"כל דכפין ייתי וייכול"

שמעתי השבת משופט בית המשפט העליון ניל הנדל:

למה מזמינים את האורחים רק לפני המגיד, ולא בתחילת הסדר?

ההצהרה על הזמנת האורחים, "כל דכפין" לא נועד באמת להזמין אורחים, אלא לאפשר לכל מי שיושב סביב שולחן הסדר להרגיש כאילו הוא מזמין אורחים. כך גם האורחים היושבים סביב השלחן, ירגישו שהם בעצם בעלי בתים, בכך שהם מזמינים אורחים.
זה יוצר מציאות שכל מי ששותף בסדר ירגיש שהוא בעל בית, והוא בעל חירות. 

שאלת הבן החכם

בחרתי השנה לעיין בהגדות שברשותי שאינם ידועים ושמחבריהם אינם מוכרים לי. באחד מהם, הגדה בשם "שבחא דמרא" שכתב רבי משולם יששכר הלוי הורוויץ, מצאתי את הרעיון הבא (הקטע במקורו, ובאריכות גדולה יותר, נמצא כאן):

ידועים השאלות הנשאלות על אודות שאלת הבן החכם:

מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוקינו אתכם?

- מה בעצם מהות שאלתו?
- מה ההבדל בינו לבין הבן הרשע?
- מה פשר התשובה שנותן לו בעל ההגדה: "אף אתה אמור לו: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן"?

החידוש של בעל הגדת "שבחא דמרא" הוא שעיקר הדגש בשאלת הבן החכם הוא במילה "צוה". כלומר, הבן החכם שואל, מדוע בכלל נדרש ציווי בכדי להודות לה' שהוציא אותנו מעבדות לחירות?
לחיזוק דבריו הוא מביא את דברי הגמרא בפסחים (קטז ע"א):

אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא מאי בעי למימר ליה אמר ליה בעי לאודויי ולשבוחי א"ל פטרתן מלומר מה נשתנה פתח ואמר עבדים היינו

כלומר, דרו העבד מבין כדבר פשוט שבמקרה שאדון שחרר את עבדו ועוד הוסיף ונתן לו כסף וזהב, בודאי שהעבד צריך להודות לו ולשבח אותו. ולכן, שואל הבן החכם, מדוע בכלל נדרש לשם כך ציווי?

את תשובת בעל ההגדה לבן החכם יש להבין באופן הבא:
ישנם שני סוגי חירויות עליהם אנו מודים בליל הסדר: חירות גשמית וחירות רוחנית. ברור שההודאה הפשוטה יותר היא ההודאה על החירות הגשמית, על זה גם מדבר רב נחמן עם דרו עבדו. ההודאה על החירות הרוחנית בנויה על ההודאה על החירות הגשמית.
כך גם בנויה ליל הסדר. אנחנו קודם מתחילים בגנות ומסיימים בשבח כדעת שמואל ב"עבדים היינו", שזה החירות הגשמית, ואח"כ כדעת רב ב"מתחילה עע"ז היו אבותינו", שזה החירות הרוחנית. וגם באכילה - קודם אוכלים את המצה, סמל החירות הגשמית, ורק על השובע אוכלים את הפסח, סמל החירות הרוחנית ("משכו וקחו לכם צאן" - משכו ידכם מעבודה זרה, "בדמייך חיי" - דם פסח ודם מילה, ועוד).
בעל ההגדה עונה לבן החכם, שאמנם הוא צודק שאין צורך בציווי על כך שיש להודות על חירות גשמית, אך ליל הסדר נועד כדי להוסיף עוד קומה ולהשאר בסוף עם הטעם בפה של קרבן הפסח - סמל החירות הרוחנית. ולכן "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", אוכלים את הפסח על השובע, ולא אוכלים אחריו כלום כדי שטעמו יישאר לבסוף.

וכעת גם ברור ההבדל בין שאלת הבן החכם לשאלת הבן הרשע. הבן החכם שואל מדוע צריך כלל ציווי על ההודאה על החירות, הבן הרשע כופר בטובה וכלל לא מבין מדוע צריך להודות גם על החירות הגשמית. אדם כזה, "אילו היה שם לא היה נגאל". 

מגילת יום העצמאות ויום ירושלים

הרב שמואל דוד, רב העיר עפולה, חיבר מעין הגדה ליום העצמאות ויום ירושלים. על פי מה שנמסר לי, הוא אף הנהיג לאומרה בבתי הכנסת בין מנחה לערבית, לפני התפילות הנהוגות ליום העצמאות.

הנה לדוגמא אחד מחלקי ההגדה:

כנגד ארבעה בנים דברה תורה:

חכם מה הוא אומר? מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' א-להינו אתכם?

אף אתה אמור לו: שלא להתענות, ושלא לומר תחנון, ולומר הלל בברכה, ולספר בניסים הגדולים שארעו בעת תקומת ישראל.

רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם?

אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: החתם סופר פסק כי המצוה לעשות יום טוב ביום שנגאלנו מצרות, זו מצוה מן התורה.

תם מה הוא אומר? מה זאת?

ואמרת אליו: נביאים שביניהם תיקנו להם לישראל, שכל צרה וצרה שלא תבוא עליהם, לכשנגאלים הימנה, אומרים הלל על גאולתם ועל פדות נפשם.

ושאינו יודע לשאול, שפוחד מן הקיצוניים, את פתח לו שנאמר: רצה הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיה המלך- משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מידת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: זה שלא אמר שירה לפניך תעשהו משיח?!

על כן מצוה עלינו לספר את מעשי ה' ונפלאותיו בבנין ציון וירושלים.

את נוסח ההגדה המלא תוכלו למצוא כאן. 

פסח מצה ומרור בזמן הזה ובזמן הבית - חלק ב

ברשימה פסח מצה ומרור בזמן הזה ובזמן הבית - חלק א עסקנו בשינויים במעמד "הבשר" ו"הלחם", הלא הם הפסח והמצה, בליל הסדר, מזמן הבית לזמן הזה. עתה ברצוננו להפנות את תשומת הלב לשינויים שעברו על "הירק", הלא הוא המרור.

בחלק א' הבאנו את דברי הרבי מלובביץ' על הפסח והמצה. בהמשך דבריו על המרור הוא כותב כך (אוצר רשימות עמ' רכט):

ומצות מרור - ירקות, שאינם הכרח כ"כ - מן התורה אינה, כי אמרו חז"ל "מיום שחרב המקדש נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו... דיו לעבד להיות כרבו". ועל דרך זה בנדון דידן, שלאחרי חורבן בית המקדש די בלחם, דבר המוכרח בלבד, ואין צורך בירקות. אבל זהו על פי שורת הדין, הבנה והשגה, סדר ההשתלשלות, על פי דינה של תורה, אבל מדרבנן, דברי סופרים שלמעלה מהשתלשלות - הנה פסקו שגם ירקות ישנם עתה, שאחר שחרב בית המקדש יכול להיות גם דברים שאינם הכרח כל כך. 

כוונת הדברים היא שכיוון שנותרנו ללא מקדש אזי נשארנו רק עם מה שנצרך ביותר על מנת שנחיה, הלא הוא הלחם בלבד, ולכן אין מצוה מן התורה לאכול היום את הירקות - המרור. אעפ"כ חכמים חייבו את הדבר - וזה בבחינת איזה שהוא נשיאת פנים מיוחדת מה' דרך הוראותיהם של חכמים - הארה בתוך החושך. כך יוצא שעל אף שמהדין לא היינו אמורים להיות מחוייבים באכילת הירק-המרור, כן יש עלינו חיוב מדרבנן לאכול מרור.

דבר דומה מצינו גם בצד ה"מתנגדי" של המפה. כך כותב שהגדת שיח-הגרי"ד [סולובייצ'יק] (עמ' ס):

הרמב"ם כתב דהסדר שבו אומר שלושה דברים אלו הוא "פסח מרור מצה". וצריך עיון שבמשנה הסדר הוא פסח מצה ומרור.
ונראה שמה שכתב הרמב"ם בהלכותיו דהסדר הוא פסח מרור ומצה, היינו משום דהרמב"ם סובר שמרור אינו מצוה בפני עצמה אלא דהוא מצוה אחת עם קרבן הפסח... ולפי זה נראה דלהכי כתב הרמב"ם דהסדר במשנת רבן גמליאל הוא פסח מרור ומצה, דמרור בא תיכף אחרי פסח, כיון דהויין קיום אחד, אך מצה היא גם מצוה בפני עצמה... ולהכי מקומה הוא אחרי מרור.
ולפי זה נראה דסובר הרמב"ם דסדר זה הוא רק בזמן הבית שהיו אוכלים קרבן פסח, אבל בזמן הזה דליכא קרבן פסח, דמרור הוא מצוה בפני עצמה מדרבנן, אז נשתנה הסדר לפסח מצה ומרור. 

דברי הרב סולובייצ'יק כאן מיוסדים על דברי זקנו הג"ר חיים סולובייצ'יק מבריסק שסבר שבזמן המקדש כלל אין חיוב לאכול כזית מרור:

וכיוון שאין אכילתם [=מצה ומרור] מצווה בפני עצמה, ורק דין ותנאי במצווה דאכילת פסח, נראה דאם יאכל פסח וחצי זית מצה וחצי זית מרור דשפיר קיים מצוות אכילת פסח. ורק שלא קיים עוד מצווה אכילת מצה בפני עצמה היא מקרא ד'בערב תאכלו מצות'. 

יוצא מדברים אלו שהחיוב שיש כיום לאכול כזית מרור, כלל לא היה קיים בזמן המקדש (יצויין שה"שאגת אריה" חולק על הנחה זו של ר' חיים וסובר שמרור הוקש למצה לחייב אכילת כזית). יש הגיון רב בדבר. בזמן הגלות אכילת המרור איננו רק זכרון בעלמא לתקופה בה מיררו את חיי אבותינו, אלא הוא חלק מהחיים ממש. לכן לא נפלא שהחיוב שלנו להתחבר למרור, בזמן שאין קרבן פסח, הוא הרבה יותר מהותי, והוא מתקשר ישירות לעקרון שהצביע עליו הנצי"ב כעומד מאחורי המצה - "וגאלם מיד". כלומר, עתה יש מצב של מרור, יכול להיות בכל רגע גם מצב של מצה.

"ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים" - דברי הרב קוק

בהגדה שבסידור עולת ראיה מובא על דברי המגיד:

ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים.

הערת שוליים מהרב צבי יהודה הכהן קוק ביחס לדברים שהיה אומר אביו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, בסדר:

אאמו"ר זצ"ל היה אומר, כי אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, לחרות עולם, למתן תורה, הרי כל העולם כולו וכל סדר חיי האדם היו נשארים על מקומם בלי השתנות, וכך היה נשאר השעבוד לאותו פרעה במצרים. 

אינני יודע כיצד ניתן להלום דברים אלו של הרב. האם הרב קוק סבר שלולי יציאת מצרים הזמן היה עומד מלכת, כפשוטו? האם פרעה היה הופך להיות בן אל-מות?

שתי רעיונות חשבתי כדי להסביר דברים אלו, שניהם לא ממש מניחים את דעתי:
א. בשרשם כל מאבקי החרות בעולם יונקים מיציאת מצרים, מיציאת עם ישראל מעבדות לחרות. אם עם ישראל לא היו יוצאים ממצרים, אזי גם כל מאבקי החרות של שאר העמים שלמדו את עקרון מאבקי החרות מיציאת מצרים לא היו באים לעולם. ממילא העולם היה נשאר בדיוק כפי שהיה.
ב. חז"ל אומרים שהר סיני נקרא כך כי משם ירדה שנאה לעולם. הבחירה בעם ישראל ומתן תורה הובילו לתחרותיות בעולם. לולי התחרותיות בין האומות, שבבסיסה מגיעה ממעמד הרב סיני, אכן העולם היה נשאר כי לא היתה התקדמות לשום מקום.

יש לכם רעיון שיותר מניח את הדעת? מכירים דברים דומים של הרב קוק מכתביו, שיכולים להאיר על דבריו כאן? אשמח לשמוע.

הלילה הזה כולנו מלמדים

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן. 

 
בכל ימות השנה ישנם המשמשים כמלמדים - רבנים, מורים, או סתם מגידי שיעורים, וישנם היושבים מצדו השני של המתרס כשומעים וכלומדים. לילה אחד בשנה נדרש כל הורה או ראש משפחה לאזור את כל רסיסי המתודיקה שיש בקרבו ו- לשבת וללמד את הדור הצעיר. לאמיתו של דבר, החיוב ללמד קיים בכל אחד מימות השנה, הרי כך למדנו בספר דברים "והודעתם לבניך ולבני בניך", "ושננתם לבניך", "ולמדתם אותם את בניכם", אך לקיום מצוות אלו רבים מאתנו נוהגים למנות שליחים בדמותם של המורים של ילדינו. בליל הסדר איננו ממנים שליחים ואנו משתדלים לקיים בגופנו את מצות "והגדת לבנך".

מכיוון שאין זה פשוט להיהפך למורים ליום אחד, בקשתי ממספר רבנים לתת המלצות וטיפים כיצד לערוך את הסדר באופן בו המשתתפים הצעירים יהיו חלק מהחוויה של יציאת מצרים. הרבנים שסיפקו את המלצותיהם חלקם הורים לילדים גדולים וקטנים, וחלקם כבר סבים.

הנה המלצותיהם:

- באחד הסדרים שהשתתפנו, תיאמנו כל המשפחות, שכל אחד ילמד מראש את ילדיו את פרשת "ארמי אובד אבי" בטעמים. בכל פעם שהגענו לפסוק מן הפרשה, כולם שרו אותו ביחד. הילדים התלהבו, ומאז זה הפך אצלנו למנהג.

- שנה שעברה החבאנו מראש באחד החדרים הפתעות קטנות, במיוחד כאלו שקשורות לפסח כמו תכשיטי צעצוע וכו', וכשהגענו למכת חושך הילדים התבקשו ללכת לחפש היכן המצרים מחביאים את הדברים שלהם. בשלב הבא הלכו הילדים ל'מצרים' וביקשו שישאילו להם את ההפתעות הללו, וכו' וכו'. הם מאוד נהנו כמובן.

- לחלק את הקריאה לכל אחד מן המשתתפים. להודיע מראש (במיוחד לילדים צעירים ולכאלה שיתכן ומתקשים בקריאה) את הקטע אותו יהיה עליהם לקרוא – שיתאמנו בבית.

- פרסים (זעירים – קליה או אגוז) למי ששואל שאלה. זה גורם מניע ילדים מגיל שנתיים עד גיל 30 (מעבר לזה אין לי ניסיון). חלק בלהיטות וחלק כשותפות במשחק. כל אחד יכול לשאול שאלה.

- לבקש מנבחרים לומר הסבר על פסקה מן ההגדה לא יותר מדקה.

- אפשרי הצגות – כל קבוצה לפי יכולתה האמנותית ולפי סובלנותה התרבותית-דתית. הצגה משמעה פנטומימה של 5 שניות ועוד 10 שניות לפיענוח של מושגים בהגדה וכדו'.

- בסדרים בבית אנחנו מתכוננים מראש עם הילדים וכל ילד מכין פירוש/שיר/סיפור על ההגדה ובמהלך ההגדה, מלבד זאת מתחלקים לקבוצות ועושים חידונים והצגות. המון המון הפתעות קטנות (קוביות שוקלד יותר טעים מקליות... לכל משתתף ששואל וכו'). באמצע ההגדה תמיד גם אני עושה אטרקציות כגון נעלם וחוזר מחופש למשה רבינו או מעמיס על כל בני הבית תיקים גדולים וכובעי מצחיה כהכנה לדרך או נעמדים על הכסאות ושרים או כל שטות אחרת. (החומרא של שתיית יין בארבע כוסות מועילה ליצירתיות...)

- הילדים הגדולים אחראים על הכנת חידונים לקטנים. אנו קונים מראש הפתעות קטנות וכולם מתלהבים.
הילדים (כל אחד לפי רמתו) מכינים מראש הצגות בפליי-מוביל להציג על יציאת מצרים וההגדה של פסח.

- אצלנו מספרים את יציאת מצרים, תוך כדי כך נותנים לילדים תפקידים והילדים מציגים את יציאת מצרים, תוך כדי כך המבוגרים מביעים דעות ורעיונות משלהם וגם הקטנים משתתפים בדיון איש כפי רמתו. (בכוונה אנחנו לא מחלקים את הסדר לזמן של הקטנים וזמן של הגדולים. תוך כדי ההצגה של הילדים, הגדולים מביעים דעות ורעיונות, זה מושך גם את הילדים לרצות להיות מהגדולים).

- אנחנו עושים לוחות בינגו לילדים, כאשר לקטנים יש ציור או מילה/משפט מההגדה והם צריכים לשים לב מתי מזכירים את זה ומקבלים פרסים קטנים על כל איתור לגדולים יותר יש הגדרות קצת יותר מורכבות זה מרתק את כולם והם נשארים מרוכזים בהגדה ובסיפור.

יש לכם גם המלצה כיצד להפוך את ליל הסדר לחוויה בונה ומשמעותית? מכירים אתרים בהם יש פעילויות העשויות לתרום לליל הסדר? השאירו תגובה.

פסח מצה ומרור בזמן הזה ובזמן הבית - חלק א

לפני מספר שנים פרסמתי רשומה בשם "הסדר בזמן הבית ובזמן הגלות" ובו הבאתי את דברי הנצי"ב על ההגדה על כך שישנם לסדר שני מוקדים: המצה והפסח. בזמן הבית הפסח הוא המוקד העיקרי, ובזמן הגלות המצה היא המוקד העיקרי (ולצורך הדגשת שינוי זה חלו שינויים גם בהגדה).
השנה מצאתי דברים דומים במעט, אך מנקודת מבט שונה, מאת הרבי מלובביץ'. הדברים פורסמו ב"אוצר רשימות" מתוך רשימות י', ומופיעים (בעברית מעט יותר קלה) גם בהגדה של פסח עם דברי הרבי מלובביץ'. דבריו מתחילים בכך ש"פסח, מצה ומרור" הם בעצם: בשר, לחם וירק, שהם ג' סוגים במזונות האדם. בהמשך הוא כותב כך (ליתר דיוק, הרבי כתב בהערות קצרות מאד ורוב המילים נוספו ע"י המביאים לדפוס, ביניהם הרב יואל כהן):

ואף שג' ענינים הנ"ל דלחם בשר וירקות הם אצל כל בני האדם - הנה יש בזה נפקא מינה בין בני ישראל לאומות העולם... ולהורות על זה שאצל בנ"י גם הגשמיות בא מצד הקדושה דוקא, ובהתאם לכך ישנם שינויים במצבם הגשמי של בנ"י - הנה גם בהחיוב דפסח מצה ומרור יש שינויים בהתאם למצב הקדושה:
מצות אכילת פסח, בשר (המורה על הרחבה), אין עתה אחר שחרב בית המקדש, שכשחרב ביהמ"ק הנה גם בגשמיות ירד מצבם של בנ"י, ואין אצלם ענינים של הרחבה (בשר).
מצות מצה, לחם - הכרחיות, גם עתה חיובה מן התורה כמו בזמן בית המקדש, כי לחם הוא דבר המוכרח שאי אפשר בלאה"כ גם אחר שחרב ביהמ"ק. 

ומה לגבי המרור? בעז"ה למרור נקדיש רשימה נפרדת. 

"מתחיל בגנות ומסיים בשבח"

המשנה בפסחים מגדירה שאת מצוות סיפור יציאת מצרים יש לבצע באופן של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח":

ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה.

הגמרא שם מביאה מחלוקת מהו "מתחיל בגנות ומסיים בשבח":

מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. [ושמואל] אמר: עבדים היינו.

בדרך כלל כללי הפסיקה אומרים כי הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני, כלומר הלכה כרב במצוות שבין אדם למקום והלכה כשמואל במצוות שבין אדם לחבירו (וכך רב "המומחה" באיסורי מתמקד באלמנט הנפשי-רוחני, ושמואל "המומחה" ליחסי בני-אדם מתמקד בפן הפיסי-גשמי). כך שלכאורה היינו צריכים לפסוק כרב ש"מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו". אך כאן ההכרעה יותר קשה, כי לא ברור לחלוטין האם ישנה כאן מחלוקת האם להשמיט קטע אחד, או שהמחלוקת היא במה מקיימים את דברי המשנה "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". בנוסף, הגמרא מביאה את מעשה רב נחמן ש"נהג" כשמואל:

אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא, מאי בעי למימר ליה? אמר ליה: בעי לאודויי ולשבוחי. אמר ליה: פטרתן מלומר מה נשתנה. פתח ואמר עבדים היינו.

כך שקשה לומר שפוסקים כרב ולא אומרים "עבדים היינו". ואכן, הרי"ף מביא ש"האידנא עבדינן כתרוייהו". וכך גם כתב הרמב"ם:

וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר ע"ז, ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו ליחודו, וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו, והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח.

ההסבר הפשוט במחלוקת רב ושמואל הוא כפי שכותב הרב מנחם כשר בהגדה שלמה:

וידוע שגלות מצרים היתה כפולה בשעבוד הגוף והנפש הגשם והרוח, ואף הגאולה היתה בכפליים, בגוף ובנפש בחומר וברוח גם יחד. ונחלקו חכמים בדבר מה יש להבליט יותר, אלה רצו להדגיש גנותה של גלות הנפש ושבח גאולתה, דהיינו "מתחילה עע"ז היו אבותינו – ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו", ואלה אמרו להבליט את גנותו של שעבוד הגוף ושבח חירותו, דהיינו "עבדים היינו לפרעה במצרים – ויוציאנו ה"א משם ביד חזקה".

אך זה אינו ההסבר היחיד למחלוקת זו. ונראה שיש צורך להוסיף, ששמואל אומר שיש להתמקד בתיאור העובדות - מה ארע? ואילו רב אומר שאין להתמקד בתיאור העובדתי, אלא בתכלית - למה זה קרה?

* * * * *

המגיד פותח בשאלות "מה נשתנה", ומסדר ההגדה סידר את ההגדה באופן ש"עבדים היינו" מגיע כתשובה לשאלות הבן.

לאחר מכן בעל ההגדה מביא את ארבעת הבנים, ארבעה דפוסים של שאלות ותשובות:

חכם מה הוא אומר: מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם, אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

רשע מה הוא אומר: מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, אף אתה הקהה את שניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו, ואילו היה שם לא היה נגאל.

תם מה הוא אומר: מה זאת, ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים.

ושאינו יודע לשאל את פתח לו, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים

כשמעיינים בארבע השאלות ובארבע התשובות, מגלים שרק אחד מהזוגות הללו מתאים לשאלות "מה נשתנה" ותשובת "עבדים היינו" - הבן התם כמובן. כך שיוצא לנו שדעת שמואל ש"עבדים היינו" זה הגנות - מתאימים לבן התם, הבן שלו צריך להתמקד בעובדות ההיסטוריות.

לאחר ארבעת הבנים בעל ההגדה ממשיך:

יכול מראש חדש, תלמוד לומר ביום ההוא, אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, תלמוד לומר בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך.

לאור הסבר זה של הפסוק "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", כיצד יש להסביר את ההנחיה לאבא לפתוח לבן שאינו יודע לשאול במילים אלו "בעבור זה וכו'"?

פירוש הפסוק הוא כפי שמביא האבן-עזרא בפירושו לתורה:

בעבור זה אמר רבי מרינוס, פי' בעבור זה, היה ראוי להיותו הפוך זה בעבור שעשה ה' לי. והביא רבים כמוהו לדעתו. ולפי דעתי, אין אחד מהם נכון, כי איך נהפוך דברי אלהים חיים. וטעם הפסוק הפך מחשבתו, כי אין אנו אוכלים מצות בעבור זה, רק פי' בעבור זה, בעבור זאת העבודה שהוא אכילת המצה ולא יאכל חמץ שהוא תחלת המצוות שצוה לנו השם עשה לנו השם אותות עד שהוציאנו ממצרים. והטעם לא הוציאנו ממצרים רק לעבדו, ככתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג, יב), וכתוב אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים (במד' טו, מא):

כלומר, שלבן שאינו יודע לשאול יש לדבר על התכלית - למה הקב"ה הוציא אותנו ממצרים? כדי לקיים את מצוותיו. וזה בדיוק ההמשך של ההגדה - דעת רב:

מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום ב"ה לעבודתו, שנאמר (יהושע כ"ד): ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים, ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים.

מתחיל בגנות ומסיים בשבח שבע"ז - דעת הראי"ה קוק

בפירושו להגדה, מבאר הרב קוק את הכלל "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" שלאחר שמגיעים לשבח אז מבינים שגם בגנות היה בעצם שבח.

כך שלאחר שעברנו את "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה", אנחנו מבינים שבזה שהיינו עבדים היה גם כן שבח שלמדנו כיצד לקבל מרות של גורם חיצוני, תכונה שלאחר מכן נשתמש בו על מנת לקבל את מרותו של הקב"ה ולהיות עבדי ה'.

כל זה טוב ויפה כשעוסקים בדעת שמואל שהגנות הוא "עבדים היינו", אך מה עושים עם דעת רב שהגנות הוא "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"?

ובכן, זה אולי גדלותו של הרב קוק, שהוא לא נרתע מלומר גם רעיונות כאלה:

כשם שהגנות של העבדות גרמה לשבח מצדה, כן הגנות של "מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו" הוא ג"כ גורם לשבח, שמפני יתרונם הגדול של ישראל, ונטייתם לרוחניות ולשכליות, מפני תעודת קדושתם, בתור עם קדוש, העומדים להודיע שם ד' האל הקדוש בעולמו, הלא יכול היה להיות משתמט מידם לגמרי כח הדמיון, באותו הצד שהוא צריך לשכלולו של עולם ותיקונו, להכשרת ההנאות והעידונים היפים שהם באים מיסוד ההכשר הדמיוני, והנטיה בכלל לחוזק גופי, שכח השכל והתגברות הרוחניות מכניעתו. ע"כ כדי לתן שורש בגזע לבל יבולע לצד הדמיוני והחומרי לגמרי, הכין אדון כל המעשים ב"ה רטיה קודם, שמתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו והתגברה בהם למדי התכונה החומרית והכשרון הדמיוני במדה נפרזה, מאחר שלא היה השכל הטהור שיסודו הוא דעת אלהים מעכבתו. ומזה יצא השבח, שעכשיו קרבנו המקום לעבודתו ויכולים אנחנו להעשיר את תכונתה של העבודה האלהית, את הוד החסד והצדק האלהי הטהור, בכל אותם הכשרונות שנמצאים בנו מיסוד הגזע המקורי שעע"ז היו אבותינו, שנותן אימוץ לכח הגופי וכשרון הדמיון שימצא אחרי זיקוקו את מקומו המוגבל לו.

וכדאי להשוות את דבריו כאן, לדברים אחרים (כמדומני מאותו תקופה) שהוא כותב בעין איה (קישור):

א"כ צריכים כל המדות הרעות וכל דרכי ע"ז ושיטות של כל מיני כפירה לצאת אל הפועל. והוא הארך אפים שהקב"ה נותן לעוברי רצונו, שהם עוברים הרצון התכליתי. אמנם מפני אריכות הגדולה של הפנים השונים שהרצון האלהי הכללי יושג על ידם, הם נסבלים, והם ג"כ נאחזים בכללות הסבות שלהבאת טובה לעולם. וכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך הוא עולה מן הרשעים . ע"כ ראוי לברך בכל ראותו ע"ז הנסבלת מרב טוב ד', להיות נותן טהור מטמא, כרוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו, ותתברר מזה ג"כ מדת הסבלנות ע"פ איכותה האמיתית, עם ההבנה השלמה בדרכי ד' הגדולים, חסדך ד' מלאה הארץ.

[כזכור, מרשימתו של ר' איתם הנקין, אחד החלקים שצונזרו ע"י מוסד הרצי"ה כשהוציאו את "לנבוכי הדור" לאור היה אודות הצדדים החיוביים בדתות האחרות]

"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"

כידוע, דעת רב בגמרא בפסחים ש"מתחיל בגנות ומסיים בשבח" זהו מה שאנו אומרים בהגדה "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". בעל ההגדה צרף לאמירה זו את הפסוקים:

וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק. וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם.

- מהו הגנות ומהו השבח לפי דעה זו? או במילים אחרות, מתי התקיים "ועכשיו"?

- למה מובאים הפסוקים? לסיוע לשבח או לגנות?

בנוסף, הרמב"ם כתב כך (הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ו):

וצריך להתחיל בגנות, ולסיים בשבח. כיצד: מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו, כופרים וטועין אחרי ההבל ורודפין עבודה זרה; ומסיים בדת האמת, שקירבנו הקדוש ברוך הוא לה, והבדילנו מן התועים, וקירבנו לייחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצריים, וכל הרעה שגמלונו; ומסיים בניסים ונפלאות שנעשו לנו, ובחירותנו. והוא שידרוש מ"ארמי אובד אבי" (דברים כו,ה), עד שיגמור כל הפרשה; וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו, הרי זה משובח.

דבריו לכאורה קשים מאד. שכן הוא כותב בהלכה הפוך מאיך שהוא סידר בהגדה שלו (עבדים היינו ורק אח"כ מתחילה עובדי ע"ז). אם למישהו יש תירוץ טוב, או מכיר מקור המדבר על כך - אשמח לשמוע.

הסדר בזמן הבית ובזמן הגלות

מאז שיש לי ילדים קטנים המשתתפים בסדר, אני ממעט באמירת וורטים וחידושים בהגדה, ואני משתדל רק להסביר באופן פשוט את דברי ההגדה. היוצא מן הכלל הם דברי הנצי"ב המובאים בהגדתו, הגדת "אמרי שפר", שהינם לדעתי הבנה מעמיקה ביותר על כל מבנה ההגדה. דבריו של הנצי"ב בעניין זה מתחילים בפיסקת "הא לחמא עניא" ומגיעים לשיאם בפירושו ל"רבן גמליאל היה אומר". הנה עיקרם לפניכם (מפירוש "מצה זו וכו'"):

'מצה זו שאנו אוכלים על שום מה, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם מיד' - במשנה (בפרק עשירי בפסחים) איתא 'על שום שגאל הקב"ה את אבותינו ממצרים' ומשמע טעם מצה היא מעין קרבן תודה דטעון לחם מצות... ולפנינו (בהגדה) איתא נוס' אחרת 'שלא הספיק וכו''...

אלא הענין דבזמן שהיה קרבן פסח היה ספור הגדה על ענין של פסח שהוא כמו שפסח ה' על הפתחים איך היה ולמאי כדרך החוקרים דבר לתכליתו איש לפי כחו, אבל על אודות המצה לא דברו הרבה כי אם תודה על הנס שגאל הקב"ה. אבל משחרב בהמ"ק וישראל בגולה הוא להיפך. אין עיקר הסיפור על דבר הפסיחה אלא על שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ וגו'.

...ובאשר לא נשתווה הליכות עולם של ישראל בהיותם בא"י לאופן הליכות עולמם בהיותם מפוזרים בארצות לא להם, ע"כ נשתנה קוטב הענין אשר ירה עליו מטרת הכוונה. בהיותם בא"י היה כל אופן פרנסתם על עבודת אדמתם ועבודת אדמה היה תלוי בשביתת הארץ בשנה השביעית ובתרומות ומעשרות... משום הכי אנו מזכירים כי כן היה גם במצרים שפסח ה' על הפתח בבית אחד שלט הדבר ובבית שכנו לא שלט הדבר. מעתה יש לנו להאמין כי כן ההשגחה בא"י באשר עיני ה' בה מראשית השנה עד אחרית שנה. וכל זה בהיות ישראל בארצם אבל בהיותם בארץ לא להם ועיקר פרנסתם אינו תלוי בעבודת האדמה ובהשגחה נוהגת בעסק בין הגוים יותר יש להשריש בלב עסק החפזון... כל זה וכיוצא בזה דברים הרבה ראוי לענות על המצה שהיה בא אות על חפזון.

למי שלא עכב אחרי כל המהלך נסביר בקיצור. בליל הסדר ישנם שני מוקדים - המצה והפסח. בזמן הבית הפסח ומה שהוא מסמל, ההשגחה הפרטית, היו מוקד הסדר. כיון שכך המצה לא סימלה כלל את לחם העוני אלא "לחמי תודה" הבאים יחד עם קרבן הפסח. בזמן הגלות המסר היותר חשוב הוא כבר לא ההשגחה הפרטית אלא האפשרות של גאולה מיד - חפזון, לכן סידרו חז"ל את ההגדה כך שבזמן הזה המצה היא במוקד. הם עשו את השינוי הזה על ידי שינוי הטעם של המצה "מצה זו על שום מה", ועל ידי הוספת "הא לחמא עניא בפתיחת ההגדה" (וגם "בבהילו יצאנו ממצרים" לפי נוסחת הרמב"ם).
כבדרך אגב נאמר שהסבר זה מסביר באופן יוצא מהכלל את כל הקושיות הידועות על "הא לחמא עניא" - למה הוא בארמית? למה הוא נוסף להגדה רק בגלות? שכן פיסקא זו נוספה במיוחד כדי לשנות את מוקד ההגדה למצה בזמן הגלות.

הגדה לשונית תש"ע

הרב "מענה לשון" שלח למכותביו הגדה של פסח ובו משובצים הדיונים השונים שערכו הוא ומכותביו בעניינים לשוניים ודקדוקיים הקשורים להגדה. חלק מהדברים פורסמו בעבר בפינת "מענה לשון" בעלון מאורות הדף היומי. מעט עריכה לא היתה מזיקה לקובץ, ובכל זאת, חובבי הז'אנר (ואפילו אלו שלא) יוכלו למצוא כאן פנינים.
בין שלל הנושאים המדוברים:

• מה ההבדל בין אגדה להגדה?
• משמעות המילה "מסובין"
• שורש המילה "מצה"
• מתי הוא "פסח" ומתי "חג המצות"?
  

קישור לקובץ בscribd

מי עדיף - רשע או שאינו יודע לשאול?

הרבי מפיסצנה הי"ד, אש קודש, פסח ת"ש:
מזה שבאותו הפסוק רמזה התורה תשובה לבן רשע, רמזה תשובה לשאינו יודע לשאול, "והגדת לבנך וכו' בעבור זה עשה ה' לי וכו'". פשוט אפשר לומר שבאמת אין כוונת התורה שנרחיק אפילו את הבן רשע, רק כיוון ששניהם הם בבחינת שאינו יודע לשאול ולפתוח בקדושה, זה שאינו יודע לגמרי לשאול, והרשע יודע ידיעות לא טובות, ואת הטובות אינו יודע לשאול, לכן לשניהם משיבה התורה בפסוק אחד, איך לפתוח להם בקדושה ואיך לקרבם, רק לשאינו יודע לגמרי, די בוהגדת וכו', ובזה את פתח לו. ולהרשע שיש לו ידיעות לא טובות ובשביל זה אינו יודע לשאול בקדושה צריך להיות מקודם הקהה את שניו ובזה את פתח לו ותקרבהו.
הרבי מלובביץ' זצ"ל, שערי הגדה, הגדה של פסח היכל מנחם, עמ' קמד:
מדוע השאינו יודע לשאול מופיע אחרון בין ארבעת הבנים, מקום שלכאורה מתאים לרשע? ללמדך כי הבורות וה"עם-הארצות" גרועים מן הכל. הרשע שאודותיו אנו מדברים, למד תורה וגם קיים מצוות, אלא שסטה מהדרך וברגע כמימרא ביכלתו לעשות תשובה ולהיות צדיק גמור. לעומתו, מי שאינו יודע לשאול, הרי גם לאחר שיעשה תשובה, יצטרך ללמוד עוד הרבה עד שידע כיצד להיות צדיק גמור.

למי שזקוק למשפטי קישור כדי להבין מה הקשר בין שני הקטעים דלעיל, בעצם יש כאן שני קטבים של התלבטות לא פשוטה. את ההתלבטות מיטב לבטא הרב מיכאל אברהם (אנוש כחציר, הארה 10, עמ' 194-197):
לאור דברינו עולה שהיגררות אחרי היצר הטוב אינה מצב חיובי לחלוטין. מבחינות מסויימות היא אפילו מצב גרוע יותר מאשר בחירה ברע. הבוחר ברע הוא לפחות בוחר, בעוד שהנגרר לטוב אמנם עושה טוב, אולם למעשה לא הוא עצמו עושה זאת, אלא יצרו. אם כן, ישנה זוית ראייה שמבחינתה בחירה ברע טובה יותר מאשר היגררות לטוב. זהו אדם אוטונומי יותר, שמביא לידי ביטוי את צלם אלוקים שבו.
...
זוהי קביעה שעלולה להתקבל בצורה לא אוהדת, בעיקר בעולם דתי, ובכלל בעולם אידיאולוגי. בעולמות כאלו ישנה חשיבות רבה לתכנים עצמם, ולפעמים לא מספיק מדגישים את חשיבותה של הבחירה כלעצמה.

ליל הסדר עם הרבי

בגליון "מעיינותיך" האחרון מובאים דבריו של הג"ר שלמה יוסף זוין מספרו סופרים וספרים אודות ההגדה של פסח של הרבי מלובביץ'. בין היתר כותב הגרש"י זוין:
הגדה חב"דית מיוחדת במינה היא: "הגדה של פסח" עם "לקוטי מנהגים וטעמים" של הרבי מליובאוויטש. החב"דיות שבה באה לידי ביטוי בנוסח ובמנהגים, אבל לא בפירושים, דרושים ורעיונות. לא לכך נועדה הגדה זו ולא לכך נתכוון המחבר. אבל מבחינה של "מנהגים וטעמים", ועליהם יש להוסיף "דינים ומקורים", ובעיקר מקורים, הרי זה הגדה נפלאה שמעטים דוגמתה, ומתאימה לכל אדם מישראל, כחסיד כאשר איננו חסיד. אלמלא הייתי חושש לסלידתם של חסידים מהגדרת החול לעבודת הקודש, הייתי אומר שזוהי עבודה מדעית ממדרגה ראשונה. על כל פנים: פנינה בספרות ההגדית.
את יתר דבריו של הרב זוין תוכלו לקרוא בגליון "מעיינותיך". על אף שכל משפט שלי רק יגרע מדבריו של הרב זוין אני רואה עניין לבוא היום, עשרות שנים לאחר שהרב זוין כתב את דבריו (ומאז נדפסו כנראה מאות הגדות עם פירושים שונים), ולומר שאני חושב שטעמם של דבריו לא פג. מתוך כעשרים הגדות שיש לי בארון הספרים, זה כמה שנים שאני מעדיף להסב בשלחן ליל הסדר עם "הגדה של פסח עם ליקוטי טעמים ומנהגים" מאת הרבי מלובביץ'. ההגדה שבידי (כמופיע בתמונה) מכילה את אותה ההגדה שכתב עליה הרב זוין ונוסף עליה עוד הנהגות של הרבי עצמו. לאחר ההגדה מובאים "לקט ביאורים ואמרות קודש" על ההגדה והסדר.
בהגדה של פסח שהרבי הוציא מתחת ידיו (כמדומני שזה היה הספר הראשון שהוא הוציא לדפוס) ושעליה כתב הרב זוין, מכיל הערות קצרות על ההגדה שיש בהם מקורות לקטעי ההגדה ודברים מהראשונים ומגדולי האחרונים על קטעי ההגדה ופה ושם גם נכנס מימרא חסידית. לדוגמא:
בסוף ארבע הקושיות הוא מביא בשם המהרי"ל:
אינו שואל על החיוב לשתות ד' כוסות - כי הוא מדרבנן לגמרי ואין בו דבר מן התורה, משא"כ הסיבה שחיובה במצה, ומטבילין - שטיבול השני הוא במרור.
על המינוח "חכם/רשע/תם מה הוא אומר" הוא מביא מימרא חסידית מחותנו אדמו"ר הריי"צ:
רמז: האדם מה הוא ומהותו הוא מגלה באמירתו. (כלומר, ניתן לראות מה מהותו של האדם על פי דיבורו: "חכם מה הוא? [על פי מה ש]אומר).
יחד עם דברים מהאבודרהם:
סדר המקראות אינו כתוב כך, ומזכירם כדרך חכמתם: חכם ואחריו רשע שגם הוא חכם ומתוך זדון לבו מרשיע ואחריו תם שיש בו קצת חכמה לשאול.

חלק ההנהגות שנוסף במהדורה זו יראה מעט מיותר בעיני מי שאינו חסיד חב"ד. במיוחד הדברים היותר אזוטריים הנראים אף מצחיקים, כדוגמת:
- בלילה הראשון בהתקרב שעת חצות, נהג הרבי בקביעות לפנות לאחד הבחורים שעמד לידו ולשאול "מה השעה".
- במרק שבצלחתו של הרבי, היו מעין אטריות העשויים מביצים ותפוח אדמה - ומכל מקום מעולם לא אכל מהם.
- הרבי משתמש במזלג - למרות המסופר מרבותינו נשיאינו שבפסח השתמשו רק בכף ולא במזלג - ואוחזו ביד ימינו בלבד, והיה אף תוחב המזלג במאכל ולא רק מרים בו את המאכל.

החלק השני של ההגדה הזו מכילה כאמור "לקט ביאורים ואמרות קודש". בחלק זה ניתן למצוא רעיונות קצרים שנאמרו ע"י הרבי מלובביץ' בשיחות שונות. בחלק זה ניתן למצוא את דבריו של הרבי המפורסמים אודות "הבן החמישי" או דברים ידועים מהרבי הריי"צ:
"כל ימי חייך" - כל ימי חיי האדם, עליו לפעול ולהשתדל - "להביא לימות המשיח", לגרום להבאת המשיח.

כל זאת, יחד עם פירושים בעומק הפשט של דברי ההגדה. בניגוד להוצאות אחרות של ההגדה של הרבי מלובביץ' הקיימים בחב"ד, הגדה זו היא (כמעט כולה) בעברית ולא באידיש.



לסיכום העניין, אני מוצא בהגדה הזו מועט המכיל את המרובה. מלבד זאת, הפורמט בו ערוכים פירושי ההגדה מאפשר להשתמש בו במהלך ליל הסדר, מכיוון שהפירושים בו קצרים ומתומצתים.

אם נספיק לפני פסח, נכתוב על עוד אחת או שתיים מההגדות האהובות עלי. גם אתם מוזמנים לשלוח לי רשימות על ההגדות האהובות עליכם.

סיפור וזכירה

חז"ל למדו שיש מצווה לזכור את יציאת מצרים בכל יום, מהפסוק "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". דברי חז"ל אלו אף מובאים בהגדה במחלוקתם של חכמים ובן-זומא. אנו מקיימים מצווה זו כל יום בקריאת שמע שחרית וערבית. כל זאת, על אף שפסוק זה "למען תזכור" מובא בפשט כסיבה לשמירת חג הפסח - כדי שנזכור את יום צאתנו מארץ מצרים, ולא כציווי על מצווה נוספת שחובתה כל יום.
מלבד זאת ישנה מצווה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן בשעה שמצה ומרור מונחים לפניו. מצווה זו לרוב (כך הביא ספר החינוך) נלמדת מהפסוק "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". בפסוק זה אכן יש פועל הגדה - שמשמעותו סיפור. אך הרמב"ם הביא מצווה זו דווקא מפסוק עם שורש זכירה (שדווקא היה מקום רב לומר שזו מצווה לכל יום מימות השנה):
מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצריים, בליל חמישה עשר בניסן--שנאמר "זכור את היום הזה אשר יצאתם" (שמות יג,ג), כמה שנאמר "זכור את יום השבת" (שמות כ,ז). ומניין שבליל חמישה עשר--תלמוד לומר "והגדת לבנך, ביום ההוא לאמור: בעבור זה" (שמות יג,ח), בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.
ידועה השאלה, מה ההבדל בין שתי מצוות אלו: סיפור יציאת מצרים וזכירת יציאת מצרים?

ר' חיים מבריסק מנה שלושה חילוקים בין שתי המצוות (מובא בהגדת "שיח הגרי"ד" עמ' לז):
א. זכירה זה לומר בקצרה שיצאנו, ואלו סיפור זה לספר בארוכה - וכל המרבה לספר הרי זה משובח.
ב. זכירה היא בינו לבין עצמו, סיפור זה לאחרים.
ג. זכירה זה על מנת לקבל עליו עול מלכות שמיים שכן זה חלק מקריאת שמע, סיפור היא מצווה העומדת בפני עצמה.

הרבי האחרון מחב"ד, הרמ"מ שניאורסון זי"ע, בהגדה שלו גם כן דן בעניין זה והוא מביא שישה חילוקים בין שתי המצוות:
א. זכירה זה גם בלב, סיפור זה דווקא בלב.
ב. זכירה די בזכירה בעלמא (היה יציאת מצרים), לעומת סיפור שזה צריך להיות דווקא בדרך של סיפור (עבדים היינו וכו' ויוציאנו).
ג. סיפור זה בדרך של שאלה ותשובה, מה שאין כן זכירה. (דומני ששמעתי דבר זה פעם גם בשם ר' חיים)
ד. "סיפור יצי"מ דפסח נימנה במנין המצות משא"כ הזכירה דכל יום, ונפ"מ לדינא" (אולי כוונתו שמכיוון שזה לא נמנה במניין המצוות זה לא דאורייתא לגמרי ואולי כוונתו מה שר' חיים אמר בסעיף ג' - שזה חלק ממצווה אחרת, וצ"ע)
ה. זכירה אינה לימות המשיח לשיטת בן-זומא ולפוסקים הפוסקים כמותו.
ו. סיפור הוא במשך כל הלילה (או לפחות עד חצות) גם אם סיפר כבר בתחילת הלילה, לעומת זכירה שמספיק זכירה אחת בלילה.