חלק א'קטע א'
בכיתה קטנה ישב ר' שלמה קרליבך, ולפניו כמה אנשים. הוא ניסה להסביר את עבודתו - יצירת מוזיקת פולק יהודית אמריקאית. לאחר שעה קלה הוא אמר, 'חברים, מה הטעם לדבר על זה? בואו פשוט נשיר!' הוא שלף את הגיטרה שלו והחל לשיר. אינני יודע איך זה התחיל או מי התחיל בזה, אבל המשתתפים קמו והחלו לרקוד, ואני הצטרפתי אליהם. בתחילה נהניתי מן העניין, אך לאחר מכן מחשבתי החלה לנדוד ותהיתי כמה זמן הוא מתכוון להמשיך ולשיר את אותו השיר. אז, התחלתי ממש להיכנס פנימה, אבל בה בעת המשכתי לצפות בעצמי מבחוץ ולבקר את מה שעובר עליי. ר' שלמה המשיך בשירתו - בנקודה כלשהי השתתקה הקריינות הפנימית וחשתי שמחה והתלהבות מרוממת, ותחושה של חיבור. אינני יודע כמה זמן נמשך הדבר - בכל אופן, הרבה מעבר לשעה וחצי שהוקצבו לסדנה בלוח הזמנים. העצמי שלי, האגו, התמוסס אל תוך הנשמה שלי, חסרת הגבולות וההגבלות. הייתי מלא עונג מטעמה של חירות אמיתית מן המחשבות, הדאגות והמודעות העצמית.
תזכרו היטב איך חשתם ומה הרגשתם בשעת קריאת קטע זה, לפני שתעברו לקריאת הקטע הבא.
קטע ב'
בכיתה קטנה ישב ד"ר קטריה מדן, ולפניו כמה אנשים. הוא ניסה להסביר את עבודתו - יוגה צחוק לשיפור המודעות העצמית. לאחר שעה קלה הוא אמר, 'חברים, מה הטעם לדבר על זה? בואו פשוט נצחק!' הוא התישב על הרצפה והחל לצחוק. אינני יודע איך זה התחיל או מי התחיל בזה, אבל המשתתפים הצטרפו אליו לרצפה והחלו לצחוק, ואני הצטרפתי אליהם. בתחילה נהניתי מן העניין, אך לאחר מכן מחשבתי החלה לנדוד ותהיתי כמה זמן הוא מתכוון להמשיך ולשבת שם ולצחוק. אז, התחלתי ממש להיכנס פנימה, אבל בה בעת המשכתי לצפות בעצמי מבחוץ ולבקר את מה שעובר עליי. ד"ר קטריה המשיך ביוגה הצחוק - בנקודה כלשהי השתתקה הקריינות הפנימית וחשתי שמחה והתלהבות מרוממת, ותחושה של חיבור. אינני יודע כמה זמן נמשך הדבר - בכל אופן, הרבה מעבר לשעה וחצי שהוקצבו לסדנה בלוח הזמנים. העצמי שלי, האגו, התמוסס אל תוך הנשמה שלי, חסרת הגבולות וההגבלות. הייתי מלא עונג מטעמה של חירות אמיתית מן המחשבות, הדאגות והמודעות העצמית.
אחרי קריאת שני הקטעים, בבקשה נסו לענות על השאלות הבאות:
- למעט התחושה של "אני כבר מכיר את הסיפור הזה", האם התחושה שחשתם בקריאת הקטע הראשון חזר על עצמו במהלך קריאת הקטע השני? אם לא, האם תוכלו להסביר מדוע?
[ביום כמו היום, שיש הרבה כניסות לבלוג, אך מגיבים מועטים לפוסט שבקשתי שיגיבו לו, אני תוהה ביני לבין עצמי: מדוע זה כך? האם הנושא לא מעניין אף אחד חוץ ממני? האם אנשים לא מגיבים מתוך "עקרון"?]
חלק ב'
אזהרה: אל תקרא את חלק ב', אם לא ענית (לעצמך לפחות) על השאלות שבחלק א'.
יש שני סוגי תגובות לשאלות ששאלתי בחלק א':
- יש האומרים שתחושתם לשני הקטעים היתה זהה: ביניהם כאלה שכלל לא התרגשו מהקטעים, וביניהם כאלה שהזדהו עם הצורך להעצים את המודעות העצמית ואת החירות הפנימית אך לא חשו בהבדל בדרך להעצמה הזו.
- אחרים מרגישים חיבור לקטע הראשון, כנראה מתוך הכרות כלשהי עם יצירותיו או אישיותו, אך נרתעים מהקטע השני (או לכל היותר מזדהים עם הצורך להעצים את המודעות העצמית).
תזכרו את זה, ותניחו את זה בצד כרגע, ותרשו לי להביא שוב את הקטע הראשון (הקטע השני הוא פרי דמיונה של אשתי) בתוספת קטע נוספת.
בכיתה קטנה ישב ר' שלמה קרליבך, ולפניו כמה אנשים. הוא ניסה להסביר את עבודתו - יצירת מוזיקת פולק יהודית אמריקאית. לאחר שעה קלה הוא אמר, 'חברים, מה הטעם לדבר על זה? בואו פשוט נשיר!' הוא שלף את הגיטרה שלו והחל לשיר. אינני יודע איך זה התחיל או מי התחיל בזה, אבל המשתתפים קמו והחלו לרקוד, ואני הצטרפתי אליהם. בתחילה נהניתי מן העניין, אך לאחר מכן מחשבתי החלה לנדוד ותהיתי כמה זמן הוא מתכוון להמשיך ולשיר את אותו השיר. אז, התחלתי ממש להיכנס פנימה, אבל בה בעת המשכתי לצפות בעצמי מבחוץ ולבקר את מה שעובר עליי. ר' שלמה המשיך בשירתו - בנקודה כלשהי השתתקה הקריינות הפנימית וחשתי שמחה והתלהבות מרוממת, ותחושה של חיבור. אינני יודע כמה זמן נמשך הדבר - בכל אופן, הרבה מעבר לשעה וחצי שהוקצבו לסדנה בלוח הזמנים. העצמי שלי, האגו, התמוסס אל תוך הנשמה שלי, חסרת הגבולות וההגבלות. הייתי מלא עונג מטעמה של חירות אמיתית מן המחשבות, הדאגות והמודעות העצמית.
(מתוך: הרבי מקרן הרחוב, יוטא הלברשטאם-מנדלבאום, עמ' 42)
אני מניח ש[הרב סולובייצ'יק] רצה להדגים ... עד כמה שאלת ההתלהבות הדתית אינה רלוונטית לדיון... חוויה דתית נלהבת אינה ערובה לשינוי מוצלח ונחוץ.
מנהלת בית הספר הדתי לבנות "פלך" בירושלים סיפרה פעם על מאתיים וחמישים תלמידותיה, שעמדו לפני קבלת שבת, וחיכו למניין גברים. אחת המחנכות הצעירות ניגשה לקדמת עזרת הנשים והחלה לשיר "בנעימה חסידית סוחפת" את תפילת קבלת שבת. הבנות ענו אחריה, "תחילה בהססנות ולאחר מכן בשירה שהלכה וגברה מפסוק לפסוק, הלכה והתעצמה מפרק לפרק, תפילה שלא נשמעה כמותה מעולם".
...אני חושב שההתלהבות וההתרגשות אינן השיקול המכריע בשאלה אם לקיים תפילה כזו... הבה נניח לצורך הטיעון שגם אחרי עשרים שנה של תפילת קבלת שבת נשית נמצא בה התלהבות סוערת, גם אז אומר שהתלהבות אינה שיקול רוחני בלעדי.
(מתוך: גשר בנות יעקב, הרב חיים נבון, עמ' 147)
ונעשית תורה כשתי תורות?!
חלק ג'
ועתה אנסה להסביר מה עבר לי בראש במהלך הפוסט הארוך הזה.
על פניו ישנן כאן שתי גישות: שכל ורגש.
גישת הרגש: ר' דוד זלר המספר על חוויותיו הרגשיות בפגישה עם ר' שלמה ואיך שזה עזר לו להתחבר לאני הפנימי שלו. וגם תפילת קבלת השבת של הבנות בבית ספר פלך, שגם התפילה עצמה וגם התיאור שלה רגשיים.
גישת השכל: הרב חיים נבון והרב סולובייצ'יק המכריעים כי אי אפשר לקבל את הרגש כשיקול מכריע, או לפחות כשיקול המכריע (השימוש שעשיתי בפסקה הזו אולי מוציאה אותה מהכוונה המקורית שלה, אני לקחתי אותה רק כמייצגת עמדה הקיימת בציבור ולא כל כך חשוב לי כעת אם זו היתה כוונת המחבר. בעז"ה כשיהיה לי מעט פנאי תקבלו סקירה וביקורת ספרים ארוכה על הספר "גשר בנות יעקב" של הרב נבון).
ולזה היתה כוונתי כשכתבתי "ונעשית תורה כשתי תורות" - יש כאן שתי שפות שונות, שפה אחת של רגש ושפה אחת של שכל, שבעצם רבות על הבכורה.
אלא, שהחלוקה בין שכל לרגש היא לא כל כך מדויקת.
זאת, לפחות לגבי אותם אנשים שהתחברו לקטע עם ר' שלמה אך נרתעים מהקטע עם המומחה ליוגה צחוק. מי שהתחבר רק לקטע עם ר' שלמה, כנראה עשה זאת מתוך תובנה שאותו יהודי (ר' דוד זלר) המספר את הסיפור לא התרגש סתם כי שמע מוזיקה, ולא היה מגיב באותו אופן אם הוא היה נמצא בסדנת יוגה צחוק. אלא הוא הגיב כך כי היתה לו הבנה פנימית שיש כאן משהו אמיתי, משהו שנוגע ב"נקודה היהודית" החבויה אצלו עמוק בפנים.
זה כבר לא סתם רגש, אלא הבנה פנימית. סוג של אינסטינקט יהודי.
ועכשיו צריך לעיין לגבי תפילת הבנות מבי"ס פלך. בפיסקה שהבאתי מהרב חיים נבון, משתמע שהוא דן אותן כאילו יש כאן רגש נטו. אך כמו בדוגמא הקודמת, זה לא הכרחי. כשהמנהלת כותבת "תפילה שלא נשמעה כמותה מעולם", היא לא (בהכרח) מתכוונת ל'תפילה שריגשה אותי כמו שאף תפילה אחרת לא ריגשה אותי', אלא לדברים כפשוטם. כלומר, (אולי) היא הרגישה בתפילה הזאת את מילוי כל מה שהיא אי פעם למדה וקראה על איך תפילה צריכה להיות, במובן הכי פנימי ועמוק. זו כבר לא הרגשה גרידא, אלא הבנה.
דומני שעם רגש והתרגשות קל יותר להתמודד, ולדחות כשיש צורך בכך, על ידי שיכנוע בעליונות השכל על הרגש. אך עם הבנה ותחושה פנימית, הרבה יותר קשה להתמודד.
