לאחרונה פרסם הרב רמי ברכיהו, רב משטרת ישראל, שתי התכתבויות הלכתיות שלו על תפקוד המשטרה בשבת.
הפעלת מצלמות גוף בשבת
בגליון תמוז, מס' 124, של כתב העת אמונת עתיך התפרסם מאמר של הרב ברכיהו עם תגובה מאת הראשון לציון הרב יצחק יוסף. המאמר דן בנשיאת מצלמות גוף ע"י שוטרים בשבת.
מבין השורות נראה שאחד השוטרים פנה למשרד הראשון לציון בדבר ההיתר שהעניקה רבנות המשטרה לשאת מצלמות גוף, וממשרד הראשל"צ הפנו את השאלה חזרה לרבנות המשטרה.
הרב רמי ברכיהו מסביר את חשיבותם של המצלמות בכך שסטטיסטית מפחיתות אלימות הן ע"י השוטרים והן ע"י אזרחים בזירת הארוע. אלימות זו עשויה להגיע לכדי ספק פיקוח נפש. בנוסף, יש בהפעלת המצלמות משום השלטת חוק וסדר על ידי מניעת העללת עלילות על השוטרים, וכן בכך שמסייעות לבסס תיק משפטי כנגד עבריינים.
בהסתמך על כך שיש בהפעלת המצלמות רק איסור דרבנן, הרי שניתן להתיר את השימוש במצלמות כשמדליקים אותם בשינוי.
הרב ברכיהו מסיים את דבריו לרב יצחק יוסף שהוא מבקש ממנו ש"ייתן גיבוי מלא לרבנות המשטרה ולרב הראשי למשטרת ישראל העושים רבות כדי לבסס את ההלכה במשטרת ישראל, ומשתדלים לעשות את עבודתם ומלאכתם על פי הוראות ה'שלחן ערוך' ובהתייעצות מלאה עם מומחי הלכה בתחומם."
למאמר זה צורף מכתב התשובה מהרב יצחק יוסף.
אודה על האמת, שאני כנראה לא הבנתי את דבריו.
הרב יצחק יוסף מתחיל בכך שנראה שהוא לא מסכים עם הרב רמי ברכיהו: "לדעתי אין להתיר בזה, אלא אם כן עושה כן על ידי גוי, או בשינוי ברור", ומיד הוא ממשיך "ואם יש באמת ענין פיקוח נפש, רק בזה יש להתיר להדליק המצלמה להדיא".
אינני יודע כיצד להבין את דבריו. לכאורה זה נושא הדיון: האם המצלמות מונעות מצד של פיקוח נפש? עדיין לא ברור מה עמדתו של הרב יוסף בשאלה הזאת.
לאחר מכן הוא למעשה מסכם את דברי הרב ברכיהו, ואז כותב "לאחר העיון בכל האמור לעיל אף אני מסכים עמכם בהיתר זה בהפעלת המצלמה על גוף השוטר במקום שיש חשש ספק פיקוח נפש והצלת חיים". ושוב, האם זו הסכמה לניתוח של הרב ברכיהו ולטעמים שהוא רואה כאן ספק פיקוח נפש, או לא?
לקראת סוף דבריו מבקש הרב יוסף מהרב ברכיהו "להוציא מכתב הבהרה לכל השוטרים בהוראות הפעלת המצלמה בשבת שלא תהיה האצבע קלה על ההדק ח"ו להפעילה במקום שודאי אין חשש פיקוח הנפש" - על מה מדובר כאן? באיזה מקרה אין חשש פיקוח נפש?
סוף דבר, יצאתי מבולבל לחלוטין ממכתבו של הרב יוסף. האם הוא מסכים עם דבריו של הרב רמי ברכיהו, ורק חושב שצריך להבהיר אותם (אולי ליחצ"ן) אותם יותר טוב לשוטרים, או שהוא חולק עליו בחלק מההיתר?
בענין פיקוח נפש בעבודת המשטרה בשבת, כדאי לראות את
הסיכום שלנו כאן.
אבטחת טקס "שבת האור"
בגליון תחומין האחרון (כרך לט) התפרסם מאמר נוסף של הרב רמי ברכיהו תחת הכותרת "הריבונות כשיקול הלכתי: אבטחת טקס 'שבת האור' בכנסיית הקבר". מאמר זה עוסק באבטחת טקסי "שבת האור", טקס שבו המאמינים הנוצרים מוצאים אש מכנסיית הקבר. הטקס חל באופן קבוע בשבת, והוא ארוע רב משתתפים, וכמו כל ארוע רב משתתפים, משטרת ישראל נדרשת לאבטח אותו ולשמור על הסדר הציבורי.
תחילה דן הרב ברכיהו בענין איבה, וגדר פיקוח נפש בנוצרי, ובצורך להיכנס לכנסיה במקום שיש חשש איבה או פיקוח נפש. את דבריו הוא מסכם:
נראה כי שוטרים חייבים להיכנס לכנסיית הקבר בשבת האור, אם משום חשש איבה ואם משום חשש פיקוח נפש, ובמקום הצורך אם גם חייבים לחלל שבת כדי לאבטח את האירוע.
לאחר מכן מוסיף הרב ברכיהו יסוד, שיש שיאמרו שהוא מחודש, והוא "שיש מקום לבסס את ההיתר לשוטרים להיכנס לכנסיית הקבר בשבת האור גם על יסוד רחב יותר, והוא מימוש ריבונות העם בארצו, המהווה קיום של מצות יישוב ארץ ישראל הציבורית."
הרעיון הוא שחלק ממימוש הריבונות של מדינת ישראל הוא בכך שיהיה חוק וסדר בכל מקום שבו אזרחים ותיירים מסתובבים כך שתהיה הרגשת בטחון בארץ:
כאשר משטרת ישראל מאבטחת מקומות וארועים רגישים מבחינה מדינית, ביטחונית או דתית, שארגוני הטרור המבקשים לערער את מעמדה של מדינת ישראל עלולים לפגוע בהם כדי להרוג חפים מפשע ולהוציא את דיבתה רעה כביכול של מדינת ישראל בפני אומות העולם, יש מקום להתיר לאבטח מקומות ואירועים אלה גם בשבת משום מצות יישוב הארץ ומימוש הריבונות של מדינת ישראל.
על זה הוא מוסיף, שמכיוון שמדינת ישראל קמה על סמך ההצהרה שהיא תעניק חופש דת ופולחן לכל בני הדתות הגרים בשטחה, הרי ששמירה על האפשרות לקיים טקסי פולחן לכל הדתות בבטחה יש גם בה ביסוס למעמדה של מדינת ישראל.
את דבריו הוא מסכם כך:
נמצא אפוא, שבמציאות שבה מדינת ישראל מחויבת לאמנות בינלאומיות של חופש פולחן דתי, המבחן של מימוש הריבונות אינו ביכולת למנוע את הפולחן או לאבדו, אלא דווקא באבטחת הפולחן על ידי באי כוחה של מדינת ישראל - קרי, משטרת ישראל, ובהתניית קיום הפולחן באישור המשטרה. ריבונות זו מתבטאת ביתר שאת גם בכך ששוטרי ישראל נכנסים לתוך כנסיית הקבר לצורך האבטחה, וממחישים בכך שהכנסייה איננה אקס-טריטוריה במובן הריבוני.
לצד מאמרו של הרב ברכיהו מתפרסמים שני מאמרי תגובה של הרב אשר וייס והרב דב ליאור.
הרב וייס מסכים עם הנימוק של משום איבה, אך אינו מסכים שיש לחלל שבת עבור פיקוח נפש של גויים (גם אם מדובר בגר תושב).
בנוסף, הרב וייס אינו מקבל את החידוש שבמימוש הריבונות הישראלית, ובכלל זה הדאגה לחופש הפולחן בה, יש משום יישוב ארץ ישראל:
לענ"ד יש להיזהר מאד מלהרחיב גדר מחודש זה מעבר למלחמה ממש, דמלבד מה שיש לפקפק בעצם ההנחה שמלחמה דוחה שבת ללא חשש פיקוח נפש - האם כך פסקינן למעשה, נראה עוד שאין זה אלא במלחמה ממש, ולא בניהול יום יומי ושגרת ההנהגה בימי שלום, ורואה אני סכנה גדולה וחשש גדול בהרחבה גורפת של הלכה מחודשת כל כך בהלכות חמורות שבתורה שהן הלכות שבת שעונשם כרת.
ובהמשך:
ובאופן כללי נראה דיש לנו לנהוג זהירות יתרה ומופלגת בבואנו לחדש קולא מחודשת בעניינים שנוגעים לציפור הנפש וליסודות הדת, ועדיף להסתמך על היסודות המקובלים והאיתנים של מסורת ההלכה כפי שנתקבלו ע"י גדולי ישראל לדורותיהם.
הרב דב ליאור בתגובתו חולק על הרב ברכיהו בהגדרת נוצרים כגרי תושב, ויש להתיר חילול שבת בעיקר משום חשש איבה.
עוד כותב הרב ליאור שהוא אינו תומך בחופש דת ופולחן במדינת ישראל:
שאנו שואפים שמדינת ישראל תתחזק והנהגתה תדרוש שלא ייערכו בארץ טקסים של ע"ז, ולא נהיה כפופים לאמנות בין לאומיות הסותרות את תורתנו הקדושה, אלא שעכשיו אנו אנוסים לנהוג אחרת.
העמדה הזאת משונה לי מאד. לא רק שיהודים דתיים בכל העולם כולו נלחמים עבור חופש דת, ורק כאן במדינת ישראל יש רבנים המדברים נגד חופש דת. יתרה מזאת, אני לא בטוח שגם אלה שתומכים בביטול חופש הדת והפולחן כאן במדינת ישראל כל כך מרוצים במקומות בהם המדינה מתערבת בחופשיות הדת והפולחן, אם זה באיסור העליה להר הבית, או בתכנים המתפרסמים בספרי קודש וכד'.
