העוסק במצוה פטור מן המצוה

הדברים הבאים הם כתוצאה מדיון שניהל בימים האחרונים גיסי הרב יואב שטרנברג. תזכורת: הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.

דברי הר"ן במסכת סוכה:
ובפרק היה קורא נמי אמרינן החופר כוך למת פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה ובודאי דרכן של חופרין דבתר דמחו בה טובא מיפשי פורתא והדרי ומחו ובעידנא דמיפשי למה הוא פטור (לתת פרוטה לעני העומד אצלו) ובודאי דהחופר כוך למת כדרכו שנינו
לפיכך נ"ל דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן וההיא דנדרים לא מוכחא מידי דודאי בשעה שהאבדה משומרת בתיבתו לא מפטר דעוסק במצוה אמרינן ולא מקיים מצוה ומי שאבדה אצלו אף על פי שהוא מקיים מצוה אינו עוסק בה אלא בשעה שמנערה לצרכה ובההיא שעתא ודאי פטור למיתב פרוטה לעני אף על פי שאפשר לקיים את שתיהן ולחזור לנערו אלא בההיא גוונא לא שכיח והיינו טעמא דמדפטר רחמנא חתן אף על גב דאפשר ליה ליתובי דעתיה ולקיים את שתיהן וכדכתיבנא ילפינן כל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אף על פי שאפשר:

מדברי הר"ן (המודגשים) נראה, שגם כאשר נחים במהלך התרגיל, כגון בזמן ה'שינוי משימה', יש פטור מקיום מצוות. עד כמה יש להרחיב פטור זה?
יוצא למשל, שאם אני נוסע כדי לנחם אבלים, או לבקר חולים, אני פטור באותו זמן מתפילה למשל (שהרי גם ההולך להקביל פני רבו נחשב עוסק במצווה כמבואר בסוגיא שם).

אמנם, הפוסקים כותבים, שכאשר ניתן לקיים את שתיהן בקלות, יש להשתדל לקיים את שתיהן, ולכן יש להניח תפילין ולהתפלל בהפסקות בתרגילים גדולים וכד', אבל מי שנמצא במחסום או במקום שבו הוא עסוק כל הזמן, אכן פטור מן המצוות. גם מי שצריך את המנוחה, פטור מן המצוות בזמן זה.

דיון בנושא זה בתחום דומה נמצא במאמר של הרב נחום נריה באסיא ט שעוסק בנושא של פטור צוות רפואי מדין העוסק במצווה.

מכאן תוספות שלי: כל אחד מאיתנו שעבר שירות צבאי או שירות מילואים יודע שבפועל אנחנו עושים הכל גם שמירות וסיורים כמו כולם, גם מתפללים וגם דואגים לצרכינו הגשמיים.
ישנן צורות שונות להסתכל על התופעה הזו:
א. יכול להיות שיש בזה משהו שלילי (אולי גלותי) - איננו מסוגלים להתנתק תודעתית מקיום המצוות הפרטי ולהרגיש שאנחנו מקיימים מצווה ציבורית. המצווה הציבורית נראית לנו כמפריעה לנו לקיים את המצווה הפרטית, על אף שבאמת אין זו הסתכלות נכונה.
ב. יכול להיות שזה חלק מ"חיי החומרות" שאנחנו חיים בתוכו. רצון לעשות הכל בצורה הטובה והמושלמת ביותר, הגם שזה לא ממש נדרש מאיתנו. הסתכלות זו יש מקום לדונה לשבח ויש מקום לדונה לגנאי.
ג. ההסתכלות שאני מעדיף - זה חלק מהעידן המודרני. אנחנו חיים בעולם שעושים בו הכל, בכל מקום, ובכל זמן. תחושה זו משפיעה גם על אופן קיום המצוות שלנו. אם פעם אדם עבד רק בשעות האור, היום האדם יכול (ולפעמים מוכרח) לעבוד בכל שעה ביממה. פעם האדם היה צריך להיות במקום מסויים כדי לבצע את עבודתו ולתקשר עם אנשים אחרים, היום הוא יכול לעשות זאת מכמעט בכל מקום בעולם. האדם התרגל לחיים כאלה, ואין זה פלא שגם קיום המצוות שלו מושפע מחשיבה זו.