‏הצגת רשומות עם תוויות הרבנות הצבאית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הרבנות הצבאית. הצג את כל הרשומות

יום שני, 9 במרץ 2026

אודות קברים רקים ומנהגי אבילות

במקום שהרוגי מלכות עומדים אין כל בריה יכולה לעמוד. ונראה לי שגם במקום שהורי הרוגי מלכות עומדים, גם כן אין כל בריה יכולה לעמוד. לכן אני ניגש לנושא הזה בדחילו ורחימו, אך הוא נראה לי מספיק חשוב כדי שיתייחסו אליו.

לפני כשבועיים התפרסם במקור ראשון מאמר מפרי עטו של ד"ר שמחה גולדין, אביו של הדר הי"ד. כותרת המאמר היא: "לחשוב מחדש על קברים ריקים". 

בתמצית, קורא ד"ר גולדין לרבנות הצבאית לשנות מהרגלה לקבור חללי צה"ל גם אם הגופה חסרה, ולהימנע מלהדריך את המשפחה לנהוג במנהגי אבילות בטרם הובאו עצמות החלל לקבר ישראל. 

נסביר מעט, עד כמה שידי מגעת מלהבין את הסיטואציה. במקרה ונהרג חייל צה"ל וגופו נחטפה בידי מחבלים, על הרבנות הצבאית האחריות לקבוע אם החייל הוא בין החיים או לא. הנפקא מינה היא בעיקר אם החייל היה נשוי, אך במהלך השנים התקבעה הנוהג שהרבנות הצבאית מקבלת החלטה גם עבור חיילים לא נשואים. כיצד יכולה הרבנות הצבאית לקבוע אם החייל בין החיים או לא? ובכן, יש כמה מדדים. אך לענייננו המדד החשוב הוא שאם נמצא כמות דם של החייל, שאדם לא מסוגל לחיות עם איבוד כזה של דם, או שנמצא איבר חיוני, שאדם לא מסוגל לחיות ללא איבר כזה, הרי שניתן לקבוע שהחייל איננו בין החיים. 

במקרה כזה, שנמצא איבר חיוני, מה יעשו עם האיבר לאחר שהוא נבדק ונקבע מה שנקבע? ברור שיקברו אותו. 

עד לכאן, נדמה לי שאין מחלוקת, ואני מקווה שההבנה של המציאות כפי שתיארתי היא אכן נכונה. 

בשנים האחרונות, במקרים שהמוות נקבע על בסיס איבר חיוני, ונדמה לי שגם במציאת כמות דם, היתה הרבנות הצבאית מודיעה למשפחה שאמנם רוב גופת החלל הוא חטוף, אך יש מה לקבור. לאור זאת, הרבנות הצבאית היתה מורה למשפחה לערוך לוויה ולאחר הלויה לנהוג מנהגי אבילות כנהוג. 

כנגד ההוראה הזאת של הרבנות יוצא ד"ר שמחה גולדין. לדעתו, וכך הוא מנסה להציג גם את חכמת הדורות של חכמי ההלכה, אין זה מוצדק לעשות לוויה ל"קבר ריק", ואין זה נכון להורות למשפחות לנהוג מנהגי אבילות. לדבריו:

"המסקנה הקשה שהגעתי אליה היא שההכוונה של הרבנות הצבאית אינה עולה בקנה אחד עם חוכמת הדורות היהודית, עם ההלכה הקבועה והמתפתחת. במשך שנים, כשהעמקתי בלימוד יותר ויותר, הבנתי כמה חשוב להעמיד את הציבור על הטעות הקשה הזו"

[עלי להדגיש, שאינני בטוח כיצד מורה הרבנות הצבאית לענין מנהגי אבילות במקרה שאין כלל חלקים מהגופה, ואין כלל הלוויה, וקביעת המוות נעשתה על בסיס מידעים מודיעינים ואחרים. כפי שנראה בהמשך, אני לא מצפה שהדין יהיה שונה.]

נפרוס את דברי הפוסקים העיקריים בסוגיא.

הדיון מתחיל ממסכת שמחות (פרק ב):

"הרוגי מלכות אין מונעין מהן כל דבר, מאימתי מתחילין להן למנות, משעה שנתיאשו מלשאול אבל לא מלגנוב."

במקרה שגופת הרוג מלכות נמצא בידי המלכות, "משעה שנתיאשו מלשאול", כלומר, שקרובי ההרוג נתיאשו שהמלך יחזיר להם את הגופה, גם אם לא נתייאשו מלגנוב את הגופה ולהביאה לקבר ישראל, הרי הם מתחילין "למנות" שבעה ושלושים. 

הדברים הובאו גם בדברי הרמב"ם (הלכות אבל פרק א):

"הרוגי מלכות שאין מניחין אותן להקבר מאימתי מתחילין להתאבל עליהן ולספור שבעה ושלשים משיתיאשו לשאול למלך לקברן, אף על פי שלא נתיאשו מלגנוב אותן."

 וכך גם בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות אבילות סימן שעה):

"הרוגי מלכות שאין מניחים אותם ליקבר, מאימתי מתחילין להתאבל עליהם ולמנות ז' ושלשים, משנתיאשו לשאול למלך לקברן, אף על פי שלא נתיאשו מלגנוב אותם."

הדברים הם פשוטים. במקרים שבהם נתקלנו בשנים האחרונות, כל עוד המשפחה התייאשה מלצפות שמחבלי החמאס יחזירו מיוזמתם את הגופה, הרי שעליהם להתחיל במנהגי אבילות. וזאת, גם אם המשפחה לא התיאשה מכך שידו הארוכה של צה"ל תגיע לחלל ותבאהו חזרה לגבולות הארץ (שזה להבנתי בכלל "לא נתיאשו מלגנוב אותם"). 

אם אני מבין נכון את טענתו של ד"ר גולדין, הרי שהוא סבור שכיוון שהמשפחה לא התיאשה מלהביא את החלל לקבר ישראל אזי אין מקום לנהוג מנהגי אבילות. ויתרה מכך, הוא תולה את ההסכמה של המשפחה לנהוג במנהגי אבילות סוג של מודעה לממשלה שגם הם יכולים להתייאש. אני חייב לומר שלא הבנתי כיצד הוא מוצא אסמכתא לדבריו במקורות, ועם תחושותיו אינני יכול להתווכח, כפי שפתחתי את דבריי. 

המסקנה שלי, לאור ההבנה שלי את מקורות ההלכה לאורך הדורות, היא שהרבנות נוהגת נכון שהיא מורה למשפחות לקיים מנהגי אבילות, לאחר שהיא קבעה את מותו של חלל. לעניין השאלה אם מוצדק או לא מוצדק לערוך טקס לוויה כשרוב גופת החלל חסרה, אין לי דעה בנושא. הסברא שלי אומרת שגם אם רוב גופת החלל חסרה, והקבר למעשה ריק, עדיין עדיף שתהיה למשפחה מצבה. כך נראה לי. 

אסיים בתפילה שהדיון הזה יישאר להלכה ולא למעשה. 

יום שבת, 23 בספטמבר 2023

במלואת יובל למלחמת יום הכיפורים

בגליון המעיין, תשרי תשפ"ד, יש מספר מאמרים לציון יובל שנים למלחמת יום הכיפורים. אני מבקש להביא לידיעתכם שלושה מהמאמרים שנגעו בי.

  1. הודאה על מלחמת יום כיפור – סיפור אישי ובירור הלכתי / הרב זאב ויטמן
  2. זיכרונות ובירורי הלכה סביב מלחמת יום הכיפורים / הרב (סא"ל מיל.) יהושע בן-מאיר
  3. דיונים הלכתיים מתקופת מלחמת יום הכיפורים / הרב ד"ר (סא"ל מיל.) מרדכי הלפרין
במאמרו של הרב ויטמן הוא מתאר כיצד מצא את עצמו אל מול פני המלחמה בחזית רמת הגולן ביום הכיפורים תשל"ד, הגם שכלל לא היה מגויס, והיחידה שלו באותו זמן הוקפץ לחזית הדרום בסיני. הוא מתאר את ניסי הניסים שעבר וכיצד הצליח להיחלץ משם בחיים. לאחר שהגיע הביתה ביום השלישי למלחמה, ביום שני בצהריים, הוא מתאר כך את המפגש עם אביו (הציטוט הוא מההספד שנשא על אביו):

"אני זוכר היטב את החיבוק העז ואת הדמעות ששטפו את עיניך כשנפגשנו. "ראות פניך לא פיללתי" - הרגשתי שאתה משחזר את הרגשתו של יעקב אבינו כשנודע לו שיוסף בנו חי. מיד לאחר ההתרגשות הגדולה שבפגישתנו כל מה שביקשתי היה לישון כמה שעות. אמרתי לך ולאמא שמחר בבוקר אצא ליחידת השריון שלי - אליה לא יכולתי להגיע ביום כיפור מכיוון שהיינו נצורים ברמת הגולן.

לא אשכח את תדהמתך הגדולה על כך שאני מתכוון להישאר בבית מספר שעות בטרם אסע ליחידת השריון שלי. "הייתכן?!" אמרת. "יש מלחמה! קיבלת צו 8 לגיוס מיידי! איך ייתכן שאינך יוצא מיד ליחידה?!" ממש כמו אברהם אבינו האומר 'הנני' כשהקב"ה מצווה עליו להעלות את בנו האהוב והיחיד לעולה, גם אתה לא חשבת על עצמך ולא על כל הימים הקשים שעברו עליך ועל אמא, ולא על הסכנה הגדולה בה אני הייתי נתון עד לפני מספר שעות, ולא על הסכנות אליהם אני נשלח כעת."

במאמר של מו"ר הרב יהושע בן-מאיר הוא מתאר כיצד כרב יחסית צעיר היה צריך לקבל החלטות הרות גורל. הדברים כתובים בנימה מאד אישית והם מרגשים מאד. כך הוא מתאר את המפגש שלו עם מורו הגרש"ז אוירבך לאחר שהשתחרר ובא לשאול אותו אם פעל נכון כשהורה לפנות חללים תוך חילול יו"ט (חג ראשון של סוכות):

"בשבוע השני של חודש מרחשון, כשבועיים לאחר פינוי החללים ביו"ט ראשון של סוכות, לאחר הפסקת האש שנקבעה לכ"ח תשרי תשל"ד [אם כי היא לא נשמרה לגמרי], יצאתי בפעם הראשונה מתחילת המלחמה הביתה. בהתאם להבטחתי, עברתי דרך ביתו של מו"ר הגרש"ז אוירבך זצ"ל. היה כבר מאוחר בלילה, והגרשז"א כבר הלך לישון, אך הוא יצא אליי וישבנו בחדרו. סיפרתי לו את כל סיפור המעשה, ושאלתי אותו אם בנסיבות אלו מותר היה לי לנסוע בחג.

הרב אמר לי: 'אתה שואל שאלה של עם הארץ. השאלה היא אם מותר היה לך להכניס את עצמך ואת החיילים למקום סכנה שיש בו הפגזות, שהרי אתה בעצמך מספר ששני חיילים שלך נפצעו. אם מותר היה לך להיכנס למקום סכנה כדי לחלץ חללים, ק"ו שמותר לך לפנות אותם בשבת וחג, שהרי הסכנה דוחה שבת'. אמרתי 'טוב, אז האם מותר היה להיכנס למקום סכנה לצורך פינוי חללים?' הרב האריך בתשובה שמותר. הוא אמר שהוא שמע שהרב גורן התיר במלחמת ההתשה לשלוח חיילי רב"צ להכשיר את המעוזים לפסח, למרות שהייתה סכנה והיו חיילים שנהרגו, ולמרות שלחלק מהחיילים במעוזים ההכשרה לא הייתה נחוצה, ולחלקם אף לא הייתה רצויה. אך לדבריו הרב גורן צדק, כי העובדה שהרבנות הצבאית מפעילה את סמכותה ואוסרת גם להם את השימוש בחמץ בפסח, מעניקה להם את התחושה שהם חלק מהמערכת, ממדינת ישראל, והם שותפים אפילו להגבלות של הרבנות, ובסופו של דבר זה משפיע ומחזק אותם מורלית. לדבריו אין ספק שפינוי התאג"ד והטנקים מהחללים היה פיקוח נפש. אך גם הפגיעה המורלית בחיילים שרואים שאם הם יפלו חללים הם ישכבו בצד הכביש ואף אחד לא יטפל בהם הוא גורם חשוב ברוח הלחימה, ולכן מהווה פיקוח נפש.

סיפרתי לו שלא התרתי לאנשי היק"פ לעשות רישומים על החללים שפינו. הרב מאוד התלבט, והסביר שלדעתו בסוף המלחמה, למרות שיש הרבה חללים, חזקה על המת שישתכח מהלב. אבל הנעדרים יהיו בעיה שתמשיך להציק לאורך הרבה זמן [לאחר שנים הבנתי שבדבריו אלו רואים בעליל את אמיתת דברי חז"ל שחכם עדיף מנביא]. כמו כן, כשחייל חושש שאם ייפול במלחמה אשתו תישאר עגונה, ולא יורידו את יורשיו לנכסיו וכדומה – תפגע באופן חמור הנכונות שלו להסתכן. חז"ל התירו דברים רבים מכוח 'שלא להכשילם לעתיד לבוא', ולדעתו אין מכשילם לעתיד לבוא גדול מזה [דברים אלו אמר לי הגרש"ז אוירבך אף שלעניין חזרת רופא בשבת לא התיר איסורי תורה מכוח שלא להכשילם לעתיד לבוא!].

אמרתי לו 'אם כן הרב אומר שמותר גם לעשות בשבת רישומים בשינוי (ביד שמאל וכדומה) כדי שנוכל לזהות את מי שמפנים בשבת?' הרב אמר לי 'אני אומר? מי אני שאומר! צריך אחרי המלחמה לכנס את כל הרבנים והדיינים בבנייני האומה, ושם כולם ידונו ויפסקו בעניין. שם אני אומָר את דעתי להתיר. אבל דבר כזה אני לא יכול לבד להתיר!' אמרתי לו: 'ועד שיעשו את הכנס הזה בבניני האומה, מה לעשות עד אז?' והוא ענה לי 'עד אז לעשות כמו הכלל בהלכה "והשואל הרי זה שופך דמים"!'"
גם המאמר של הרב מרדכי הלפרין, ידיד נפשו של הרב בן-מאיר, מתאר את קורותיו ואת ההתמודדויות שלו בזמן המלחמה. הנה קטע שנהניתי ממנו באופן מיוחד, העוסק ב"ישיבת גושן", הלא היא הישיבה שהקים הרב הלפרין מערבית לתעלת סואץ (!):

"בין חיילי היק"פ היה איש מילואים מתנדב בשם אביגדר נבנצל, רב העיר העתיקה ירושלים, ותלמידו המובהק של מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל. הגאון ר' אביגדר נבנצל עדיין לא הגיע אז לעשור החמישי של חייו, אבל היה כבר ת"ח מופלג וידוע. לשמחתנו הוא הסכים להתנדב גם להרביץ תורה בישיבת גושן, כדי שנוכל אנו ותלמידינו ללמוד ממנו ככל שנוכל. בנוסף, הרב נבנצל נסע ליחידות סמוכות שהיו בכוננות ולכן לא יכלו להגיע לישיבה, ומסר שיעורים לפני עשרות חיילי מילואים בני תורה.

הגר"א נבנצל ענה על שאלותינו ולימד אותנו את דבר ה' זו הלכה. אך מדבר אחד הוא נמנע בעקביות: הרב נבנצל לא היה מוכן לפסוק הלכה בשום פנים ואופן. לדעתו, לראש ישיבת גושן היה מעמד של 'מרא דאתרא', ואסור לו, לרב נבנצל, להורות במקומו של מרא דאתרא. הדבר הגיע לידי כך, שכאשר נשאלתי שאלה הלכתית עליה לא הייתה בידי תשובה, שלחתי את השואל לר' אביגדר, אך הוא סירב לפסוק לשואל. גם כשניגשתי עם השואל לר' אביגדר הוא לא היה מוכן לפסוק, וטען שאיני רשאי למחול על כבודי. כדי לצאת מה'פְּלוֹנְטֵר' ביקשתי מר' אביגדר: "אינני יודע את ההלכה בעניין זה. אנא למדני, שהרי אין שום איסור ללמד תורה גם אם התלמיד מוגדר כמרא דאתרא"... הרב נבנצל נענה, ופרס לפנינו את הדין על מקורותיו. כשהרב סיים, אמרתי לשואל שהיה איתנו: "שמעת את מה שלימד כאן הרב נבנצל? זו ההלכה וכך תעשה".

שנה אחר כך ירדתי לסיני לבקר את תלמידיי מישיבת הגולן שהתאמנו שם. שמעתי מהם את המשך הסיפור:

'לפני שבוע, הגיע אלינו הרב אביגדר נבנצל. הוא לימד אותנו את פסק ההלכה שפסקת בישיבת גושן במצרים.'    

זה היה אותו פסק הלכה עליו 'הוריתי' בישיבת גושן אחרי שלמדנו את הדין מהרב נבנצל. הרב נבנצל סבר להלכה שאמנם הוא לימד, אך את ההוראה ההלכתית פסק אז ראש הישיבה... קיבלנו גם שיעור כפול בהלכה, וגם שיעור בענוות אמת."

מלבד שלושת המאמרים הללו, אני ממליץ מאד לשמוע את תיאורו של זבולון אורלב על קורותיו בזמן המלחמה, עליהם זכה בעיטור המופת:



יום רביעי, 11 בינואר 2017

היוצאים להציל בשבת - נספח: מודיעי נפגעים

ליתר הסדרה:
היוצאים להציל בשבת - חלק א'
היוצאים להציל בשבת - חלק ב'
היוצאים להציל בשבת - חלק ג'
היוצאים להציל בשבת - חלק ד'

יש בצה"ל מחלקה שתפקידה להודיע למשפחות אודות נפגעים ל"ע. כשנודע לצה"ל על פציעה או נפילה של חייל, תפקידה של מחלקת המודיעים להזעיק צוות שכולל אנשים מנוסים, אנשי רפואה ורפואת הנפש, שתפקידם להגיע כמה שיותר מהר לבני משפחתו של החייל שנפל ולהודיע להם בצורה מבוקרת את אשר ארע לבנם.
לאחר שבטור הקודם בנושא "היוצאים להציל בשבת" סיכמתי את הנהוג אצל בעלי תפקידים שונים הצריכים לפעול בשבת, הפעם נעסוק בפעולתם של מודיעי הנפגעים בשבת. הדברים נכתבים כאן כדיון תאורטי בלבד, ובשאלות הנוגעות למעשה יש לפנות למי שמתפקידו מכיר היטב את המציאות הצבאית - לרבנות הצבאית.

השאלה הראשונה שיש לברר היא, האם מודיעי הנפגעים הם בגדר היוצאים להציל? האם ניתן להגדיר את אותם מודיעי נפגעים כעוסקים בפיקוח נפש?

המטרה של מחלקת מודיעי הנפגעים בצה"ל הוא לודא שהידיעה בדבר נפילתו של בן משפחה יגיע לקרוביו באופן מבוקר ומוסמך. מודיעי הנפגעים יכולים להעניק טיפול רפואי ונפשי ראשוני אם הם רואים שהדבר נצרך. יתרה מכך, הורה ששולח את ילדו לשרת בצה"ל יודע שאם ח"ו יקרה משהו לחייל שלו אזי הוא יקבל הודעה מסודרת, והוא אינו צריך לחיות בחרדה שמא ארע משהו לקרובו והוא לא יודע מזה.
בנוסף, ישנה סטטיסטיקה המראה שהסיכוי שבמשפחה שכולה יתרחש מוות נוסף מסיבות של התאבדות, מצב נפשי ורפואי ירוד וכד', הן גבוהות מאשר בשאר האוכלוסיה. ישנה אמונה שע"י עטיפת המשפחה מרגע ההודעה במעטפת תומכת תקטין את הסטטיסטיקה הזאת. אני קורא לזה אמונה, משום שלא ידוע לי על נתונים המוכיחים את התועלת הזאת לכאן או לכאן. (דברים אלו שמעתי מפי אדם שעסק רבות בתחום).

יש להדגיש, שכיום בעידן שמועות הווטסאפ נראה שתפקידם של מודיעי הנפגעים הפך להיות נחוץ יותר ולחוץ יותר, על מנת לודא שההודעה המסודרת מגיעה למשפחה במהירות גבוהה מזו של השמועות. כמו כן, ההיגיון אומר שככל שמקבלי ההודעה נמצאים בגיל מתקדם יותר, ובמצב רפואי רעוע יותר, כך גדלה נחיצות עבודתם של מודיעי הנפגעים.

נשוב עתה לשאלה שלנו, האם פעולתם של מודיעי הנפגעים נחשבת פיקוח נפש?
בטורים הקודמים ראינו את דבריו של הרב שאול ישראלי אודות "פיקוח נפש ציבורי". הרב ישראלי כותב שכשדנים במערכות ציבוריות ישנם דברים המוגדרים ספק פיקוח נפש, הגם שאין לפנינו חולה ולא ניתן להצביע באצבע על מי שעלול להיפגע מאותו פיקוח נפש. אך כיוון שהמבט הוא על מספרים גדולים באוכלוסיה סביר להניח שיהיה מי שייפגע, ולכן הדבר יוגדר כפיקוח נפש.
גם אחרי דבריו של הרב שאול ישראלי נראה שנותרה השאלה: מה הגבול הנכון לדבריו?

בחוברת העוסקת בטיפול בחללים בשבת, מפרטת הרבנות הצבאית את האופן בו יש לפעול במקרה של הודעה למשפחות נפגעים בשבת. הנה העמודים הרלוונטיים (קישור):



הרבנות הצבאית מסיקה שמכיוון שלא לגמרי ברור שיש כאן פיקוח נפש, אזי יש לעשות שימוש בנהג גוי. בפועל, מחלקת מודיעי הנפגעים אינה כפופה לרבנות הצבאית והם לא פועלים על פי הוראותיה. יתרה מכך, המחלקה מפעילה אנשי מילואים השייכים למחלקה וגרים בקרבת מקום למשפחות הנפגעים. בחלק לא מבוטל מהמקומות קשה מאד לחייל המוקפץ בשבת להודיע למשפחות נפגעים למצוא נהג גוי שיסיע אותו למשימה.

כאמור, אינני יודע להכריע בשאלה האם יש כאן פיקוח נפש המתיר חילול שבת מהתורה (כדאי להזכיר כאן מאמר שהתפרסם לאחרונה של הרב אודי שוורץ מהרבנות הצבאית על עוד מקרים שמעמדם כפיקוח נפש מוטל בספק). עם זאת, ברור לי שדבריו של הרב משה פיינשטיין אודות "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא" קיימים כאן. כלומר, באם נגדיר את המציאות הזאת כפיקוח נפש, אזי אם לא נתיר למודיע גם לשוב לביתו בגמר ההודעה אזי הוא פשוט יימנע מלהיות אחד ממודיעי הנפגעים.

[כדאי להעיר שבהערת שוליים 10 לעיל מובא פסק האגרות משה שלפי הנאמר בהערה התייחס לחום של 37.9 כספק פיקוח נפש. בפועל מה שכתוב באגרות משה הוא זה (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קכט):
וסתם בני אדם חוששין כשהוא קרוב למדת מאה ושנים שהוא חם ביותר ולכן על מדה זו מחללין ואין רשאין להחמיר. ואם אחד חושש גם בקרוב למאה ואחד ורוצה שיחללו עליו נמי מחללין דלא גרע ממכה שאינה של חלל שאם החולה אמר שצריך לחלול שמחללין. ובתינוק שאין שייך זה אם רואין שמצטער ביותר וכדומה לזה מה שניכר שהוא חולה אף שהחום הוא קטן רק יותר ממאה מחללין. סוף דבר אם רק לא ברור להו להחשיב שהוא מעט חום מחללין. 
הרב משה פיינשטיין דיבר על 101-102 מעלות פרנהייט. בהמרה למעלות צלסיוס מדובר בערך על 38.5 מעלות.]

יום ראשון, 1 בינואר 2017

היוצאים להציל בשבת - חלק ד'

חלקים קודמים: 
היוצאים להציל בשבת - חלק א'
היוצאים להציל בשבת - חלק ב'
היוצאים להציל בשבת - חלק ג'

בחלק זה, לאחר שראינו באריכות את הדיונים במרכזיים בסוגיא, אני מבקש לסכם את הדברים להלכה (להלכה למעשה יש להתייעץ עם פוסק ולא להסתמך על הדברים המתפרסמים באתר זה).

היוצאים להציל - אנשי צבא
ככל הידוע לי, מקובל ברבנות הצבאית, מאז תקופת הרב גורן, להורות שחיילים בסדיר או בקבע אינם חוזרים לביתם בשבת, אלא לכל היותר כשחוזרים מפעילות חוזרים לבסיס. וגם החזרה לבסיס אינה פשוטה, ואם יש מקום קרוב יותר בו אפשר לשהות וזה לא פוגע במבצעיות יש להעדיף את המקום הקרוב.
כך כותב הרבצ"ר הרב איל קרים בתשובה בספרו קשרי מלחמה (קישור). ואף על פי כן, יש מקרים יוצאי דופן בהם מתירים לחיילים (בדר"כ בקבע) שהוקפצו מביתם בשבת לחזור לביתם. ראו לדוגמא בתשובה זו. הרבצ"ר הרב קרים כתב בהקדמה לספרו את הדברים הבאים על סוגיית היוצאים להציל (הציטוט מכאן):
ברור שלא ניתן לכתוב בספר פסק המתיר את החזרה בשבת ללא סייגים, משום שהדבר יגרום לאנשים לדמות מילתא למילתא, וכולם יתחילו לנסוע בשבת גם כשאסור ... מאידך, לא ניתן לכתוב בספר פסק הלכה כוללני האוסר את החזרה בשבת, משום שישנם מקרים חריגים, שבהם יש להקל ולהתיר. לאחר שהתייעצתי עם שלושה רבנים מפוסקי דורנו, התנבאו שלושתם בסיגנון אחד, שיש לכתוב בגוף התשובה בספר "יעשה שאלת חכם".

היוצאים להציל - אנשי רפואה
לגבי אנשי רפואה שהוקפצו בשבת ראינו את מחלוקת הרב שלמה זלמן אוירבך (שהתיר חזרה ע"י גוי) והרב משה פיינשטיין (שהתיר חזרה ע"י יהודי). יש מי שרצה לומר שהתירו של הגר"מ פיינשטיין הוא רק בנוגע למי שהוקפץ בשבת, ולא למי שיוצא למשמרת שלו. בעיני, קשה לומר זאת. כל עוד היציאה היא בגדר "היוצא להציל", ונדמה לי שרופא/אחות היוצאים למשמרתם הם אכן בגדר "היוצאים להציל", הרי שחילוקו של האג"מ חל לגביהם: שאם זו הצלה שקצובה מראש בזמן הרי שיש להתיר לחזור גם באיסורי תורה משום "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא".
בפועל, בבתי החולים הדתיים בארץ, דואגים לנהגים גויים שיסיעו את אנשי הרפואה בסיום משמרתם. בבתי חולים לא דתיים, עד כמה שידוע לי, הדבר פחות נפוץ. שמעתי על רב אחד המרכזים הרפואיים הגדולים בארץ שמתיר לאחיות לחזור ברכב בשבת.

היוצאים להציל - אנשי משטרה
לנושא "היוצאים להציל בשבת" הגענו בעקבות מאמרו של הרב רמי ברכיהו, שהתמנה לאחרונה לכהונת רב המשטרה. במאמר המדובר, הולך הרב ברכיהו בעקבות הרב שאול ישראלי הרואה בפעילות המשטרה בשבת חלק מגדר "פיקוח נפש ציבורי". לכן, גם סיור של ניידת ברחובות השכונה היא מותרת בשבת, הגם שאיננו יודעים להצביע על "חולה לפנינו", או על הפיקוח-נפש הספציפי הקיים. בנוסף, מחלק הרב ברכיהו בין פעילות חיילים בצבא, שמקובל שהם נמצאים בבסיס, גם כשהם לא במשמרת וזה חלק מהכשירות המבצעית של הצבא, לבין פעילות השוטר שאין שום סיבה מבצעית שיהיה נוכח בתחנת המשטרה אם הוא אינו במשמרת. לכן, מסיק הרב ברכיהו:
גישה הלכתית זו של הרב רמי ברכיהו, שהצגנו באריכות בחלקים השונים של טורי "היוצאים להציל בשבת", ככל הידוע לי הינה גישה חדשה ברבנות המשטרתית. עד כה, גישת רבנות המשטרה היתה קרובה לגישה שהציג הרב הרצוג בתשובתו. כלומר, שכדי להתיר פעילות משטרתית בשבת יש לדעת מה חשש פיקוח-הנפש הקיים, ובמקרה שלא ידוע על פיקוח נפש ממשי הרי שפעילות זו אסורה בשבת. העובדה שבפועל המשטרה לא פעלה עפ"י גישה זו, לא הפריעה לרבנים שונים במשטרה לדבוק בה ולמעשה להורות לשוטרים דתיים שהפעילות שהם מבצעים בשבת הינה אסורה. כניסתו לתפקיד של הרב רמי ברכיהו הוא שינוי כיוון בפסיקה ההלכתית בנושא זה. עדיין, אין היתר הלכתי גורף לכל פעילות שהיא של המשטרה, אך הנחת התשתית לפעילות סדירה של המשטרה בשבת היא אבן יסוד בדרך למשטרה יהודית במדינה יהודית. 

יום רביעי, 26 בפברואר 2014

אחריות הרב הצבאי לשמירת המצוות של חייליו

כבר הזכרתי שאני עסוק כעת בספרו החדש של הרב רא"ם הכהן, ראש ישיבת ורב היישוב עתניאל, שו"ת בדי הארון - תשובות בנושאי השעה. הכרך שבו אני אוחז מוקדש כולו לנושא פיקוח נפש ועוסק בשאלות של הגורמים הקשורים לפיקוח נפש: צבא, כוחות הצלה, בריאות הנפש וכד'.

אחת השאלות המעניינות בספר עוסק ב"תפקידו של הרב הצבאי במערך הלוחם" (סימן ו' בספר - ניתן לקריאה כאן). הסימן פותח בשאלה:
האם הרב הצבאי מהווה חלק ממפקדת היחידה, וממילא הימצאותו בזירה הכרחית מעצם היותו חלק ממערך הלחימה, או שמא הרב הצבאי נושא בתפקיד מנהלתי בלבד ואינו אמור לעסוק בדברים שיש בהם פיקוח נפש? 
על השאלה הזו, ממהר המחבר לענות:
לענ"ד ההכרעה צריכה להיות ברורה - הרב הצבאי הינו חלק ממערכת הפיקוד. 
לאחר מכן, ומתוך ההנחה הזו, עובר המחבר לעסוק בשאלת "נשיאת טלפון נייד בשבת ע"י רב צבאי". הדיון בשאלה זו נסובה כמעט כולה בשאלה האם אומרים לו לאדם לעבור על איסור קל בשביל למנוע ממישהו אחר לעבור על איסור חמור. המחבר מביא את דעות השונות של הראשונים מתי יש לעבור על איסור קל כדי להציל את האחר מאיסור חמור: דעה א' כאשר מוטלת אחריות על האדם. דעה ב' כאשר עוד לא נעשתה העבירה החמורה. דעה ג' כאשר החטא החמור נעשה בשוגג. דעה ד' שלא אומרים לאדם לחטוא כדי להציל את חבירו, אך הוא רשאי לעשות זאת.

מכיוון שלדעת המחבר השימוש בטלפון הנייד בשבת הינו רק איסור דרבנן (ואולי אף אסור רק מדין עובדין דחול), אזי מכיוון שהרב הצבאי אחראי לחיילים ביחידה שלו, שבודאי אינם מעוניינים לעבור על האיסור החמור, ובודאי בכוחו של הרב למנוע את האיסור, לכן חובה על הרב הצבאי להצטייד בטלפון נייד אף בשבת כדי שהוא יוכל להיות בסוד העניינים בזמן אמת.
לא רק זה, אלא שאף מותר לחיילים להתקשר לרב ולהתייעץ בו בשבת.

עד כאן בקצירת האומר סיכום על הדיון בשאלה ע"י הרב רא"ם הכהן בספר. אני חושב שאין צורך להאריך ולהסביר את החידוש שבדברים.

אני מבקש להעיר שתי הערות על הדברים:
א. אני חושב שלא ניתן להכחיש שהרב אינו יכול להתנהל ככל איש מפקדה אחר ביחידה לוחמת. אתן דוגמא אחת: אם יש מוצב שיש שם בעיה של קשר, אני מניח שגם אם לא מדובר במוצב שיש בו פיקוח נפש מיידי, בכל זאת הפסיקה המקובלת בהלכות צבא יתירו לאיש הקשר להגיע בשבת לתקן את הקשר במוצב. אבל, מה היה קורה אם היתה מתגלה באותו מוצב פסול בספר התורה בשבת? האם היינו מתירים לרב הצבאי להגיע למוצב ולהביא ספר תורה כשר? ברור שלא! הצבא צריך להתנהל בשבת כמעט כביום חול, כי ברגע שעל כל פעולה קטנה ישאלו אם זה נחוץ דווקא בשבת, עלולים להגיע לפיקוח נפש (כך מקובל לומר בשם הגרש"ז אוירבך. סימן ז' בספר העוסק בשאלה "חילול שבת לשמירה על הוראות בטיחות" נוגע בעניין זה גם כן). אך ברור, כפי שהמחשתי בדוגמא דלעיל, שהרב הצבאי אינו יכול להתנהל בשבת כביום חול.
ב. הרב רא"ם מאריך לדון בשאלה האם אומרים לו לאדם לעבור על איסור קל כדי למנוע מאדם אחר לעבור על איסור חמור. הוא אמנם מתייחס בקצרה לשאלה האם השימוש בטלפון הנייד הוא איסור קל או חמור (אגב, הוא דן בנושא של דיבור בטלפון, אך לא מתייחס לכתיבת הודעות טקסט בשבת, דבר שאולי עלול להיות חמור מדיבור, מדין כותב), אך לגמרי נעדר מהתשובה הדיון האם יש כאן איסור חמור מצד החיילים. החיילים, הטועים בדין, סבורים שהם פועלים בהיתר של פיקוח נפש. ברי לי שהם לא חייבים חטאת על מעשיהם (אשמח לדעת אם יש חולקים עלי). אז מדוע זה נחשב לאיסור חמור? אמנם, הרב רא"ם מזכיר פעם או פעמיים בתשובה שיש לפעמים בביצוע פעולות מסוימות בשבת משום חילול השם. אך אם הבעיה זו אכן חשש חילול השם, אז צריך לסייג את התשובה וההיתר לחיילים להתקשר לרב הצבאי דווקא למקרים בהם יש חשש חילול השם.
כנלענ"ד.

יום ראשון, 22 ביולי 2012

הרבנות הצבאית - עם הפנים קדימה

לפני כשבוע התקיימה פגישה בין ראשי הרבנות הצבאית לבין ראשי ישיבות הסדר. סיכום של הפגישה הגיע לידי, ולקטתי ממנו את הדברים שחשבתי שיעניינו את ציבור המשרתים בסדיר, בקבע ובמילואים. 

ענף כשרות
מטרתנו לתת את הכשרות הגבוהה ביותר

רכש חומרי הגלם:
בשר ועופות - לפחות ברמת כשרות של רבנות מהדרין, על פי הגדרות הרבנות הראשית ל"מהדרין" (לא לפי מה שכתוב על ההכשר "מהדרין", שזה יכול להיות חסר משמעות).
חייל שיבקש רמה גבוהה יותר, של בד"ץ, יקבל.
בבשר יש שלוש רמות. כעת 30% חלק. שואפים להגיע לאחוז גבוה יותר.
אנחנו מפקחים במשחטות על כשרות השחיטה, מליחה והדחה.

מצוות התלויות בארץ
שני נגדים נמצאים בשווקים הסיטונאיים, ומשגיחים שהכל יהיה מעושר, ללא כל ספק.
ייתכנו בעיות של הפרשה מן הפטור על החיוב (בעל החנות מעדיף להוציא סחורה של אתמול לצורך המעשר, והיא כבר מעושרת), ומקפידים על כך שיעושר משל עכשיו.
בערלה - ללא כל ספק, לא מקילים גם בספק בשיעור נמוך.

חרקים
ירקות עלים - כולם נרכשים ללא חרקים. כולל כרוב, חסה וכדומה. מתוכנן לעבור לרכש של כרוב קצוץ בשקיות.
לא מסתפקים בהשגחה של גופי הכשרות - יש נגד שמקצוען בנושא ומסתובב בשטחי הגידול ובודק.
קטניות - יש היום אפשרויות להגיע לנקיות של הסחורה, ואנחנו עומדים על כך.
לאחרונה נפסלו 140 טון אורז, מכיוון שנמצאו בו חרקים קטנים. נתננו הנחיות ליצרן איך לשפר את מערך הניקוי והאריזה שלו.
זה בשלב הקנייה. אבל אחר כך תיתכן נגיעות במחסן. לשם כך יש נהלים לטיפול. דף הנחיות מדוייק איך לטפל בכל דבר, כגון שטיפה לירקות וכד'.
ניפוי הקמח - 50 מאש.
יש תוכנית להכניס לבסיסים הגדולים מכונות לניפוי אורז וקטניות.

שבת
מוציאים נוהל שבת, כגון איך להגיש אוכל חם בשבת בבוקר.
לקראת כל חג יוצאים עם הנחיות ספציפיות לפי הנצרך, שיורדות עד לטבח.

פיקוח במטבחים
נמצאים בתהליך, שמשגיחי הכשרות יעברו את הקורס והמבחנים של הרבנות הראשית, כמוסמכים להשגחת כשרות.
הוצאת נגדי הכשרות מעבודת המטבח, שיעסקו רק בכשרות. יצא כבר מסמך בנושא, וזה בתהליך מתקדם.
רכבים לנגדי הכשרות, כדי שיוכלו לבקר במוצבים. יש אישור לביקורות פתע, ללא התראה מראש.

דוכני מזון בבסיסים (שקליות וכד')
מושגחים באותה רמה של הרבנות הצבאית.
מטבחים קטנים - הגנ"שים ומוצבים
זו נקודת התורפה, כיוון שכל הזמן מתחלפים חיילים, ואין אפשרות לדאוג שישמרו על הכשרות.
מקווים להגיע למצב שלא יצטרכו לבשל - לספק חמגשיות לחימום במיקרוגל. צפוי פיילוט בתחילת ספטמבר.

קייטרינגים שמספקים אוכל לצבא
גם הם מושגחים על ידי הרבנות הצבאית, באותה רמה.
בקייטרינגים לוקחים מרווח בטחון יותר גבוה, כיוון שאי אפשר לפקד על הטבחים, שהם אזרחים. כגון שדורשים שישתמשו באורז ברור בוואקום, או שיקנו כרוב ללא חרקים שהוא כבר קצוץ ושטוף.

טבילת כלים
ההנחייה היא שכל כלי חדש חייב טבילה. רבני היחידות אחראים על כך. רע"ן כשרות מחובר למחשב של ניפוק הכלים ליחידות, והוא מעדכן את הרב על כך שיש ניפוק ליחידה שלו. יש מקווה כלים בבסיס אספקה.

סקירה על ענף הלכה
פרסומים הלכתיים
הספר היסודי הוא תורת המחנה - נכתב ע"י צוות בהובלת הרב אייל קרים, בהתייעצות עם רבנים חשובים (הרב נבנצאל, הרב ליאור, הרב אבינר).
יצא חלק א', המקיף את מעגל היממה. חלק ב' עוסק בהלכות שבת, ואחר כך בעז"ה חגים ועוד.
כמו כן יצא תקציר - קיצור תורת המחנה.
שניהם יחד ייצאו לחיילים בפורמט כיס, של שבעה ספרונים.
יופץ לחיילים שבשירות, והמגמה היא להוציא גם לתלמידים, שיוכלו ללמוד זאת לקראת הגיוס.

הלכה כסדרה - עירובין, בית כנסת, אוהל ומחנה, מזוזה, חגים.
חוברות לגבי מקצועות צבאיים ספציפיים בשבת: שריון, תותחנים, חיל הים, רפואה. וכן עורפיים: דובר צה"ל, מודיעין.

גליונות של שו"ת מן הקו הטלפוני הפתוח, המורים בקו - יוצאות אחת לחודשיים.

ההנחייה היא לפנות קודם כל אל הרב היחידתי / חטיבתי / פיקודי, שהוא המרא דאתרא והאחראי בשטח. רק לאחר מכן לפנות לקו הפתוח.

תוכנית לרבני היחידות - רב צבאי שאין לו סמיכה מן הרבנות הראשית, עובר במהלך השירות הכשרה ועושה את הבחינות, וזה התנאי לקידום לדרגת רב סרן.

דברי הרב אייל קרים ראש ענף הלכה
פרסומים הלכתיים
יש הרבה ספרים בהלכות צבא, והספר "תורת המחנה" נכתב על בסיס עיון בכל הספרים הללו. הוא מתווה את המדיניות ההלכתית בצה"ל.
חשוב שהתלמידים ילמדו ממנו לקראת הגיוס.
הוא מיועד לאשכנזים, ספרדים ותימנים.

החוברות למקצועות השונים, נכתבו בתיאום עם קצינים בכירים בחילות הללו, והם חתומים עליהם. זו מדיניות של צה"ל, ולא רק של הרבנות הצבאית.

הפסקים של ענף הלכה
אנחנו הרבה פעמים מקילים וסומכים על דעות קצה, כדי לאפשר לחייל לקיים תורה ומצוות גם בתנאים קשים. כגון: הנחת תפילין בלילה למי שנמצא באימון ימי כל היום; תפילת מנחה אחרי השקיעה, הליכה לתפילה בציבור עם פלאפון בשבת; נשיאת כפיים עם נעליים, או בכיסוי בשמיכה במקום טלית; ועוד ועוד.
באזרחות הייתי אולי עונה אחרת, אבל בצבא אני אחפש את הדרך שלא יווצר מצב שהחייל לא מתפלל או לא מניח תפילין במשך זמן.
כמו כן אנחנו רוצים למנוע ככל האפשר הפרעה אמיתית לאימונים. ולכן מאפשרים תפילה מוקדמת (קודם הנץ) כשזה נצרך בשביל לקיים תרגיל.
בשבוע לחימה - חשוב שהחיילים ידמו לגמרי מצב של לחימה. כל הזמן נמצאים עם אפודים, ומפוזרים בשטח. זה חשוב, כדי שיפעלו כראוי בזמן אמת. ולכן יש לעשות כך גם בזמן התפילה - שיתפללו עם אפודים, ולא יתקבצו למניין.
מאידך, יש מצבים הפוכים. למשל, תרגיל שרצו לעשות בשבת, שבעיקרון בתרגיל עצמו אין בעיה (ממילא הרכבים מסיירים שם), אבל זה מחייב תיאומים, קצין הדרכה שיעקוב אחרי התרגיל, וכדומה, ולכן מנענו את זה.

מעמדו של רב היחידה
חשוב מאד להעצים את מעמדו.

המפקדים לא תמיד מבינים בהלכה. הם שומעים מחיילי ההסדר כל מיני דעות ודרישות הלכתיות שונות, והם צריכים כתובת אחת ברורה. והכתובת הוא רב היחידה.

רב היחידה מכיר את המציאות. למשל: חיילים ששמרו על בסיס חה"א, דרשו ללכת ברגל אל מגדלי השמירה. ראש הישיבה הצדיק את הדרישה. אבל יש הוראת בטיחות שאסור לחצות מסלולי המראה, וראש הישיבה לא ידע את זה.
וכמובן רב היחידה יכול לפעמים לפתור את הבעיה באופן מציאותי על ידי עבודה בשטח ותיאום עם המפקדים.

שאלות ממוניות בצבא
התייעצנו עם רבנים חשובים, אך לא קיבלנו תשובות ברורות.
הבעיה היא שהצבא בעצמו לא מגדיר הגדרות ברורות.
אחריות מערכתית על הפסיקה
יש מצבים שבעצם מותרים באופן פרטי, אבל בראייה מערכתית אנחנו לא מאפשרים זאת.
למשל חימום מאכלים בשבת. או ניוד אוכל ברכב שנוסע בהיתר.





עד כאן.


לסיום הרשימה הזאת אני רוצה להוסיף סיפור שכתב אחד הרבנים בפורום הרבנים המתוקשב:
ביום ששי אחד, חצי שעה לפני שבת, מתקשר אלי בני מן הבסיס בו הוא נמצא, ושואל אותי לגבי נהלי השמירה בשבת. התקשרתי אל הרב אייל קרים. הוא ענה מייד. הוא ידע במה מדובר, הסביר לי את הנתונים הטכניים ואת השיקולים הבטחוניים, ובלי לדעת על איזה בסיס מדובר, הביא דוגמה מאותו בסיס עצמו עם השיקולים הייחודיים שלו.