הכנסת מעלית למצב שבת בשבת

בימים האחרונים התכתבתי קצת עם הרב הראל דביר ממוכן צומ"ת אודות תשובה הלכתית קצרה שלו שהתפרסמה בגליון חודש תמוז תשפ"ה של אמונת עתיך. 

השואל מעוניין להעביר את המעלית בבנין למצב שבת, כשהמעלית לא תחל לפעול מיד אלא לאחר זמן. כלומר, הפעולה שהוא מבצע עתה הוא גרמא: הוא עושה כעת פעולה שתגרום בעתיד למערכת להתחיל לפעול. 

הגם שאין לדייק הלכה מספרי קיצורים, לשם הפשטות והקיצור, אביא כאן את הסיכום המובא בספר פסקי תשובות בנושא גרמא בשבת (פסקי תשובות אורח חיים סימן שלד):

"ויש הכותבים שהמיקל בגרמא אפילו שלא במקום פסידא לא הפסיד, ובפרט כשאינו מתכוין למלאכה זו, אף על פי שהיא 'פסיק רישא', וכל שכן במלאכות דרבנן שלדברי הכל יש להתיר ב'גרמא' ואפילו שלא במקום פסידא, וכן לצורך מצוה או חולי (אפילו אין בו סכנה) מותר מלאכה בגרמא אפילו באיסורים דאורייתא."

עתה ניגש לנתח את התשובה דלעיל.

1. היה אפשר להכריע שהפעלת מערכת המעלית היא רק איסור דרבנן, ומכיוון שמדובר בגרמא, וגרמא דרבנן מותר, הרי שהדבר מותר.

2. היה אפשר לומר, שהגם שמהדין הפעלת המעלית זה דרבנן, אנחנו מחמירים לכתחילה להחשיב זאת כדאורייתא, אא"כ מדובר על חולה שאין בו סכנה וכדו'. אך במקרה הזה שנגרם צער לדיירים רבים, הרי שיש לדון בזה כמו חולה שאין בו סכנה ולהתיר.

3. היה אפשר לומר שהפעלת המערכת היא דאורייתא, אך כיוון שהפעולה החשמלית אינה קבועה, אחר מתחילה ועוצרת תדיר, הרי שזה דבר ארעי ואנחנו נחשב מלאכת מחשבת, ולכן במקרה של מעלית שבת זה עדיין בגדר דרבנן (ומותר בגמרא).

4. היה אפשר לומר שהפעלת המערכת היא מהתורה, ועדיין גרמא מותרת במקום צורך גדול כזה.

5. היה אפשר לומר שהפעלת המערכת היא מהתורה, וגרמא מותרת במקום מצוה, והפעלת מעלית השבת תאפשר עונג שבת ואפשרות לאנשים המתקשים להתנייד להגיע לבית הכנסת.

במקום כל אלה, הרב המשיב הכריע שמדובר בחשש איסור תורה ושלא ניתן להתיר גרמא כי אין כאן מקום הפסד או הצדקה משום מקום מצווה.

בסיכום: לאורך הדיון כיצד יש לדון בשאלה הזאת מבחינה הלכתית, להיתר או לאיסור, יש מספר צמתים. בכל אחד מהצמתים יש הרבה על מה לסמוך כדי להקל, אך הרב המשיב בחר בכל אחד מהצמתים להכריע לחומרא. 

אם היה זה רב רנדומלי המחליט לפרסם פסקים מחמירים כאלה ואחרים, הייתי שותק. אך כשהפרסום מגיע מתחת למותג מוכן צומ"ת, מכון הרואה את עצמו כמורה דרך כיצד לפסוק בשאלות הנוגעות לשימוש בטכנולוגיה, חייבים להבין שזו לא דרך פסיקה נכונה ולא דרך שהציבור יכול לקבל. 

שימוש במטחנת אשפה בשבת (ע"י שעון שבת) - התכתבות ב"אמונת עתיך"

בגליון הקודם של הרבעון התורני "אמונת עתיך" (מס' 145) התפרסמה תשובה של הרב הראל דביר, ממכון צומ"ת, האוסר שימוש במטחנת אשפה המופעלת בעזרת שעון שבת.

הנה תשובתו:

בגליון הנוכחי של אמונת עתיך (מס' 146) התפרסמה תגובתי:

והנה תשובתו של הרב הראל דביר לתגובתי:

אעיר בקצרה על דברי תשובתו לדבריי: 

1. בסעיף א: תחילת דבריי התייחסו למציאות שהמטחנה כבר מופעלת ע"י שעון שבת. במציאות הזאת אני טוען שאיסור על שימוש במטחנה, שהוא בעצם איסור על שימוש בכיור המטבח, זה פגיעה אמיתית בעונג שבת. על טענה זו לא השיב הרב דביר.

2. בהערה 3: הרב וייס הביא סברא עקרונית. במקרה פרטי הוא חשב שלא נכון להשתמש באותה סברא עקרונית. הסברא העקרונית נשארת נכונה, וראוי לדון אם לעשות בה שימוש במקרים פרטיים כאלה ואחרים. הרב המשיב אינו סותר את הסברא העקרונית, אך "אינו מבין" את הסתמכותי עליה. לענ"ד דבריו צ"ע.

3. בסעיף ב: לא הבנתי על סמך מה קבע הרב המשיב שדברי המשנ"ב בסימן שב עוסקים בטחינה לאיבוד. אך יש להוסיף על כך, שגם אם צודק הרב המשיב שהמדובר שם עוסק במקרה של טחינה לאיבוד, הרי שאין לזה חשיבות לנדון. טענתי היא שבטחינה לאיבוד אין מלאכה דאורייתא, גם לשיטת הרמב"ם שמלשאצ"ג חייב עליה. המשנ"ב כותב שאותו טוחן טיט הוא מלשאצ"ג ולכן אסור מדרבנן. הדברים לא סותרים זה את זה.

חוץ מזה, במטחנת אשפה הטחינה היא קלקול, לא רק בגלל שהטחינה היא לאיבוד, אלא גם בגלל מה שהרב דביר קורא "משמעותה הפשוטה": פסולת שהיתה ראויה למאכל בהמה, לפני כניסתה למטחנה, כבר אינה ראויה לכלום. 

4. בסעיף ג: בניגוד לדברי הרב דביר, במטחנת אשפה אין שום כוונה לטחון. האדם מתכוון לשטוף את כליו. הוא פשוט לא מעוניין שהצינור ייסתם.