היוצאים להציל בשבת - חלק ב'

המשך מ: היוצאים להציל בשבת - חלק א'

נתחיל חלק זה בסיכום קצר של הדברים העיקריים שראינו בחלק א'.
הגמרא בעירובין מקשה משני מקורות שנראים סותרים: המשנה בראש השנה המתירה ליוצאים להציל אלפיים אמה לכל כיוון, והמשנה בעירובין המתירה ליוצאים להציל לחזור למקומן.

הגמרא מביאה שני תירוצים לסתירה זו:

אמר רב [יהודה אמר רב]: שחוזרין בכלי זיין למקומן. כדתניא: בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה, פעם אחת הכירו בהן אויבים ורדפו אחריהם, ונכנסו ליטול כלי זיינן, ונכנסו אויבים אחריהן. דחקו זה את זה, והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים. באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן. רב נחמן בר יצחק אמר: לא קשיא; כאן - שנצחו ישראל את אומות העולם, כאן - שנצחו אומות העולם את עצמן.

בפסקי הרא"ש הסוגיא מסוכמת כך:

כל היוצא להציל אם יד ישראל תקיפה אין לו אלא אלפים ואם יד העובדי כוכבים תקיפה חוזרים למקומן. וכשחוזרים למקומן חוזרים בכלי זיינן למקומן.  

אם נרצה להסיק ממה שראינו עד כה הנחיות למעשה, כיצד להורות למי שיצא להציל בשבת, נאמר כך: אם הנסיבות מאפשרות להישאר בקרבת מקום למקום ההצלה הרי שמותר להגיע לאותו מקום עם הציוד שלו, אך אסור לו לחזור למקום רחוק מאלפיים אמה ממקום הארוע.

כל זה מתחיל להסתבך כשלומדים את דברי הרמב"ם:

רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה כג
גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת, וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא.

רמב"ם הלכות שבת פרק כז הלכה טז-יז
כל מי שיצא ברשות בית דין כגון העדים שבאו להעיד על ראיית הלבנה וכיוצא בהן ממי שמותר לו לצאת לדבר מצוה יש לו אלפים אמה לכל רוח באותו מקום שהגיע לו, ואם הגיע למדינה הרי הוא כאנשי העיר ויש לו אלפים אמה לכל רוח חוץ למדינה.
היה יוצא ברשות ואמרו לו והוא הולך בדרך כבר נעשית המצוה שיצאת לעשות יש לו ממקומו אלפים אמה לכל רוח, ואם היה מקצת תחום שיצא ממנו ברשות מובלע בתוך אלפים אמה שיש לו ממקומו הרי זה חוזר למקומו וכאילו לא יצא, וכל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד גוים או מן הנהר, או מן המפולת יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו, ואם היתה יד הגוים תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו הרי אלו חוזרין בשבת למקומן ובכלי זינן.

על דברי הרמב"ם עולות שתי שאלות:

א. דברי הרמב"ם בפרק כז נראים זהים לדברי הרא"ש שראינו לעיל. עם זאת, דבריו בפרק ב נראים סותרים: בהם הוא לא מבחין בין יד ישראל תקיפה לבין יד גוים תקיפה, והוא אינו כותב כלל את ההגבלה של עד אלפיים אמה. 

ב. הרמב"ם מכניס בפרק ב שיקול נוסף שטרם ראינו: כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא. מה מקור השיקול הזה כאן?

ראינו עד כה שתי גישות בהסבר דברי הרמב"ם:
1. גישה הסוברת שהטעם "כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא" נמצא בבסיס הסוגיא בעירובין, הגם שהוא אינו מוזכר שם, ולכן הוא גם מרחיב מעט את הדין ממה שאפשר להבין בקריאה ראשונית של הגמרא (לדוגמא, טעם זה מסביר מדוע במקרה שנצחו ישראל עדיין מותר לחזור בכלי זיינם, דבר שה"מעשה שהיה" אינו בהכרח מסביר).
2. גישה הסוברת שהרמב"ם סך הכל ניסח את דברי הגמרא במילים אחרות, והטעם "כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא" למעשה זהה לטעם "משום מעשה שהיה".

בסוף חלק א' גם הערנו שגם התוספות בעירובין סבורים שהטעם "התירו סופן משום תחילתן", שקרוב מאד ל"כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא" נמצא בבסיס בסוגיא שלנו.

עד כאן סיכום של מה שראינו בחלק א'.

בשנת תשל"ח נשאל הג"ר משה פיינשטיין (להלן: האג"מ) אם למתנדבי הצלה מותר לחזור לביתם בשבת (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן פ)

הנה בדבר אלו שנתאגדו בנוא יארק וברוקלין לחבורה להצלת נפשות באשר שכמה פעמים אירע בכאן שאוכלוסי ישראל בחסד השי"ת הם מרובין, שאדם אחד בין בבית בין ברחובות פוסק מלנשום וכשמביאין לו שמה תיכף מיכל חמצן (אקסעדזען טענק) ועוד מיני כלים מדברים המועילין תיכף ממש הוא הצלה גדולה ויש שיותר לא צריך ויש שמועיל עד שיוכלו להביאו לרופאים באיזה בית חולים שבענין זה הוא ממש הזריזות אף לרגעים נחוץ מאד לקיום נפשו, ובלא זה עד שיבואו רופאים מבית החולים ומבתיהם נמשך זמן עד שכבר אין תועלת, ודאי דבר גדול הוא ויישר חילם וכוחם ויתברכו מהשי"ת כל החברים שנתאגדו לעשיית עניני הצלה אלו לשם שמים להצליח במעשי הצלתם ולהתברך בכל
....
אבל עיקר מה שיש לדון הוא לענין החזרה לביתו ממקום החולה כשהוא במקום רחוק וא"א לילך רגלי ואף אם אינו רחוק כל כך אבל הוא בלילה שיש לחוש לילך רגלי מצד הרוצחים שמצוין עתה ולהשאר שם כל השבת ואף רק זמן גדול כעד היום ואף באם כשיצטרך לשהות בזה זמן גדול יש לחוש שבני ביתו לא יניחוהו בפעם אחר וגם שהוא עצמו יתרשל, אם יש להתיר לבא בחזרה בנסיעה ברכב. וזה פשוט שבמקום ריבוי האוכלוסין שמצוי שאפשר ליארע לעוד אינשי שיש צורך גם למיכל כי לא הכינו עוד מיכל שיש צורך גדול להביא המיכל בחזרה ברכב אבל הנידון הוא כשיש עוד מיכל בהמקום שנמצאים חברי אגודת הצלה זו וגם יש עוד חברים מאגודת הצלה זו שהוא רק לענין איש זה אם רשאי לחזור בנסיעה ברכב בכלל וגם אם ליכא נכרי שאפשר לסמוך עליו מצד חשש ההתרשלות.

את התשובה פותח האג"מ בחידוש שאין לו כל כך השלכות מעשיות:
היוצאים להציל מחוץ לתחום מעולם לא היו בתוך תקנת חכמים שיש להם רק ד' אמות, אלא היה להם אלפיים אמה לכל רוח. לא היתה כאן תקנת חכמים להתיר להם אלפיים אמה לכל רוח, חכמים מעולם לא אסרו על היוצאים להציל.

חידוש זה מתגמד לעומת החידוש בהמשך התשובה.
כשהגמרא שואלת סתירה משתי המשניות: זו שבראש השנה המתירה אלפיים אמה, וזו שבעירובין המתירה לחזור למקומה, הרי שהחילוק, לדעת האג"מ, הוא פשוט:

איכא חלוק ביוצאין להציל דבאלו הצלות שלא ידוע כמה זמן שייך שימשך כגון חכמה הבאה לילד שלא ידוע כמה זמן הוא דלפעמים נמשך משעה שהתחילו חבלי לידה גם יותר ממעל"ע =ממעת לעת= והחכמה יודעת זה הרי באה מתחלה אף לישב שם יותר מיום השבת, וכן הבא להציל מן הגייס ומן הנהר נמי לא שייך שידעו כמה זמן ימשך זה, ואף מן המפולת ומן הדליקה הרבה פעמים אין ידועין דאם נפלו עליו גל גדול הרי אפשר לימשך ג"כ יותר מיום השבת, ואף בדליקה אפשר שתעשה דליקה גדולה שימשך יותר מיום השבת שאלו כיון שידעו מזה ומ"מ באו כחיוב התורה להצלת נפשות ולא נתרשלו, לא שייך לחוש לשמא יתרשלו כשיעזור להם השי"ת ונגמרה מלאכת ההצלה בזמן קצר אם יהיו נאסרין לחזור למקומם דהרשלנין הרי גם כשנתירם לחזור יתרשלו ולא יצאו כלל מחמת דידעו שאפשר שתמשך זמן גדול ויראי ה' שבאו אף שידעו דהוא מלאכה קשה ואפשר שתמשך זמן גדול הרי לא יתרשלו גם כשיהיו אסורין מלחזור כשנגמרה מלאכת ההצלה בזמן קצר דהוא עוד נקל מלעשות מלאכה, שלכן רק מה שיש להקל עלייהו בלא איסור שיוכלו לצאת מהד' אמות שהוא ג"כ צער בלא צורך דהוא בזה שלא תיקנו מתחלה עלייהו דיצאו ברשות האיסור יציאה מד' אמותם הקלו לעושי מצוה, אבל לא שייך להתיר להם לעבור איסור יציאה חוץ לאלפים שזה הא נאסר בכל אופן ורק שנדחה בשביל פ"נ שלחזור שאינו שוב פ"נ לא שייך שידחה. וגם אפשר שלצאת חוץ מד' אמות אף כשיצטרכו להיות שם כל יום השבת איכא זמנים קטנים שלא יצטרכו לעבוד במעשה הצלתם וכשיהיו אסורין לצאת מד' אמותם הוא הוספת צער על עבודתם שבאו, לזה איכא אולי גם חשש קטן דהתרשלות לא אסרו מתחלה עלייהו יציאה מד' אמות אלא נתנו להם אלפים כאנשי העיר ואם הוא בדרך שיהיה להם אלפים לכל רוח במקום שנמצאין. ואם הוא הצלה כזו שידוע היה שהוא רק לזמן קצר כגון רופא שבא לראות את החולה ולעשות סמי רפואה שידוע שכל צורך ביאתו להפ"נ הוא זמן קצר, וכן לפייס איזה ממונה מהשלטון שכעס על איזה ישראל ורוצה לדונו בהריגה שדרך הפיוס הוא במתנה חשובה שיביא לו או ע"י מכירו שיועילו בקשותיו שהוא רק לזמן קצר, וכדומה הרבה אופני הצלות שידוע שהוא רק זמן קצר אם נאסור לחזור למקומו יש לחוש להתרשלות שבזה התירו סופן משום תחלתן. וצריך לומר דהוא משום דסתמא תנן במתני' דכל היוצאין להציל דמשמע דאיכא דבר שכולן שוין מטעם לא פלוג ולא יהיה דבר זה תלוי באומדנא דאינשי

לדבריו, החילוק הוא בין יוצאים להציל שלוקחים בחשבון שההצלה עלולה לקחת עד למוצאי שבת, לבין יוצאים להציל שמניחים שהצלתם תהיה בזמן קצר יחסית.

וכאן הבן ישאל: אבל הגמרא לא הביאה חילוק זה, אלא שני תירוצים אחרים: חוזרים בכלי זיינם, ואם יד ישראל/גויים תקיפה?
לדברי האג"מ החילוק הזה המתבסס על "כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא" נמצא בבסיס הסוגיא והוא בגדר פשיטא. ומה עם שני התירוצים? האג"מ מסביר שהתירוץ הראשון של "חוזרים בכלי זיינם משום מעשה שהיה" כוונתו שאין שיקול דעת בעניין. כשמותר לחזור, אין האדם רשאי לומר שאין אצלו חשש להכשילן לעתיד לבוא, אלא חכמים קבעו שיש חשש "משום מעשה שהיה":

גזרו שלא לסמוך על האומדנא ואסור להם להניח כלי זיינם מידם וגם שאין צריכין בשביל זה להשאר במקום שנלחמו אלא שמותרין לחזור להעיר אם יצאו משם לצורך ההצלה אף שיעברו על איסור הוצאה והכנסה וטלטול ד' אמות ברה"ר =ברשות הרבים= אף שלפי האומדנא ליכא סכנה כשישארו שם 

ולגבי התירוץ השני של יד ישראל/גויים תקיפה, הרי שהאג"מ מהפך את ההבנה הפשוטה בתירוץ זה ואז רואה האג"מ בתירוץ זה ממש את החילוק שהוא הביא לעיל:

נראה לפרש דודאי איירי בהצילו אותם אבל החלוק הוא דבנצחו ישראל ממש היינו שיד ישראל תקיפה לא רק בזמן שתקיפה ממש היינו בזמן הבית ובזמן שלום ואירע שבאיזה מקום נפלו נכרים על איזה עיר ובאו ממקום אחר והצילום אלא אף כשנמצאים ישראל תחת יד מלכי אוה"ע אבל תחת מלך חסד שאינו מניח להעכו"ם להלחם עם ישראל אך אירע באיזה מקום נפלו נכרים ובאו ממקום אחר והצילום חוזרין למקומן אף שרחוק, משום שבאופן כזו ידעו שלא יצטרכו להיות שם הרבה כי הרי יראים לשהות וגם אפשר שהיו סבורין שיותר קרוב שלא יצטרכו לשהות ולכן מותרין לחזור לביתם אפילו טובא, וכאן איירי כשנצחו אוה"ע דיושבין במדינה שאין המלך מקפיד על זה שהנכרים נופלים על ערי ישראל אף שאינו מסייע אותן אבל לא יענישם שאין הנכרים שנפלו יראים שא"כ הרי יותר היה להם לחשוב שיצטרכו לשהות הרבה דלכן אסור לחזור למקומן כשהשי"ת עזר להם והצילו בזמן קצר אין חוזרין למקומן אלא נותנין להם אלפים לכל רוח, וזהו פירוש נכון. 

האג"מ אף מסביר את הסתירה לכאורה בדברי הרמב"ם באותו אופן:
פרק ב' עוסק בהצלה שלוקחת זמן קצר - ולכן מותר לחזור למקום, משום "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא". פרק כ"ז עוסק בהצלה שצפויה לקחת זמן ארוך - ולכן הותר רק אלפיים אמה ולא אומרים "נמצאת מכשילן וכו'".

סוף דבר מסיק האג"מ בשאלה שנשאל:

ברור שבענין הצלה שא"צ לשהות התירו לחזור אף באיסור דאורייתא דתחומין י"ב מיל ואף שיצטרך להוציא ולהכניס ולהעביר ד' אמות דכלי הזיין, שא"כ גם בהצלה זו שברוב הפעמים הצורך לשהות יש להתיר לחזור עם הרכב כשאין יכול להשיג נכרי שיוליכנו ברכב אף רק בשביל זה שיש לחדש לסופן משום תחלתן, וכ"ש כשא"א לו להשאר שם מפני חשש ליסטים ורוצחים שמצוי בשנים אלו במדינתנו וגם כ"ש כשצריכין שמיכל החמצן יהיה בחזרה כדלעיל. 

עד כאן תשובת הג"ר משה פיינשטיין, בעל האגרות משה.

על דבריו אלו הגיב הג"ר שלמה זלמן אוירבך בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' ח.
נדמה לי שאת דבריו של המנחת שלמה אפשר לסכם במשפט אחד שהוא כותב:

והוא תמוה כדאמרן דאיך אפשר לומר על חידוש עצום כזה דאין בזה חידוש

 שיטתו של המנחת שלמה בנויה על ההנחה ש"נמצאת מכשילן לעתיד לבוא", הכוונה היא שאם יהיה סכנת נפשות לצאת ולהציל הרי שלעתיד לא יגיעו להציל, ולא שאדם עלול להתרשל מלהציל בגלל נוחות כזו או אחרת:

גם נראה דלכאורה לא מצינן בש"ס שהתירו חכמים מלאכה דאורייתא מפני חשש שאם לא נקל עליהם ולהתיר יתרשלו מהצלת נפשות, ורק איפכא הוא דמצינן דאין עושין מלאכות של הצלת נפשות ע"י קטנים ונכרים משום זימנין דליתנייהו ואתי ג"כ לאהדורי בתרייהו מפני הפחד מחילול שבת ויבוא מתוך כך לידי סכנה, וגם נלענ"ד דמשום הך טעמא התירו חכמים ליולדת איסורי תורה של שבת ויוהכ"פ בג' ימים הראשונים מפני שחששו שיהיו כאלה שבגלל הפחד מאיסור תורה יחמירו על עצמן לחשוש דשמא אינן צריכות לכך וירצו להמנע מחילול שבת או מלאכול ביוהכ"פ ולכן התירו לכל היולדות אפי' אם הרופא אומר שאינה צריכה ואף גם היא לא אמרה צריכה אני, אבל כמדומה שלא נזכר בש"ס החשש שיעבור אדם על לא תעמוד על דם רעך ויתרשל מהצלת נפשות, והא דמצינו בקדוש החודש דחששו לכך היינו שמפני הצער יבואו גם לחשוב דמסתמא יש גם עדים אחרים שיעידו ואתי לאימנועי אבל לא מצינן דחיישינן לרשלנות גם ביודע שצריכים לעדותו, גם נראה דאם נחשוש לרשלנות היינו צריכים להתיר לרופא גם להדליק נר בשבת כדי למצוא את בגדיו המיוחדים לו בגלל החשש שמא יתרשל בפעם אחרת מלבוא מפני שיתבייש לצאת בלי בגדיו המגוהצים, וכמו כן צריכים גם להתיר לרופא הנקרא לחולה ביוהכ"פ לאכול וגם לנסוע גם כשאין שום צורך לכך כיון שבגלל הצום ודאי קשה לו קצת ואם לא נתיר יחפש אח"כ אמתלא מלילך לחולה, ומסתבר שההיתר צריך להיות באופן כללי לכלם כי אם רק למי שידרוש הרי יראה בעיני הבריות כקל דעת ומשום כסופא יבוא להתרשל בפעם אחרת, וכמו שהתירו באופן כללי אלפים אמה לכל רוח ללא שום סייג כך גם זה וכמו שכתבנו קודם מהמהרי"ל דיסקין בקו"א או ה' סוף סעיף ל"ד דמשום כיסופא דעניים התירו איסור תורה גם לעשירים משום דחשיב כפקו"נ עיין שם. עכ"פ נראה דמלבד מה שמבואר בש"ס מפורש גם בשו"ע סי' ת"ז דהא דחוזרים בשבת למקומם גם אם רחוק יותר מאלפים אמה הוא רק כשמפחדים לשבות במקום שהצילו ולא בבא להצילם מן הנהר או מן המפולת וה"ה נמי ברופא דאין לו שום פחד להשאר כל השבת במקום שהציל. 

בסופו של דבר מסיק המנחת שלמה שבדוחק אפשר להקל שהרופא יחזור לביתו עם נהג גוי:

ואף שלצערנו יש הרבה רופאים קלי דעת אשר לגבי דידהו החשש הוא אמת שהם חשודים להמנע מלכת להציל את החולה אם לא יוכלו אח"כ לחזור ברכב לביתם, מ"מ אנו אין בכוחנו להתיר משום כך איסורי תורה, ורק מצינן בחת"ס הנ"ל בחו"מ סי' קצ"ד שמתיר משום כך לרופא לחזור לביתו ברכב של נכרי משום האי טעמא שאם לא נתיר ימנע מלבוא בפעם אחרת, ואף שלענ"ד גם זה צ"ע קצת שהרי לא מצינן שהתירו לחכמה הבאה לילד או בשאר ענין של פקו"נ כי אם לענין זה שהשוו אותם שיהיו גם הם כאנשי העיר שיש להם אלפים אמה לכל רוח מפני שאם לא יהיו רשאים לזוז ממקומם ולהיות שוה לבני העיר יש לחוש שבפעם אחרת ימנעו עצמם מלבוא, אבל לא מצינו שהעדיפו אותם יותר מאנשי העיר ולהתיר אותם לשוב לביתם בשבת בעגלה של נכרי, מ"מ כבר הורה זקן ואפשר שזה ג"כ נכלל בזה שהם רוצים להיות כבני העיר שכל אחד נמצא בביתו ולא במקום אחר, והבו דלא להוסיף עלה להתיר גם מלאכות דאורייתא, וגם בעובדא דהחת"ס אפשר שהי' צריך הרופא להטריח ולחפש מקום שיוכל לשהות שם כראוי עד מוצ"ש, משא"כ ברופא שיכול להשאר בכבוד בבית החולים וכדומה אלא שרוצה יותר טוב להיות בביתו אפשר דאסור גם להחת"ס אפי' ע"י נכרי, אך אעפי"כ נראה בזה להקל וכמו שכתבו האחרונים להתיר משום כך ליתן לרופא שכר שבת משום האי טעמא דשמא יצא מזה מכשול שימנעו עצמם בפעם אחרת אם לא יוכל לקבל שכרו, וכן מצינן לענין ד' דברים הפטורין במחנה דפטורין גם בחזרתן עיין שם בכס"מ פ"ו ממלכים הי"ג, אבל עכ"פ לא איסורי תורה. 

כמובן, שפוסקים בני זמנינו כשהיו צריכים להורות למעשה לרופאים, אחיות ואנשי בטחון כיצד לפעול, התחבטו האם לנקוט כשיטתו של האגרות משה או כשיטתו של המנחת שלמה.
הנה לדוגמא דברים שכותב הרה"ר לישראל הרב דוד לאו בספרו משכיל לדוד סימן ח' בנושא, לאחר שנוטה יותר לכיוון דעתו של הגרש"ז אוירבך (קישור):

תוצאות הבחירות לרבנות הראשית

הרבה כבר נאמר ונכתב על תוצאות הבחירות לרבנות הראשית, ובכל זאת אוסיף קצת משלי.

ההפסד:
א. הרב סתיו הפסיד ברגע שהבית היהודי החליטו לא להרחיב את הגוף הבוחר. או במילים אחרות, להתנגד לחוק שטרן. היה ועדיין יש עמדה מוסרית בהתנגדות לחוק שטרן. הבית היהודי (כנראה בגלל לחץ מבחוץ, רבנים ורה"מ) קיבל החלטה לנסות ולנצח בדרך הקשה. ההפסד של הרב סתיו זה המחיר על ההחלטה הזו. לא לגמרי ברור לי שזו היתה החלטה שגויה, על אף המחיר הכבד.
ב. בנט נחשב למפסיד מהבחירות הללו. זאת, כאשר לבנט ממש לא אכפת מי הרב הראשי. מבחינתו גם אם זהבה גלאון היתה נבחרת לתפקיד, זה לא היה מזיז במיוחד. מנגד, עמד אריה דרעי שהרגיש שכל הקריירה שלו תלוי בבחירת המועמד שלו. אני לא חושב שזו הפתעה גדולה מי מביניהם הצליח. ואמנם, יש משהו פגום בכך שבנט הכריז בתקופת הבחירות שהוא יפעל למען השינוי ברה"ר, כשלמעשה לא ממש אכפת לו מהנושא. על זה מגיע לו שהוא ייחשב למפסיד. אגב, הסיבה שאין רב ראשי לירושלים זה גם כנראה בגלל שלניר ברקת לא אכפת כהוא זה אם יש או אין רב ראשי לירושלים.
ג. הציונות הדתית כולה צריכה לערוך חשבון נפש על תוצאות הבחירות, גם אלו שהתנגדו נחרצות לבחירתו של הרב סתיו. אני לא חושב שיש כיום רב ציוני דתי שהיה יכול לגבור על הרב לאו. הרב לאו זכה גם בגלל הדיל עם הש"ס, אבל גם בזכות הקשרים שלו עם העולם החילוני והדתי. קשרים שאינם רק מן הפה ולחוץ, אלא ידידות ארוכת שנים, מאור פנים ואכפתיות אמיתית. כמה רבנים יש בציונות הדתית שיכולים להתחרות בזה?
ד. הרב יעקב שפירא, הציוני-דתי הכי חרדי שאפשר למצוא לא הצליח לקבל אפילו בדל של תמיכה מהעולם החרדי או מהעולם הספרדי. איך תומכיו מסבירים את זה?

הרב הספרדי:
א. לקו הגמר הגיעו שלושה מתמודדים: הרב יצחק יוסף, הרב שמואל אליהו והרב ציון בוארון. בעיני, הראוי ביותר גם זכה בסופו של דבר. מי שספריו נמצאים בכל בית כנסת ספרדי בארץ (ואולי בעולם), ואף בחלק מבתי הכנסת האשכנזים, מגיע לו להיות הרב הראשי. זאת ועוד, שדרך הפסיקה של אביו נחשבת כיום לדרך ראויה לחיקוי, והוא ממשיך דרכו של אביו. כאן צריך לשבח את דרעי שהבין שלא מספיק שהמועמד של ש"ס יהיה הבן של הרב עובדיה יוסף, צריך שהוא יהיה בן שגם ראוי לתפקיד.
ב. אני לא יודע כמעט כלום על הרב ציון בוארון. אני יודע שהוא עמד לימין הרב עמאר בכל השנים האחרונות. אך התמודדות על תפקיד הרה"ר רק כדי לנקום בש"ס איננה נראית לי סיבה מספיק טובה כדי לרצות לראות אותו בתפקיד.
ג. אני התנגדתי לבחירתו של הרב שמואל אליהו, בגלל שהוא היה מעורב בכל מחלוקת ציבורית בתוך הציונות הדתית בשנים האחרונות. בעיני, הוא לא איש של שלום ושל אחדות. זאת, בנוסף לעמדות חוזרות ונשנות שלו שמבטלות כל דעה אחרת כאילו שהיא אינה הלכה. ביממה האחרונה התחלתי לשמוע קולות על כך שהרב שמואל אליהו השתנה קצת במהלך המירוץ לרה"ר והוא היום מבין שאם הוא רוצה מעמד רם בציבור הציוני דתי עליו להכיל גם קולות שונים משלו. אני מקווה שזה אכן נכון לטובתו ולטובת כלל הציבור.
ד. אני לא מבין מדוע שמנה וסלתה של הציונות הדתית תמכה במועמדות הרב אליהו על פני מועמדותו של הרב רצון ערוסי. מדוע ראו ברב אליהו יותר ראוי מהרב ערוסי למשרה הרמה? עפ"י איזה מדדים נקבעה התמיכה הזאת?
ה. הרב שמואל אליהו איננו הרב הספרדי היחיד בציונות הדתית. כדאי לזכור זאת גם לעתיד.
ו. ועם כל זה שהרב יצחק יוסף ראוי לתפקיד, בכלל לא ברור לי איך הוא יוכל לייעל את מערך הכשרות של הרבנות הראשית, כאשר למעשה ייעול מערך הכשרות של הרבנות יפגע בבד"צ בית-יוסף המשפחתי? האם הוא ינסה להפריט את מערך הכשרות, כפי שהציע הרב סתיו?

הרב לאו:
א. כמי שמכיר את הרב לאו מזה כשמונה שנים, אני שמח בשמחתו ומאחל לו ולכל עם ישראל הרבה הצלחה בתפקיד.
ב. כתושב מודיעין אני מצטער על עזיבתו של הרב לאו את תפקיד רב העיר. יתרה מזאת, אני דואג להרבה בתי כנסיות בעיר שאין להם רב, והיו פונים לרב לאו בשאלות הלכתיות שהיו עולות מפעם לפעם. קהילות אלו יצטרכו עתה למלא את החלל. מי יודע, אולי זה יוביל לעוד קהילות שימנו רב קהילה?
ג. האם הרב לאו הוא ציוני דתי? לא.  האם הרב לאו הוא חרדי? כן ולא. ילדיו מתחנכים במוסדות חרדיים ודברי התורה שלו הם חרדיים באופן מובהק. אבל גם הוא וגם ילדיו (עד כמה שידוע לי) למדו בישיבות תיכוניות חרדיות, ולא בישיבות קטנות וכד'. לרב לאו ולמשפחתו מאד טוב במודיעין, ואינני חושב שהם היו מרגישים בנח לחיות בתוך קהילה חרדית סגורה.
ד. האם הרב לאו הוא ישראלי? כן. ללא ספק, הרב לאו מעורה במה שקורה ברחוב הישראלי ובחברה הישראלית על כל גווניה. מהבחינה הזאת, הוא לא שונה באופן מובהק מהרב סתיו. גם ביחס שלו למדינת ישראל הוא לא בעל השקפה חרדית טיפוסית, אלא השקפה ישראלית-ציונית.
ה. מאד חרה לי שהרב לאו הצליח להיבחר ללא שהרגיש צורך להתראיין לאף כלי תקשורת רציני. למעשה, אף אחד לא יודע לומר מה מתכנן הרב לאו כרב ראשי.
ו. כאמור, אינני יודע לומר אם הרב לאו יוכל וירצה להוביל שינויים ברבנות הראשית. משפחת לאו לא רואה ברבנות וברבנות הראשית רק מקום עבודה, הם רואים ברבנות שליחות וברה"ר המוסד הרבני הבכיר של מדינת ישראל. אני מקווה שהוא מבין שאם הרבנות תמשיך באותו מסלול בו היא נמצאת אז סופה לאבדון. הרב סתיו הניח אוסף של פתרונות על שלחן החברה הישראלית. אני מקווה שהרב לאו ישכיל להשתמש בעבודה שעשה עבורו הרב סתיו.
ז. מבין הדברים שהרב לאו כן הזכיר זה את "מודל מודיעין". קרי, במודיעין הוא הצליח וצריך רק להעתיק את ההצלחה למישור הארצי. צריך להדגיש שבהרבה בחינות מודיעין היא יוצאת דופן. במודיעין אין מועצה דתית, כל שירותי הדת היו תחת ידיו של רב העיר (כך גם בשהם, אגב). במישור הארצי יש הרבה מאד ביורוקרטיה, איך בדיוק אפשר להחיל את "מודל מודיעין" במישור הארצי?

אני אישית חושב ששני הרבנים שנבחרו ראויים לתפקיד. התקשורת ורוב הציבור הישראלי לא נותנים להם, לצערי, אפילו מאה ימי חסד. אני מוכן לתת את ימי החסד ולבחון על פי המעשים. בעת הזאת מה שנצרך לענ"ד זה לא ייצוגיות אלא הרבה עבודה קשה. אני מאחל לשניהם הרבה הצלחה לטובת כולנו. 

התייחסות למירוץ לרבנות הראשית בקהילה

בשבוע האחרון התפלאתי כאשר כמה פעמים ניגשו אלי אנשים שבדרך כלל לא פונים אלי בשאלות ושאלו אותי מה יש לי לומר על מה שמתרחש סביב הבחירות לרבנות הראשית. לאחר אותן פניות, התחלתי לחשוב שאולי עלי להתייחס לנושא בפני הקהילה. 

ביום חמישי הצעתי את הרעיון בפני כמה רבני קהילות מהעיר שנפגשתי אתם, והם די הורידו אותי מהרעיון. "מה כבר תוכל להגיד?", "הציבור רק רוצה שהעסק הזה יסתיים כבר", אמרו לי.
הגם שהשתכנעתי בתחילה מדבריהם, עדיין לא הייתי בטוח מה הדבר הנכון לעשות.
לאחר תפילת שחרית ביום שישי אני נותן שיעור קצר (כ10 דקות) על פרשת השבוע. לאחר שסיימתי את דברי פניתי לקהל ואמרתי: "יש לי שאלה לציבור: האם יש רצון שאני אתייחס למה שקורה סביב הרבנות הראשית בשבועיים, שלוש, ארבע האחרונים?". התשובה הגיע עוד לפני שסיימתי את השאלה: "כן!".
לקראת הצהריים ביום שישי שלחתי את המייל הבא לקהילה:

"שלום לכולם,
בשבועות האחרונים התלבטתי קשות אם יש מקום להתייחס בבית הכנסת למה שמתרחש בארץ סביב הרבנות הראשית. אינני יודע עד כמה זה מעניין את הציבור, אינני יודע אם זה כבר יצא לאנשים מהאף, ובאופן כללי אני משתדל להתרחק כמאש מכל דבר שקשור לפוליטיקה.
עם זאת, גם מגיעים אלי קולות הקוראים להתייחסות.
לכן, אעשה השבת ניסיון. לאחר התפילה בבוקר מי שמעוניין לשמוע התייחסות לנושא הזה מוזמן למפגש של כ10-15 דקות באחת מפינות בית הכנסת במקביל לשיעור הילדים.
אני מקווה שנספיק גם להשמיע וגם לשמוע, ואולי נקבל מדד אם יש צורך לפתוח את הנושא הזה לדיון בפלטפורמה יותר רחבה באחת השבתות הבאות.
מיועד לגברים ונשים. "

לא הודעתי על כך שוב עד לסיום התפילה בבוקר, שאז הודעתי שמי שמעוניין לשמוע התייחסות שלי לכל מה שקשור לבחירות לרה"ר מוזמן להישאר.
עשרות אנשים ונשים נשארו והתקבצו כדי לשמוע!
מצד אחד ראיתי בזה הבעת אימון גדולה מצד הקהילה, אך גם פחדתי שלאור ההשתתפות הגדולה לא אוכל לענות על הצפיות וכגודל הציפייה גודל האכזבה.

להלן סיכום הדברים שאמרתי בפני הקהל:
- פתחתי בדברי הגמרא בסוף יומא:

דבי ר' ינאי אמר כל שחביריו מתביישין מחמת שמועתו (היינו חילול השם).
אמר רב נחמן בר יצחק כגון דקא אמרי אינשי שרא ליה מריה לפלניא
אביי אמר כדתניא (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה אוי להם לבריות שלא למדו תורה פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט, ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר
אבל מי שקורא ושונה ומשמש ת"ח ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו ועליו הכתוב אומר (יחזקאל לו, כ) באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו

אמרתי שמה שרואים מהגמרא הזאת היא ש"הבריות", האנשים הפשוטים, אני ואתם, הם אלו שקובעים מתי דבר נחשב לחילול השם. כשמשהו נראה לנו מכוער, אזי זהו חילול השם.
- אחד מהמעומדים לתפקיד הרב הראשי האשכנזי הוא רב העיר שלנו, הרב דוד לאו. הרב לאו הוא תלמיד חכם. אך מעבר לזה הוא רב עיר מצוין. הוא תופס את תפקידו בצורה המקסימלית ומשקיע את כל מרצו בתפקיד. הוא מכיר אלפים מתושבי העיר בצורה פרטית, דואג לבקר בכל קהילה לעתים מזומנות, והוא מעורב בכל הנעשה בעיר. אין ספק שביחס להרבה מאד ערים אחרות זכתה מודיעין לרב עיר מצטיין ואיכותי מאד. כך אני באמת מרגיש.
- בדרך כלל לא מדברים על זה, אך צריך לדעת שיש "ליגות" גם בין רבנים. בעבר כיהנו בתפקיד הרב הראשי כאלה שהיו יחידים בדורם, הם היו מהליגה הגבוהה ביותר. לדוגמא: הרב עובדיה - שמו יצא למרחקים כבר כשהיה בשנות העשרים לחייו. הרב אליהו היה צעיר הדיינים שהתמנה אי פעם. הרב גורן התקבל ללמוד בישיבת חברון כילד קטן עוד לפני בר-מצווה. רבנים אלו באמת היה ביכולתם לא רק לשבת על כס הרב הראשי, אלא להיות ראש הרבנים. כיום בין המועמדים לתפקיד הרה"ר, להבנתי, אין מישהו שנמצא בליגה הזאת.
- אני מתנדב מזה כמה וכמה שנים בארגון רבני צוהר. יו"ר הארגון ובהרבה בחינות מתווה דרכה הוא הרב דוד סתיו. הרב סתיו הוא תלמיד חכם ומכהן כרב של שהם, פחות או יותר אותו מספר שנים שהרב לאו מכהן במודיעין. בשבועות האחרונים ישנו ניסיון לערער בכלל על הלגיטימיות של הרב סתיו כמועמד לתפקיד הרב הראשי. להבנתי, הרב סתיו נמצא באותו ליגה בו נמצא הרב לאו, ולכן נסיתי להבין מפני מה מערערים על הלגיטימיות שלו כמועמד. אני לא בטוח בזה, אך אם הייתי נדרש להצביע על נקודת המחלוקת הייתי אומר שהמקום אליו הכל מתנקז הוא: האם ייתכן רב שמעורה בתרבות החילונית? האם לרב מותר לצרוך ואף למצוא ערך בתרבות החילונית? להבנתי, הרב סתיו נתפס כרב המעורה יותר מדי בתרבות החילונית, ולכן בהכרח איננו מה שרב אמור להיות, בעיניהם של מתנגדיו.
- המצע עמה מתמודד הרב סתיו לתפקיד הוא להפוך את הרבנות הראשית לזמינה לציבור. לודא שהציבור מסוגל לפנות לרבנים המקומיים שלו, ולקבל מענה יעיל ופשוט ממי שאמור לספק לו את שירותי הדת. יש כאלה שמתנגדים למצע הזה כי הם מטבעם יותר שמרניים והם מפחדים מתהפוכות שעלולות לפגוע בקיים. אני יכול להבין את המתנגדים, אך אני מאמין במהפכה שהרב סתיו רוצה לחולל ולכן אני מעוניין שהוא ינצח. אינני בטוח שאם הוא ינצח הוא אכן יצליח לחולל את השינוי. לצערי, הערכה שלי כעת הוא שהרב סתיו לא יזכה ושהרב לאו יהיה הרב הראשי הבא. אני אומר "לצערי" משום שאני מאמין בכל מה שהרב סתיו מעוניין לבצע, וגם משום שאני חושב שתושבי מודיעין יפסידו רב עיר מוצלח ביותר ואני חושש שבמקומו אנו צפויים למלחמות ופוליטיקה רבנית לא פחותים ממה שיש כיום במירוץ לרבנות הראשית.

 עד כאן הדברים שאמרתי. היה לי עוד מה לומר אך הזמן שהקצבתי לעצמי (15 דקות) הסתיים.

לצערי, מעבר להערות ביניים ושאלות פה ושם, לא היה ממש זמן עבורי לשמוע את הציבור. גם עשיתי טעות שלא שאלתי אנשים מראש על מה הם מעוניינים לשמוע התייחסות.
לאחר מעשה, קבלתי פידבק ראשוני כשנגשו אלי כמה אנשים וחזקו את ידי על העלאת הנושא ואף שאלו שאלות על הדברים שאמרתי. כשניסיתי לתחקר אנשים ולברר האם עניתי על צפיותיהם, התברר לי שהיה רצון לשמוע התייחסות ספציפית יותר על דברי הרב עובדיה.