‏הצגת רשומות עם תוויות לא תחנם. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות לא תחנם. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 26 בפברואר 2014

אחריות הרב הצבאי לשמירת המצוות של חייליו

כבר הזכרתי שאני עסוק כעת בספרו החדש של הרב רא"ם הכהן, ראש ישיבת ורב היישוב עתניאל, שו"ת בדי הארון - תשובות בנושאי השעה. הכרך שבו אני אוחז מוקדש כולו לנושא פיקוח נפש ועוסק בשאלות של הגורמים הקשורים לפיקוח נפש: צבא, כוחות הצלה, בריאות הנפש וכד'.

אחת השאלות המעניינות בספר עוסק ב"תפקידו של הרב הצבאי במערך הלוחם" (סימן ו' בספר - ניתן לקריאה כאן). הסימן פותח בשאלה:
האם הרב הצבאי מהווה חלק ממפקדת היחידה, וממילא הימצאותו בזירה הכרחית מעצם היותו חלק ממערך הלחימה, או שמא הרב הצבאי נושא בתפקיד מנהלתי בלבד ואינו אמור לעסוק בדברים שיש בהם פיקוח נפש? 
על השאלה הזו, ממהר המחבר לענות:
לענ"ד ההכרעה צריכה להיות ברורה - הרב הצבאי הינו חלק ממערכת הפיקוד. 
לאחר מכן, ומתוך ההנחה הזו, עובר המחבר לעסוק בשאלת "נשיאת טלפון נייד בשבת ע"י רב צבאי". הדיון בשאלה זו נסובה כמעט כולה בשאלה האם אומרים לו לאדם לעבור על איסור קל בשביל למנוע ממישהו אחר לעבור על איסור חמור. המחבר מביא את דעות השונות של הראשונים מתי יש לעבור על איסור קל כדי להציל את האחר מאיסור חמור: דעה א' כאשר מוטלת אחריות על האדם. דעה ב' כאשר עוד לא נעשתה העבירה החמורה. דעה ג' כאשר החטא החמור נעשה בשוגג. דעה ד' שלא אומרים לאדם לחטוא כדי להציל את חבירו, אך הוא רשאי לעשות זאת.

מכיוון שלדעת המחבר השימוש בטלפון הנייד בשבת הינו רק איסור דרבנן (ואולי אף אסור רק מדין עובדין דחול), אזי מכיוון שהרב הצבאי אחראי לחיילים ביחידה שלו, שבודאי אינם מעוניינים לעבור על האיסור החמור, ובודאי בכוחו של הרב למנוע את האיסור, לכן חובה על הרב הצבאי להצטייד בטלפון נייד אף בשבת כדי שהוא יוכל להיות בסוד העניינים בזמן אמת.
לא רק זה, אלא שאף מותר לחיילים להתקשר לרב ולהתייעץ בו בשבת.

עד כאן בקצירת האומר סיכום על הדיון בשאלה ע"י הרב רא"ם הכהן בספר. אני חושב שאין צורך להאריך ולהסביר את החידוש שבדברים.

אני מבקש להעיר שתי הערות על הדברים:
א. אני חושב שלא ניתן להכחיש שהרב אינו יכול להתנהל ככל איש מפקדה אחר ביחידה לוחמת. אתן דוגמא אחת: אם יש מוצב שיש שם בעיה של קשר, אני מניח שגם אם לא מדובר במוצב שיש בו פיקוח נפש מיידי, בכל זאת הפסיקה המקובלת בהלכות צבא יתירו לאיש הקשר להגיע בשבת לתקן את הקשר במוצב. אבל, מה היה קורה אם היתה מתגלה באותו מוצב פסול בספר התורה בשבת? האם היינו מתירים לרב הצבאי להגיע למוצב ולהביא ספר תורה כשר? ברור שלא! הצבא צריך להתנהל בשבת כמעט כביום חול, כי ברגע שעל כל פעולה קטנה ישאלו אם זה נחוץ דווקא בשבת, עלולים להגיע לפיקוח נפש (כך מקובל לומר בשם הגרש"ז אוירבך. סימן ז' בספר העוסק בשאלה "חילול שבת לשמירה על הוראות בטיחות" נוגע בעניין זה גם כן). אך ברור, כפי שהמחשתי בדוגמא דלעיל, שהרב הצבאי אינו יכול להתנהל בשבת כביום חול.
ב. הרב רא"ם מאריך לדון בשאלה האם אומרים לו לאדם לעבור על איסור קל כדי למנוע מאדם אחר לעבור על איסור חמור. הוא אמנם מתייחס בקצרה לשאלה האם השימוש בטלפון הנייד הוא איסור קל או חמור (אגב, הוא דן בנושא של דיבור בטלפון, אך לא מתייחס לכתיבת הודעות טקסט בשבת, דבר שאולי עלול להיות חמור מדיבור, מדין כותב), אך לגמרי נעדר מהתשובה הדיון האם יש כאן איסור חמור מצד החיילים. החיילים, הטועים בדין, סבורים שהם פועלים בהיתר של פיקוח נפש. ברי לי שהם לא חייבים חטאת על מעשיהם (אשמח לדעת אם יש חולקים עלי). אז מדוע זה נחשב לאיסור חמור? אמנם, הרב רא"ם מזכיר פעם או פעמיים בתשובה שיש לפעמים בביצוע פעולות מסוימות בשבת משום חילול השם. אך אם הבעיה זו אכן חשש חילול השם, אז צריך לסייג את התשובה וההיתר לחיילים להתקשר לרב הצבאי דווקא למקרים בהם יש חשש חילול השם.
כנלענ"ד.

יום שני, 24 בפברואר 2014

'לא תחנם' בימינו

בימים האחרונים קבלתי לידי את הספר שו"ת בדי הארון - תשובות בנושאי השעה של הרב רא"ם הכהן, ראש ישיבת ורב היישוב עתניאל. בספר יש שני חלקים. לע"ע יש בידי רק את החלק העוסק בנושא "פיקוח נפש". פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא את ההסכמות. כשהגעתי להסכמה של הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ' משהו תפס את עיני ומיד הלכתי לחפש את מה שהוא התייחס אליו. 

בסימן ג' של הספר דן המחבר ב"גדרי היתר פיקוח נפש בציבור", כאשר טענתו העיקרית היא שדיני פיקוח נפש עבור הציבור שונים מאלו של היחיד. 
לביסוס טענתו מביא המחבר את דין "לא תחנם" וכך הוא כותב:
אחת הדוגמאות שבהן מצינו הבדל בין גדרי ההלכה ויישומה על ידי המלכות, ובין גדריה ויישומה על ידי היחיד הוא באיסור "לא תחנם". 
לאחר מכן הוא מביא את דברי הרמב"ם המחלק בין הזמן שיד ישראל תקיפה ובין הזמן שאין יד ישראל תקיפה, ואז הוא כותב (מופיע גם בצילום שלפניכם):
בימינו אי אפשר ליישם את גדרי "לא תחנם" הציבורי בגלל שלוש סיבות:
א. בגלל שאין יובל.
ב. כאשר רוב האומה הישראלית אינה שומרת תרי"ג מצוות אין זכות מוסרית לתבוע מן הגוים לקיים שבע מצוות בני נח.
ג. אין לנו מלכות המסוגלת מבחינה רוחנית לתביעה הזאת, וכמו כן, המציאות העולמית לא מעמידה את עם ישראל כמי שידו תקיפה ביחס לדין זה. 
[וראו המשך דבריו בצילום]

על כל אחד מהסעיפים הללו מעיר הג"ר אביגדור נבנצאל:
על סעיף א: זה מונע גר תושב, אבל אינו מבטל לא תחנם.
על סעיף ב: צריך לתבוע מאלו ומאלו.
על סעיף ג: צריך לשקול מה בידנו.

והנה לנו מחלוקת מעניינת. הרב רא"ם מקבל את המצב המציאותי, ומבין שאין זה אפשרי (ונכון?) למלא אחר האות הכתובה בהלכה בנושא הזה. הוא אמנם כותב שהוא שואף למציאות אחרת, אך כלל אינו רץ להגיע לשם. הרב נבנצאל אינו מוכן לקבל את המצב המציאותי ותובע כבר כעת לעשות כל שבידינו כדי למלא אחר ההלכה היבשה גם בנושא זה.

ומה כתב על כך הרב רבינוביץ'? הנה דבריו (מתוך הערות שהובאו בהסכמתו לספר):
ביחס לדיון על איסור 'לא תחנם' - הדברים אינם רלונטים בעולם של היום.

עוד על 'לא תחנם' ראו כאן וכאן 

יום שני, 2 בינואר 2012

בחזרה ל"מכתב הרבנים"

בימים האחרונים יצא לאור ועלה לרשת גליון ה200 של כתב העת 'המעיין'. הגליון עמוס וגדוש במאמרים מרתקים, בעז"ה נזכיר חלק מהמאמרים גם בהמשך (בינתיים, אל תפספסו את מאמרו של ד"ר בנימין בראון המשיב למבקר את ספרו על החזון אי"ש מהגליון הקודם).

כידוע לקוראי הבלוג, אני נמנה בין מעריציו של ר' איתם הנקין ולכן ברור שמאמרו היה בין הראשונים שקראתי (עד כה קראתי כמחצית מהמאמרים בגליון). כותרת המאמר הוא 'על מכירת קרקע לגוים ו"מכתב הרבנים"'. בניגוד למאמרים קודמים שלו ב'המעיין' שעסקו בהיסטוריה רבנית עם דגש לסביבת הרב קוק, מאמר זה הוא מאמר הלכתי ובו הוא מתפלמס בנושא מכירת דירות לגויים בארץ-ישראל ומכתב הרבנים שהתפרסם לפני שנה בנושא. ליתר דיוק, הדברים אתם הוא מתפלמס, בעילום שמו של בעל הדברים, הם לא אחר מאשר דברי הביקורת שכתב בזמנו הרב אהרן ליכטנשטיין (ראו כאן).

דבריו של ר' איתם כתובים בצורה מעניינת מאד כהרגלו, תוך שהוא שוזר את הדברים עם הויכוח הגדול סביב היתר המכירה בשמיטה. עם זאת, אני מרגיש שבכל הנושא הזה של "לא תחנם" ו"לא ישבו בארצך" חסר הדיון בנוגע לחלות המצוות הללו על היחיד או על הציבור.

באשר לביקורת שלו על דברי הרב ליכטנשטיין, כמדומני שהוא פספס את הנקודה בדבריו של הרב. דברי מכוונים בעיקר למשפט הבא של הרב ליכטנשטיין:
כל שיטה וכל דעה שההישענות עליה או ההתייחסות אליה יכלו למתן את העמדה שננקטה בגילוי הדעת פשוט אינה קיימת.
פירוש הדברים בשפה פשוטה: המציאות היא מורכבת, אך בעיני כותבי המכתב הכל כל כך פשוט. הרב ליכטנשטיין מצפה שלמציאות מורכבת תינתן התייחסות הלכתית מעט יותר מורכבת.

לכן, כשהרב ליכטנשטיין כותב:
בנוסף, המסמך כולו בנוי כמעט בלעדית על שיטת הרמב"ם, שבהיותה קרובה להיבטים הנידונים בגמרא, הותירה גושפנקא בשלחן ערוך. אמנם, כל בר בי רב יודע שבין שיטת הרמב"ם לבין המהלך של בעלי התוספות קיים, תהיינה הסיבות אשר תהיינה, פער משמעותי. די לעלעל בדפים הראשונים במסכת עבודה זרה לגבי האיסורים הנידונים שם, או במקביל, בסוף הפרק הראשון באותה מסכת, כדי לראות עד כמה בעלי התוספות התאמצו למצוא כל פרצה וכל קולא אפשרית ביחס לאיסורים אלה. לדוגמא, כמה מבעלי התוספות סברו כי איסור השכרת דירה לגוי מצטמצם למקרה שבו הגוי צפוי להכניס עבודה זרה לתוכה. ברור שאיני בא להכניס ראשי בין הרים גדולים ולהתיימר להכריע בין בעלי התוספות לבין הרמב"ם, אני רק מעיר כי הנכונות המתבקשת לכאורה לבחון גישות שיגבילו את האיסורים הקשורים בנידון, כשישנם כלים וחומרים שמאפשרים זאת, נעדרת לחלוטין מן המסמך.
כלל לא מתחילים דבריו של ר' איתם האומרים:
אולם אפילו לכשנאמר כדברים הללו, מסקנתם מוקשית ביותר: א. אחר שהוכרעה ההלכה בשו"ע כדעה מסויימת דווקא, היאך אפשר להלין על מי שהורו כפי שנפסק בשו"ע? וכי מי שפסק כפי שמפורש בשו"ע אפשר לכתוב עליו ש"הכניס את ראשו בין ההרים"? ואיזו פליאה יש על שלא נטו לספיקות לקולא באיסור שהוא דאורייתא לרוב הפוסקים? ב. מהי הרלוונטיות של חילוק שכזה בענייננו, הרי בדין "לא תחנם" מצאנו להיפך, שדווקא התוספות הם הסוברים לחומרא, שהעלו שהדין חל על כל הגויים, בעוד שבדעת הרמב"ם יש מי שנשאו ונתנו בזה לכאן ולכאן. סוף כל סוף לא מצאנו בדברי התוספות יסוד להקל באיסור מכירת קרקע לגוי.
הדבר דומה בעיני ל'מכתב רבנים' שיצא בערב פסח בקריאה לבעלי מפעלים לקיים את ההלכה ולשרוף את חמצם. לאחר מכן יזדעקו רבנים שמכתב זה לא לוקח בחשבון שניתן למכור חמץ לגוי. או אז יבוא תגובתו של ר' איתם: "איזו פליאה יש על שלא נטו לספיקות לקולא באיסור שהוא דאורייתא לרוב הפוסקים?".

לדעתי, דברי הביקורת של ר' איתם אינם מחלישים את דבריו של הרב ליכטשטיין ש"התבונה נראית נפגמת".

נ.ב. למיטב זכרוני ההזדעקות של רבנים כנגד מכתב הרבנים היה בעיקר לאחר שהמכתב הנ"ל הופץ לכל הארץ, ולא הסתפקו רבני הערים המעורבות הנלחמים על גדרת נחלתם בהפצה מקומית.