יום ראשון, 8 באוגוסט 2010

העוסק במצוה פטור מן המצוה

הדברים הבאים הם כתוצאה מדיון שניהל בימים האחרונים גיסי הרב יואב שטרנברג. תזכורת: הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.

דברי הר"ן במסכת סוכה:
ובפרק היה קורא נמי אמרינן החופר כוך למת פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה ובודאי דרכן של חופרין דבתר דמחו בה טובא מיפשי פורתא והדרי ומחו ובעידנא דמיפשי למה הוא פטור (לתת פרוטה לעני העומד אצלו) ובודאי דהחופר כוך למת כדרכו שנינו
לפיכך נ"ל דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן וההיא דנדרים לא מוכחא מידי דודאי בשעה שהאבדה משומרת בתיבתו לא מפטר דעוסק במצוה אמרינן ולא מקיים מצוה ומי שאבדה אצלו אף על פי שהוא מקיים מצוה אינו עוסק בה אלא בשעה שמנערה לצרכה ובההיא שעתא ודאי פטור למיתב פרוטה לעני אף על פי שאפשר לקיים את שתיהן ולחזור לנערו אלא בההיא גוונא לא שכיח והיינו טעמא דמדפטר רחמנא חתן אף על גב דאפשר ליה ליתובי דעתיה ולקיים את שתיהן וכדכתיבנא ילפינן כל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אף על פי שאפשר:


מדברי הר"ן (המודגשים) נראה, שגם כאשר נחים במהלך התרגיל, כגון בזמן ה'שינוי משימה', יש פטור מקיום מצוות. עד כמה יש להרחיב פטור זה?
יוצא למשל, שאם אני נוסע כדי לנחם אבלים, או לבקר חולים, אני פטור באותו זמן מתפילה למשל (שהרי גם ההולך להקביל פני רבו נחשב עוסק במצווה כמבואר בסוגיא שם).

אמנם, הפוסקים כותבים, שכאשר ניתן לקיים את שתיהן בקלות, יש להשתדל לקיים את שתיהן, ולכן יש להניח תפילין ולהתפלל בהפסקות בתרגילים גדולים וכד', אבל מי שנמצא במחסום או במקום שבו הוא עסוק כל הזמן, אכן פטור מן המצוות. גם מי שצריך את המנוחה, פטור מן המצוות בזמן זה.

דיון בנושא זה בתחום דומה נמצא במאמר של הרב נחום נריה באסיא ט שעוסק בנושא של פטור צוות רפואי מדין העוסק במצווה.

מכאן תוספות שלי: כל אחד מאיתנו שעבר שירות צבאי או שירות מילואים יודע שבפועל אנחנו עושים הכל גם שמירות וסיורים כמו כולם, גם מתפללים וגם דואגים לצרכינו הגשמיים.
ישנן צורות שונות להסתכל על התופעה הזו:
א. יכול להיות שיש בזה משהו שלילי (אולי גלותי) - איננו מסוגלים להתנתק תודעתית מקיום המצוות הפרטי ולהרגיש שאנחנו מקיימים מצווה ציבורית. המצווה הציבורית נראית לנו כמפריעה לנו לקיים את המצווה הפרטית, על אף שבאמת אין זו הסתכלות נכונה.
ב. יכול להיות שזה חלק מ"חיי החומרות" שאנחנו חיים בתוכו. רצון לעשות הכל בצורה הטובה והמושלמת ביותר, הגם שזה לא ממש נדרש מאיתנו. הסתכלות זו יש מקום לדונה לשבח ויש מקום לדונה לגנאי.
ג. ההסתכלות שאני מעדיף - זה חלק מהעידן המודרני. אנחנו חיים בעולם שעושים בו הכל, בכל מקום, ובכל זמן. תחושה זו משפיעה גם על אופן קיום המצוות שלנו. אם פעם אדם עבד רק בשעות האור, היום האדם יכול (ולפעמים מוכרח) לעבוד בכל שעה ביממה. פעם האדם היה צריך להיות במקום מסויים כדי לבצע את עבודתו ולתקשר עם אנשים אחרים, היום הוא יכול לעשות זאת מכמעט בכל מקום בעולם. האדם התרגל לחיים כאלה, ואין זה פלא שגם קיום המצוות שלו מושפע מחשיבה זו.

תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

שם השולח: מישקה תאריך: 08/08/10, 19:58:00


וישנה גם אפשרות ד', שהיא הפשוטה יותר בעיני. כל אחד שעבר שירות צבאי או מילואים, יודע שיש הוהו רגעים מתים בלי סוף, ונצנוצים והתחפ"שות ואף אחד לא "מגוייס" מאה אחוז מהזמן לביצוע ה"מצוה ציבורית" שמדובר כאן, אלא כמה וכמה אחוזים מהזמן שלו הריהם "זמן פרטי". וממילא איזו הצדקה יש לאי קיום מצוות ואיזה מקום יש בשגרה צבאית (להבדיל מאימון מיוחד, אולי) ל"העוסק במצוה פטור מן המצוה"?





שם השולח: Benny (האתר שלי) תאריך: 08/08/10, 20:08:14


כנראה שלא הייתי ברור מספיק. אני מדבר על מציאות של פעילות מבצעית 8-8. הצבא מעניק לך 8 שינה מנוחה הכולל בתוכו גם זמן לרחצה ואכילה.
במציאות כזו: האם האדם צריך לקחת מזמן המנוחה שלו לטובת קיום מצוות כגון תפילה וכד'?





שם השולח: עודד מ. (האתר שלי) תאריך: 09/08/10, 14:08:36


ראשית, תענוג לקרוא תלמיד חכם שכותב בלוג.
שנית, לגופו של עניין, המצווה של שירות בצבא משותפת גם לכאלו שאינם דתיים, כלומר, גם אם אדם דתי מבצעה, לא ברור שהיא מתבצעת מטעמים דתיים. לכן, כדי להוכיח לעצמו ולאחרים, שפעילויותיו מתבצעות מטעמים דתיים, על אדם לבצע דברים שאדם חילוני אינו מבצע. לכן כל מצווה שיש לה ערך חברתי-מוסרי לא יכולה במציאות ימינו, מבחינת הפסיכולוגיה של האדם הדתי, לבוא על חשבון מצווה שרק אדם דתי יכול למצוא בה חשיבות. זה בעצם קרוב לאפשרות הראשונה שאמרת. עם זאת, עובדה שגם תלמידי ישיבות שלומדים תורה אינם משתמשים בפטור מתפילה שתלמוד התורה נותן להם לכאורה, ולכן יש גם אמת בסעיף האחרון שאמרת.





שם השולח: יוסי תאריך: 12/08/10, 08:10:36


מקורות נוספים בנושא ניתן למצוא ב http://tora.us.fm/tryg/mamr/osq_ptur.html





שם השולח: יצחק תאריך: 13/08/10, 13:09:16


ראשית - אני חושב שרוב החיילים באמת פטורים מתפילה. לא מדובר על מילואמניקים משועממים שמחכים למטווח, אלא על חיילים בטירונות, באימון מתקדם וכד'. רוב הזמן הם עסוקים, ויש להם שעת ת"ש (אחת או שתיים) שבה הם אמורים לעשות הכול.
אבל נדמה לי שהצורך בתפילה הוא כפול - גם מצד הצבא, וגם מצד החייל.
מצד הצבא - במיוחד בשירות הסדיר, יש חשיבות להזכיר למפקד שיש לחיילים שלו צרכי דת. אם הוא לא יקפיד להשאיר מקום לתפילת שחרית, בסופו של דבר הוא גם לא יקפיד על הכשרות במטבח.
מצד החייל - כל אחד צריך קשר יומי עם הקב"ה. התפילה היא לא רק מצווה, אלא גם צורך אנושי. במיוחד בצבא, שבו החייל הוא קרבן לניסיון להפשיט אותו מה'אני' שלו (בטח מישהו מעלי היה אומר את זה אחרת...), הוא צריך זמן לקשר עם הקב"ה.
אבל למרות זאת - צריך לזכור שכאשר באמת יש לחץ (תרגיל גדול וכד'), וכאשר השאלה איננה אם להתפלל או לא אלא האם להתפלל במניין או לא, בסופו של דבר החייל באמת פטור מתפילה...