הערך שבלימוד תנ"ך

על הרשימה עשרת הדברות עפ"י התורה הרציונלית של דניס פרגר הגיב אברם העברי:

עקבתי אחרי הציוצים שלך ולא הבנתי עד עכשיו מה מיוחד כ"כ בספר הזה - ועכשיו אני ממש לא מבין. זה אוסף של וורטים פשטניים, שמחדדים עוד יותר את השאלה שהעלה לאחרונה הרד"ר מיכאל אברהם*: למה ללמוד תנ"ך, אם ממילא אני לא לומד ממנו כלום, אלא מכניס את הערכים האפריוריים שלי אליו?!
לדוגמה - "לא תשא" - לפראגר נראה הזוי שבגלל נשיאת (=שבועת, כמו "אם אשא אל שמים ידי" ועוד) שם ה' לשווא מגיע עונש כה חמור - אז הוא מפרש את זה לפי דרכו. והרי אנחנו רואים שאנשים נענשים בתנ"ך על דברים שוליים (לדעתנו), כמו בני אהרן שנשרפו כי הקריבו אש זרה, או עוזא נהרג על שנגע בארון - איך זה מסתדר עם הרציונליות כביכול של פראגר?

דבריו של הרב ד"ר מיכאל אברהם אליהם מתייחס המגיב נמצאים כאן וכאן, וכן אפשר לקרוא סיכום כאן.

הנה כמה פסקאות מדבריו של הרב מיכי:

התמונה שתיארתי הציגה קושי ולא טענה פוזיטיבית, והקושי הוא בעיקר מעשי ולא תיאורטי. הקושי הוא שלמרות ציפיותיי ולמרות נקודת המוצא התיאולוגית והאמונית, ברמה הפרקטית איני מצליח למצוא משמעות רלוונטית ללימוד הזה. מניסיוני שיעורי תנ”ך ולימודו הם חסרי משמעות ולא מפיקים תובנות משמעותיות וחדשות. אלו העובדות כפי שאני מכיר וחווה אותן.
...
מה שאני מוצא בלימודי התנ”ך הוא או וורטים (אבל את זה יש גם בלימוד עיון תלמודי), או לימוד מחויב ורציני אבל כזה שמניב תובנות ערכיות טריביאליות ומוסכמות, או לחלופין תובנות עובדתיות-היסטוריות שיכולות אולי להוות בסיס לאתוס לאומי אבל מבחינתי זו לא סיבה טובה ללמוד אותו, לפחות כל עוד לא סיימתי את עיון ההלכה והתלמוד. מעבר לזה לימודי התנ”ך די נעדרים עומק.
...
ושלישית, הסברתי שבעבר התנ”ך כנראה כן היה נחוץ. הערכים שרווחים בתרבות שלנו כיום (לא רק ביהדות כמובן) השתרשו בה בין היתר בזכות התנ”ך. חלקם אולי בטעות (כמו משכב זכר שלדעתי אינו תועבה מוסרית אלא דתית, וכבר נדונו הדברים באתר), וחלקם לא (כמו רצח וגזל וניאוף ועוד). היו תרבויות שבהן הערכים הללו לא היו מקובלים, כמו בסדום או בדור המבול או אצל עמלק. וכנראה גם אצל אבותינו היה מקום לשיפור. לכן אני בהחלט יכול להבין מדוע החלקים הלא הלכתיים של התורה ניתנו בשעתם. הם ניתנו גם כדי ללמד את הערכים וגם לסייע להפנים אותם. אבל עדיין מבחינתי, לפחות במצבנו כיום, איני רואה בזה ערך רב. יש לי דרכים טובות יותר להפנים ערכים, מעבר לזה שכפי שכתבתי הפנמה של משהו ידוע אינה לימוד, או לפחות לא לימוד במובנו הטהור (שהוא הפקת תובנות חדשות), וחוצמזה אני כבר באמת יודע את כל זה.

כדי לפתח את הדיון אני מבקש להביא שתי פסקאות מתוך ספרים על התנ"ך. שני המחברים עוסקים בלימוד ובהוראת התורה שבכתב והתנ"ך שנים רבות. בחרתי שתי דוגמאות מדבריהם לערכים שהם למדו מדברי הכתובים. נראה לי נכון להדגיש, שלא חיפשי בנרות את המקורות הללו. במקרה אלו שני ספרים שלמדתי בזמן שקראתי את הרשימה של הרב מיכי.

הקטע הראשון הוא מפירושו של דניס פרגר לספר שמות, פירוש על קטע הלכתי מפרשת משפטים. הפסוקים אליהם מתייחס פרגר עוסקים בשור שהרג אדם (שמות כא כח):

וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי.

על הפסוק הזה כותב פרגר את הדברים הבאים:

ובתרגום מקוצר לעברית:
פעם פנתה אליו אשה ממשפחה שהחזיקה חווה לגידול בנות-יענה וסיפרה שאחת מבנות היענה הרג את אביה. דניס פרגר שאל אותה מה עלה בגורל בת היענה. היא ענתה שלא נעשה עמו דבר. "אז", שאל פרגר, "כשמגיעים מבקרים לחווה אתם פשוט מצביעים על בת היענה ואומרים 'זו בת היענה שהרגה את אבי'?!". האשה ענתה בחיוב. פרגר אמר לה, שאלא אם אביה היה מתעלל בבנות היענה, יש בזה משום חוסר כבוד כלפי אביה, שלא מתייחסים בחומרה מספקת להריגתו. ומסיים פרגר: "לולי הוראת התורה הזו, אינני יודע אם הייתי מגיב בהחלטיות כזאת".
אין חולק על כך, גם לא פרגר עצמו, שאין מצווה מהתורה המורה כיצד כיום יש להתמודד עם בת היענה שהרג את בעלי החווה. עם זאת, פרגר למד ממצוות התורה ערך שהוא ראה לנכון ליישם במקרה הנ"ל.

הקטע השני הוא מתוך ספרה של הרבנית ד"ר יעל ציגלר "רות - מניכור למלוכה" (עמ' 310):

ברקע סיפורם של בועז ורות מרחפות שתי פרשיות מוקדמות יותר בתנ"ך. בשני המקרים מופיעות נשים נואשות המבקשות ללדת ילד ונעזרות בתכנית נועזת הכוללת מעשה רמייה או חוסר ידיעה כדי לגרום לגבר לשכב אתן. ומעניין לציין ששני הסיפורים קשורים קשר גניאולוגי לסיפורנו. 

שני הסיפורים אליהם משווה המחברת את סיפור רות הם: סיפור שתי בנות לוט וסיפור תמר ויהודה.
את ההשוואה מסיימת המחברת במשפטים הבאים (עמ' 314 - ההדגשה שלי):

הנשים בסיפורים הללו מסרבות להיכנע לגורלן. כל אחת מהן נוקטת יזמה נועזת שנועדה להמשיך את השושלת המשפחתית. נחישותן להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותן מניבה את התוצאות הרצויות: זרע ורצף. מזימתה הנועזת של נעמי, האמצעי המיוחד במינו המשרת את מטרותיה, הוא אפוא אופן פעולה צפוי, ואולי מקובל, אצל אישה תנ"כית צדקת. בסופו של דבר, כאשר נשקפת סכנה לשושלת המשפחתית (בצדק או שלא בצדק), הנשים מתייצבות לפעולה. כדי לקיים את הרצף המשפחתי הן נוקטות צעדים בלתי-מקובלים ואפילו מפוקפקים מבחינה מוסרית. 

הרבנית ד"ר יעל ציגלר לומדת ערך מסיפורי הנשים הנועזות והנואשות לזרע שנכון/מצופה לנקוט בצעדים מפוקפקים על מנת להעמיד זרע. גם אם ערך זה הוא מוצדק ונכון, הרי שזה בודאי לא הלכה. לא רק זה, אלא שברור שזה לא יכול להיות הלכה. זה חייב להישמר כערך שנלמד מסיפור, שבכל מקרה צריך לשקול עד כמה נכון ליישם אותו.

האם בשני מקרים אלו מדובר בוורטים? האם שני המחברים הכניסו את הערכים "אתם באו מהבית" לתוך הסיפור המקראי? לפחות במקרה של פרגר הוא מצהיר, ואינני רואה סיבה לא להאמין לו, שלולי לימוד המקרא הרי שהוא לא היה מגיע לתובנה הזו.

גם הרב מיכאל אברהם מודה בסוף דבריו שהאנושות השתנה, ואפשר אפילו לומר התקדמה, מאז מתן תורה. ערכי התורה מלווים את הדתות המונותאיסטיות כבר מאות ואלפי שנים. אם כיום נראה שחלק מערכי התורה הם טריוויאלים, זה בגלל שלמדו תורה, יהודים וגויים כאחד.
ואם נפסיק בדור ללמוד תנ"ך, הרי שכפי שרואים בימינו, יהיו מי שירצו לאמץ ערכים שונים. נדמה שהדוגמא דלעיל שלעיל מהרבנית ציגלר, לעומת דעות רווחות היום בעולם המערבי ממחיש זאת מאד. רק המשך הדאגה שהדורות הבאים יתחנכו על התנ"ך וערכיה יכול להבטיח את הטמעתם.

יש עוד נקודה שארצה להתייחס אליה ברשימה של הרב מיכאל אברהם, אך נראה לי נכון לעשות זאת ברשימה נפרדת. בעז"ה, עוד חזון למועד. אם יהיו תגובות, קושיות ופירכות על הרשימה הזאת יתכן ואתייחס אליהם גם שם. 

עשרת הדברות עפ"י התורה הרציונאלית של דניס פרגר

ראשית אני צריך להסביר את הכותרת של מאמר זה: "עשרת הדברות עפ"י התורה הרציונאלית של דניס פרגר". דניס פרגר, עפ"י ויקיפדיה, "הוא שדרן רדיו, סופר, בעל טור ופובליציסט יהודי-אמריקאי שמרני, אוהד ישראל". רבים מכם מן הסתם נחשפו לסרטונים ביוטיוב של ערוץ "Prager University", שדניס פרגר הוא מייסדה. פרגר נולד בקיץ תש"ח, מה שאומר שהוא היום מתקרב לגיל 70. הוא התחנך בשנות התיכון במוסדות יהודים-דתיים. לאחר סיום התיכון הוא עזב את היהדות האורתודוקסית אבל, בשונה מרבים אחרים שעזבו את האורתודוקסיה, הוא נשאר מאמין ומאד דתי בדרכו שלו. הוא מאמין בבורא עולם, בתורה מן השמים, בשכר ועונש, והעיקר בחשיבות שמירת מצוות התורה. לאחר כמה עשרות שנים בהם הוא לימד שיעור שבועי על חמשה חומשי תורה, בחול המועד פסח האחרון הוא הוציא לאור את הכרך הראשון של פירושו לתורה. זהו הכרך על חומש שמות. לפירושו לתורה הוא קרא: "התורה הרציונאלית" – "The Rational Bible". הרציונאליות של התורה אינה מתבטאת בזה שאפשר לפרש את נסי התורה על פי חוקי הטבע. להיפך! הוא סבור שאין טעם בהסברים כאלה, שהרי אם אלוהים יכול לברוא עולם, בודאי שהוא יכול להפוך את היאור לדם. הרציונאליות של התורה, לדידו של דניס פרגר, מסתמכת על הפסוק "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם". להבנתו, משמעות הפסוק היא שמצוות התורה צריכות להיות הגיוניות ומובנות, באופן שהשומע אודותם יצהיר שהנם "חקים ומשפטים צדיקים".

אחד המוטיבים החוזרים והבולטים בספר, שבעטיו אף בחר המחבר להוציא לאור את הכרך על ספר שמות לפני שאר החומשים, הוא החשיבות שהמחבר רואה בעשרת הדברות. לדבריו, אין אף מסמך בתולדות העולם ששינה את העולם לטובה כמו עשרת הדברות. יתרה מזאת, עשרת הדברות מהווים תשתית מוסרית עליה ניתן לבנות חברה אנושית טובה ומוסרית, והינם תנאי מספק והכרחי להפוך את האנושות כולה לחברה כזו. ראוי לעמוד רגע על משמעות הטענה האחרונה. לדבריו, יש להתייחס לעשרת הדברות לא רק כאל עשר מצוות או ציווים חשובים, אלא כעשרה יסודות מוסריים עליהן מושתתת חברה בריאה ומוסרית.

פרשנותו של פרגר על עשרת הדברות פרוש על פני עשרות עמודים בספר. בפסקאות הבאות נציג מקצת מהדברים שהוא כותב.

הרקע

את דיוננו בעשרת הדברות נפתח בתפאורה המתוארת בתורה למעמד הר סיני. התורה מתארת מעמד עם אלמנטים שונים של הפחדה, גורמים שנועדו להגביר את היראה בקרב העם – קולות השופר וההר עשן. אך כהקדמה לתיאור המעמד התורה פותחת בביטויי אהבה של אלוהים כלפי עם ישראל העומד לקבל את התורה – "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". השילוב הזה של אהבה מצד אחד, ויראה מהצד השני הינו השילוב הנצרך כדי ליצור מערכת יחסים תקינה בין אדם להוריו, בין אדם למורו, ובמקרה שלנו בין אדם ועם לאלוהיו.

עשרת הדברות פותחים בפסוק "וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמר" – כדי שתהיה משמעות מוסרית לעשרת הדברות, חייבים לקבל את ההנחה שההחלטה מה נחשב מוסרי ומה אינו נחשב מוסרי מגיע מגורם חיצוני לבני האדם, מאלוהים, ואיננו יכול להיקבע בכל מקום כתלות במאוויי תושבי אותו מקום, דבר שיוביל למערכת חוקית לא-מוסרית כדוגמת חוקי סדום. ומכיוון שחוקי המוסר הללו נקבעו ע"י גורם חיצוני, ולא כמוסכמה חברתית, הם אינם תלויים בנסיבות משתנות.

אנכי ה'

אנו מכנים את עשרת המצוות הללו בתואר "דברות", או "דברים" (כלשון התורה) שכן הן אינן בהכרח ציוויים. כך לדוגמא הדברה הראשונה "אנכי ה'" אינה כתובה בלשון ציווי, אלא כהצהרה. יש מחלוקת בין חכמינו הראשונים אם משמעות הדברה הזאת הוא הציווי להאמין או שמכיוון שלא ניתן לצוות על אמונה זהו רק הצהרת פתיחה לעשרת הדברות. ניתן להציע, לדברי פרגר, שמשמעות הציווי אינו להאמין שיש א-ל, אלא שהא-ל שהוציא אתכם ממצרים הוא ה' אלהיך, ולא א-ל אחר.

ומדוע מזכיר כאן ה' את יציאת מצרים ולא את בריאת העולם? לזה אפשר לתת שלוש סיבות:

1. בני אדם יתייחסו ביתר קלות למה שקרוב אליהם, לא-ל שהוציא אותם ממצרים ולו הם חבים עכשיו את חירותם, ופחות לא-ל שברא את העולם.

2. זה שה' ברא את העולם זה בהחלט מרשים, אך זה לא אומר שהוא נמצא ומעורב במה שקורה כעת בעולם. ה' אלוהינו שהוציאנו ממצרים נמצא ופועל בעולם הזה בקרב בני האדם.

3. ה' מודיע את עצמו כמי שחירותם של בני האדם זה ערך חשוב לו.  

לא יהיה

אנשים רבים חושבים שהציווי "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" כבר אינו רלונטי בעולם המודרני, בו לא כל כך רואים אנשים עובדים לעצים ואבנים. המשמעות של אלהים אחרים היא הפיכת דבר שאמור להיות אמצעי למטרה עצמה. הדבר היחיד שאליו בני האדם אמורים להיות משועבדים אליו הוא לא-ל יחיד, ואל לנו להפוך אמצעים שונים לגורמים המנותקים ממערכת הערכים המוסרית שלנו. בין האמצעים הללו אפשר למנות: חינוך, אמנות, אהבה, היגיון, אמונה ודתיות. כל אלו הינן אמצעים שצריכים להיות משועבדים למערכות ערכים מוסריות. אחרת, השתעבדות לאותם אמצעים כמטרות העומדות בפני עצמן יכולה להוביל לאמנות שרק "בעלי הדת של אותה אמנות" יכולים להבין את משמעותה או אמנות פוגענית, או לחינוך המלמד פגיעה בבני אדם או בגזעים אחרים במקום להקנות ערכים שייצרו חברה טובה יותר.

לא תשא

על פניו אנו מתבוננים עתה בחטא החמור ביותר בספר המצוות שלנו, שכן זה החטא היחיד עליו נאמר שה' אינו סולח: "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא". חז"ל פירשו שמשמעותה של הדברה הזאת הוא האיסור להישבע בשם ה' לשקר. אך נדמה כי זה לא יכול להספיק על מנת להסביר את החומרה בה היא מוגדרת.

נראה שמובנה של המילה "תשא" מבפסוק "ואשא אתכם על כנפי נשרים" או "כאשר ישא האומן את היונק". משמעות האיסור לשאת את שם ה' לשוא, היא האיסור לפעול ברשעות בשם ה'. כשאדם רוצח "בשם ה'" או כשאיש דת פוגע מינית "בשליחות ה'" הרי שהוא נושא את שם ה' לשוא. על זה ה' אינו סולח, וכפי שמדגיש פרגר: "אף פעיל אתאיסט אינו אפקטיבי בהרחקת בני אדם מהדת אפילו במקצת כמו כל מיני אנשי דת רשעים".

זכור

כפי שהדגשנו בפתיחה לדברנו, עשרת הדברות אינם רק עשר מצוות, אלא יסודות מוסריים עליהם ניתן לבנות חברה טובה. גם הציווי על השבת אינו יוצא דופן להבנה זו. חברה בה יכול אדם לנוח מעבודתו יום אחד מתוך שבעה היא חברה טובה יותר. כשאדם לוקח יום מנוחה פעם בשבוע, הוא מוכיח כי הוא אדם חופשי. מנקודת המבט של התורה, אדם שאינו שובת הוא למעשה עבד, גם אם הוא עושה זאת מבחירה. גם הטעם שנאמר למצווה זו, וזו המצווה היחידה בעשרת הדברות שניתן לה טעם, מצביע על כך שיש כאן ערך שכל באי עולם יכולים להזדהות אתו: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש". וגם הרחבת המצווה "לעבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך" מראה על הערך האוניברסלי שבשביתה בשבת.

כבד

מצוות "כבד את אביך ואת אמך" ומצוות "זכור את יום השבת לקדשו" הנן שתי מצוות העשה היחידות בעשרת הדברות. כל יתר הדברות הינם מצוות לא-תעשה. למעשה אפשר לומר שעשרת הדברות מורות לאדם לעשות רק שני דברים: לזכור את השבת ולכבד את ההורים.

התורה, היודעת לצוות עלינו לאהוב את ה', ואת רעינו, ואת הגר, אינה מצווה אותנו לאהוב את הורינו. ציווי כזה היה במקרים רבים מיותר, ובמקרים אחרים בלתי ניתן לביצוע. ייתכן והתורה מכירה בכך שלעתים יש מערכות יחסים מאד מורכבות בין ילדים להוריהם ולכן התורה אינה מצווה לאהוב את ההורים, אלא לכבד אותם. סיבה נוספת ועקרונית יותר היא שכבוד כלפי ההורים הינו חשוב יותר מאשר לאהוב אותם. ההצלחה המוסרית של חברה אינה תלויה באהבת הילדים את הוריהם, אלא בכיבוד ההורים ע"י הילדים.

מצוות כיבוד אב היא הדיבר היחיד בו התורה מפרשת שכר - "למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך". אין להבין את ההבטחה הזאת כשכר ליחיד המכבד את הוריו, אלא הבטחת שכר לאומה שאם כחברה יכבדו את דור ההורים הרי שהמשפחה, על אמונותיה ומוסרותיה, תשמר לדורות הבאים. מוסד המשפחה, המתבטא בכיבוד ההורים, הינו ערך חשוב ומכריע לקיומו של חברה טובה.  פירוק מוסד המשפחה, המתבטא בין היתר באי-כיבוד ההורים, זה שלב ראשוני בפירוק החברה.

לא תרצח

התורה אינה אוסרת הרג, אלא רצח. רצח הוא פעולה של לקיחת חייו של אדם חף מפשע. כל לקיחת חיים אחרת אינה נכללת ברצח. אחרת, הריגת רוצח הטובח בעודו טובח בבני אדם אחרים היתה אסורה, וזה בודאי לא מוצדק מוסרית. גם הריגת בעל חי אינה יכולה להיכלל ברצח. ועם זאת, התורה מגדירה את האיסור, כמו גם "לא תנאף ולא תגנוב", באופן הפשוט ביותר ובשתי מילים בלבד: "לא תרצח"! זאת, ללמדנו שזה אותו איסור, ללא תלות בזהותו, מינו, גזעו, או גילו של הנרצח. רצח זה רצח!

לא תנאף

מדוע התורה אוסרת ניאוף בעשרת הדברות? כיום מקובל לומר שזה מעשה הנעשה בהסכמה ע"י אנשים בוגרים, אז מה הפסול המוסרי שיש בזה?

הניאוף עוקר את אחת המוסדות החשובים ביותר המהווה יסוד חשוב בחברה: זהו הרס המשפחה. גם אם מעשה הניאוף עצמו לא הורס את המשפחה מיידית, הרי שבדרך כלל הניאוף מגיע יחד עם הסתרה, שקר והעמדת פנים. גם במקרה הרחוק שבן/בת הזוג מוכנים לקבל את הניאוף בסוג של העלמת עין, עדיין הניאוף פוגע ביסודות עליהם מושתת המשפחה.

כפי שעוד נראה, איסורי הלא-תעשה בין אדם לחבירו שבעשרת הדברות באים כולם להגן על יסודות החברה: על החיים, המשפחה, הממון, והצדק והדבר האחרון, "לא תחמוד", על כל אלו יחד.

לא תגנוב

גניבה, לקיחת דבר שלא מגיע לך בזכות, הינה עוד איסור הפוגע ביסודות החברה.

האיסור של גניבה כולל בתוכו למעשה גם את יתר הלאווים שבעשרת הדברות: רצח – האיסור לקחת את חייו של אדם אחר, ניאוף – האיסור על לקיחת בן/בת זוג של אחר, עדות שקר – האיסור על גניבת הצדק.

כלול באיסור הגניבה דבר נוסף שיש בכוחו לגרום להרס יסודות החברה: שחיתות ושוחד. במדינות וממלכות שבהם שלטה או שולטת תרבות של שחיתות שלטונית ומתן שוחד, קשה עד בלתי אפשרי להתקדם מוסרית ואפילו כלכלית.

לא תענה

כשמתבוננים בהיסטורי ומעיינים באסונות הגדולות שהאנושות הביאה על עצמה: עבדות, אנטי-שמיות, קומוניזם, נאציזם ועוד יש מכנה משותף ברור – כולן היו מיוסדות על שקר.

היו במהלך ההיסטוריה גורמים שונים שפרשו את האיסור של "לא תענה" כאיסור מוחלט לשקר, גם כשמנגד יש עקרונות לא פחות חשובים כמו הצלת חיים. התורה מדגישה שהאיסור הוא "ברעך", כלומר השקר אסור כשזה פוגע בזולת. אך אם השקר נועד להטיב לזולת, הרי שהחובה המוסרית היא דווקא לשקר. כך למדנו גם מסיפורים שונים בתנ"ך, כדוגמת סיפור הצלת המרגלים ע"י רחב.

לא תחמוד

אחרי שהתורה אסרה רצח, ניאוף, גניבה ושקר, מה עוד נשאר לאסור?

מה שנשאר זה להתמקד במניע לביצוע העבירות הנ"ל: חימוד נכסי האחר. החומד את נכסיו של האחר בדרך כלל מגיע לא רק לביצוע אחת מהעבירות הנ"ל, אלא אף לעבור על יותר מאחת מהעבירות הנ"ל. כך אנו מוצאים בסיפורי המקרא: בסיפור דוד ובת שבע, ובסיפור כרם נבות בהן עבירה אחת הובילה לחברתה.

יש להבחין בין קנאה או תאווה לבין חימוד. האיסור של "לא תחמוד" זה הדחף שיהיה לך את מה ששייך כעת לחברך, ולא הרצון שגם לך יהיה כמו שיש לו.

סיום

בפרשנותו של דניס פרגר לספר שמות בכלל, ולעשרת הדברות בפרט, שאת מקצתו הבאנו לעיל, יש דגש רב על היסודות המוסריים המחייבים אותנו, על הגדרת הטוב והרע, ועל איך בכלל יש לנהוג כדי להיות אדם טוב בחברה טובה ובריאה.