גרמא - חלק ז

לחלקים הקודמים:
חלק א, חלק ב, חלק ג, חלק ד, חלק ה, חלק ו

לאחר שראינו את הסוגיות המרכזיות בסוגיית גרמא, ואת דברי הפוסקים, התחלנו לראות גם מדברי הפוסקים שנגעו בסוגיות גרמא בשו"תים. ראינו בחלק ו' מחלוקת בין הזרע-אמת לבין הבית-יצחק בעניין הפעלת משאבה ידנית לכיבוי אש, בשאלה האם הפעלת המשאבה יכולה להיחשב כגרמא, וכן את התייחסתו של הבית-יצחק לשאלה אם שליחת טלגרף יכולה להיחשב לגרמא. 

לפני שנעבור לדיון במה שנקרא מכשירי גרמא, כדאי להזכיר תשובה של הרב צבי פסח פרנק (שו"ת הר צבי אורח חיים א סימן קלג) בנוגע לשאלה:

בשתילים שנטעו אותם בתוך בית קטן שלא יזיק להם הקור ולבית זה פתח פתוח לתוך דירתו - אם מותר לפתוח בשבת את החלונות שבתוך דירתו. וע"י פתיחת החלונות הוא מרבה אויר לשתילים, שבגלוי אויר הם מצמיחים יותר טוב והוי גורם טוב לצמיחתם כהשקאה שהיא תולדה של זורע.

במהלך הדברים הרב פרנק דן בשאלה האם המציאות המתוארת כאן היא גרמא. הגם שהדברים מעט ארוכים, נביא את הדברים כפי שהם:

ובר מן דין יש לדון שבנדון שלפנינו אין זה אלא גרמא, ואינו דומה להשקאה דשם מביא מים ושופך מים המצמיחים, אבל בנידון דידן אינו מביא בידו דבר המצמיח אלא שבפתיחת החלון הוא נוטל דבר המונע את האויר מלהכנס ואוירא ממילא קאתי וגרמא שריא מן התורה. ודומה לזה כתב החת"ס בתשובותיו יור"ד סימן ריד לענין מקוה דמה שהאדם מסיר את הברזא אינו נקרא הויה ע"י אדם שאינו רק מסיר המונע והמים נמשכים מאליהם.

איברא שלענין רוצח אנו מוצאים בסנהדרין דף עז באשקיל עליה בידקא דמיא דבכח ראשון חייב, אעפ"י שאינו אלא מסיר את המונע בהלוך המים, וראיתי לאחד ממחברי זמננו שכתב לומר דלענין שבת שאני כיון דבמשכן לא הוי. אולם לא משמע כן בשבת דף קכ ע"ב בהא דאמר ר"י: פותח אדם דלת כנגד מדורה בשבת. לייט עלה אביי דגזרינן רוח מצויה אטו רוח שאינה מצויה, ומשמע שברוח שאינה מצויה הוי איסור דאורייתא דאל"כ הוי גזירה לגזירה (וכדאיתא ביצה דף ל"ו: ש"מ תחומין דאורייתא, וכתב רש"י: דאי מדרבנן לא הוו אסרי מילתא אחריתי משום דידיה, וברא"ש ריש פרק אין צדין מוכיח דתלישה ביום טוב דאורייתא מדגזור אטו תלישה), וא"כ מוכח משם שגם לענין שבת הנוטל דבר המונע הוי מלאכה, שהרי גם שם בפתיחת הדלת אינו אלא מסיר את הדבר המונע והרוח ממילא בא. ולעומת זאת מצינו גם לענין רוצח שמסיר דבר המונע לא הוי כעושה מעשה דאיתא שם /סנהדרין/ דף עז ע"ב: אמר רבא הזורק חץ ותריס בידו ובא זה ונטלו ואפילו הוא קדם ונטלו פטור דבעידנא דשדיא מפסיק פסיק גירי' - הרי מבואר שהמסיר דבר המונע אינו מעשה. ולכאורה שתי הסוגיות סותרות אהדדי, וראיתי ביד הרמ"ה על סנהדרין שם שעמד על סתירה זו ותוכן תירוצו שהזורק חץ ותריס בידו בשעה שסילק את התריס עדיין לא הגיע החץ עד לתריס ועדין לא נגע בו, ולפיכך אין זה אלא גרמא, משא"כ באשקיל עליה בידקא דמיא הדף או העפר המפסיק הוא נוגע להמים, וכל המים המחוברים אליו הרי הם כגוף אחד ובנטילתו את המונע כאילו נוטל בידיו את הנוגע ודבוק אליו וחשיב כאילו נטלו בידים ממש (ובמקום אחר הסברתי עפ"י דברי הרמ"ה אלו שמה"ט אינו חייב אלא על המים הבאים בקילוח ראשון בלבד משום דרק המים של הקילוח הראשון הם מחוברים ודבוקים אל הדבר המונע, אבל שאר המים הרי אינם דבוקים אל הדבר המונע). ולפי"ז צ"ל שהפותח דלת נגד המדורה והרוח נושבת הוי כאשקיל עליה בידקא דמיא, שהרי הרוח מגיע ונוגע לדלת, ובפתיחתו את הדלת הרי הוא כמביא את הרוח בידים.

ולכאורה גם בנ"ד הרי האויר מחובר אל החלון מבחוץ, ובפתיחתו את החלון הרי הוא כמביא את האויר בידים לפנים. אולם כד נעיין אין זה אלא גרמא שהרי הזרעים אינם עומדים סמוך לחלון והם רחוקים מהחלון וכל כה"ג במסיר את הדבר המונע, כגון המסיר את הדף או העפר המונע את הילוך המים, לא חשיב כחו אא"כ שגם הדבר שנעשה בו המלאכה הוא סמוך להדף או להעפר המונע את הילוך המים, אבל אם הוא רחוק קצת מהדף אנו אומרים שכבר פסק כח האדם כשהמים מגיעים אליו. וכמו שמצינו לענין שחיטה יור"ד סימן ז בקבע סכין לגלגל ופטר את המים וסבבו את הגלגל ושחט בסבוב הראשון שחיטתו כשרה, וכתב שם התבואות שור שאפילו בסיבוב הראשון דוקא שהגלגל הוא סמוך ממש לדף המעכב המים דכשהסיר הדף מיד באו המים וגלגלו ושחטו, אבל אם הגלגל רחוק קצת מהדף כבר פסק כח האדם בבוא המים לגלגל ואפילו בסביבה הראשונה - השחיטה פסולה מדאורייתא. ובאמת מבואר כן להדיא ברש"י סנהדרין דף עז ע"ב בהא דאשקיל עליה בידקא דמיא דאמרו שם: וה"מ בכח ראשון אבל בכ"ש גרמא בעלמא, ופרש"י: בכח ראשון שקשרו סמוך לשפת המים... כח שני שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים מיד בצאתו מגדרותיהן עליו אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם - גרמא בעלמא הוא ולא מכחו, עכ"ל. וכ"ה ברש"י חולין טז ע"א, (אולם בחדושי הרמ"ה סנהדרין שם מפרש את הגמרא: וה"מ בכח ראשון אבל כח שני גרמא בעלמא - כח ראשון היינו המים הראשונים שבאים בקילוח הראשון. כח שני מים הבאים אח"כ, וחולק שם על פרש"י וז"ל: ואית דמפרשי וה"מ בכח ראשון כגון שהניחו סמוך לשפת המים... אבל בכח שני שהניחו רחוק קצת... ולאו מילתא היא דכיון דקאמרינן דגיריה נינהו מה לי כי מטו לאלתר מ"ל כי מטו לאחר זמן). הנה מפורש כן ברש"י שבמסיר את הדבר המונע את הילוך המים גם הקילוח הראשון לא חשיב כחו, אא"כ שהדבר שנעשה בו הנזק היה סמוך לדף המונע ולהמים המחוברים אל הדף. אבל אם הדבר שנעשה בו הפעולה הי' רחוק קצת גם הקילוח הראשון אינו אלא גרמא (ובמקום אחר הארכתי שתנאי זה שלדעת רש"י שהדבר שנעשה בו הפעולה צריך להיות סמוך - הוא דוקא בפוטר את הדבר המונע, אבל בשופך את המים בידים אז חשיב כחו גם אחרי קילוח המים למרחוק). ולפי"ז גם בהא דפותח את הדלת נגד המדורה אינו אלא גרמא.

וה"ה בנידון דידן אף אם נאמר דבפתיחת החלון להביא את האויר הוי כאשקיל עליה בידקא דמיא מ"מ אם השתילים אינם עומדים סמוך לחלון והם רחוקים קצת מהחלון ומהאויר הדבוק אל החלון אין זה אלא גרמא דכשמגיע האויר אל השתילים כבר פסק כח האדם.

 תורף דבריו הוא שהסרת מונע אינו נחשב למעשה. זאת, כשהמים/החץ/הצמח אינם בצמידות למונע. אם הם נמצאים בצמידות למונע הרי שבהסרת המונע, זה כפעולה בידיים.

לאחר שהוא מסיק שזה גרמא הוא מתיר זאת משום שהפותח את התריסים אינו מתכוין לתוצאת המלאכה:

ואם כי בגרמא לענין שבת י"ל דעכ"פ יש איסור דרבנן (עיין שבו"י ח"ב (סימן מה) שאסור להעמיד סם המות לזבובים משום דאסור לגרום איסור נטילת נשמה, ובספר אמרי בינה (דיני שבת, סימן כז) הקשה על השבו"י, שהרי מבואר בשבת (דף קכ) דגרם כבוי מותר מדכתיב וכל מלאכה לא יעשו עשיה אסור גרמא שרי, עכ"ל. אולם עיין סימן שלד שכתב הרמ"א בשם המרדכי שלא התירו גרם כבוי אלא להציל מן הדליקה הא לא"ה אסור מדרבנן, עיין שם).

מ"מ הרי בנ"ד בכה"ג שאינו מתכוין אעפ"י שהוא פסיק רישא יש לצרף בזה מה שכתב באבני נזר (או"ח סימן קצד) דלא מהני פסיק רישא לחשוב גרמא כמעשה.