ביקורת ספרים: "התחדשות הנפש" מאת: ד"ר רועי הורן

ספרו של ד"ר רועי הורן, "התחדשות הנפש - צמיחה פוסט-טראומטית ממקורות החסידות" (גילוי נאות: יש לי היכרות מסוימת עם המחבר) הוא ספר ייחודי מאד, שקשה לי לחשוב על ספר אחר שניתן להשוות אותו אליו. לכאורה, הספר עוסק בנושא טיפולי, לא תורני במיוחד, של התמודדות עם פוסט-טראומה. אלא שהמחבר הוסיף טוויסט, ומנסה להראות לאורך הספר שהתהליך הטיפולי אותו הוא מתאר מתואר גם בתורות חסידיות. הוא אינו מסתפק בזה ואף מתבל את דבריו והילוכו בתורות החסידיות עם אסמכתאות גם מתורות רוחניות מהמזרח.

מצד אחד אני מניח שיהיו קוראים שהעיסוק בתורות החסידיות ירתיע אותם (יש להדגיש שמדובר לרוב בתורות עמוקות וקבליות מהדור הראשון והשני לחסידות). אני גם די בטוח שיהיו כאלה שמסוגלים לבלוע את תורות הבעש"ט ורבי נחמן אך לגמרי יורתעו מאיזה מהרישי.

מצד שני ריכוז הספר סביב דברי מורי החסידות ואף הבאת המובאות מהמזרח, מראה בחוש שלא מדובר באיזה תיאוריה טיפולית חדשה, אלא שהדברים טבועים עמוק בטבע האדם, וגדולי החסידות כמו גם מורי דתות המזרח שהתעמקו בהתבוננות במצבו הרוחני של האדם הבחינו בכך.

התיאוריה עליו סובב הספר הוא שיש בכוחו של אדם או ציבור שעבר ארוע טראומתי להיבנות מתוך אותו ארוע טראומתי ולצמוח מכך. לתהליך זה קוראים: צמיחה פוסט-טראומטית. כמו כל תהליך טיפולי, הצלחת התהליך אינה מובטחת, ומידת הצלחתו קשורה גם במידת היכולת של המטופל להתחבר לתהליך הטיפולי.

כך מתאר המחבר (עמ' 230):

"אם נתייחס למציאות של ישראל לאחר אסון שמחת תורה תשפ"ד, נאמר שהצורה בה נספר לעצמנו את הארועים הנוראיים שעברנו כיחידים, כמשפחה, כקהילה וכעם, תשפיע באופן דרמטי על צורת ההתמודדות שלנו, על הכוחות שנוכל לגייס כדי להתמודד עם האסון, ועל חוויית החיים שלנו בכלל. אמירות שנשמעו תדיר כמו 'כולנו פוסט-טראומטיים' אינן מקילות על המצב אלא מחמירות אותו. גם אם כוונותיהם טובות, למרבה הצער אנשים לא מודעים לכובד האחריות המוטלת על כתפיהם בשעה שהם 'מספרים את הסיפור' של מה שהיה. יש סיפור של תקווה הנותן כח להתמודד, ויש סיפור של תבוסה המשרה תחושה קשה של חוסר תוחלת. כך הדבר גם לגבי טקסטים, הצגות וסרטים העוסקים במלחמה. לכל אחד מסוכני הזיכרון יש אחריות רבה לבריאותו הנפשית של הציבור כולו."

המחבר ער לכך שבאקלים התקשורתי הקיים מדובר באמירות לא פשוטות לעיכול (עמ' 241):

"נראה שהפינוק, הביטחונות, וחוסר ההתמודדות עם קשיים בצורה אינטנסיבית הביאו את החברה [המערבית] לפסימיות קיצונית בכל הנוגע לצמיחה פוסט-טראומטית. זאת, על אף שהדבר, כאמור, מגובה הן במסורות עתיקות והן מבחינת המחקר האמפירי."

מלבד הביסוס התיאורטי שיש בספר, המחבר מתבל את דבריו בעדויות ותיאורים של אנשים שעברו את שלביה השונים של תהליך הצמיחה הפוסט-טראומטית. התיאורים החיים מוסיפים הרבה, ומלבד ההמחשה מאפשרים לקורא לרדת ממעלות התיאוריה והתורה החסידית חזרה להוויות העולם האמיתי.

לסיכום: ספר ייחודי, להרגשתי לא לכולם יהיה קל לקרוא אותו, אך בהחלט מניח בפני הציבור הישראלי בכללותו, ובפני ציבור המטפלים והמטופלים דרך סלולה לצאת מתוך משבר אל עבר צמיחה.