דעת רבני מכון פוע"ה ביחס לספר 'פניני הלכה-טהרת המשפחה' ותגובה לדבריהם

 בימים האחרונים התפרסם "דעת רבני מכון פוע"ה ביחס למספר פסיקות המופיעות בספר 'פניני הלכה-טהרת המשפחה'". 

התחלתי לעבור על דבריהם של רבני פוע"ה ולהשוותם לדברי הרב מלמד בפניני הלכה - טהרת המשפחה, ואף כתבתי כמה וכמה הערות על הערותיהם, אך בטרם סיימתי הגיע אלי תגובתם של רבני מכון הר-ברכה, ובכלל תגובתם גם הערותי. 

לכל מי שהתחום מעסיק אותו אני ממליץ לקרוא את תגובתם - כאן. 

מחד, יש מבין תגובות רבני פוע"ה שיש בהם מידה רבה של צדק. לדוגמא, כל ספרי הקיצורים של הדור הקודם אכן כתבו שלכתחילה יש לקצוץ ציפורניים וכן לא לטבול עם לק, אלא שהנח להם לישראל. 

כך לדוגמא מופיעה הלכה זו בספר תורת הטהרה מהרב דוד יוסף:

אך ברור שאף רב ואף בלנית לא ימנעו מאישה עם לק לטבול, כך שקשה לומר שהרב מלמד אינו מייצג נכוחה את העמדה ההלכתית המקובלת, הן בין הרבנים והן הנהוג בקרב הנשים.

מאידך, לא ברור מדוע רבני פוע"ה בחרו להוסיף בדבריהם הערות שנראות שגויות לחלוטין, ובכללם ההערה הראשונה בפרטי ההלכות. 

לדברי רבני פוע"ה הרב מלמד מחמיר להחשיב הרגשה "קדם וסתית" נחשבת הרגשה, כדעת הציץ אליעזר, וזו חומרה גדולה שאוסרת כתם לאחר הרגשה כזאת מהתורה. 

אלא, שמדברי הרב מלמד לא הבנתי כפי שכותבים רבני פוע"ה.

הנה חלקים מדבריו:

אמנם יש הבדל בין הנשים, הרגישות ביותר חשו מתוך כלל התחושות את רגע פתיחת הרחם בתחילת יציאת הדם, והרגישות פחות חשו זעזוע כלשהו מהיפרדות הדם מהרחם, וידעו באופן כללי שהדם עומד לצאת, והרגישות פחות יכלו לדעת בוודאות שהן בעיצומו של הווסת רק כאשר דם רב זב מהנרתיק.

למעשה, ההרגשה הגופנית שיוצרת טומאה מהתורה היא ההרגשה שמגבשת אצל האשה את התודעה שהדם שיוצא ממנה – יוצא במסגרת וסת, ואין זה משנה על סמך אילו תחושות בדיוק התגבשה התודעה. וכן עולה מדברי רש”י ג, א, ‘מרגשת’: “כלומר יודעת בעצמה כשיוצא דם ממנה”.

ובהמשך לענין כתמים:

אשה שהרגישה תחושה ברורה שיוצא ממנה דם וסת, צריכה לבדוק את עצמה כדי לדעת אם נטמאה, ובינתיים על בני הזוג לפרוש ממגע. בדיקה זו אינה צריכה להיות פנימית, על ידי עד-בדיקה, אלא די שתבדוק בדיקה חיצונית בפתח הנרתיק על ידי נייר טואלט. ראתה דם בבדיקתה, אפילו מועט מאוד – טמאה. ואם לא מצאה דם – טהורה.
ואם ספק לה אם הרגישה תחושה ברורה של יציאת דם וסת, כגון שבדרך כלל אחרי הרגשה כזו מתחיל וסת אבל היו מקרים שלאחר תחושה שכזו לא התחיל הווסת. כשתרגיש בהרגשה זו, עליה לבדוק את עצמה בדיקה חיצונית, ובינתיים בני הזוג אסורים בחיבור. אם תמצא בבדיקה דם בשיעור שתדע ממנו שהתחיל וסתה – נטמאה. ואם לא תמצא דם – תדע שהיא טהורה בלא ספק. ולעיתים תמצא מעט דם, וכיוון שהדם נמצא בבדיקה חיצונית, דינו כדין כתם שאינו מטמא. אמנם אם בעקבות הכתם שמצאה התעורר לה ספק שמא הווסת עומד להתחיל, למרות שלא נטמאה מהכתם, תימָנע מחיבור עד סוף העונה (ביום – עד השקיעה, ובלילה – עד הזריחה). ואם במשך העונה לא יתחיל וסתה – טהורה.

אני גם חושב שצריך להעיר על השימוש בלשון לכתחילה ובדיעבד שבדברי רבני פוע"ה. 

בראשית דבריהם הם כותבים: 

אחד מהתחומים המרכזיים של כללי הפסיקה הינו ההבדל בין "לכתחילה" לבין "דיעבד". לצערנו, כיום רווחת תופעה של טשטוש והפיכת ה"דיעבד" ל"לכתחילה" אצל חלק מהציבור... דרכנו כל השנים הינה ללמד ולהורות בצורה ברורה מהו "לכתחילה" ומהו "דיעבד"...

אלא שלפעמים לשונם הטעתם. כך לדוגמא הם כותבים על הרב מלמד: 

בפניני הלכה הקל לכתחילה לטבול עם חציצות הנצרכות מסיבה רפואית. 

המילה "לכתחילה" אינה שייכת כאן. הרי ברור שמדובר בשעת הדחק גדולה - אשה ששואלת אם עליה לדחות טבילה בשל מצב רפואי. 

הערה אחרונה של מסמך רבני פוע"ה. אינני מבין כיצד יוצא מסמך כזה ללא ששמות רבני פוע"ה המסכימים לנאמר בו מופיעים בתחתיתו. שמא מדובר במסמך המבאר את דעתם של כלל רבני פוע"ה מיום הקמתה ועד לביאת גואל צדק? אינני יודע מה משיגים בזה. לענ"ד המסמך היה גם מקבל יותר תוקף אם הרבנים העומדים מאחוריו גם היו חותמים את שמם. 

איסור שרצים (חלק ו) - הכרעת ההלכה

חלקים קודמים בסדרה:
- איסור שרצים (חלק א) - מה מוסכם על כולם?
- איסור שרצים (חלק ב) - האם התורה אסרה שרצים זעירים?
- איסור שרצים (חלק ג) - האם יש בשרצים זעירים דין בריה?
- איסור שרצים (חלק ד) - מהו מיעוט המצוי?
- איסור שרצים (חלק ה) - המחלוקת בדין שרצים זעירים


לאחר שראינו את שיקוליו של הרב אליעזר מלמד, את הבנתו שיש כאן שתי אסכולות הלכתיות, ראוי שנביא את הכרעתו להלכה (קישור):

כפי שלמדנו, על פי כמה יסודות, העיקר להלכה כדעת המקילים. אמנם גם לדעת המחמירים יש מקום בימינו, שכן היא מבוססת על שיטות המחקר וכלי המדידה המודרניים, שהעצימו בתודעתנו את הימצאותם של שרצים זעירים בירקות ובמאכלים. וניתן ליישמה בזכות פיתוחי המדע והטכנולוגיה שהעניקו כלים להתמודדות עם השרצים הזעירים, כמו פיתוח סבונים וחומרי ניקוי, שעל ידם ניתן לנקות את הירקות משרצים. וכן פיתוח מקררים שבהם ניתן לשמור ירקות ומזון בלא שיתפתחו בהם שרצים זעירים. כמו כן פותחו שיטות שעל ידן ניתן לגדל את רוב הירקות והפירות בתנאים שלא מתפתחים בהם שרצים זעירים. בעקבות זאת רבנים רבים בדורות האחרונים הורו להדר כשיטת המחמירים. ואף נכון לומר, שפעולות רגילות שאנשים עושים לצורך ניקוי הירקות והפירות, כגון השרייה ושטיפה, נכון לעשות לצורך הסרת השרצים הזעירים. אבל כאשר הדבר כרוך בטורח רב או בהוצאה כספית ניכרת, יש לחזור לכללי ההלכה ולהורות כדעת המתירים.
הרי שככלל ישנן שלוש שיטות בהלכה: א) כשר, כפי עיקר ההלכה. ב) דרך האמצע, לנקות את הירקות והפירות בשרייה במים עם חומר ממוסס ושטיפה. ג) שיטת המחמירים לרוצים להדר. בהלכות הבאות נבאר לגבי מאכלים שונים את ההלכה לפי השיטות השונות.
ראוי לציין, שבמפעלים ובמטבחים גדולים לעיתים יש צורך להחמיר יותר מאשר בבית פרטי, מפני שפִרצה במטבח גדול עלולה להכשיל מאות ואלפים. בנוסף לכך, הפיתוי לעבור בהם על ההלכה גדול יותר, הן מצד בעל העסק שיכול להרוויח מכך ממון רב, והן מצד העובדים שלעיתים מרוב עומס מתקשים בביצוע הבדיקות והניקויים הנדרשים. כמו כן פעמים שתנאי האחסון במטבחים ובמפעלים פחות טובים, וגורמים להתפתחות של יותר חרקים. לפיכך, כדי להבטיח שמגיעים לכשרות בסיסית שנדרשת לפי ההלכה, פעמים רבות צריכים להורות למפעלים ולמטבחים גדולים כשיטת המחמירים, ובתוך כך מרוויחים שהם עולים לרמת כשרות של מהדרין.

כדאי להעיר שאת דרך האמצע שמציע הרב מלמד, "לנקות את הירקות והפירות בשרייה במים עם חומר ממוסס ושטיפה", הביא הרב משה ביגל בספרו "אכול בשמחה" ולדבריו יוצאים בו גם ידי השיטות המחמירות (עמ' 144):

כדי לבדוק את שכיחות הימצאות החרקים בירקות עלים במציאות של ימינו במדינת ישראל, ואת הדרכים לנקותם, עשינו מחקר מקיף בנושא לאורך כל חודשי השנה ובכל אזורי הארץ. ממחקר זה התרר שכמעט כל סוגי החרקים מתנקים לאחר השרייה של חמש דקות בחומר הנקרא "סטרילי" ולאחר מכן שטיפה במים. 

 וכך גם כתב הרב נחום אליעזר רבינוביץ' בספרו "שיח נחום" (סימן מה):

לפיכך, אם שורים את הירק כמה דקות במי מלח אחרי שמפרידים את העלים, ורואים שאין פורשים מהם שום תולעים, ואף בודקים את העלים במה שאדם רואה בעין בלתי מזוינת אזי זה מספיק.

כנספח לסדרה זו כדאי להזכיר גם את דבריו של הרב אשר וייס בעניין דיני תולעים ו"לא ניתנה תורה למלאכי השרת" (קישור):

הנה כתבתם בשם אחד הרבנים דגם תולעים זעירים מאד שניכרים רק למיטיבי ראות ואדם בינוני אינו מבחין בהם כלל אסורים, דעד כאן לא כתבו האחרונים להקל אלא ביצורים מיקרוסקופיים שאינם נראים כלל לשום אדם, דכל כה"ג אמרו לא ניתנה תורה למלאכי השרת, אבל כל שמישהו בקצה העולם רואה תולעים שוב אין לומר לא ניתנה תורה למלאכי השרת ואסור. ומשו"כ פסק דפירות שדרכן להתליע צריך לבודקן ע"י מומחה שראייתו חזקה ואין כל אדם יכול לסמוך על בדיקתו.
אך באמת זו טעות גמורה ואין כל מקום לחומרא זו, דבכל התורה כולה אזלינן בתר אדם בינוני, ולעולם אין אדם צריך לחשוש שמא חרש אילם וסומא הוא ואחרים רואים ושומעים טוב ממנו, אלא אם אדם בינוני הוא סומך על חושיו בכל דבר. [...]
ומה שדייק רב פלוני דעד כאן לא כתבו החכמת אדם שער איסור והיתר כלל ל"ח סכ"ה, הערוה"ש סימן פ"ד סעיף ל"ו ושאר האחרונים דתולעת שאינה נראית למראה עין אין בה איסור משום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת, אבל כל שבני האדם יכולים לראות אף אם אחד הוא בסוף העולם מ"מ אין זה מלאכי השרת, טעות כפולה ומכופלת היא.

לדברים אלו הוא מביא שם כמה וכמה הוכחות מש"ס וראשונים. עיינו שם.

איסור שרצים (חלק ה) - המחלוקת בדין שרצים זעירים

חלקים קודמים בסדרה:
- איסור שרצים (חלק א) - מה מוסכם על כולם?
- איסור שרצים (חלק ב) - האם התורה אסרה שרצים זעירים?
- איסור שרצים (חלק ג) - האם יש בשרצים זעירים דין בריה?
- איסור שרצים (חלק ד) - מהו מיעוט המצוי?

בטרם נמשיך, נעשה סיכום ביניים על פי מה שראינו עד כה.
לדעת הרב מלמד, כשאדם פוגש במין מאכל שברצונו לאכול, עליו לשאול את עצמו תחילה: האם מהכרותי את המאכל הזה סביר שהוא נגוע במיני שרצים?
אם התשובה שלילית הרי שמותר לי לאכול את המאכל.
אם התשובה חיובית, הרי שעלי לבדוק את המאכל שאין בו תולעים. בבדיקת המאכל מספיק להסתכל בעיניים בלתי מזויינות ולראות שאין שום שרץ גלוי. כל עוד לא הבחנתי במשהו גלוי, הרי שמותר לי לאכול את המאכל, מכיוון שגם אם מתחבא בתוכו שרץ הרי שהוא בטל בתערובת.
וכן, אם לא ניתן לבדוק את המאכל, מכיוון שהוא כבר בתוך תבשיל, או בתוך סלט, הרי שמותר לי לאכול את המאכל מכיוון שכל איסור שיש בו בטל בתערובת.

לדעת ברי הפלוגתא של הרב מלמד, כשאדם פוגש במין מאכל שברצונו לאכול, עליו לברר מה מידת הנגיעות של אותו מאכל. אם יתברר שבאותו מאכל עלולים להיות שרצים זעירים, הרי שעליו לודא שהוא מצליח לנקות את המאכל לחלוטין מאותם שרצים, ואם לא ניתן לנקות את המאכל באופן שיהיה נקי לחלוטין, אם מפני שטכנית זה לא אפשרי, ואם מפני שהוא לא בקיא בכך, הרי שהמאכל אסור באכילה.
אם לא ניתן לבדוק את המאכל ולנקותו, מכיוון שהוא כבר בתוך תבשיל או בתוך סלט, אם סביר להניח שלא נותר בריה שלמה מהשרצים, המאכל מותר באכילה, ואם אין זו הנחה סבירה הרי שהמאכל אסור.

על פניו ניתן להצביע על תשובה של הרב משה פיינשטיין שמצדד בדרכו של הרב אליעזר מלמד (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן ב):

בעניין החרקים הקטנים הנמצאים בכמה מיני ירקות
ב' דר"ח אייר תשמ"ה
לכבוד נכדי אהוב נפשי הרב הגאון מוהר"ר מרדכי טענדלער שליט"א
הנה אף שקשה לי לכתוב כעת שאיני בקו הבריאות השי"ת ירחם עלי בתוך שאר חולי עמו ישראל, מ"מ מחמת נחיצות העניין אומר הדברים האלה.
שמעתי איזה אנשים אמרו בשמי איזו סברה בעניין התולעים הקטנים שנודע שנמצאים בהרבה ממיני הירקות. והנה ידוע שלא אמרתי בזה שום הכרעה. ולהיפך דעתי נוטה יותר להקל, וכמו שהזכרת בשאלה, שאתה ובני הרה"ג מוהר"ר שלו' ראובן שליט"א כתבתם לי, שאפשר שדבר שלא נראה למעשה להדיא לעינים אינו אסור, ולכל הפחות אינו בחשיבות בריה שלא תיבטל בתערובת כדאיתא בשו"ע יו"ד סי' ק', וזה נוסף ללימוד הזכות שמוזכר בערוך השולחן סימן ק' סעיפים י"ג - י"ח, או שאפשר לסמוך על דעת הסוברים שבריה בטלה בקרוב לאלף, או שבריה שאינה קיימת לעולם בעין בפני עצמה והיא נדבקת בתערובת וא"א להפרידה משם - בטלה, או משום שרבנן לא גזרו שבריה לא תיבטל בדבר מאוס שנפשו של אדם קצה בו.
וגם כמו שאמרתי לך ולעוד הרבה אנשים שבכלל יש חשיבות גדולה בהלכה למנהג העולם ולהיכא עמא דבר, ואסור להוציא לעז על דורות הקדמונים שלא הקפידו בדברים אלה משום שלא ידעו מהם (מש"כ רבינו במה שאין לשנות ממנהג דורות הקדמונים באגרות או"ח ח"ב סימן ק"ה ד"ה והנה להמחבר, יו"ד ח"ב סימן קמ"ו ד"ה ומה שכתר"ה דן להקל, או"ח ח"ג סוף סי' ט"ו, ויו"ד ח"ג סימן קנ"ד). ועל כן אמרתי שבלי לעיין היטב בדבר, שזה קשה לי כעת, אי אפשר להכריע לחומרא ולפרסם שיש איסור בדבר, וכל שכן שאין רצוני שיזכירו שמי כאחד מהאוסרים.
זקנך אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין. 

האגרות-משה מציין כמה נקודות בדבריו:
1. דבר שלא נראה בגלוי לעיניים אינו אסור.
2. לבטח הוא בטל בתערובת.
3. יש חשיבות גדולה למנהג העולם.
4. אין להוציא לעז על הדורות הקודמים

ומה עם העמדה הנגדית?
הרב יצחק דביר הקדיש מאמר (קישור) שבו הוא מערער על כלל הנקודות הנ"ל. לדבריו, גם הדורות הקודמים הקפידו הקפדה יתרה על אכילת מאכלים הנקיים משרצים, ובנוסף הפסיקה לאורך הדורות היא ששרצים קטנים אלו אינם בטלים בתערובת.
בדבריו הוא מצטט מקורות רבים.
לדוגמא, דברי המהר"ם בן חביב (שו"ת קול גדול, סי' ה):

שאלה: חומץ בן יין דרכו כשמתיישן לגדל תולעים דקים עד שמסננים אותו ד' או ה' פעמים ועדיין רישומן ניכר שהם רוחשים בשולי הכלי, והם דקים יותר מחוט השערה שאין בהם ממש, זולת הרחישה הניכרת בהם לאור השמש, מבעיא אם יש חשש בחומץ זה?... תשובה: מה שנראה מן המשנה ומן הגמרא ומן הפוסקים דבריה אפילו היא פחותה מן החרדל לוקה מן התורה, ואין חילוק אם היא דקה מחוט השערה או גסה מחוט השערה...

או דברי השל"ה לבניו (קדושת האכילה סי' קיג):

גם הנני מודיע אתכם, מחמת הכנימות הקטנות נקראות מילב"ן, רגילין להיות בימי קיץ בכל הפירות היבשות, כמו 'פלוימן', ו'רוזייני' גדולים וקטנים, וכן מיני קטניות, ואורז ודוחן, ובמדינתכם לא הורגלתם לראות אחר זה, והיא מילתא דשכיחא, וכמה פעמים בקהלה קדושה פראג אסרתי כל השוקא שמוכרים דברים אלו, מפני שהבודקם צריך להיות לו ראיה טובה ודקה, וכמה פעמים בדקו, ואמרו שאין שם מהם, ובא רואה אחר, והראה לכל איך שהם הרבה והרבה בלי ערך נעים ומתנודדים. על כן חל החיוב לראות אחר זה, שהוא איסורא דאורייתא.

ובהמשך, עוד מקורות רבים.

לאור דבריו, נשאלת השאלה: האם יש כאן צד אחד צודק וצד אחד טועה?

הרב מלמד רואה כאן מחלוקת בין שתי גישות (קישור):

יש מחמירים וסוברים שכאשר מדובר בירק או בפרי שידוע כמוחזק בשרצים, חובה לבדוק אחר כל שרץ שניתן לראותו בתנאים המיטביים. וכאשר קשה לבודקו בתנאים רגילים, יש להיעזר במומחים לדבר או בשולחן אור וכדומה, ורק לאחר שהתברר בוודאות שאין בו שום שרץ – מותר לאוכלו. וכאשר לא ניתן לבודקו בבדיקה טובה, אסור לאוכלו. לכן הורו המחמירים שלא לאכול ירקות כדוגמת קלח תירס וכרובית שלא ניתן לבודקם כראוי, וחיברו סדרות ספרים כדי להגדיר את מצבו של כל מין ומין, השרצים המצויים בו, וחובת בדיקתו (הרב ויא והרב רווח).
מנגד, יש מתירים וסוברים שההלכה נקבעת על פי ראייתם של האנשים בפועל, ואין איסור לאכול פרי או ירק שיש בו שרצים זעירים שאנשים בעלי ראייה טובה אינם רואים בראיה רגילה. וכיוון שכך נהגו ישראל במשך דורות רבים, אין נכון להחמיר בזה כדי שלא להוציא לעז על הראשונים.

 לביסוס דעות המחמירים מביא הרב מלמד את הציטוטים הרבים שנמצא במאמר של הרב דביר שהוזכר לעיל. החידוש בדבריו נמצא דווקא בדברי הביסוס שלו לדעות המקילים (שם בהערה):

ואף שלא כתבו זאת במפורש, כך מוכח מהתלמוד, הראשונים, הרמב"ם ושולחן ערוך, שלא הרחיבו בביאור דיני בדיקת השרצים לכל ירק ופרי באופן מפורט, כפי שהיה ראוי אם אכן מדובר בחובה שנועדה למנוע איסור תורה או אפילו איסור דרבנן, וכפי שהרחיבו בכל שאר איסורי אכילה הנפוצים. וגם לא קבעו הדרכות הכרחיות לבדיקת השרצים, כגון שיבדקו את השרצים על רקע בצבע מנוגד, ושהבדיקה תהיה תמיד בשמש ולא בתוך הבתים שהיו אפלוליים בלא חלונות גדולים כמקובל בימינו, ושמבוגרים מגיל חמישים לא יבדקו, הואיל וראייתם נחלשת והם אינם יכולים לראות את השרצים הזעירים. גם לא דרשו שמומחים יעסקו בבדיקת השרצים, אלא סמכו על בדיקת כל אדם, ורק מי שנמצא חומט (לטאה קטנה לרס"ג וחילזון לרש"י) במאכל שבדק, איבד את חזקתו, כי הוא נראה לעיניים בבירור (שו"ע פד, יא). ולא הוצרכו הפוסקים לכתוב זאת במפורש, כי כך היה ידוע במסורת.

והגם שהרב מלמד משתדל להעמיד את דברי אלו ודברי אלו כדברי אלהים חיים, הוא בהחלט חולק על הדעות המחמירות הן בהבנת חלק מהמקורות והן בהבנת המציאות היום (שם בהערה):

ויש מהמחמירים שטוענים שבימי התלמוד והראשונים לא היו מצויים שרצים זעירים, שנעשו נפוצים בעקבות המסחר המסועף שהחל להתקיים בין ארצות שונות כולל אמריקה, שהביא עמו שרצים ממקום למקום (עי' אור החיים ויקרא יא, מג). אולם אף שבעקבות המסחר הבין-יבשתי מספר מיני השרצים הנפוצים עלה בכל מקום, מסתבר שבפועל מספר השרצים ששורצים על כל פרי וירק לא עלה, שכן הם מתרבים לפי כמות המזון שמצויה להם. המחמירים גם טוענים שהשרצים כיום נאחזים בפירות ובירקות יותר בחזקה והם גם יותר זעירים, אולם קשה לקבל טענה זו בלא סימוכין. עוד טוענים המחמירים, שבעבר רוב האנשים עסקו בחקלאות וידעו להבחין בשרצים כמומחים שבימינו, ועל פיהם נקבעה ההלכה. אולם כיוון שלא חייבו לבדוק את כל המאכלים נגד השמש, גם מומחים לא יכלו להבחין בשרצים הזעירים. בנוסף לכך, מסתבר שהחקלאים התעניינו בשרצים שהזיקו לשדותיהם ולא בשאר השרצים הזעירים. ונראה שהמציאות הפוכה מטענת המחמירים, וכיום הירקות המגיעים מחקלאות מודרנית הרבה יותר נקיים משרצים שניכרים לעין, הואיל והצרכנים דורשים סחורה נקייה ומשובחת. ואילו בעבר היו השרצים מצויים יותר, וכפי שגם כיום הם מצויים יותר בגידולים פרימיטיביים, כדוגמת הירקות שמגדלים בכפרים ערביים ביהודה ושומרון, שמצויים בהם שרצים רבים שניכרים לעין. וכפי הנראה כלפיהם נאמרו רוב אזהרות המחמירים. שכן ברור שאין לאכול חסה שיש בה זבובונים ועכבישים קטנים, וכל מה שביקשו הוא שיבדקו את החסה ברצינות על ידי אנשים שראייתם טובה ולא בחיפזון או באור האפלולי שהיה בבתים. בנוסף לכך, בתנאי החיים בעבר, כאשר סמוך לבתים גידלו בהמות וחיות, והכינים שרצו לרוב, והבתים לא היו מרוצפים, פעמים רבות שרצו תולעים רבות במזון, ובתוך מציאות כזו אמרו המחמירים את דבריהם.
לפי זה אין מקורות איתנים בדברי הפוסקים לשיטת המחמירים (זולת חכמי ארם צובא ועוד כמה יחידים), ובוודאי ששיטתם מנוגדת למסורת. אולם כפי הנראה עמדתם התגבשה והתעצמה בתקופת האחרונים בעקבות שני גורמים: א) התפתחות כלי המדע והמחקר כגון זכוכית מגדלת, משקפיים ומיקרוסקופ שאִפשרו לראות היטב את השרצים הזעירים. ב) בחברה המודרנית כל תחום נעשה מיוחד למומחים, וכך גם העוסקים בשרצים למדו להכיר את הזעירים ביותר, לצלמם ולהמחישם על ידי ספרים וסרטים. וכיוון שהם הפכו למוכרים וידועים, קשה להתעלם מהם. אולם המקילים סוברים, שהשינויים הללו לא יצרו דין חדש לפיו צריך להחמיר לבדוק אחר שרצים זעירים, הואיל וגם היום אנשים רגילים אינם רואים ומודעים למציאותם של השרצים הזעירים.

על דבריו אלה זכה הרב מלמד לביקורת, לדוגמא מהרב יגאל קמינצקי שתמה עליו (קישור):

1) היש לכותב מקור לפיו האחרונים החמירו רק בחרקים גדולים יותר מאלו המצויים בימינו?
2) כיצד הוא כותב 'מסתבר שהאחרונים התכוונו באזהרותיהם לשרצים גדולים יותר', כשהוא בעצמו מביא רשימה של אחרונים שלפני דורנו שאסרו חרקים זעירים וקטנים מאוד?

לכשעצמי, אינני יודע כיצד ניתן להכריע בשאלות הללו. כיצד ניתן לקבוע בודאות על איזה גודל חרקים דברו הראשונים והאחרונים, מבלי שיש לנו תמונות ומדידות מדויקות מהתקופות השונות. השאלה נכונה לשני הצדדים: כיצד ניתן לקבוע שמחבר פלוני התייחס בדבריו על שרצים זעירים למה שאנו מכנים זעירים, או למשהו אחר.

איסור שרצים (חלק ד) - מהו מיעוט המצוי?

חלקים קודמים בסדרה:
- איסור שרצים (חלק א) - מה מוסכם על כולם?
- איסור שרצים (חלק ב) - האם התורה אסרה שרצים זעירים?
- איסור שרצים (חלק ג) - האם יש בשרצים זעירים דין בריה?

בחלק א' ראינו שיש מספר עקרונות המוסכמים על כולם:
1. יש כמה וכמה איסורים מהתורה לאכול שרצים.
2. בריה שנתערבה בתערובת אינה בטילה (מדרבנן).
3. פרי או ירק שחזקתו נגוע, או אפילו רק מיעוט מצוי ממנו נגוע, אסור לאכלו עד שיבדק וימצא נקי.
4. חרק אסור רק אם הוא נראה בעין בלתי מזוינת.

בחלק ב' ראינו את סברת הרב אליעזר מלמד שהתורה לא אסרה אכילת שרץ כאשר "לא נודע כי באו אל קרבנה" - לא בטעמו ולא בממשו. לסברא זו לא מצאנו מקור, לא לחיזוק אך גם לא לסתור. 

בחלק ג' ראינו את הדעות הסוברות שבריה אינה בטילה רק אם יש חשיבות לאותה בריה, אך בשרצים זעירים אין סיבה שלא יבטל, אם לא בששים, אז באלף. הזכרנו את הדעות החולקות על עקרון זה הסוברות כי הדעות ההלכתיות הסוברות ששרצים זעירים בטלים בתערובת נאמרו רק כלימוד זכות במצב קשה של חוסר אוכל שהיה קיים בזמנם.

הפעם נעסוק בנושא החיוב לבדוק ב"מיעוט המצוי".
השאלה הגדולה היא איך מודדים נגיעות. הנה התשובה של הרב מלמד (קישור):

רובם המכריע של הפוסקים לא הגדירו מהו 'מיעוט המצוי', ולא קבעו מהי היחידה שלפיה קובעים רוב ומיעוט, הרי שהתכוונו לתת את הדבר ביד כל אדם, שלפי מה שהוא מכיר ומבין, יחליט באיזה רמה של חשש נמצא המאכל שלפניו. ואף שכמה פוסקים ניסו להגדיר באופן חלקי את מושג 'מיעוט המצוי', בפועל לא נתנו הגדרה שניתן לקבוע על פיה את מעמד כל המאכלים, שכן שכיחות השרצים אינה תלויה רק בסוג המאכל אלא גם בתנאי גידולו ואחסונו. כאשר מגדלים את הירק ומאחסנים אותו בתנאי חום ולחות – השרצים מתרבים, ובתנאי קור – מתמעטים, עד מצב שאינם מסוגלים להתפתח. כמו כן, ככל שמשך אחסון המאכל מתארך והמקום מלוכלך, הסיכוי שיתרבו בו שרצים גדול יותר. הרי שאין אפשרות לקבוע את חובת הבדיקה לפי מין המאכל או עונת השנה. לפיכך, מוכרחים לומר, שהאחריות לקביעת מעמד המאכל תלויה בתודעתו של האדם, כל אדם לפי מה שהוא, ובהתאם לרמות שלמדנו לעיל, יקבע האם חלה עליו חובת בדיקה. אמנם גופי כשרות צריכים לקבוע הגדרות ברורות יותר, כפי שיבואר בהערה.

את דבריו הוא מבאר שם בהערה:

מהו מיעוט המצוי: כפי שכתבתי למעלה, רובם המכריע של הפוסקים לא עסקו בהגדרת 'מיעוט המצוי', הרי שהתכוונו שכל אדם יחליט בזה לפי תודעתו. אולם בדורות האחרונים, התרגלנו למדוד כל דבר במספרים ובאחוזים, ובלא זאת אנו מתקשים לקבוע את תודעתנו, ועלה הצורך לנסות לכמת את שיעור 'מיעוט המצוי'. ובמיוחד גופי כשרות שאינם יכולים לקבוע את עמדתם בכל מקרה לפי הערכתו האישית של המשגיח. לפיכך חזרו לעיין ולדייק בדברי הפוסקים כדי למצוא הגדרה מספרית. בשו"ת הריב"ש קצא, כתב שמיעוט המצוי הוא "קרוב למחצה ורגיל להיות". וכ"כ בית אפרים יו"ד ו. ונטו לדבריו מו"ר הרב ישראלי (התורה והארץ ח"ג עמ' 151), הרב מאזוז, ומשנה הלכות ז, צט. ונראה שכוונת הריב"ש בין כ-25% ל-49%. ואין לומר שפחות מ-40% כבר אינו 'קרוב למחצה', כי לא הצריכו לבדוק זאת במדויק, וקשה לאדם להבחין בהערכתו בין 40% ל-30%. מאידך, ברור שאין כוונתו לפחות מ-25%, הואיל ואינו נחשב "קרוב למחצה". דעה אחרת למשכנות יעקב יו"ד יז, שהביא מקור לכך שכבר מ-10% הוא 'מיעוט המצוי' היינו "מצוי תדיר". ורבים נוהגים להורות כמותו, כמובא בדרכי תשובה לט, ג; ישועת משה ח"ג סב, ג; מנחת שלמה ח"ב סא, א; אכול בשמחה עמ' 212.
ועדיין הדברים קשים, שכן השאלה תלויה בגודל היחידה לפיה קובעים רוב ומיעוט. ככל שיחידת המדידה גדולה יותר, כך יש יותר סיכויים שיימצא בה שרץ, וממילא תהיה חובה לבדוק יותר מאכלים. אם למשל יחידת המדידה תהיה מחסן גדול, מסתבר שבכל המאכלים ימצאו לפחות שרץ אחד, ואזי כל המאכלים יהיו חייבים בבדיקה. מנגד, אם יחידת המדידה היא גרם, לא ימצא מאכל שיהיה מוחזק בשרצים. למעשה ישנן ארבע אפשרויות, וכל אחת נכונה מזווית מבט אחרת: א) ארוחה: מהזווית של זה שמכין את הארוחה, אין זה משנה אם ניפה קמח עבור שני סועדים או עשרה, שכן בכל פעם שהוא מנפה קמח, הקמח שניפה נחשב בתודעתו כיחידה אחת (ולכך נטיתי להלן בהלכה טז לגבי קמח). ב) מנה: מהזווית של האוכל, מנה היא היחידה שנמצאת בתודעתו (כ"כ הרב זאב ויטמן והרב יואל פרידמן). ג) מאכל: אם נמקד את תודעתנו במאכל, הרי שהיחידה היא כפי שהמאכל מופיע לפנינו, פרי או ירק, בין גדול בין קטן (עי' חת"ם סופר ב, עז). ונראה שבמאכלים ארוזים כקמח וכקטניות, כפי שהאריזה לפנינו, קילו או חצי קילו. ד) נגיסה אחת: אם נמקד את תודעתנו בזווית ההלכתית, נתייחס לכל נגיסה כיחידה בפני עצמה, כי היא פעולת האכילה, וממילא על פיה יש לקבוע את היחידות. (עי' שו"ע קט, א, שמבחינת התודעה ההלכתית כל נגיסה נחשבת כיחידה בפני עצמה). כפי הנראה, כיוון שכל אחת מהאפשרויות מתאימה יותר לסוג מסוים של מאכל או אירוע, לא הגדירו הפוסקים הלכה זו, אלא היא צריכה להיקבע לפי הרושם שמציאות השרצים בכל מאכל ומאכל משאירה בתודעה (כעין זה כתב מו"ר הרב ישראלי ב'התורה והארץ' ח"ג עמ' 151). עוד נראה, שככל שהשרץ גדול יותר כך הוא תופש יותר מקום בתודעה, ויש לחשוש לו גם בשכיחות נמוכה יותר וביחידות מידה גדולות יותר.
ועדיין לא נפתרה הבעיה, מה עושים כאשר יש לנו ספק מה התודעה הקובעת את שיעור 'מיעוט המצוי', ובמיוחד כיצד צריכים לנהוג גופי כשרות, כאשר הם משרתים אנשים שונים בעלי תודעות שונות. למעשה, נראה שהתודעה הממוצעת היא שהיחידה היא מנה ממוצעת של אדם, שהיא גם הקבועה ביותר והנוחה ביותר לחישוב, שכן אינה תלויה בגודל המשפחה או הפרי או האריזה. אמנם בשעת הצורך, הואיל ויסוד חיוב הבדיקה מדרבנן, אפשר להקל למדוד לפי נגיסה. וקל וחומר שכאשר מדובר בשרצים זעירים, שיש לחשב לפי נגיסה (כמבואר להלן בהלכה ז הערות: 13, 15).
אמנם נראה שכאשר ידוע על מאכל שברוב המקרים נמצאים בו שרצים גדולים עד שבעת האכילה יכולים להרגיש בטעמם, אסור מהתורה לאוכלם בלא בדיקה, שכן הולכים אחר הרוב. אמנם עדיין יש ספק לפי מה קובעים רוב, לפי נגיסות או ארוחות, וכיוון שהספק מהתורה יש להחמיר. ויש מרבני זמנינו שכתבו, שבמצב של רוב, גם כשאין אפשרות להרגיש בטעם השרץ, חובת הבדיקה מהתורה (הרב יהודה עמיחי ב'אמונת עתיך' 11 עמ' 21; הרב יגאל הדאיה שם 35 עמ' 30; הרב רווח ב'תולעת שני' ז, ב). אולם כפי שלמדנו, מהלך הסוגיה אינו כן, ונראה שאין לדבריהם מקור מבוסס.

נסכם את דברי הרב מלמד:
- ישנה מחלוקת איזה אחוז נחשב מיעוט המצוי:
לדעת המשכנות יעקב (יו"ד סימן יז) מיעוט המצוי זה 10%. הנה המקור לדבריו (קישור):

אחרים סברו שמיעוט המצוי זה קרוב ל50%. כך לדוגמא בשו"ת הריב"ש (סימן קצא):

לפי שכשאנו אומרים פרס ועזניה בישוב לא שכיחי רצו לומר שאינן נמצאין ואם היו נמצאין עדיין לא היה נקרא זה מעוט מצוי. שמעוט מצוי ר"ל שהוא קרוב למחצה ורגיל להיות. 

אך גם אם נגיע להכרעה או להסכמה כמה אחוזים זה מיעוט המצוי, הרי שעדיין הספק רב. כיצד מודדים את אותם אחוזים? האם מודדים על פי הכמות שרגילים לאכול בבת אחת (נגיסה? מנה?), או על פי יחידה? לדוגמא, אם נגיד אחד מכל מאה צימוקים הוא נגוע (1% נגיעות), אבל רגילים לאכול כמות של 10 צימוקים בבת אחת (בקבוצות של 10 צימוקים הנגיעות היא כבר 10% - קבוצה אחת מכל עשר קבוצות נגועה). אז מה האחוז הקובע?
לכן קובע הרב מלמד שההכרעה ניתנה לאדם על פי תפיסתו את המאכל שלפניו:

הרי שהתכוונו לתת את הדבר ביד כל אדם, שלפי מה שהוא מכיר ומבין, יחליט באיזה רמה של חשש נמצא המאכל שלפניו

כדברים האלה כתב גם הרב שאול ישראלי (קישור) בתשובה לשאלה ממכון התורה והארץ:

בס"ד יום רביעי ל' סיון תשנ"א.
לכבוד מרן הרה"ג שאול ישראלי שליט"א
השלום והברכה!
נפסק בשו"ע (יו"ד סי' פד סעי' ח) שפרי שדרכו (מיעוט מצוי) להתליע - חייבים לבודקו לפני האכילה. התלבטתי למה מתייחס המיעוט המצוי: האם לחביות או לארגזים, או לכל פרי בפני עצמו, או אולי לכל עלה בירקות עלים? שהרי אפשר שבארגז שלם יש מיעוט המצוי של מתולעים, אך בכמות קטנה של פירות הנאכלת באותה סעודה אין מיעוט מצוי של מתולעים? והנפק"מ היא גדולה מאד, (למשל בתבלינים ששיעור האכילה הוא קטן מאד) בודאי שאין בו מיעוט מצוי.
ויעויין בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' עז) שכתב שאף שיש רוב בחביות, אך רק מיעוט מצוי בכל פרי - מיעוט מצוי קרינא ביה.
אבקש מכת"ר להכריע בשאלה זו, ואודה לו מאד.

בכבוד רב ובברכת התורה והארץ
יואל פרידמן

תשובת הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל
ב"ה, ד' תמוז תשנ"ג, ירות"ו.
לכבוד הרב יואל פרידמן
שו"ב.
למכתבך מיום ל' סיון, א' דר"ח.
הראשונים שקבעו את ענין מיעוט המצוי (דוגמת שאלת הריאה) ומחייבים לכתחילה בדיקה, לא הזכירו בשום מקום האחוז שנקרא מיעוט המצוי, שבזה אין סומכים על הרוב, דוגמת בדיקת הטריפות, שאין חייבים בהם. ומזה נראה שאין להחמיר בכגון דא, אלא הדבר ניתן להכרעה לכל אחד לפי הרגשתו, שירחק הספק מלבו.
בברכת התורה והארץ שאול ישראלי

הרב שאול דוד בוצ'קו, במאמר שפרסם בענין "בדיקת פירות וירקות משרצים", כתב עוד סברא בענין. לדבריו, גם אם פרי או ירק מוגדרים כנגועים במיעוט המצוי, הרי שאחרי "טיפול" רגיל של שטיפה ובדיקה בעין לא ניתן להגדיר יותר את הפרי או הירק כנגועים במיעוט המצוי, שהרי לא "מצוי" נגיעות (קישור):

על דבריו אלה של הרב אליעזר מלמד חלקו ברי הפלוגתא שלו בשתי נקודות:
א. לדידם, במציאות ירקות עלים אינם בגדר מיעוט המצוי, אלא רוב המצוי, ולכן כל הדיון בעניינם אינו מתחיל ופשוט שאסור לאכול מהם מבלי לבדוק אותם היטב ואם לא ניתן לבדוק אותם מפני הקושי וחוסר המומחיות, הרי שהירק הוא בבחינת איסור.
כך כותב הרב יגאל קמינצקי במאמר הביקורת שלו (קישור):

לצערי הכותב לא בדק היטב את הנתונים. המציאות כיום היא שירקות עלים הגדלים בשטחים פתוחים מוגדרים היום כרוב מצוי, כפי שמצוין בדוחות שהתפרסמו ע"י רוני שרייבר ב'אמונת עתיך (כסלו תשנ"ה). הדוחות סותרים לחלוטין את דברי הכותב ומוכיחים שכמעט בכל ירקות העלים הגדלים בשטח פתוח מצוי רוב של חרקים, וממילא חיוב הבדיקה בירקות אלו הוא מדאורייתא.
בדיקת ירקות עלים שצמחו בשטח פתוח:
1) סלרי: נבדקו 4 ראשים, כולם נמצאו נגועים במידה רבה מאוד. בכל ראש נמצאו למעלה ממאה אקריות ועוד חרקים שונים. הפיזור של החרקים היה בכל מקום בסלרי.
2) כרובית: נבדקו 7 ראשים שנקנו בשתי הזדמנויות שונות. בממוצע בכל אחד מהם נמצאו 25 חרקים ממינים שונים. רוב החרקים נמצאו בתוך התפרחת, אבל חלק מהם נמצאו גם על גבי הגבעולים. סימני כרסום והפרשות של חרקים נמצאו בכל מקום.
3) בצל ירוק: נבדקו 20 ראשים, מתוכם 18 נמצאו נגועים בתריפסים, 5–6 בממוצע בכל אחד מהם. ממצאים דומים היו גם בבדיקה אחרת שנערכה לפני כשנה.
4) שמיר: נבדקה אגודה של כ-300 גר' ובה כ-150 ענפים. 15 מתוכם נמצאו נגועים.
5) פטרוזיליה: נבדקה אגודה של כ-400 גר' ובה כ-250 ענפים. 18 מתוכם נמצאו נגועים.
6) כרוב אדום: נבדקו 7 ראשים, כולם נמצאו נגועים בחרק אחד או שניים, אך בעלים החיצוניים בלבד עד השלישי. חרקים נוספים נמצאו בתוך בקע שהיה באחד הראשים.
7) חסה: נבדקו 4 ראשים, כולם נמצאו נגועים. בכל אחד מהם כ-11 חרקים בממוצע (תריפסים עכבישים כנימות פרודניה). החרקים נמצאו גם בעלים הפנימיים.
תוצאות אלו הינן דוגמית מבדיקות שנערכו בשטח פתוח במשך תקופה ארוכה. הן התפרסמו ב'אמונת עתיך' מגיליון 3 עד גיליון 18. אפשר להתרשם מן התוצאות, והן מדברות בעד עצמן.

ב. יש ענין להפריש את הציבור מן האיסור, ואם ידוע לעוסקים בתחום שיש נגיעות בפרי או ירק מסוימים, הרי שלא ניתן לתת ביד כל אדם, שאינו מומחה בתחום, להחליט את מידת הנגיעות באותו המין. כדברים האלה כתב הרב יצחק דביר במאמר בנושא "בירור נגיעות במינים שנגיעותם אינה ידועה" (קישור):

סיכום
יש עניין ומצווה בבירור נגיעותם של מוצרים, גם כאשר הם אינם מוחזקים כנגועים, כדי להפריש את הציבור מאיסורים, וקשה לסמוך על כך שהאוכל מהם נחשב כ'מתעסק' מכמה סיבות:
א. יש אומרים שאינו נחשב כמתעסק כשכוונתו לאכילת הפרי עם כל מה שעליו.
ב. יש הסוברים שטעמו של החרק מושבח ונחשב כ'נהנה', ויש הסוברים שגם אם טעמו פגום נחשב כ'נהנה'.
ג. יש הסוברים שאין לפטור כ'מתעסק' בעניין חיוב בדיקה מחרקים, מכיוון שישנה מצוות עשה לבדוק ולברר את נגיעות הפירות והירקות.
ד. גם אם האוכל נחשב כ'מתעסק' – אכילת האיסור משפיעה על הנפש ומטמטמת את הלב, ויש עניין להפריש את הציבור מכך ולקדשו.

ועל זאת יש להוסיף שההכרעה של הרב מלמד שמיעוט המצוי הוא על פי תודעת האדם גם היא אינה מוסכמת.
כך למשל כתב הג"ר שלמה זלמן אוירבך שיש לחשוש לשיטת המשכנות יעקב (מיעוט המצוי ב10%) ושמודדים לפי היחידה היותר גדולה (שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג) סימן סג):

א) טוב להתחשב במש"כ המשכנות יעקב (סימן יז) [דשיעור מיעוט המצוי הוא עשרה אחוז], ועל זה שבדקו מאה קופסאות [של ירק הנקרא ברוקולי במשך שנה ויותר] ונמצאו תולעים כמעט בכולם, [אף על גב שמוכרים אלפי אלפים קופסאות במשך השנה] וידוע שרובם באים מאותו העיר, נלענ"ד שצריכים לחשוש על כל המובא עד שיתברר אחרת.
ב) מסתבר דכיון שאם בא לאכול את כל האגודה של חסא, צריכים לחשוש שהיא מתולעת וטעון בדיקה, ממילא א"א גם להתיר עלה אחת מפני הטעם שכנגד זה ליכא כלל מיעוט דמצוי. (מצינן כעי"ז לענין בדיקת חמץ דבמקום שמכניסין בו חמץ חייבין לבדוק בי"ד אף על גב דחצר אינה צריכה בדיקה מפני שעורבין מצויין, ונשי דידן ודאי בודקות טפי מעורבין ואפי"ה אין זה פוטר מחובת בדיקה שכבר נתחייב בה, ושאני עורבין דמעיקרא לא חייל חובת בדיקה, ויודע אני דאין להשוות חובת בדיקה של חמץ לנד"ד, ולא כתבתי אלא לדוגמא וגם מפני שעכשיו ערב החג). ועיקר כוונתי לומר שיש להחמיר כאילו יודעים שיש תולעת בתוך האגודה וכולה צריכה בדיקה, דאל"כ אפשר תמיד לאכול חצי פרי או רבע ולסמוך על זה שכנגד חצי ליכא כלל השיעור של מיעוט המצוי, כי לא ידעתי מנלן להתחשב עם מספר העלים של דרך האוכלים וכדאמרן שיכולים תמיד לאכול קימעא קימעא, ולא נזכר כלל בזה לחלק בין נאכל ע"י אדם אחד או יותר. 

איסור שרצים (חלק ג) - האם יש בשרצים זעירים דין בריה?

חלקים קודמים בסדרה:
- איסור שרצים (חלק א) - מה מוסכם על כולם?
- איסור שרצים (חלק ב) - האם התורה אסרה שרצים זעירים?

בחלק א' ראינו שאחד העקרונות המוסכמים על הכל הוא שבריה אינה בטילה בששים. זה, כמובן, עקרון מוסכם. אך כאשר אנו מדברים אודות שרצים זעירים יש מקום לתהות אם אכן מדובר בבריה שאינה בטילה.
הרב מלמד (סעיף ד) כותב:

לדעת רבים, גם שרץ זעיר שנמצא במאכל, למרות שהוא שלם, אין לו חשיבות של ברייה ובטל בשישים (משכנות יעקב יו"ד לו; פת"ש ק, א; חכמת שלמה פד, א; יד יהודה, ועוד, להלן הערה 12).

את הבסיס לדבריו הוא מביא כאמור בהערה 12:

גם כשברור שמעורבים במאכל שרצים זעירים שבטלים מהתורה (כפי שהתבאר בהערה הקודמת), לדעת הרבה פוסקים, גם מדברי חכמים הם בטלים מסיבות שונות, (כמבואר לעיל בהערה 5). א) יש סוברים שבריה בטלה ב-960 (ר"ש, או"ז ורשב"א), ומצרפים דעתם להקל (פלתי ק, ב; משכנות יעקב יו"ד לו; ערוה"ש ק, טו; רב פעלים ח"ד יו"ד ח). ב) יש סוברים שגזרו חכמים על בריה שאינה בטלה מפני חשיבותה, אבל כשהיא זעירה ואינה נראית במבט רגיל, אין לה חשיבות והיא בטלה (משכנות יעקב יו"ד לו; חכמת שלמה פד, א; יד יהודה; חזו"א יו"ד יד, ו-ז; להורות נתן יב, סג; חבלים בנעימים ד, כב; אג"מ יו"ד ד, ב; הרב רבינוביץ'). ג) יש אומרים שלשרצים מאוסים אין חשיבות והם בטלים בשישים (תפארת למשה קג, א; הרב קלישר בצבי לצדיק; כת"ס יו"ד סג; ערוה"ש ק, יז-יח; התעוררות תשובה ד, לו, ועוד).

להבהיר את הענין, נחזור על הראשונות.
המשנה אומרת שגיד הנשה שנתערב בין הגידים, אם אינו מכירו כולם אסורים (תלמוד בבלי מסכת חולין דף צו עמוד ב):

גיד הנשה שנתבשל עם הגידים, בזמן שמכירו - בנותן טעם, ואם לאו - כולן אסורין.

הגמרא מבארת, מדוע הגיד אינו בטל ברוב (תלמוד בבלי מסכת חולין דף צט עמוד ב):

וליבטול ברובא [רש"י - כי אין מכירו]! בריה שאני:

לאור דברים אלו פוסק השולחן ערוך (שולחן ערוך יורה דעה הלכות תערובות סימן ק סעיף א-ב):

בריה, דהיינו כגון נמלה או עוף טמא וגיד הנשה ואבר מן החי וביצה שיש בה אפרוח וכיוצא בהם, אפילו באלף לא בטל. [...]

דבר שהוא בריה שנתבשל עם ההיתר, אם אינו מכירו הכל אסור, והרוטב בנותן טעם. ואם מכירו, זורקו, והאחרים והרוטב צריך שיהיה בהם ס' כנגדו, חוץ מגיד הנשה שאין טעמו אוסר, דאין בגידים בנותן טעם, אבל שמנו, אוסר, וצריך ששים כנגדו להתיר הרוטב. לפיכך ירך שנתבשל עם גידו, אם מכירו זורקו, וכל השאר מותר, אם יש בו ס' כנגד שמנו. ואם אינו מכירו, כל החתיכות אסורות. ואם יש בקדירה ס' כנגד השומן, מותר הרוטב; ואם לאו, אסור. ואם נמוח הגיד ואינו ניכר, צריך גם כן ס' כנגדו.

על דברי השלחן ערוך ש"אפילו באלף לא בטל" מעיר ר' יהונתן אייבשיץ (פלתי על שולחן ערוך יורה דעה הלכות תערובות סימן ק סעיף א):

בריה. אי בריה באלף בטיל או לא, יש מחלוקת, ולהיות כי לצורך נפש הוא, כי בעו"ה במדינות הללו בימים החמים, ממש אין פרי ומחיה ומזון לחם וכדומה שאין בו רחש, ואי אפשר כמעט לבודקן, אמנם הוא מעט הכמות, עד אשר אם נחית לביטול במועט יבטלו, אמרתי מאין לנו עזרה אשר נענה ביום פקודה, אנוסה לבית המלך מלכי רבנן, ולחקור הדין, ודעת קדושים נמצא הסוברים דבטלים באלף. 

ומביא ראיות לשיטות הראשונים הסוברים שגם בריה בטלה באלף.

בנוסף, יש לדון מה נחשב בריה, לענין זה שנאמר שאינה בטלה.
ראשית, הרמב"ם כותב מפורשות שהסיבה שבריה אינה בטלה היא מפאת חשיבותה (רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק טז הלכה ו):

ואם אינו מכירו הכל אסור מפני שהוא בריה בפני עצמו הרי הוא חשוב ואוסר בכל שהוא.

האם ניתן בפשטות לומר ששרץ זעיר נחשב לדבר חשוב, שלא יהיה בטל כל עוד הוא בריה שלמה?
המשכנות יעקב (רבי יעקב ברוכין אב"ד קרלין, יצא לאור לראשונה תקצ"ח) יו"ד סימן ל"ו (קישור) סבר שלא ניתן לקרוא לדבר בריה כשהוא תמיד מופיע באופן שהוא דבוק לדבר אחר, ולא עומד לעצמו:

אך ערוך השלחן שהביא את דברי המשכנות יעקב כתב שבכל זאת יש לערער על דבריו (ערוך השולחן יורה דעה סימן ק סעיף טז):

אבל יש למערער לערער על זה דהרי עכ"פ התורה חייבה עליו מלקות וכדאיתא בש"ס אכל נמלה לוקה חמש וכפי שנתבאר הוה הטעם שהחמירו חכמים בביטולן מפני שהתורה חייבה מלקות א"כ כל זמן שלוקין עליהן כשהן בפ"ע אינן בטילין בתערובתן: 

מנגד, ערוך השלחן מציע ששרץ כזה לא ייקרא בריה מפני שזה דבר מאוס (ערוך השולחן יורה דעה סימן ק סעיף יז):

ולפענ"ד יש היתר אחר לכל הדעות דהנה בסוף סימן ק"ד כתב רבינו הב"י דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהן כנמלים וזבובים ויתושים שכל אדם בודל מהן למיאוסן ואפילו נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו אם ההיתר רבה עליו מותר וכו' עכ"ל ומעתה ק"ו הדברים דאם במין בשאינו מינו דלרוב הפוסקים טעם כעיקר דאורייתא עכ"ז בדברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהן א"צ ס' כ"ש בביטול בריה דזהו רק מדרבנן דפשיטא שלא גזרו על דברים המאוסים כנמלים וזבובים והן אמת דבאכילה בפ"ע חייב מלקות מ"מ חכמים כשגזרו מפני זה שלא יהיה להם ביטול א"א שיגזרו על דברים המאוסים 

ובהמשך הוא דוחה את ערעורו שלוקין על זה בכל זאת, מפני שטעם זה אינו מופיע בגמרא:

ועוד דאטו טעם זה דהגזירה היא מפני חיוב מלקות נאמרה בגמ' והרי רק יש מהפוסקים שכתבו כן ופשטא דלישנא משמע מפני החשיבות כחתיכה הראויה להתכבד ודבר שבמנין וכשם שהתורה חייבה מלקות על בריה משום חשיבות כדאיתא במכות כמו כן גזרו חכמים על ביטולה מפני חשיבותה אבל התורה כשחייבה מלקות חייבה אף כשנסרחה הבריה כמ"ש הרמב"ם בספ"ב ממאכלות אסורות ע"ש וא"כ אינם גרועים דברים המאוסים מבריה סרוחה דטעמי המצות נעלמו מאתנו ונעו מעגלותיה לא תדע אבל בנתינת טעמים הא גם מן התורה נותן טעם לפגם מותר וכ"ש דרבנן לא יאסרו דבר הסרוח וא"כ גם בדברים המאוסים לא יגזרו שלא יהיה לזה ביטול 

אמנם, לא ראיתי שמבקריו של הרב מלמד ביקרו אותו על עקרון זה. אך בהזדמנויות אחרות המחזיקים בימינו בשיטה ההלכתית שאסור לאכול ירק עלים אלא אם גדל בגידול מיוחד ללא תולעים כתבו על עקרון זה שכל מה שכתבו האחרונים שהבאנו (ערוך השלחן, המשכנות יעקב, הכרתי ופלתי ואחרים) הוא רק בבחינת לימוד זכות (כפי שכותב ערוך השלחן בסוף דבריו שם: "והמקום ידין אותנו לזכות כשם שאנו דנין זכות על כלל ישראל") ואין ללמוד מכאן להנהגה לכתחילה.

הנה דוגמא לשיטה ההלכתית האוסרת כנ"ל:

איסור שרצים (חלק ב) - האם התורה אסרה שרצים זעירים?

בחלק א ראינו שישנם מספר עקרונות שעליהם אין חולק:
1. יש כמה וכמה איסורים מהתורה לאכול שרצים.
2. בריה שנתערבה בתערובת אינה בטילה (מדרבנן).
3. פרי או ירק שחזקתו נגוע, או אפילו רק מיעוט מצוי ממנו נגוע, אסור לאכלו עד שיבדק וימצא נקי.
4. חרק אסור רק אם הוא נראה בעין בלתי מזוינת.

בטרם נמשיך, כמה קישורים חשובים לעניינו:
- הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, כשרות ב, איסור שרצים
- הרב יצחק דביר (כושרות), איסורם של תולעים וחרקים קטנים
- הרב יגאל קמינצקי (מכון התורה והארץ), תגובה לסדרת מאמרים מאת הרב אליעזר מלמד בנושא חרקים
- הרב מאור קיים (מכון הר ברכה), תגובה למאמרו של הרב יגאל קמינצקי

עתה נתחיל לראות את העקרונות שהנחו את הרב אליעזר מלמד בספרו החדש פניני הלכה - כשרות ב' אודות איסור שרצים.

העקרון הראשון שנראה מופיע בהערה 1:

שרצים רבים הם קטנים וזעירים, אולם נראה בפשטות, שהתורה אסרה שרץ שניתן לחוש בטעמו או בבליעתו, אבל שרץ זעיר שאין מרגישים בטעמו ובליעתו, אין בו איסור תורה

הרב מלמד מסביר את שיטתו שבשרצים זעירים ממש אין איסור תורה בבליעתם בהערה 14:

למדנו בחולין קג, ב, שלר' יוחנן עיקר אכילה היא הנאת גרונו, כלומר הנאת החיך. ולריש לקיש הנאת המעיים. והלכה כר' יוחנן (רמב"ם מאכ"א יד, ג). כיוצא בזה כתב אחיעזר ג, פא, שאכילה שאין בה הנאת גרון ומעיים, אין בה איסור תורה. אמנם מסתבר שאם יראה את השרץ ויבלענו, למרות שלא ירגיש בטעמו ובבליעתו, יעבור באיסור חכמים, כעין דין 'אחשביה' שאמרו לגבי מאכלים שנפסלו מאכילת אדם (רא"ש, תה"ד קכט, ט"ז תמב, ח; להלן לד, 8). אולם האוכלם בלא משים, גם מדברי חכמים אינו עובר באיסור. כיוצא בזה התירו לאכול שרץ שרוף לרפואה הואיל ובטל טעמו, ונחלקו הפוסקים אם מותר לאוכלו סתם, מצד אחשביה או בל תשקצו (שו"ע פד, יז, ומפרשים).

הבה נעיין במקורות אליהם מפנה הרב מלמד.

הגמרא בחולין מביאה מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש (תלמוד בבלי מסכת חולין דף קג עמוד ב):

אמר ר"ש בן לקיש: כזית שאמרו - חוץ משל בין השינים, ורבי יוחנן אמר: אף עם בין השינים; אמר רב פפא: בשל בין שינים - דכולי עלמא לא פליגי, כי פליגי - בין החניכיים, מר סבר - הרי נהנה גרונו בכזית, ומר סבר - אכילה במעיו בעינן. 

ר' יוחנן וריש לקיש חולקים איזה הנאה היא ההנאה הקובעת לעניין איסורי אכילה של התורה: הנאת הגרון, או הנאת המעיים.
הרמב"ם פסק כר' יוחנן שמתחייבים על הנאת הגרון (רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה ג):

כזית שאמרנו חוץ משל בין השינים, אבל מה של בין החניכים מצטרף למה שבלע שהרי נהנה גרונו מכזית, אפילו אכל כחצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו שהקיא חייב, שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור. 

פירוש הדבר שכדי להתחייב על אכילה אסורה מהתורה, הרי שצריך להיות לאדם הנאת גרון, או החיך, מהאכילה.

באופן דומה דן האחיעזר (הג"ר חיים עוזר), ח"ג סימן סא (ולא פא), בשאלה האם מתחייבים על אכילה ביום כיפור דרך אינפוזיה או מתקן דומה. גם הוא סבור שהקובע הוא הנאת החיך, ולכן "שלא בדרך אכילת הגרון, דלא הוי עלה שם אכילה כלל, ל"ש בזה שום חיוב מה שמכניס לתוך מעיו".

האם הדברים מחזקים את הטענה הנטענת כאן שבדבר שאין מרגישים בטעמו אין בו איסור תורה?
לענ"ד אין ממקורות אלו ראיה חד משמעית, אלא רק שאכילה האסורה מהתורה היא פעולת אכילה רגילה - כזאת העוברת דרך הפה והגרון.

חשבתי שאפשר להביא ראיה מסוגיא במסכת פסחים (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קטו עמוד ב):

אמר רבא: בלע מצה - יצא, בלע מרור - לא יצא. בלע מצה ומרור - ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא. כרכן בסיב ובלען - אף ידי מצה נמי לא יצא. 

רבא אומר שאם אדם בלע מצה מבלי כלל להרגיש בטעמו הרי שהוא יצא ידי חובת מצה. זאת, מכיוון שגם זה נחשב לאכילה בסופו של דבר (רשב"ם שם).
בדין נוסף, אומר רבא, שאם כרך את המצה בסיב (הגדל סביב הדקל) לא יצא ידי מצות אכילת מצה, שכן המצה כלל לא היתה בפיו (רשב"ם) או משום שאין כך דרך אכילה (ר"ן).

לכאורה אפשר להסיק מכאן שאדם שאכל דבר ע"י חציצה הרי שזה לא נחשב חציצה. כך שבמקרה שלנו שהשרץ הזעיר נמצא מוקף כולו באוכל, והאדם אוכל את האוכל החוצץ על השרץ, וכלל לא מרגיש באכילת השרץ, אולי אין זה נחשב כלל לאכילה.
אך הג"ר שלמה זלמן אוירבך מוכיח שזה ניתן להיאמר רק במקום שאין זה דרכו של המאכל הנכרך להיות כרוך כך, אך אם זה דרכו הרי שאין כאן כלל מחיצה (שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג) סימן סה):

אך בזה לענ"ד הצדק עם הדברי הלל, דאין שום עדיפות בכריכה זו דהסברא נותנת דעכ"פ כיון דלקיחת הסמים אורחא בכך בכריכת האובלאטין אינם חוצצים כלל והוי כשותה את הסמים עצמם במינם, ולכן נראה דאם הסמים מרים הם ואין החיך נהנה מהם היינו שלא כד"א דכו"ע מודי דשרי לצורך חולה שאב"ס.
ומלבד זאת נראה ג"כ דהאובלאטין הוי כטפל להסמים, וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ו מהל' חמץ ה"ב דאם בלע מצה ומרור כאחד יצא ידי מצה מפני שהמרור טפלה למצה ולכך אינו חשוב הפסק, ועיין בכת"ס חאו"ח סי' צ"ז שכתב אהא דמחלק הרמב"ם בפ"ג משאה"ט הל' ה' בדין נבלת עוף טהור בין כריכה בחזרת לכריכה בסיב, היינו מפני שדרך לאכול את הבשר בחזרת ולכך אינו חוצץ, וא"כ ה"נ כאן דרך שתיית הסמים הוא ע"י כריכה זו וגם מעיקרא אין האובלאטין עשויים כי אם לכריכת סמים. 

[אולי היה מקום לראות מסוגיא זאת ראיה לסתור את דברי הרב מלמד, שכן מהסוגיא עולה שהירק בו נמצא השרץ אינו חוצץ בפניו והוי כדרך אכילה. אך נראה שבמקרה שלנו יש צד להקל, והוא שספק רב אם האדם ירגיש כלל באכילת השרץ הזעיר גם אם יאכלנו לבדו.]

לסיכום כל מה שראינו כאן, נדמה שאפשר לומר שלסברתו המחודשת של הרב מלמד, שאין איסור תורה על אכילת שרצים זעירים, לא מצאנו ראיה. כך שאפשר להבין את מבקריו של הרב מלמד (לפחות בנקודה הזאת). אם כי, יש להודות, שגם אין בידינו ראיה לסתור את סברתו.

סברא זו, שאין איסור תורה בשרצים זעירים, אינו היסוד היחיד עליו מבסס הרב מלמד את דבריו. בחלקים הבאים נראה את היסודות הנוספים עליהם מבסס הרב מלמד את פסיקתו.

איסור שרצים (חלק א) - מה מוסכם על כולם?

בימים אלו רואה אור כרך כשרות ב' מסדרת פניני הלכה של הרב אליעזר מלמד. 
הכרך החדש כבר עלה לרשת (קישור) ולאפליקציה. 
בכרך זה ישנם שני פרקים שעוררו דיון תורני פורה, בסדרת רשומות ארצה להתייחס לאחד הפולמוסים הללו, בנושא איסור שרצים, ובעז"ה בעתיד הלא רחוק נזכה לעסוק גם בפולמוס השני, בנושא בליעה בכלים. 

ברשומה זאת, הראשונה בסדרה שתעסוק באיסור שרצים, נסכם תחילה את העקרונות המוסכמים על כולי עלמא.

כידוע, התורה אוסרת, בפרשת שמיני שבספר ויקרא ובפרשת ראה שבספר דברים, לאכול שרצים.

המשנה במכות מפרטת את העבירות עליהן לוקין, ובכללן (תלמוד בבלי מסכת מכות דף יג עמוד א):

והאוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים 

הגמרא מפרטת שיש סוגי שרצים עליהם לוקים מלקויות מרובות (תלמוד בבלי מסכת מכות דף טז עמוד ב):

והאוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים וכו'. אמר רב יהודה: האי מאן דאכל ביניתא דבי כרבא - מלקינן ליה משום שרץ השורץ על הארץ. ההוא דאכל ביניתא דבי כרבא, ונגדיה רב יהודה. אמר אביי: אכל פוטיתא לוקה ארבעה; נמלה - לוקה חמש, משום שרץ השורץ על הארץ; צרעה - לוקה שש, משום שרץ העוף. אמר רב אחאי: המשהה את נקביו - עובר משום לא תשקצו. אמר רב ביבי בר אביי: האי מאן דשתי בקרנא דאומנא - קא עבר משום לא תשקצו. אמר רבא בר רב הונא: ריסק תשעה נמלים והביא אחד חי והשלימן לכזית - לוקה ו', ה' משום בריה, ואחד משום כזית נבילה. רבא א"ר יוחנן: אפילו שנים והוא. רב יוסף אמר: אפילו אחד והוא. ולא פליגי: הא ברברבי, והא בזוטרי. 

מחומרת האיסור קבעו חכמים ששרץ, כל עוד הוא בריה שלמה, אינו בטל בששים אם הוא התערב בתערובת (שולחן ערוך יורה דעה הלכות תערובות סימן ק):

בריה, דהיינו כגון נמלה או עוף טמא וגיד הנשה ואבר מן החי וביצה שיש בה אפרוח וכיוצא בהם, אפילו באלף לא בטל. ואין לו דין בריה, אלא אם כן הוא דבר שהיה בו חיות, לאפוקי חטה אחת של איסור. וכן צריך שיהא דבר שאסור מתחלת ברייתו, לאפוקי עוף טהור שנתנבל ושור הנסקל. וכן צריך שיהיה דבר שלם, שאם יחלק אין שמו עליו, לאפוקי חלב. וכן צריך שיהיה שלם.

עוד קבעו חכמים שפירות שדרכן להיות מתולעים יש לבדוק אותן לפני האכילה (שולחן ערוך יורה דעה הלכות בהמה וחיה טהורה סימן פד סעיף ח):

כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים, לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת 

ושם מובא בשם הרשב"א:

( ולא מהני בהם אם בדק הרוב, אלא צריך לבדוק כולם, דהוי מיעוט דשכיח) (רשב"א בת"ה ובתשובה סימן רע"ד). 

הדברים מבוססים על דברי הרשב"א בתשובה (שו"ת הרשב"א חלק א סימן רעד):

שאלת עוד במה שכתבתי בשער הכשר האוכלין עדשים ופולים וזתים הרחש מצוי בהן הרבה במחובר ולפיכך צריכין בדיקה. ונסתפק לך אם בדק קצת ולא מצא אם נחזיק אותן במין שאין הרחש מצוי בהן במחובר ושוב אין צריך לבדוק או צריך לבדוק כל אחת ואחת?
תשובה המינין הללו בלי ספק הרחש מצוי בהן ולפיכך אעפ"י שבדק קצתן אין בדיקת הקצת מטהרת חברותיה. כי באמת אין הרחש מצוי ברוב ומכל מקום הוי מיעוט המצוי. וכל שמצוי אין סומכין על בדיקת הקצת ולא על בדיקת הרוב. והמשל בזה בדיקת הריאה שהוא מיעוט המצוי ואין סומכין בדיקת המקצת על בדיקת המקצת ואפילו על הרוב. 

כלומר, גם אם אין חזקה שהפירות מתולעים, אלא רק יש מיעוט המצוי המתולעים, יש לבדוק כל פרי, ולא מספיק בדיקה מדגמית.

מכלל הן נשמע ללאו, שפירות המוחזקים לנקיים, כלומר שיש בהם פחות ממיעוט המצוי מתולעים, אין חייבים לבדקם כלל.
וכך מצבם של רוב הפירות בימינו (פניני הלכה סעיף ה):

וכך הוא מצבם של רוב המאכלים, הפירות והירקות שבידינו, שרק ב'מיעוט שאינו מצוי' שלהם יש שרצים. אמנם אם ראו בהם סימני ריקבון או קורים או נקבים, עלו למדרגת מוחזקים בשרצים, וחובה לבודקם.

עוד מוסכם שהשרצים שאסרה התורה הנם רק שרצים שניתן לראותם בעין, ולא כאלה שניתן לראותם רק בעזרת זכוכית מגדלת או מיקרוסקופ. כפי שכותב ערוך השלחן (יורה דעה סימן פד סעיף לו):

יש מי שכתב בשם חכמי הטבע דהמסתכל בזכוכית המגדלת שקורין ספאקטיוו"א יראה בחומץ מלא תולעים והנה בחומץ אין חשש כמו שנתבאר דהתולעים המתהוים בתלוש התירה התורה אמנם שמעתי שבכל מיני מים וביחוד במי גשמים מלא ברואים דקים שאין העין יכולה לראותם ובילדותי שמעתי מפי אחד שהיה במרחקים וראה דרך זכוכית המגדלת עד מאד כרבבות פעמים במים כל המיני ברואים ולפ"ז איך אנו שותים מים שהרי אלו הברואים נתהוו במקורם אמנם האמת הוא דלא אסרה תורה במה שאין העין שולטת בו דלא ניתנה תורה למלאכים דאל"כ הרי כמה מהחוקרים כתבו שגם כל האויר הוא מלא ברואים דקים מן הדקים וכשהאדם פותח פיו בולע כמה מהם אלא ודאי דהבל יפצה פיהם ואף אם כן הוא כיון שאין העין שולט בהם לאו כלום הוא אמנם כמה שהעין יכול לראות אפילו נגד השמש ואפילו דק מן הדק הוה שרץ גמור: 

עד כאן הדברים מוסכמים, כאמור, אליבא דכולי עלמא. ברשומות הבאות ניכנס לעובי הקורה של המחלוקות הקיימות בנושא איסור שרצים, ונראה כיצד הכריע הרב אליעזר מלמד בפניני הלכה.

לגו בשבת ושינוי ההלכה

כשיצאה לאור המהדורה החדשה של "שמירת שבת כהלכתה" ערכו כמה יהודים טובים השוואה בינה לבין המהדורה הישנה יותר (ראו כאן לדוגמא). השבת נתקלתי באחד השינויים האמורים. כשזה מופיע בתוך רשימה לא מבינים עד כמה השינוי הוא מוזר ומתמיהה. 

בפרק ט"ז העוסק במשחקי ילדים בשבת, כותב השש"כ את הדברים הבאים בסעיף יח:

למי שאינו יודע מהם "אבני פלא", לשמחתנו גוגל בא לעזרה:

מקור: אתר נוסטלגיה אונליין

בעקבות דבריו של שמירת שבת כהלכתה כתבו מחברים אחרים להתיר לשחק במשחק הלגו (LEGO) בשבת. הנה לדוגמא מתוך הרחבות לפניני-הלכה שבת:

וכך גם הביא הרב עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת חלק ב סימן נה:

שאלה: האם מותר להרשות לבניו הקטנים שלא הגיעו למצות, לשחק בשבת באבני פלא, באופן שמחברים אותן זו בזו, ועושים צורת בנין או מגדל וכדומה, וחוזרים ומפרקים אותן בשבת?
...
והוא הדין לנידון שלנו. וכן כתב בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק טו אות יד), להתיר בזה, בשם ידידנו הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך שליט"א, על פי המבואר בשלחן ערוך (/או"ח/ סימן שיד סעיף א), שאין דין בנין וסתירה בכלים. 

ואולי יטען מישהו, שהגם שלעין זה לא נראה, בכל זאת יש הבדל בדין בין לגו לבין אבני-פלא, הנה דברים שכותב הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ז - אורח חיים סימן לט ד"ה ד) ומה) כנגד מחבר ספר קצות השבת:

ומה שכתב (בפרק ח סעיף יא) שאסור להרכיב "לגו" וכו', בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סימן נה) העלתי שמותר לתת לקטן "אבני פלא" וכיו"ב לשחק בהם להרכיבם ולפרקם. וכן ראיתי הלום בשו"ת מחזה אליהו (סימן סט) שהעלה להתיר לתת לילדים משחק "לגו", או "אבני פלא", ואין בזה חשש לדינא. ע"ש. 

ואף הג"ר שלמה זלמן אוירבך עצמו כתב בנושא "לגו" להתיר:

והנה, במהדורה החדשה של שמירת שבת כהלכתה השתנתה ההלכה הזו:

לאחר ששש"כ כותב ש"אין למנוע מן הילדים לבנות בקוביות ובאבני-פלא" הוא מוסיף במהדורה הזאת "ולכן אין לשחק ולבנות באבני לגו או בחלקי קליקס וכדומה"! הדבר נראה פשוט חסר פשר!

עדכון: 
בעקבות הערות של חברים נראה שאכן יש הבדל עקרוני בין אבני-פלא לבין לגו. אבני פלא אינם יכולים להישאר מחובר למשך זמן ארוך, ואלו לגו יישאר מחובר כל עוד לא יפרקו אותו. כך שיש הגיון וטעם בדברי השש"כ.
נשאר אם כן לעיין האם דבריו של הרב נויבירט, מחבר השש"כ, משקפים את דעתו של הרב שלמה זלמן אוירבך או לא? המכתב המובא לעיל שכתב הגרש"ז אוירבך נושא את הכותרת "הרכבת אבני פלא (לגו) בשבת", אך יתכן וזה תוספת של העורך ולא כוונתו של הגרש"ז שאולי דבר רק על אבני פלא ולא על לגו.
מה שנראה ברור הוא שבתשובת יביע אומר שהבאתי לעיל אין חילוק בין אבני-פלא לבין לגו. 

עלה לרשת: טיוטה של פניני הלכה על הלכות הכשרת כלים

עודכן בי"ד אלול (16.9)

הרב אליעזר מלמד עובד על הכרך הבא של פניני הלכה שיעסוק בהלכות כשרות. במסגרת זאת, הוא עושה כל מאמץ שדבריו יהיו נכונים ומתאימים לידע הידוע כיום על מהותם של כלים ובמיוחד לכך שרוב הכלים שבידינו כיום שונים מהכלים של פעם. וכמובן, לידיעה שלא ניתן כיום להרגיש בטעם כלשהו שעובר מתבשיל קודם שבושל באותו סיר.
לצורך זה, הרב מלמד פרסם טיוטה של פרק העוסק בהכשרת כלים, והוא ביקש מהציבור המבין בתחום הערות.

למעשה הרב מלמד נוטה לומר שלפחות בדיני הכשרת כלים אין שינוי בהלכות, וגם סירי המתכת שלנו, עם אפשרויות הניקוי שיש בידינו היום, צריכים לעבור הכשרה באותו אופן שהכלים היו צריכים לעבור הכשרה בתקופות קודמות.
הוא מגיע למסקנתו זו לאור שלושה עקרונות:
א. תקנת חכמים - הכשרת כלים מחלבי לבשרי זה התנאי המינימלי שדרשו חז"ל. אם נסתפק רק בניקוי, עלולים להיכשל ולהשתמש באותו כלי לבשרי וחלבי בלי לנקות בינתיים.
ב. אמנם לא ניתן לחוש בטעם שיש בכלי, אך בכל זאת יש מעבר של חלקיקים מסוימים מהתבשיל הקודם שבושל בכלי לתבשיל הנוכחי ואם לא נכשיר את הכלי הרי יש בזה משום "אין מבטלין איסור לכתחילה".
ג. יתכן וזו גזירת הכתוב (בהסתמך על כמה ראשונים שכתבו כך) להכשיר כלים שבישלו בהם איסור, גם אם אין טעם.

על העקרון השלישי מוסיף הרב פיסקה שאינני יכול לומר שאני מבין:

ואפשר שהכל יסכימו ליסוד זה, מפני שכפי הנראה גם בעבר המתכות לא בלעו טעמים, שכן מולקולות הטעם גדולות בהרבה מהרווחים שבין חלקיקי המתכות לסוגיהם השונים. ואף שבמהלך הדורות ייצור המתכות השתכלל, מכל מקום גם בעבר מולקולות הטעם לא יכלו לחלחל לתוך המתכות. וממילא כל מה שדיברו חכמים על הטעם הבלוע בכלים, כוונתם לטעם שנדבק לדפנותיהם. ואם כן, למרות שרגילים כיום להסיר את השכבה הדבוקה לדופן הכלי על ידי סבון, עד ששום שמץ טעם לא נשאר דבוק לכלי, כיוון שבעת הבישול טעם הטרף היה דבוק לכלי, גזירת התורה להכשירו כבר חלה עליו ולא פקעה ממנו בעת הניקוי.

לכאורה, הוא מניח כאן את המבוקש. לכאורה השאלה היא בדיוק זו: האם אפשר לומר שניקוי הכלי עם סבון/מסיר שומנים וסקוטש יכול לבוא במקום הגעלה/ליבון? כאן הוא מניח שלא, הגם שזה מה שלהבנתי זה מה שהיה להוכיח.

אישית אני מסכים מאד עם היסוד הראשון שכתב הרב. כלומר, שאמנם אין טעם, אך גם כלי שאין בו טעם יצטרך הכשרה. בדיוק כמו שכלי שאינו בן-יומו צריך הכשרה, הגם שטעמו פגום. עפ"י זה אכן אין כאן חידוש גדול למעשה.
עם זאת, לגבי מעמד האוכל שבושל בכלי בן-יומו יש כאן אכן חידוש גדול. לדברי הרב מלמד כאן, מכיוון שאין כלל טעם שעובר מסיר נקי (גם אם הוא בן-יומו, שבשלו בו באותו היום) לאוכל שמבושל בו - הרי שהאוכל יהיה מותר באכילה!
הנה דבריו של הרב מטורו בעיתון בשבע:

אם אכן דברינו נכונים, אזי מצוות התורה להכשיר כלים שבישלו בהם טרף נותרה בעינה. אבל אם בדיעבד בישלו בשגגה בסיר טרף אפילו בן יומו, או שבישלו חלב בסיר בשרי בן יומו, אם הסיר היה נקי לגמרי, מכיוון שברור לנו שטעם האיסור אינו מורגש במאכל – המאכל כשר.

פרופ' נדב שנרב, בספרו קרן-זוית (ספר מומלץ מאד), פרשת מטות, למעשה התייחס לעקרונות שכתב הרב מלמד והוא מעיר עליהם. הנה העמודים הרלונטים:

ביקורת ספרים: הרחבות לפניני הלכה שבת I

בספריית בית הכנסת שלי יש את סדרת ספרי פניני הלכה של הרב אליעזר מלמד. לפני כחודש כשיצא לאור שבת ב', התקשרתי להוצאת הספרים של ישיבת הר-ברכה והזמנתי עבור בית הכנסת את הכרך החדש. הטלפנית מהצד השני של הקו סיפרה לי שהם הוציאו לאור גם ספר הרחבות לפניני הלכה על שבת, ושאלה אם אני מעוניין לרכוש גם אותו. המחיר היה נראה לי סביר ביותר (מכיוון שהיה לנו את כרך א' של שבת, שני הכרכים החדשים של שבת עלו יחד 45 ש"ח כולל משלוח, וספר ההרחבות היה עוד 45 ש"ח. כך שסה"כ שילמתי 90 ש"ח עבור שלושה ספרים חדשים) אז הזמנתי גם אותו.

ספר ההרחבות איננו מפורסם וקהל היעד שלו הוא שונה מאשר קהל היעד של ספרי פניני הלכה האחרים (אגב, יש ספר הרחבות דומה גם להלכות ברכות).בהקדמה לספר כותב הרב אליעזר מלמד שהוא לא תכנן להוציא כלל את הספר לאור, והוא הסכים להוציא אותו לאור רק משום שלחצו עליו רבות. הוא גם מוסיף שהוא לא עבד הרבה על הכנת הספר לדפוס כפי שעמל על שאר ספרי פניני-הלכה, ולכן לא תמיד כל הסוגיות מכוסות לחלוטין.

הספר הוא בעצם אוסף של נושאים בהלכות שבת (סה"כ כ650 עמודים), שכתובים בעצם כהערות שוליים לספרי פניני-הלכה שבת הרגילים. תכננתי לכתוב פוסט אחד ארוך על מספר נושאים בספר, אך מפני שאין לי זמן אחלק זאת לשניים-שלושה פוסטים וכל פעם אעלה נושא אחר.

אחד הנושאים הנידונים בספר זה קריאת עיתונים בשבת. כידוע, חז"ל גזרו שלא לקרוא ב"שטרי הדיוטות" משום שזה עלול להביא את האדם לכתוב, ויש לדון עד כמה עיתון דומה בזה לשטרי הדיוטות.
מסקנת הרב מלמד היא כזאת:
לכתחילה אין לקרוא בעיתונים, הן מצד ביטול תורה והן מצד שהוא עלול לקרוא בדברים האסורים. אבל כשנמצאים בשירותים וממילא אי אפשר לעסוק בתורה, מותר לכתחילה לקרוא בעיתון בדברים המותרים.
ומהם הדברים המותרים? ובכן:
יש [חלקים] שאסורים מן הדין, והם פרסומות מכירה, מדורי כלכלה מעשיים, הוראות בישול, הוראות להפעלת מחשב ושדרוגו, תיקון ושיפוץ הבית וכיוצא בזה.
ויש שאסורים משום גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות ולרוב הפוסקים הותרו למתענג, והם סיפורי חולין, ידיעות חדשות ושאר ידיעות שאינן נצרכות.
ויש שמותרים מן הדין וירא שמים יחמיר, והם מאמרים העוסקים בחכמת הטבע והרפואה.
ויש שמותרים לכתחילה, והם המאמרים העוסקים בעניני בריאות, מאמרי חינוך וכמובן דברי תורה.

ובאשר למה שהוא כתב על כך שאסור לקרוא פרסומות בשבת, לאחר מכן הרב מלמד מחדש חידוש גדול שיש בו כדי להתיר לקרוא חלק גדול מהפרסומות:
וצריך לדעת שיש חילוק גדול בין חשיבות המודעות המסחריות בעבר לימינו. בעבר זו היתה הדרך העיקרית לדעת מה לקנות ובמה להשקיע., ובעלי העיתון לא היו צריכים לפזר את המודעות בין הכתבות, אלא די היה לפרסמם בסוף העיתון והכל היו מעיינים בהם. מה שאין כן כיום... בנוסף לכך, רוב הפרסומים נועדו להשפיע בעקיפין, על ידי חשיפת מוצר לתודעה, ולא כדי להציע בפועל הצעת מכירה, ופרסומים אלו אינם דומים לשטרות. ולכן, מי שאינו מתכוון לקנות בעתיד דבר ממה שיראה בפרסום, אם הוא נהנה מקריאתם רשאי לקרוא בהם.

כיום, חלק לא מבוטל מהכתבות החדשותיות בעיתונים, הינם למעשה כתבות יח"צנות הנעשות למען פרסום דיסק/מופע/מוצר חדש. אני אינני רואה טעם לחלק בין כתבות אלו לבין כל פרסומת אחרת בעיתון. על פי החידוש של הרב מלמד יהיה מותר לקרוא כתבות אלו. מי שלא יקבל את החידוש של הרב מלמד, לכאורה יצטרך לסבור שאין לקרוא כתבות בעיתון כלל.

נסיים עם עוד דבר מעניין שהרב מלמד כותב בנושא הפרסומות:
ונלע"ד לפי זה, שכאשר מוכרים בתים ביהודה ושומרון במחירים שמושכים את הקונים, אפשר לפרסמם בעיתון, שדווקא על ידי המחיר מעודדים את קיום המצוה. וכן כל כיוצא בזה. וכאשר המחיר אינו מועיל למצווה, אין לפרסמו, ואם פרסמו אותו אסור לקוראו.