש בה משהו שמתקרב לפיקוח נפש. עם זאת, אינני יודע כיצד ניתן להצדיק הלכתית עמדה כזו.


ולקראת סיום לא ניתן שלא להתייחס לפן נוסף בסיפור זה. אינני יודע אם מראש התכוונו בשב"כ לעצור את הנערים, ואם הגעת הפעילים בשבת שיבשה את החקירה או לא. אך הסברא שלי אומרת שאם בשב"כ התכוונו מראש לעצור את הנערים, אזי הם בחרו להמתין ולא לעצור אותם בשבת כדי להימנע "מפגיעה ברגשות הדתיים" וכן מתוך הנחה שהמתנה במציאות של יישוב הסגורה לנכנסים ויוצאים בשבת לא תפגע בחקירה. עתה שהם יראו שקדושת השבת אינה כה חשובה לקבוצה הזו, השיקולים שלהם יובילו אותם בעתיד לעצור את נערים בעצם יום השבת. יש מקרים שהתיר חילול שבת משום "שנמצאת מכשילן לעתיד לבוא". נראה שבמקרה זה ההיתר עצמו נמצא מכשילן לעתיד לבוא.

עדכון:
התייחסות הרב אריאל למקרה התפרסם במקור ראשון - קישור

מתורתו של מו"ר הרב יהושע בן-מאיר

הרב יהושע בן-מאיר פרסם, לרגל שמחות משפחתיות, לאחרונה שני חיבורים קצרים. חיבור אחד המכיל דרשות שנשא הרב בן-מאיר והשני עיונים במצוות ציצית.
אני מאחל לרב עוד שמחות רבות במשפחתו, ושיזכה להוציא עוד הרבה מתורתו לאור.

הדרשות על פרשת השבוע סובבות בעיקר סביב מדרשים שונים, באופן שהרב מקשר את דברי המדרש ע"י הסברים מחודשים לשומעיו/תלמידיו. אני ממליץ לפחות לקרוא את הדרשה הראשונה כדי לקבל מעט טעימה מסגנונו של הרב. לא תצטערו.



בעיונים על ציצית, אני מסב את תשומת לבכם לדבריו של הרב על שאלת הצורך להוציא ציציות החוצה. בנוסף, הרב אינו ממחדשי מצוות התכלת בציצית ובקובץ הוא אינו נוגע ישירות בנושא, אך הוא מחדש שאולי הצמר שלנו אינו הצמר המחייב הטלת תכלת. אני לא השתכנעתי, אך נהנתי מהנסיון.

סקירת ספר: "מה נאכל בשנה השביעית?"

פורסם באתר כיפה (קישור)

גילוי נאות: רבות למדתי בימי בישיבה ממו"ר הרב יהושע בן-מאיר (להלן: ריב"ם), וכתלמיד בודאי שאינני במקום שיכול לבקר את דברי רבו, ובכל זאת אנסה לכתוב על ספרו בצורה לא מוטה.

את הספר "מה נאכל בשנה השביעית? – היתר מכירה או אוצר בית דין" הוציא לאור ריב"ם לקראת השמיטה הקודמת בשנת תשס"ח. לקראת השמיטה הנוכחית, תשע"ה, הוציא הרב את הספר לאור במהדורה מורחבת. המוטיבציה לכתיבת והוצאת הספר היה הניסיון של רבנים שונים בציונות הדתית לעודד את הציבור לרכוש תוצרת אוצר בית-דין ולהעדיפה על פני תוצרת של היתר מכירה. ריב"ם אינו מפחד ללכת נגד הזרם ולזעוק באזני כל מי שמוכן להאזין לו: הדרך הנכונה ללכת בה היא היתר מכירה, ואם רוצים להדר יש לצרף להיתר המכירה גם אוצר בית-דין.

דברים אלו של ריב"ם הם בעיקר כנגד ארגונים כמו "אוצר הארץ" שאינם משווקים כלל היתר מכירה ובמקום זאת משדרים לציבור כאילו יש הידור ברכישת אוצר בית-דין. אך דבריו הם גם כנגד משנתו ההלכתית של הרב זאב ויטמן שפרסם בספרו "לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל" את שיטת אוצר בית דין כדרך רצויה ללכת בה, ואף פעל למען הגשמת חזון זה כשכיהן כראש ועדת השמיטה שע"י הרה"ר בשמיטה הקודמת (תשס"ח). כנגד קולות אלו ריב"ם מציג שיטה האומרת: אין שום הידור באוצר בית-דין על פני היתר המכירה. לדידו, ההיפך הוא הנכון.

ריב"ם אינו בודד בגישה זאת. הג"ר עובדיה יוסף כבר כתב כך בתשובה קצרה שפרסם:

"פירות של היתר המכירה עדיפי מפירות של אוצר בית דין."

וגם הג"ר מרדכי אליהו כתב דברים דומים (הגם שנדמה שבדברים שבע"פ התבטא קצת אחרת). גם מקורות אלו מובאים בספר. ריב"ם גם מאריך להוכיח שהרב קוק לא הסתמך בשום מקום ובשום אופן על אוצר בית-דין, אלא רק כהידור נוסף במקומות שכבר יש היתר מכירה.

הטענה המרכזית של ריב"ם היא שהדוגלים בשיטת אוצר בית-דין למעשה מתירים איסורים ללא שום ביסוס הלכתי. למעשה, השדות אינם מופקרים, החקלאים עושים כל מיני פעולות בשדה (לאוקמי פירא) שמהמשנה משמע שהינן אסורות, ובייחוד עוברים על איסור קצירה, בצירה ומסחר בפירות הקדושים בקדושת שביעית. וכל ההיתרים הללו מסתמכים על דברי תוספתא שכמעט ולא הובאה להלכה אצל אף אחד מהראשונים, שנחלקו גדולי עולם כיצד נכון להבין אותה, ושגם אם ניקח את הפרשנות המקילה ביותר של התוספתא לא נגיע אפילו קרוב למציאות אותו פוגשים בשטח במקומות בהם מיישמים אוצר בית דין הלכה למעשה.

ככלל, ביחס להיתר המכירה התייחסו גדולי עולם במשך 130 השנה האחרונות שדאגו לבסס הלכתית את השימוש בו, ולשפר אותו משמיטה לשמיטה. מה שאי אפשר לומר על אוצר בית דין, שהינו פתרון יחסית חדש, שגם בו יש אלמנטים של הערמה באופן בו הוא מיושם, אך הוא טרם זכה לעמוד במבחן הזמן והביקורת. מדוע, שואל ריב"ם, יש הידור דווקא באחרון ולא בראשון?

במהלך קריאת דברי ריב"ם בספר הקורא שואל את עצמו שוב ושוב: מהם הטענות הנגדיות למחבר? מה סוברים אלו שמפרסמים במאמריהם ובספריהם שיש הידור בדרך של אוצר בית-דין על פני היתר מכירה?

בנספחים לספר מובאים גם את דעות החולקים עליו, וריב"ם גם מגיב לדבריהם. טענה אחת של מתנגדיו הוא שאין זה מספיק למנות את גנותו של אוצר בית-דין, יש למנות גם את הבעיות שיש עם היתר המכירה ולשקול אלו מול אלו על מנת להחליט איזה מהם עדיף. כנגד טענה זו סבור ריב"ם שגם אם נקבל (מה שהמחבר איננו מקבל) שיש פחות בעיות באוצר בית דין, עדיין הדרך הנכונה ללכת בה היא הדרך בה הלך הראי"ה קוק של היתר מכירה ואוצר בית דין כהידור נוסף.

עוד סוברים תומכי אוצר בית-דין שפתרון משלב של היתר מכירה יחד עם אוצר בית דין לא יעבוד כי החקלאי, שיודע שהוא עשה היתר מכירה, לא יסכים להקפיד על הגבלות בעבודתו בשדה, מכיוון שגם ככה הוא יודע שהשדה שלו מכור לנכרי. כנגד זה טוען ריב"ם, שגם אם זה המצב עדיין עדיף רק היתר מכירה ולא רק אוצר בית דין. ועם זאת, לא ברור לו שצריך לקבל את הקביעה שהחקלאים לא ישתפו פעולה עם שילוב של שני ההיתרים.

לאחר שמנינו מקצת שבחו של הספר, יש להוסיף גם מגרעת בולטת שיש בספר. בקריאת הספר בולט המחסור בעריכה. עבור מי שאיננו בעל רקע ישיבתי, יהיה לענ"ד מעט קשה לעקוב אחר מהלכי המחבר. אני תקווה שלקראת השמיטה הבאה הספר יעבור עריכה קפדנית ויונגש לציבור הרחב.

כאמור, הספר נושא אופי פולמוסי. הוא מביא את שלל הדעות החולקות עליו ומסביר מדוע אין הצדק אתם. להרגשתי רבים בציבור ימצאו בתכני הספר אכזבה מסוימת, כי הספר אינו בעל בשורה. הוא אינו מורה על דרך סלולה בה אפשר בתנאים הקיימים היום לחזור לאידיאל השמיטה של התורה, והוא אף לא מצביע על אופנים בהם אפשר לצמצם את היתר המכירה שאין חולק שהוא לא אידיאלי. לדידו של ריב"ם שמיטה כפי שציוותה התורה נוכל לשמור רק כשיתקיים "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלוש השנים", וזה כידוע לא נראה באופק. מאידך, שמא באמירה שיש להתמודד עם המציאות בשטח ועם המציאות ההלכתית ללא הליכה אחר מקסמי שווא, ניתן לראות כסוג של בשורה.

"מה נאכל בשנה השביעית, היתר מכירה או אוצר בית דין? הרב יהושע בן-מאיר, הוצאת ישיבת שבות-ישראל.