ביקורת ספרים: מעשה בצדיק ואלונקה, מאת: הרב חיים נבון

אומר בכנות, כשנתקלתי בספר "מעשה בצדיק ואלונקה" בפעם הראשונה, עת נכנסתי לחנות הספרים לחפש ספר אחר, עלעלתי בו כמה דקות ולא יצאתי עם תחושה שזה ספר שאני חייב לרכוש ולקרוא.

לפני זמן מה אחד מבניי חזר הביתה עם הספר והניח אותו על השולחן בסלון. אני הרמתי אותו וישבתי ובלעתי את תוכנו.
אני מתייחס בדבריי למחצית הראשונה של הספר. הספר מחולק לשני חלקים: חציו השני הוא אוסף של הספדים שנאמרו על חללי "מלחמת שמיני עצרת" (כפי שהוא מכונה על כריכת הספר) בוגרי ישיבות ההסדר. החידוש של הספר, בעיני, הוא המחצית הראשונה של הספר בו קובצו סיפורים קצרים (שורות בודדות) על חללים שלמדו או לימדו בישיבת הסדר בעת שנלחמו ונפלו במלחמה.
הסיפורים ברובם הם סיפורים על החיים "הרגילים" שעברו, לפני ששמותיהם ייזכרו לנצח בדברי ימי האומה. סיפורים על איך שהקפידו או לא הקפידו על לבוש מסודר, על איך שעזרו לחבר, וראו את החניך במצוקתו. מה שקלטתי כשישבתי לקרוא את הספר, ושלא הבנתי כשעלעלתי בו אז בחנות, זה שאמנם כל אחד מהסיפורים בפני עצמו הוא אולי לא כל כך מרשים (יש מעטים שכן), אך כשמצרפים את הסיפורים יחד רואים אישיות מרשימה. זה נכון עבור כל אחד מהחללים בפני עצמו, אך זה מקבל משנה תוקף כשמסתכלים על התמונה המלאה. כי אז סיפוריהם של החללים מתחילים להשתלב זה בזה. האחד שהתקשה מאד בלימודים ובכל זאת בחר ללמוד בישיבה ולהשקיע מעל ומעבר כדי להצליח, והאחר שקנה כל גוף ידע שנקרה בדרכו. במכלול נוצר כאן תמונה של מה שמכנים "דור הנצחון". דור שלא יורד מהדורות שלפניו, שליבו וראשו במקומות הנכונים, ושמצליחים לעלות ולהתעלות ולקדש את השם.
דבריהם של חז"ל על מקדשי השם עולים במחשבתי:

"אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה ... פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'"

("מעשה בצדיק ואלונקה" / הרב חיים נבון)

ביקורת ספרים: ערך "מלחמה" באנציקלופדיה התלמודית

בשבת האחרונה פורסמה ביקורת ספרים על קובץ שהוציאו במערכת האנציקלופדיה התלמודית לרגל המלחמה שאנו נתונים בה.  

הערך "מלחמה" ראה אור כחלק מהאנציקלופדיה בשנים האחרונות, והמעיין בה ייווכח, לטענתי, כי מדובר יותר בתעמולה חרדית, מאשר בסיכום תורני. אך לרגל המלחמה החליטו להוציאו לאור שוב בקובץ נפרד עם מספר ערכים נוספים ועוד. 

[הקורא נועם צוקר העיר בפייסבוק את הדברים הבאים:

כל כך חבל שרבנים מפרסמים אי דיוקים שכאלה.
לגבי ספריו של הרב ישראלי, אלה מוזכרים כמה פעמים. לא עברתי על כל הספר אבל ראה הערה 128 בעמ' יח, הערה 304 בעמ' לט, הערה 309 בעמ' קלה. אפילו ספר של הרב נריה מוזכר.
אגב מה עם "יש מן הראשונים והאחרונים סבורים שהן (נשים) יוצאות למלחמת מצווה" בעמ' ק"ג, וההערה מפורטת שם, 74.
אג'נדה חרדית במיטבה, לא?
אבל נחמד שיש הזדמנות להיכנס קצת בחרדים האלה, במיוחד בעיתון שרק מחפש את זה.
ראוי מאוד שרב צעיר - Rav Tzair יפרסם הבהרה ותיקון!!!

השבתי לו כך:

במאמר שכתבתי, הדגשתי בתחילת דברי שדברי נכתבו "לאחר שעברתי על רוב הספר".
לגבי הרב ישראלי כתבתי כך:
"כך גם לא מצאתי אזכורים לתורתו של הרב שאול ישראלי, שלמרבה האירוניה אף היה במשך תקופה חבר בצוות העורכים של האנציקלופדיה התלמודית. נציין דוגמא אחת, הגם שניתן לציין דוגמאות רבות. בענין "הנחת רוח רביעית", נחלקו ארוכות הרב גורן והרב ישראלי, דבריהם פורסמו בספרים "משיב מלחמה", "חוות בנימין" וכן בכתב העת "תחומין", אך דבריהם לא זכו אף להפניה בתוך מה שנכתב בנושא זה באנציקלופדיה."
אמנם, העורכים הורידו חלק מהמשפטים כאן, אך אני חושב שלפחות מה שיצא מתחת ידי, איננו שקר.
אמנם, אינני מתחבא מאחורי גבו של העורך, וכיוון שאני הוא זה שחתום בסופו של דבר על המאמר, אעיין במקורות שציינת ואפרסם הבהרה בנושא.

ע"כ]

עוד בנושא ראו כאן

האם העוסק במצוה פטור ממלחמת מצוה?

במוסף שבת של מקור ראשון מתפרסם השבת ביקורת ספרים שלי על הערך "מלחמה" באנציקלופדיה התלמודית, שלרגל המלחמה החליטו בהנהלת האנצ' להוציאו ככרך נפרד עם כמה תוספות. עוד ארחיב על כך בימים הקרובים.

לעת עתה, אני מבקש להביא בפניכם חלק מעט למדני, שלא נכנס למאמר המתפרסם משיקולי עריכה, אבל לענ"ד אמור לעניין רבים מהעוקבים שלי.

 
כפי שתראו בצילום המצורף, בערך הנ"ל נכתב שיש סוברים שהעוסק במצוה, אינו רשאי להתבטל ממצוותו כדי לעסוק במלחמת מצוה. בהערת שוליים 44 מציינים לתוספות יום טוב בסוטה. בואו נעיין בדברים, ונראה מה בדיוק כתב התוספות יום-טוב, ואם אכן הוא סבר שהעוסק במצוה אינו מפסיק לצאת להלחם במלחמת מצוה.

 
המשנה במסכת סוטה פרק ח לאחר הבאת דינם של החוזרים מעורכי המלחמה (אלו שפטורים לצאת למלחמה), כתוב במשנה ז:

"במה דברים אמורים במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו (יואל ב') חתן מחדרו וכלה מחופתה אמר רבי יהודה במה דברים אמורים במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה:"

הרב עובדיה מברטנורא מפרש כי מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה במשנה היא על מלחמת מנע, "במלחמה שנלחמים ישראל עם אויביהם כדי שלא יתגברו עליהם ויצרו להם". להבנתו, ת"ק סבר שמלחמת מנע היא מלחמת הרשות, ולכן חתן אינו יוצא מחדרו, שכן החתן עוסק במצוה ולא ייבטל ממצוותו לצורך מלחמת רשות (שאינה מצוה).

על דבריו מקשה התוספות יום-טוב:

"ותימה דכ"ע הא ס"ל העוסק במצוה פטור כו' [...] וכ"ש כשעוסק בה כבר. וא"כ אפילו במלחמת מצוה אינו רשאי להתבטל מהמצוה כו' דהא אחתן מחדרו לא קיימא פלוגתייהו כלל."

לכאורה, הוא אכן כותב את מה שמביאים בשמו באנציקלופדיה התלמודית, ש"אפילו במלחמת מצוה אינו רשאי להתבטל מהמצוה [שהוא עוסק בה]". אלא, שהבנת דבריו היא הפוכה לחלוטין! התוספות יו"ט תמה, אם העוסק במצוה פטור ממלחמת הרשות, לפי דברי הרב עובדיה מברטנורא, מדוע שמאותו הגיון, העסוק במצוה לא ייפטר גם ממלחמת מצוה, הרי כלל הוא שהעוסק במצוה פטור מן המצוה? והרי זה לא יתכן! שהרי אין חולק על כך שחתן כן יוצא מחדרו לטובת מלחמת מצוה, ולא אומרים שהוא עוסק במצוה ולכן פטור מן המצוה!

נמצאנו למדים שהתוספות יום טוב לא העלה בדעתו שהעוסק במצוה יהיה פטור ממלחמת מצוה, שכן זו משנה מפורשת ש"במלחמת מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו"!

 
--------------------------------

מי שרוצה להרחיב יותר, נביא את דברי התוספות יום טוב במלואם:

תוספות יום טוב מסכת סוטה פרק ח משנה ז:

"ומ"ש הר"ב וסובר שאין אדם רשאי להתבטל מן המצוה כדי להלחם במלחמה כזו.
ותימה דכ"ע הא ס"ל העוסק במצוה פטור כו' כדאשכחן במשנה ה' פ"ב דברכות. וכן במשנה ג' פ"ז דיומא דאין מעבירים על המצות וכ"ש כשעוסק בה כבר. וא"כ אפילו במלחמת מצוה אינו רשאי להתבטל מהמצוה כו' דהא אחתן מחדרו לא קיימא פלוגתייהו כלל.
ויש לפרש דהכי קאמר וסובר דאין אדם רשאי להתבטל מן המצוה הבאה לידו כשהוא עוסק במלחמה זו מפני שכבר הוא עוסק במצוה ופטור מזו הבאה לידו. דבמלחמה זו לאו דמצוה היא ולפיכך לא יתבטל מהמצוה הבאה לידו."

אחר שהתוספות יום-טוב מקשה על הרב מברטנורא שלא יתכן לפרש שהסיבה שחתן אינו יוצא מחדרו למלחמת הרשות, הוא מטעם שהוא "עוסק במצוה" (שכן אם כך, מדוע שלא נאמר שהוא פטור גם ממלחמת מצוה מטעם "העוסק במצוה פטור מן המצוה"), מציע התוס' יו"ט להבין אחרת את דברי הרב מברטנורא, ולהסביר שהרב מברטנורא בעצם התכוון לאמירה הבאה:
ייתכן ואדם יחשוב שאם הוא עוסק במלחמת הרשות, הרי שאם תבוא לידו מצוה, הוא יהיה פטור מלקיים את אותה המצוה, שכן הוא עוסק במלחמה. אך לא! כיוון שזו רק מלחמת הרשות, הוא אינו רשאי להתבטל מלקיים את המצווה הבאה לידו.

 
עד כאן הסבר דברי התוספות יום-טוב, הנוגע לענייננו, ושוב ניתן להיווכח שלא עלה בדעתו דברי הבל כאלה שהעוסק במצוה פטור מלצאת למלחמת מצוה.

"תן להם רוח רביעית כדי שיברחו"

במלחמה על מדין, בסוף ספר במדבר, מתוארת המלחמה כך (במדבר פרק לא):

(ז) וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר:

המדרש בספרי מסביר מהו "כאשר צוה ה' את משה":

"הקיפוה מד' רוחותיה, ר' נתן אומר, נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו:"

מדרש ההלכה מביא שתי דעות כדי להסביר מהו ציווי ה' במלחמה זו - הדעה הראשונה היא שהקיפום מכל ארבע רוחותיה, והדעה השניה, דעת ר' נתן, שהקיפום רק משלוש רוחות. 

הרמב"ן על ספר המצוות מונה את המצוות "ששכח אותם הרב", כלומר מצוות שהרמב"ם לא מנה בתוך תרי"ג מצוות אך לדעת הרמב"ן יש למנותם. המצוה החמישית שיש להוסיף למנין המצוות לדעת הרמב"ן היא דעת ר' נתן (השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין):

"מצוה חמישית שנצטוינו כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה ובו עוד תקון שנפתח להם פתח שיברחו ולא יתחזקו לקראתינו שנ' (מטות לא) ויצבאו על מדין כאשר צוה י"י את משה ודרשו בספרי הקיפוה משלש רוחותיה ר' נתן אומר תן להם רוח רביעית שיברחו. ואין זו מצות שעה במדין אבל היא מצוה לדורות בכל מלחמת הרשות. וכן כתב הרב בחבורו הגדול בהלכות מלכים ומלחמותיהם (פ"ו ה"ז):"

 הרמב"ן מביא שני טעמים לצורך להשאיר רוח רביעית:

1. להתנהג בחמלה עם האויב
2. להשאיר לאויב פתח שלא יתחזקו לקראתנו

הרמב"ן מדגיש כי מצוה זו קיימת רק במלחמת הרשות.

הרמב"ם אמנם לא מונה מצווה זו בתרי"ג המצוות, אך הוא כן מזכיר אותה בספרו היד החזקה (רמב"ם הלכות מלכים פרק ו הלכה ז):

"כשצרין על עיר לתפשה, אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה, ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו, שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה מפי השמועה למדו שבכך צוהו."

נושאי כלי הרמב"ם הבינו, שבניגוד לרמב"ן, הרמב"ם אינו מבחין בדין זה בין מלחמת מצווה למלחמת רשות. המנחת חינוך מקשה על הרמב"ן כיצד הגיע למסקנה שדין נתינת הרוח הרביעית הוא רק במלחמת הרשות, הרי זה התחדש במלחמת מדין, עליה ציווה ה', ולכן לכאורה נכלל בגדר מלחמת מצווה (מנחת חינוך פרשת שופטים מצוה תקכז אות א):

"ומבואר כאן בר"מ דכשצרין על עיר אין מקיפין אותה מד' רוחות רק מג' רוחות ומניחין מקום לברוח והוא מהספרי וילפינן מן ויצבאו על מדין כאשר צוה ד' וכו' מפי השמועה למדו שבכך צוהו. והר"מ אינו מחלק בין מלחמת מצוה לרשות כיון דילפינן ממדין מנ"ל לחלק ובפרט מלחמת מדין הי' עפ"י ציווי השי"ת הו"ל גם כן מלחמת מצוה אף שהחי' מהם הטף ונשים גזה"כ הי' עכ"פ מנ"ל לחלק בין מלחמת מצוה לרשות ע"כ סתם הר"מ והרהמ"ח חילק דד"ז הוא במלחמת הרשות ובמלחמת מצוה מקיפין מכל צד ולא ידעתי מנ"ל זה וצ"ע:"

המשך חכמה מסביר שהרמב"ן והרמב"ם חלוקים איזה טעם הוא העיקרי, שבגללו יש להשאיר רוח רביעית. לדעת הרמב"ם הטעם העיקרי הוא כדי "שאם יקיפו אותם מכל צד, ומהתיאשם בחייהם כי יפלו ביד צר, יעמדו על נפשם בכל שארית כוחם ויוכלו לעשות חיל". ולדעת הרמב"ן העיקר הוא "לחוס על נפשם" של האויב (משך חכמה במדבר פרק לא פסוק ז):

"ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה. הרמב"ן בספר המצוות מנה מצות עשה הך דדריש בספרי "כאשר צוה ה' את משה", שלא הקיפו אותה מד' רוחותיה. וטעם פלוגתתם, דהרמב"ן סובר דכמו דהיה מצוה לבקש לשלום, כן היא מצוה לחוס על נפשם ולהניח להם איזה צד להציל נפשם, ולהניח צד אחד פנוי להיות להם מקום לברוח. אבל הרמב"ם סובר דהוא אופן מאופני המלחמה, היינו למוד בחוקות המלחמה, שאם יקיפו אותם מכל צד, ומהתיאשם בחייהם כי יפלו ביד צר, יעמדו על נפשם בכל שארית כוחם ויוכלו לעשות חיל, כאשר ידוע בקורות העתים, שכמה פעמים בא מגודל היאוש הנצוח הגדול. לא כן אם יהיה להם אופן להציל את נפשם, אז לא ישליכו את נפשותם מרחוק, ויברחו. ואם כן אין זה שייך למצוה. ולעניות דעתי נראה כהרמב"ם, דבזה אתי שפיר בספרי (לפסוק ה) "וימסרו מאלפי ישראל": מגיד הכתוב שהיו בני אדם צדיקים וכשרים, ומסרו נפשם על הדבר. ר' נתן אומר: אחרים מסרום 'איש פלוני כשר - יצא', ('איש פלוני צדיק - יצא למלחמה'). ואח"כ איתא "ויצבאו על מדין" - הקיפוה מד' רוחותיה [פירוש, דלטעמיה אזיל, דמסרו נפשם על הדבר והלכו במסירות נפש, לכן לא חששו לשום תחבולת מלחמה נימוסית]. ר' נתן אמר: נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו [פירוש, דלטעמיה אזיל, דהם לא רצו להלך, רק בעל כרחם נמסרו מאחרים, ואם כן לא רצו למסור נפשם ולהקיפם מד' רוחותיה]. וראיתי בספר המצוות להרמב"ן שהגירסא היתה לפניו "תן להם רוח רביעית"! לכן דריש זה למצוה. אבל גירסתנו "נתן" מחוור יותר, יעויין שם. וראה במלכים - ב, טו, טז: "אז יכה מנחם את תפסח ואת כל אשר בה (ואת גבולה מתרצה) כי לא פתח ויך (את כל ההרותיה בקע"). והבן ודייק בכל זה."

התורה תמימה בהערותיו מבאר שחז"ל הבינו שדין זה נלמד ע"י יהושע ממעשיו של משה, ובכך הוא מסביר מדוע גם הרמב"ם וגם הרמב"ן פסקו כר' נתן ולא כשיטה החולקת עליו - ש"הקיפוה מד' רוחותיה" (תורה תמימה הערות במדבר פרק לא הערה ט):

"ר"ל הניח מקום למי שירצה לברוח יברח. והרמב"ם בפ"ו ממלכים ה"ז כתב וז"ל, כשצרין על עיר לתפשה אין מקיפין אותה מארבעה רוחותיה אלא משלש רוחות ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו, שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה מפי השמועה למדו שבכך צוהו, והכ"מ הביא את הספרי מהסמ"ג והוא פלא. ולא נתבאר למה פסק הרמב"ם כר' נתן נגד חכמים, וגם לא נתבאר יפה הלשון מפי השמועה למדו שבכך צוהו איפה מרומזת שמועה זו, וגם מניין לו לר' נתן חידושו זה. ויתכן לומר שסמך על מ"ש בירושלמי שביעית פ"ו ה"א, שלש פרסטיניות [הודעות גלויות] שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ, ואחת מהן מי שרוצה להפנות [כלומר לברוח] יפנה, ע"כ, והנה אינו מבואר מניין למד יהושע כן, וצ"ל דלמד ממלחמת משה שעשה כן, הרי מוכח כדעת ר' נתן שהניחו מקום לברוח, ועל ברייתא זו סמך ר' נתן לחדש חידושו, ומכיון שסתם ברייתא כר"נ לכן פסק הרמב"ם כותיה, וזו היא גם כונת הלשון מפי השמועה למדו, כלומר מפי השמועה ממנהג יהושע למדו שכך נצטוה משה. ובטעם הפרצה מרוח רביעית י"ל משום דאם לא הניחו להם כל פתח להמלט היו לוחמים כולם כמתיאשים עד שארית כחותיהם, והיה קשה כבושם לפני ישראל, משא"כ אם יש מקום לנוס ולהמלט:"

 

האם אנו נמצאים במצב של מלחמת מצוה?

הבוקר פרסמו רבני בית הלל (שאני נמנה על שורותיהם) נייר עמדה בנושא גיוס בנות לשירות לאומי וצבאי. את נייר העמדה במלואו אפשר לקרוא כאן. העבודה על נייר העמדה התחיל בכנס שערך בית הלל בנושא לפני כמה חדשים (ראו כאן וכאן) והסתיים בשבועות האחרונים.
כפי שכתבתי הבוקר (בדף הפייסבוק שלי) אני צופה שיהיה עליהום לא פשוט על בית הלל בגלל נייר העמדה הזה. עם זאת, תחושתי היא שאין הרבה חידוש בדברים, מעבר לפרסומם, ושעל פיהם חיים חלקים נרחבים מהציבור הדתי לאומי כבר כמה דורות. אין בדברי אלה ביקורת על נייר העמדה, אלא קביעה שהסוגיא ההלכתית היא די ידועה וקשה להציג בה חידושים. כך נדמה לי לפחות.

אני בכל זאת רוצה להפנות את תשומת לבכם לנקודה אחת בנייר העמדה. כך נכתב בפרק הנקרא "מלחמת מצווה במדינת ישראל כיום":

ביחס למצב שבו אין לחימה פעילה, גלויה ומובהקת, ועיקר פעילות הצבא היא לשמור על הביטחון השוטף, התגלעה מחלוקת בין חברי בית המדרש ורבניו. היו שאמרו כי מניעת מלחמה איננה מלחמה וכל עוד אין פעילות יזומה מצד האויב המסכנת את המדינה, המצב לא יוגדר כמלחמת מצוה. היו שסברו כי מכיוון שהמלחמה בין ישראל לשכנותיה ולאויביה היושבים בתוכה לא הסתיימה, ואיומים ביטחוניים על אזרחי המדינה ומוסדותיה הם עניין שבשגרה, אנו נמצאים במצב של מלחמת מצווה.

מעבר לענין שאולי מישהו ימצא בכך שחברי בית המדרש של בית הלל לא הצליחו להגיע לעמק השווה בנושא זה, ועל כן החליטו לכתוב בפירוש שהדעות חלוקות בסוגיא, אני חושב שיש כאן שאלה שהיא באמת מעניינת ובעלת השלכות רבות.

כאמור, השאלה היא: איך מגדירים מבחינה הלכתית את מצב הבטחון השוטף כיום? כלומר, במצב היום-יומי של מדינת ישראל, שכולנו רגילים אליו, שבו חיילי המילואים אינם מגויסים, ומאידך אויבינו רק ממתינים לנצל רגע של גילוי חולשה כדי להשיג הישגים ביטחוניים - איך המצב הזה מוגדר הלכתית? האם זהו מלחמת מצוה שעליה אמרו חז"ל ש"אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" יוצאים למלחמה? והרי איננו חיים כך, ורובנו הולכים לעבודת יומם באופן סדיר. ומאידך, בודאי שאיננו נמצאים במלחמת רשות, שהרי אם הבחירה היתה בידינו בודאי היינו מעדיפים לכתת חרבותינו לאתים.

לשאלה זו השלכות מגוונות. מעבר להשלכות על שאלת גיוס נשים לצבא, הרי שאלה זו נושקת לשאלת ההתיחסות בכלל למצב בו מדינת ישראל נמצאת בו מבחינה מדינית. כך נדמה לי שמישהו בעל השקפת עולם פוליטית יותר שמאלית יעדיף לומר שאיננו נמצאים במצב של מלחמת מצוה, ומנגד בעלי השקפת העולם ימנית יותר יעדיפו להגדיר את המצב כמלחמת מצוה.

יתרה מזאת, נראה לי שהשאלה הזו היא חדשה. כוונתי לומר שבתקופה הקדומה, עת שהיה לעם ישראל צבא, לא היה מצב ביניים כמו היום שהמדינה למעשה נלחמת על קיומה מזה 66 שנה ומצד שני מצליחה לנהל חיים נורמלים ללא גיוס מילואים וכד'.
ביום זה, יום שחרור ירושלים, עלינו להודות לבורא עולם על החסד הגדול שעשה עמנו "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".