התבשרנו השבוע שלפני כחדשיים, נסעו קבוצה של פעילים בשבת מיצהר לרחלים על מנת לייעץ ולחזק קבוצת נערים קטינים שהיה חשש שהשב"כ עומד לעצור ולחקור.
במספר כלי תקשורת דווח שהרב דב ליאור וכן הרב יהושע מרדכי שמידט הסכימו לאחר מעשה להוראת ההיתר לאותם פעילים לנסוע בשבת לצורך האמור. בערוץ 7 הובאו בקצרה נימוקיו של הרב דב ליאור (קישור):
נדמה לי שאפשר לסכם את דבריו כך:
א. היו דיווחים שבעבר נחקרים בשב"כ ביקשו לשלוח יד בנפשם. ומכיוון שכן, גם במקרה הזה יש חשש שהחקירה תפגע בבריאותו הנפשית של הנחקר (כמו שזה פגע בבריאות הנפשית של זה שביקש לשלוח יד בנפשו).
ב. בריאות נפשית ושמירה על שפיות גם הם נכללים במסגרת פיקוח נפש שעליהם יש לחלל שבת.
נתייחס לשני נושאים:
- האם חקירת שב"כ הוא בבחינת פיקוח נפש פיזית?
- האם הותרה הנסיעה לצורך הצלת בריאות הנפש של החשודים?
קשה לי להבין איך אפשר לראות בחקירת שב"כ פיקוח נפש ואת הנחקרים כאילו הם נמצאים במצב של סכנה. ראשית, מציאותית, כמה אנשים מתים בשנה כתוצאה מחקירות שב"כ, בני ברית ושאינם בני ברית? כמה נהרגו או התאבדו בעשור האחרון? דומני, שאין מי שחולק שיש פיקוח די צמוד על פעולות השב"כ. אמנם ידוע שהם מבצעים פעולות דרסטיות לפעמים, אבל הדברים נעשים תחת פיקוח על בריאותם הפיזית של הנחקרים. דווקא הדיווחים על עציר שלא הצליח לשלוח יד בנפשו מחזקים את הטענה שההשגחה על העצירים והנחקרים היא קפדנית מאד.
דברי הגרש"ז אוירבך (שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג) סימן לז) מחזקים נקודה זו:
אמנם רוב בני אדם אכן מפחדים להיות נחקרים ע"י השב"כ ואולי אף היו בורחים מזה כבורח מפני הסכנה. אעפ"כ רוב בני אדם לא היו מסכימים לאמירה שהם היו בורחים מפני סכנה פיזית.
לאור דברים אלו עלינו לעבור לשאלה השניה. הגם שאין כנראה חשש שבריאותם הפיזית של הנחקרים תיפגע, יש חשש לבריאותם הנפשית. רוב בני אדם כנראה יסכימו שחקירת שב"כ עלולה לפגוע בבריאותם הנפשית ושזו הסיבה שהיו מעדיפים לברוח ממנה (בהינתן הבחירה). אך האם יש מקום לחלל שבת כדי להציל ממישהו מפגיעה כזאת בבריאותו הנפשית?
לפני שניכנס לדיון בנושא פיקוח נפש בחשש לפגיעה בבריאות נפשית, כדאי להזכיר מקור נוסף המובא בשמירת שבת כהלכתה (פרק לב הערה ב):
בכל מקרה נתון צריך לברר האם אכן מדובר בפיקוח נפש המונח לפנינו, או בספקולציה על התפתחות עתידית.
הרב דב ליאור בדבריו הפנה להלכה הבאה (שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שו סעיף יד):
אך הדברים ממש אינם פשוטים, כפי שניתן להיווכח מהדברים הבאים שכותב הציץ אליעזר בתגובה להערה מהגרש"ז אוירבך (שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן יז - קונ' רפואה בשבת פרק ב):
וכן מביא שם הציץ אליעזר שלא בכל מקרה של חשש לסכנת בריאות הנפש נתיר חילול שבת, שכן:
נראה שבעניין זה יש להזכיר גם דיון הלכתי שהתקיים ברבנות הצבאית בדבר פינוי חללים בשבת ויום טוב. הנימוק ההלכתי היה שאי פינוי החללים בשבת יביא לירידת המורל של החיילים שיביא לסיכון נפשם ולתבוסה בקרב. מו"ר הרב יהושע בן-מאיר בהיותו רב צבאי במלחמת יום הכיפורים התיר לפנות חללים (ראו כאן) וכן הרב מרדכי הלפרין (ראו כאן) שגם כן שימש כרב צבאי במלחמות ישראל.
הרב בן מאיר סיפר (בקישור דלעיל) כי פנה לאחר מעשה לגרש"ז אוירבך לשאול לדעתו והלה הביע את דעתו בהסכמה, והרב בן-מאיר מוסיף מדברים שאמר לו בשיחה אחרת:
לאחר הדברים הללו יש להעיר עוד שתי הערות:
א. לכאורה גם אם נקבל את תיאור המציאות באופן שהנערים באמת עמדו בפני סכנה, לא ברור מדוע היה צורך לנסוע להיות אתם? האם לא היה אפשר להסתפק בשיחת טלפון?
ב. לא ניתן שלא לתמוה האם הייעוץ שניתן ע"י אותם פעילים אין מטרתה דווקא להקשות על עבודת השב"כ, וככזה דווקא מגדילה את הסכנה לבריאותם הנפשית של הנחקרים.
לאחר ההתיחסות לדברים שפורסמו בשמו של הרב ליאור, אוסיף שציפיתי לשמוע טיעון אחר להתיר את חילול השבת. להבנתי, החשש של הפעילים היתה שהנערים יפלילו את עצמם (על מעשים שעשו או על מעשים שלא עשו). חשבתי שהטיעון יהיה שהצלת אדם משנים ארוכות במאסר יש בה משהו שמתקרב לפיקוח נפש. עם זאת, אינני יודע כיצד ניתן להצדיק הלכתית עמדה כזו.
ולקראת סיום לא ניתן שלא להתייחס לפן נוסף בסיפור זה. אינני יודע אם מראש התכוונו בשב"כ לעצור את הנערים, ואם הגעת הפעילים בשבת שיבשה את החקירה או לא. אך הסברא שלי אומרת שאם בשב"כ התכוונו מראש לעצור את הנערים, אזי הם בחרו להמתין ולא לעצור אותם בשבת כדי להימנע "מפגיעה ברגשות הדתיים" וכן מתוך הנחה שהמתנה במציאות של יישוב הסגורה לנכנסים ויוצאים בשבת לא תפגע בחקירה. עתה שהם יראו שקדושת השבת אינה כה חשובה לקבוצה הזו, השיקולים שלהם יובילו אותם בעתיד לעצור את נערים בעצם יום השבת. יש מקרים שהתיר חילול שבת משום "שנמצאת מכשילן לעתיד לבוא". נראה שבמקרה זה ההיתר עצמו נמצא מכשילן לעתיד לבוא.
עדכון:
התייחסות הרב אריאל למקרה התפרסם במקור ראשון - קישור
במספר כלי תקשורת דווח שהרב דב ליאור וכן הרב יהושע מרדכי שמידט הסכימו לאחר מעשה להוראת ההיתר לאותם פעילים לנסוע בשבת לצורך האמור. בערוץ 7 הובאו בקצרה נימוקיו של הרב דב ליאור (קישור):
הרב מסביר את עמדתו ההלכתית בעובדה שבעבר קטין שנחקר בשב"כ ניסה לשים יד בנפשו "לפי עניות דעתי, לפי מה שנמסר לי שאחד מהנערים לאחר שעבר את כל הסבל של המאסר ביקש לשלוח יד בנפשו, כלומר שהתנאים הם לא תנאים סבירים כמו שראוי במדינה דמוקרטית הבחורים שבאו לעודד ולחזק את רוחם של הנערים זה נחשב הצלה." אומר הרב ליאור.
"יש לנו כלל שאם לוקחים מישהו לשמד אז כתוב שמותר לחלל שבת בשבילו למרות שזה לא בעיה קיומית גופנית אלא נפשית. גם כאן, יש בעיה שהבחורים האלה עלולים לאבד את שפיות הדעת כמו שקרה, אז ודאי שיש עניין להציל אותם ולחזק אותם בנסיבות האלה." הוסיף הרב.
נדמה לי שאפשר לסכם את דבריו כך:
א. היו דיווחים שבעבר נחקרים בשב"כ ביקשו לשלוח יד בנפשם. ומכיוון שכן, גם במקרה הזה יש חשש שהחקירה תפגע בבריאותו הנפשית של הנחקר (כמו שזה פגע בבריאות הנפשית של זה שביקש לשלוח יד בנפשו).
ב. בריאות נפשית ושמירה על שפיות גם הם נכללים במסגרת פיקוח נפש שעליהם יש לחלל שבת.
נתייחס לשני נושאים:
- האם חקירת שב"כ הוא בבחינת פיקוח נפש פיזית?
- האם הותרה הנסיעה לצורך הצלת בריאות הנפש של החשודים?
קשה לי להבין איך אפשר לראות בחקירת שב"כ פיקוח נפש ואת הנחקרים כאילו הם נמצאים במצב של סכנה. ראשית, מציאותית, כמה אנשים מתים בשנה כתוצאה מחקירות שב"כ, בני ברית ושאינם בני ברית? כמה נהרגו או התאבדו בעשור האחרון? דומני, שאין מי שחולק שיש פיקוח די צמוד על פעולות השב"כ. אמנם ידוע שהם מבצעים פעולות דרסטיות לפעמים, אבל הדברים נעשים תחת פיקוח על בריאותם הפיזית של הנחקרים. דווקא הדיווחים על עציר שלא הצליח לשלוח יד בנפשו מחזקים את הטענה שההשגחה על העצירים והנחקרים היא קפדנית מאד.
דברי הגרש"ז אוירבך (שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג) סימן לז) מחזקים נקודה זו:
ולענין עיקר הדבר מה נקרא ספק פקו"נ ומה לא, ועד איפה הוא הגבול, גם אנכי בעניי הסתפקתי טובא בזה, אלא שמצד הסברא נלענ"ד דכל שדרך רוב בני אדם לברוח מזה כבורח מפני הסכנה ה"ז חשיב כספק פקוח נפש וקרינן ביה בכה"ג וחי בהם ולא שימות בהם, אבל אם אין רוב בני אדם נבהלים ומפחדים מזה אין זה חשיב סכנה, קצת דוגמא לכך הרכבת [זריקת] אבעבועות לילדים, אף על גב דמצד הדין אפשר שצריכים באמת להזדרז ולעשותו בהקדם האפשרי אם הרופא אומר שכבר הגיע הזמן לעשותו, אך אעפ"כ אין רגילין כלל לעשותן בבהילות ובזריזות, ולפיכך אף אם באמת יש בזה קצת סכנה הו"ל כמ"ש חז"ל והאידנא שומר פתאים ד' וחלילה לחלל שבת עבור כך, משא"כ אם אחד נמצא במקום כזה שיודע ברור שאם לא ירכיב עכשיו את האבעבועות בשבת יצטרך לחכות ד' או ה' שנים, כיון דבזמן מרובה כזה ודאי נבהלים ומפחדים לשהות, אפשר דשפיר חשיב כפקוח נפש ודוחה שבת.
אמנם רוב בני אדם אכן מפחדים להיות נחקרים ע"י השב"כ ואולי אף היו בורחים מזה כבורח מפני הסכנה. אעפ"כ רוב בני אדם לא היו מסכימים לאמירה שהם היו בורחים מפני סכנה פיזית.
לאור דברים אלו עלינו לעבור לשאלה השניה. הגם שאין כנראה חשש שבריאותם הפיזית של הנחקרים תיפגע, יש חשש לבריאותם הנפשית. רוב בני אדם כנראה יסכימו שחקירת שב"כ עלולה לפגוע בבריאותם הנפשית ושזו הסיבה שהיו מעדיפים לברוח ממנה (בהינתן הבחירה). אך האם יש מקום לחלל שבת כדי להציל ממישהו מפגיעה כזאת בבריאותו הנפשית?
לפני שניכנס לדיון בנושא פיקוח נפש בחשש לפגיעה בבריאות נפשית, כדאי להזכיר מקור נוסף המובא בשמירת שבת כהלכתה (פרק לב הערה ב):
ועיין ספר שבט מיהודה... דלא נקרא ספק אא"כ סיבת הסכנה כבר ישנה לפנינו, אבל היכי שהסכנה איננה עוד אלא שהיא יכולה להתפתח אח"כ ממצב הענינים, אין זה בגדר פקו"נ, עכ"ל.
בכל מקרה נתון צריך לברר האם אכן מדובר בפיקוח נפש המונח לפנינו, או בספקולציה על התפתחות עתידית.
הרב דב ליאור בדבריו הפנה להלכה הבאה (שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שו סעיף יד):
מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה; ויוצא אפילו חוץ לשלש פרסאות ואי לא בעי, כייפינן ליה (וע"ל סי' שכ"ח סעיף י').מדברים אלו רואים שפיקוח נפש מוגדר לא רק על סכנה פיזית, אלא גם על סכנה רוחנית, לכן יש מקום לדון גם בסכנה לבריאות הנפש המתירה חילול שבת.
אך הדברים ממש אינם פשוטים, כפי שניתן להיווכח מהדברים הבאים שכותב הציץ אליעזר בתגובה להערה מהגרש"ז אוירבך (שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן יז - קונ' רפואה בשבת פרק ב):
ומה שכת"ר מביא להלן בדבריו שם בשם קונט' עובר אורח להגאון האדר"ת ז"ל שכתב במי שהחידושים שלו אשר עמל ויגע בהם כל ימיו נשרפים בשבת יש לחוש שמרוב צער יכול לבוא לידי חולי דהו"ל ספק סכנת נפשות, ונשאר בצ"ע עליו. עיינתי בגוף דברי הקו' עובר אורח שבאו"ח, וראיתי שהמדובר שם הוא לא בלהתיר עבור כן לחלל שבת במלאכה דאורייתא, אלא המדובר הוא בלהקדים להציל זה על תורה שבכתב אף על פי שבדרך כלל מביא המג"א בסי' של"ד ס"ק ט"ו דתורה שבכתב קודמת להציל לתורה שבע"פ. ולזה כדי לחזק הסברא שיש לו רשות להקדים להציל את כתביו, הוא מוסיף שם וכותב גם זה דקצת י"ל דה"ל סכ"נ וכו', אבל לא עלה כלל על דעת הגאון האדר"ת ז"ל להתיר משו"כ גם לחלל במלאכה דאו' כיעו"ש. ואר"כ אין כל תימא עליו, ופשוט.
וכן מביא שם הציץ אליעזר שלא בכל מקרה של חשש לסכנת בריאות הנפש נתיר חילול שבת, שכן:
בעשיר מופלג והוא גם חלש בגופו וכל רכושו הגדול הולך ונשרף לעיניו בשבת ויש חשש גדול שמרוב צער ועגמ"נ =ועגמת נפש= שיצטרך להיות מחזיר על הפתחים יסתכן ויחלה אעפ"כ פשוט הדבר דאסור לכבות ומחייבין לי' לבטוח בד' ולהתגבר
נראה שבעניין זה יש להזכיר גם דיון הלכתי שהתקיים ברבנות הצבאית בדבר פינוי חללים בשבת ויום טוב. הנימוק ההלכתי היה שאי פינוי החללים בשבת יביא לירידת המורל של החיילים שיביא לסיכון נפשם ולתבוסה בקרב. מו"ר הרב יהושע בן-מאיר בהיותו רב צבאי במלחמת יום הכיפורים התיר לפנות חללים (ראו כאן) וכן הרב מרדכי הלפרין (ראו כאן) שגם כן שימש כרב צבאי במלחמות ישראל.
הרב בן מאיר סיפר (בקישור דלעיל) כי פנה לאחר מעשה לגרש"ז אוירבך לשאול לדעתו והלה הביע את דעתו בהסכמה, והרב בן-מאיר מוסיף מדברים שאמר לו בשיחה אחרת:
לדבריו [...] גם הפגיעה המורלית בחיילים שרואים שאם הם יפלו חללים הם ישכבו בצד ואף אחד לא יטפל בהם הוא גורם חשוב ברוח הלחימה, ולכן מהווה פיקוח נפש. (בשיחה אחרת, מספר רב של חודשים לאחר מכן, הזהיר אותי הגרשז"א שלא ילמדו מהדברים למעלה ויגידו בשמו שגם לאכול אוכל קר בשבת זו בעיה מורלית ופיקו"נ, ולכן מותר לחלל שבת ולבשל או לחמם אוכל במלחמה. הוא הסביר שצריך יראת שמים אמיתית להבין את ההבדל בין הדברים, וברור שאין שום התר לחלל שבת לחמם אוכל וכדומה).
לאחר הדברים הללו יש להעיר עוד שתי הערות:
א. לכאורה גם אם נקבל את תיאור המציאות באופן שהנערים באמת עמדו בפני סכנה, לא ברור מדוע היה צורך לנסוע להיות אתם? האם לא היה אפשר להסתפק בשיחת טלפון?
ב. לא ניתן שלא לתמוה האם הייעוץ שניתן ע"י אותם פעילים אין מטרתה דווקא להקשות על עבודת השב"כ, וככזה דווקא מגדילה את הסכנה לבריאותם הנפשית של הנחקרים.
לאחר ההתיחסות לדברים שפורסמו בשמו של הרב ליאור, אוסיף שציפיתי לשמוע טיעון אחר להתיר את חילול השבת. להבנתי, החשש של הפעילים היתה שהנערים יפלילו את עצמם (על מעשים שעשו או על מעשים שלא עשו). חשבתי שהטיעון יהיה שהצלת אדם משנים ארוכות במאסר יש בה משהו שמתקרב לפיקוח נפש. עם זאת, אינני יודע כיצד ניתן להצדיק הלכתית עמדה כזו.
ולקראת סיום לא ניתן שלא להתייחס לפן נוסף בסיפור זה. אינני יודע אם מראש התכוונו בשב"כ לעצור את הנערים, ואם הגעת הפעילים בשבת שיבשה את החקירה או לא. אך הסברא שלי אומרת שאם בשב"כ התכוונו מראש לעצור את הנערים, אזי הם בחרו להמתין ולא לעצור אותם בשבת כדי להימנע "מפגיעה ברגשות הדתיים" וכן מתוך הנחה שהמתנה במציאות של יישוב הסגורה לנכנסים ויוצאים בשבת לא תפגע בחקירה. עתה שהם יראו שקדושת השבת אינה כה חשובה לקבוצה הזו, השיקולים שלהם יובילו אותם בעתיד לעצור את נערים בעצם יום השבת. יש מקרים שהתיר חילול שבת משום "שנמצאת מכשילן לעתיד לבוא". נראה שבמקרה זה ההיתר עצמו נמצא מכשילן לעתיד לבוא.
עדכון:
התייחסות הרב אריאל למקרה התפרסם במקור ראשון - קישור
