ביעור חמץ בשנה בה ערב פסח שחל בשבת

 המשנה מביאה שלוש דעות בדבר השאלה מתי מבצעים ביעור חמץ בשנה בה ערב פסח חל בשבת (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף מט עמוד א):

משנה. ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בזמנו. רבי אליעזר בר צדוק אומר: תרומה - מלפני השבת, וחולין - בזמנן. 

ההבנה הפשוטה בהבנת המשנה היא שרבי מאיר סובר שיש לבער את החמץ ביום שישי, חכמים סבורים שמבערים את החמץ בשבת, ורבי אליעזר בר צדוק מחלק בין תרומה שמבערים ביום שישי לבין חולין שמבערים בשבת.

על פניו היה נכון לפי כללי הפסיקה לפסוק כחכמים, שמבערים את החמץ בזמנו. 

הגמרא שם מביאה לכאורה מעשה רב כרבי אליעזר בר צדוק, שאולי מראה שיש לפסוק כמותו:

גמרא. תניא, רבי אליעזר בר צדוק אומר: פעם אחת שבת אבא ביבנה, וחל ארבעה עשר להיות בשבת, ובא זונין ממונה של רבן גמליאל, ואמר: הגיע עת לבער את החמץ. והלכתי אחר אבא, וביערנו את החמץ. 

אך על פניו אין מכאן ראיה דווקא כרבי אליעזר בר צדוק, שכן יש הסכמה בין רבי אליעזר בר צדוק לבין חכמים שמבערים חמץ של חולין בשבת. 

אך הרי"ף בסוגיא זו כתב שיש לפסוק כרבי אליעזר בר צדוק (רי"ף מסכת פסחים דף טז עמוד א):

וקיימא לן כר' אלעזר בר צדוק דקאי כרבי אלעזר איש ברתותא דהלכתא כוותיה: 

 כוונתו של הרי"ף לברייתא בגמרא פסחים (דף יג עמוד א):

ארבעה עשר שחל להיות בשבת - מבערין את הכל מלפני השבת, ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות, ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות, כדי לאכול עד ארבע שעות, דברי רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום רבי יהושע. אמרו לו: טהורות לא ישרפו, שמא ימצאו להן אוכלין. אמר להן: כבר בקשו ולא מצאו. אמרו לו: שמא חוץ לחומה לנו? - אמר להם: לדבריכם, אף תלויות לא ישרפו - שמא יבא אליהו ויטהרם. - אמרו לו: כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח. אמרו: לא זזו משם עד שקבעו הלכה כרבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום רבי יהושע. 

בברייתא זו רבי אלעזר איש ברתותא סבור ש"מבערין את הכל מלפני השבת", ונראה שכוונתו גם לחולין וגם לתרומה, אך משיירין מן התרומה הטהורה כדי לאכול סעודות שבת. קל לראות שזה לא בדיוק זהה לדעה של רבי אליעזר בר צדוק מהמשנה בדף מט, הסובר ש"חולין - בזמנן". 

אך גם שם פוסק הרי"ף שהלכה כרבי אלעזר איש ברתותא.

בעל המאור על הרי"ף בשני המקומות תמה על הרי"ף: כיצד הוא סבור שרבי אלעזר איש ברתותא סבר כרבי אלעזר בר צדוק? ועוד, מדוע לא פסק הרי"ף כחכמים? 

עוד כותב בעל המאור שמחלוקת רבי מאיר וחכמים היא כמחלוקת רבי יהודה וחכמים לענין ביעור חמץ, שרבי יהודה סבר שביעור חמץ אך ורק בשריפה - ורבי מאיר כאן הולך לשיטתו, ולכן סבר שיש לבער את החמץ לפני השבת (כי אי אפשר לעשות שריפת חמץ בשבת). ואילו חכמים סבורים שמבער חמץ בכל דרך שהוא, ואת זה אפשר לעשות גם בשבת. ומכאן, סבור בעל המאור, שלא פוסקים כרבי יהודה שביעור חמץ בשריפה. 

הר"ן על הרי"ף כתב ליישב את דברי הרי"ף שהלכה כר"א איש ברתותא רק בתרומה, אך בחולין הלכה כחכמים:

וזה שאמר הרב אלפסי ז"ל דקי"ל כר' אלעזר בר צדוק דקאי כרבי אלעזר איש ברתותא בתרומה קאמר דאילו בחולין פשיטא דקיימא לן כותיה דרבנן דפליגי עליה דר' מאיר בחולין כותיה קיימי ועוד דקיימא לן מעשה רב 

על דברי הר"ן הללו מקשה הבית יוסף (בית יוסף אורח חיים סימן תמד אות א ד"ה ארבעה עשר):

ודבריו תמוהין בעיני דהיאך יעלה על הדעת שהרי"ף לא בא לפסוק הלכה בחולין אלא בתרומה שהוא דבר שאינו מצוי בזמן הזה וכבר נודע שאין דרכו של הרי"ף לכתוב אלא דברים הנוהגים בזמן הזה 

לכן מסביר הבית יוסף שלדעת הרי"ף גם חכמים מודים שעושים ביעור חמץ בערב שבת, אלא שהם סבורים שניתן לשייר מזון שתי סעודות לשבת, ואם יוותר ממזון זה משהו אז יבערו אותו בשבת:

וחכמים אומרים בזמנן - פירוש מבערין את הכל לפני השבת חוץ ממה שצריכין לשתי סעודות שמשיירין אותו לאכול בשבת ואם יותיר ממה ששיירו יבערו אותו בזמנו דהיינו ביום השבת 

 

הרמב"ם פסק את הסוגיא כך (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה ג):

חל ארבעה עשר להיות בשבת בודקין את החמץ בלילי ערב שבת שהוא ליל שלשה עשר ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת, ומניחו במקום מוצנע והשאר מבערו מלפני השבת, ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב הראשון ומבערו. 

והראב"ד השיג עליו והביא את שיטת הרי"ף - לפסוק כרבי אלעזר איש ברתותא וכר' אלעזר בר צדוק, וכתב שלדבריהם חולין מבער בזמנן:

חל ארבעה עשר להיות בשבת בודקין את החמץ בלילי שלשה עשר ומניח מן החמץ. א"א הרב ז"ל (לדף מט) לא כתב כן אלא בתרומה הוא שמבער ומשייר אבל בחולין אינו מבער כלום אלא בזמנו כר' אלעזר איש ברתותא וכר' אלעזר בר' צדוק דתרוויהו ס"ל דהדדי וכן עיקר.

כיצד הבין הרמב"ם את הסוגיא? כמי הוא פסק? 

אם נקבל את הסברו של הבית יוסף בדעת הרי"ף הרי שהרמב"ם פסק כמותו, אלא שצריך להבין מדוע הוא כתב שהחמץ הנשאר בשבת רק מבטלו וכופה עליו כלי, ולא כתב שמבערו. 

המגיד משנה מסביר שהרמב"ם פסק כפשט לשונו של רבי אלעזר איש ברתותא ש"מבערין את הכל מלפני השבת" וזה הולך לשיטת רבי מאיר (שהמגיד משנה כנראה גרס שדעה זו אינה של רבי מאיר, אלא כתובה בסתם) במשנה בדף מט. 

בעל ערוך השולחן דן בדברי הרי"ף והרמב"ם בפתיחה לפירושו על ההגדה "ליל שימורים" (קישור). 

כך הוא מסביר את שיטת הרי"ף:

לדבריו, הרי"ף סובר עקרונית כחכמים, אך רק לגבי חולין, ולא לגבי תרומה. אך כיוון שהוא לא רצה להאריך הוא "התחכם" וכתב לפסוק כשני הרבי אלעזר. 

לגאון הרוגוצ'ובר יש כאן חידוש גדול. לדידו יש בכלל להבין את המשנה אחרת (צפנת פענח הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה ג):

חל י"ד להיות כו'. הנה באמת נ"ל פי' אחר בהמשנה דזה לא קאי אשבת רק אערב שבת ובזה פליגי ר"מ ורבנן דר"מ ס"ל דמבערין הכל לפני שבת ר"ל בערב שבת לפני שקיעת החמה ולא קבעינן לה זמן כבכל ע"פ וכן מבואר בירושלמי כאן פ"א ע"ש עם חשיכה וכן מבואר בבעה"מ וחכמים ס"ל בזמנו דגם בע"ש קבע לה זמן בשעה ו' וראב"צ ס"ל דתרומה ממתין עד ע"ש עם חשיכה וחולין בע"ש בשעה ו' וכן מבואר בירוש' כאן פ"ג דאמר אתיא דראב"צ כר"ג דר"ג מאחר באכילת תרומה ע"ש אך עי' בתוספתא כאן לא משמע כן וע"ש ד' י"ג ע"א: 

 ועדיין נשאר לעיין מדוע הרמב"ם כתב "ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות מבטלו וכופה עליו כלי", ולא כתב שיש לפוררו ולזרות לרוח וכך לבערו. 

הרב יוסף צבי רימון בספרו "ערב פסח שחל בשבת" (מהדורת תשס"ח) מביא שתי אפשרויות להסביר את דעת הרמב"ם:

1. מצד הלכות שבת: המשנה למלך (הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ג) הבין ש"לדעת הרמב"ם אסור לפרר הלחם בשבת דהוי תולדה דטוחן", ולכן אפשר להסביר שהרמב"ם כתב לא לבער את החמץ בשבת.

2. מצד דיני ביעור חמץ: לדעת הרמב"ם די בביטול חמץ כדי לקיים מצוות תשביתו (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה ב):

ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל. 

הלכות שרפת חמץ

עוד נספח שנשאר לי מערב פסח.

חזרתי משריפת החמץ כולי מזועזע ממה שראו עיני וישבתי לכתוב "הלכות שריפת חמץ" המופיע בפניכם, שאני מתכוין לפרסם לקהילתי בשנה הבאה מבעוד מועד:

1.    יש להימנע כמה שיותר מפגיעה בסביבה בזמן שריפת החמץ. אנחנו וילדינו צריכים לנשום אויר גם אחרי שריפת חמץ.
2. הביאו אתכם לשריפת החמץ ארגז קרטון קטן (קופסת נעליים וכד') ובו תשימו את כל החמץ שצריך לשרוף.
3. שקיות אינן חמץ. אם אתם מביאים חמץ בתוך שקית, רוקנו את החמץ מתוך השקית. את השקית שימו בפח האשפה אחרי שוידאתם שאין בו יותר חמץ (ייתכן ויישארו בו עוד מספר פירורים – לכן קחו את השקיות לפח אשפה ציבורי, בשכונתנו - כדוגמת אלה שמחוץ לגני הילדים, ושם השקיות יהיו הפקר). את החמץ שימו בתוך הארגז הקטן של החמץ.
4. הביאו אתכם עיתון קטן שאפשר להדליק ולהכניס לתוך הארגז שהבאתם כדי למהר את השריפה.
5. מי ששומר על לולבו לשריפת חמץ (זה בודאי לא חובה. אפשר לשים את הלולב יחד עם הגזם שהעירייה מפנה, אך יש בכך חיבוב מצוה מסוים), כל העניין הוא שריפת הלולב. לא לשרוף את נרתיק הפלסטיק של הלולב. אם הבאתם את הלולב בתוך הנרתיק לשריפה, אל תשאירו את הנרתיק על האדמה – ככל הנראה האדמה לא תבלע את הנרתיק.
6. אל תשאירו מסביב למדורה שקיות, אריזות קרטונים או כל דבר אחר – ככל הנראה האדמה גם לא תבלע אותם.
7. הביאו כמות סבירה של חמץ לשריפה. אם נותרו לכם אריזות סגורות של חמץ תרמו אותם לאגודות האוספות מזון לעניים שימכרו אותם לגוי למהלך הפסח ואחרי הפסח המזון ילך לעניים (במודיעין יש שתי אגודות האוספות חמץ: עזר מודיעין ואורות יצחק). אם לא הספקתם לתת לאגודות הללו אך עשיתם מכירת חמץ פרטית לביתכם, שמרו על החמץ הסגור במחסן ותרמו אותו במוצאי הפסח.
8. הביאו חמץ שיישרף מהר. אם נותר לכם כיכר לחם שלם, פררו אותו לחתיכות קטנות כדי שיישרף מהר. לכיכר לחם שלם ייקח המון זמן להישרף וסביר להניח שחלקו הפנימי לא יישרף גם אחרי זמן רב (תחשבו על תפוחי האדמה במדורות ל"ג בעומר – הם לא נשרפים כליל. נכון?).
9. אם הגעתם למקום השריפה ויש כבר מדורה, אל תעשו מדורה פרטית. ואם עשיתם מדורה פרטית השארו עם מדורתכם הפרטית וכבו אותה לפני שאתם הולכים.
10. את ביטול החמץ ("כל חמירא") יש לומר אחרי שהחמץ נשרף, אחרת אנחנו מבטלים את החמץ העומד להישרף ואז אין שום צורך לשורפו ובודאי שלא מקיימים בכך מצות "תשביתו".

לצערי, מספר ימים אחרי זה הבחנתי בתמונה הבאה מתוך האתר "בחרדי חרדים" משרפת החמץ של האדמו"ר מבעלזא (שימו לב לחץ האדום):

כשעה אחרי שרפת החמץ שלי שמתי פעמי לעבר מקווה הכלים בשכונה, מקווה המשמש, עד כמה שידוע לי, רק את השכונה שלי. על כמות האריזות המיותמות והאשפה הפזורה שם כבר לא היה לי כח לכתוב... 

בדיקת חמץ בפנס חשמלי, מאת: הרב שמואל דוד

לפני מספר שנים פרסמתי רשימה בשם: "אור לארבעה עשר בודקין לאור הנר?!" בו שאלתי הבעתי את דעתי שמי שבודק חמץ בפנס מקיים את תקנת חכמים לכתחילה. עתה הגיע לידי דברים שכתב הרב שמואל דוד, רב העיר עפולה, מלפני מספר שנים בנושא הזה, ושמחתי בהם מאד.

א.  אור חשמל בחדר

 שמעתי רבים שסיפרו כי הם מכבים את אור החשמל בחדר בשעת בדיקת חמץ, ומחיתי בהם. שאלתי אותם אם הם יראו טוב יותר עם אור החשמל או בלעדיו (ורק אם נר או פנס) והשיבו  שבודאי אור הניאון או המנורה מסייע משמעותית בחיפוש אחר חמץ. ושאלתים שוב אם כן מפני מה הם מכבים את אור החשמל, והשיבו מפני שכתוב שאין בודקים אלא לאור הנר. ועל כן אמרתי לבאר מהגמרא ומהפוסקים כי יש להשאיר את אור החשמל דולק בזמן בדיקת חמץ.

בפרק הראשון של מסכת פסחים (דף ז סוף ע"ב - ח ע"א) שנינו: "תנו רבנן: אין בודקים לא לאור החמה, ולא לאור הלבנה, ולא לאור האבוקה, אלא לאור הנר מפני שאור הנר יפה לבדיקה".

הגמרא מבארת: "האי אור החמה היכי דמי? אי נמצא בחצר, האמר רבא: חצר אינה צריכה בדיקה מפני שהעורבים מצויים שם, אלא באכסדרה, האמר רבא אכסדרה לאורה נבדקת? לא צריכא לארובה דבחצר. ודהיכא? אי לבהדי ארובה היינו אכסדרה? אלא לצדדין".

נמצא כי באכסדרה שהיא מרפסת חיצונית שיש בה אור, אפשר לבדוק לאור היום. ואף בארובה שבחדר רגיל, כנגד הארובה ממש דינו כאכסדרה מפני שהאור חודר לשם היטב. ורק בצדדים, שלא מתחת לארובה יש לבדוק לאור הנר. נמצא כי הוא הדין בחדר שמואר באור חשמל, במרכז החדר, במקום שרהיט אינו מסתיר את האור, דינו כאכסדרה או כנגד הארובה, ואין  צורך בנר אלא בודק לאור החשמל. ורק מתחת לספה, לכורסה,לארון, לספריה וכדומה או מאחוריהם, שם האור קלוש יותר, דינו כצדדי הארובה, ושם צריך לבדוק לאור נר – פנס.

אכן ברא"ש (שם פרק א סימן יא) כתב: "אכסדרה דנפישא נהורא נבדקת לאורה אם היה טרוד ולא בדק בלילה. כדאיתא בירושלמי: וכי יש חמה בלילה? תפתר בשלא בדק. כדתנן: לא בדק אור לארבעה עשר, בודק ארבעה עשר שחרית. הדא אמר: אפילו ביום צריך לבדוק לאור הנר, ואפילו בבית שיש בו אורה". ואם כן לדעה זו בירושלמי תמיד צריך לבדוק לאור נר, גם אכסדרה וממילא גם בחדר שיש בו אור חשמל. אך גם לדעתו אין כל טעם לכבות את אור החשמל, כמו שאין טעם לכסות את אור החמה מן האכסדרה. וראה ברי"ף שלא הזכיר ירושלמי זה, ומשמע שבאכסדרה ביום די באור החמה ואין צריך נר. ואם כן הוא הדין במקום שאור החשמל אינו מוסתר, אין צריך נר. (והר"ן הביא הירושלמי, משמע שפוסק כמוהו, וכדעת הרא"ש) וכן עולה גם מן הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה ד): "אכסדרה שאורה רב, אם בדקה לאור החמה דיו". והראב"ד הוסיף את הירושלמי. וכך נפסק בשלחן ערוך. נמצא שבמרכז החדר, במקום שאין רהיט המסתיר את אור החשמל , די באור זה ואין צריך נר או פנס, והמחמיר אף שם להאיר בנר או בפנס, תבוא עליו ברכה. בין כך ובין כך, לכל הדעות, אין צריך לכבות את אור החשמל, ואדרבה יש להשאירו בשעת בדיקת חמץ.

ב. בודקים לאור הנר

נמצא כי אף שאור החמה ואור האבוקה חזקים מאור הנר, כאשר יש צורך לבדוק במקומות מוסתרים, חורים וסדקים, צריך אור נר  דווקא. עם זאת, עולה מכאן שאין צורך להסתיר את אור הלבנה או את אור המדורה בשעת בדיקת החמץ, אלא שנוסף להם יש צורך להאיר פנות אפלות (חורים וסדקים) באור הנר.

עוד איתא שאם: "ואבוקה לא? והאמר רבא... למה צדיקים דומים בפני שכינה, כנר בפני האבוקה...!? אמר רב נחמן בר יצחק: זה יכול להכניסו לחורין ולסדקין, וזה אינו יכול להכניסו לחורין ולסדקין. רב זביד אמר: זה אורו לפניו, וזה אורו לאחריו (רש"י: ואדם האוחזו, לפניו הוא בודק, הלכך אין יפה לבדיקה). רב פפא אמר: האי בעית (רש"י: מתירא שלא יבעיר את הבית, ואין לבו על הבדיקה יפה) והאי לא בעית. רבינא אמר: האי משיך נהורא (רש"י: אור הנר נמשך ומאריך במקומו, ואינו דולק בקפיצות, אלא נח במקום אחד) והאי מיקטף קטופי (נפסק וקופץ תמיד)".

נמצינו למדים מסוגיה זו כי פנס עדיף על הבית. גם משום שיכול יותר בקלות להכניסו לחורים ולסדקים, גם משום שמתיראים ממנו שמא יבעיר את הבית, פחות מאשר בנר. וגם משום שאורו רצוף מאשר אור הנר. ונמצא שפנס עדיף על נר.                                              

ג. איזה  נר

בספר המכתם (פסחים שם) מובאת מחלוקת: "האי נר דקאמרינן דיפה לבדיקה, יש אומרים שהוא של שמן דמשיך נהוריה ואורו מלפניו, ולא של שעוה שאין עושה כן... והראב"ד ז"ל כתב שאף על פי כן נר של שעוה הוא היפה והטוב, שהנר של שמן... אינו יכול להכניסו לחורין ולסדקין, ועוד שמתירא שמא ישפך השמן ואינו בודק יפה".

נמצינו למדים כי קיימת מחלוקת ראשונים איזהו הנר העונה על כל הדרישות המובאות בגמרא, או לפחות על רובן. נר של שעוה אינו מושך אורו כל כך  (הוא קצת קופץ) וגם אין כל כך האור מלפניו, ונר של שמן קיים חשש שמא ישפך השמן, וממילא אין הבודק שם לב טוב לבדיקה אלא לשמן, וגם אינו יכול להטותו לצדדים ולהכניסו לחורים ולסדקים.

עיין עוד ברא"ש (שם סימן יא) שכתב: "נהגו באשכנז שאין בודקים אלא בנר של שעוה, אבל לא בנר של חלב שהוא ירא שמא יטוף על הכלים, וגם לא בנר של שומן שהוא ירא שמא יטיף על כלי החלב, וגם לא בנר של שמן שהוא מתירא שמא יטוף על הבגדים ויטנפם, וגם אין יכול להכניסו לחורין ולסדקין". וכדבריו נפסק בשולחן ערוך (סימן תלג סעיף ב).

ד. פנס

 אמור מעתה דאין כל פסול בנר חשמלי (פנס) . גם יכול להכניסו לחורין ולסדקין, גם אורו לפניו, גם אינו חושש בו לכלום ויכול לשים לב היטב לבדיקה, וגם אורו אחיד. ולא עוד אלא שיש מקום לומר שהוא טוב יותר מכל נר אחר, משום שאין בו אף חסרון, וביחס אליו אין ספק שנר שעוה או פרפין קשה יותר להכניסם לחורים ולסדקין,  קיים חשש גדול יותר שיטוף על הרצפה, על הארונות או על בגדים, קיים חשש שהאש תתפס בארון עץ או בבגדים, וממילא הבדיקה הרבה פחות יסודית בנר רגיל מאשר בפנס. בפנס כל החששות הללו אינם קיימים, יכולים להכניסו לכל מקום, לכל ארון ולכל פנה. ועל כן נכון יותר לומר שכיום שמצוי נר חשמלי, אין לבדוק לאור נר שעוה או פרפין, כי אם בפנס. אלא שלא נוכל לפסול את שעשו במשך כל הדורות, אבל ודאי שטוב ונכון יותר לבדוק בפנס.

ה.  מסקנות

א.   בדיקת חמץ צריכה להעשות כאשר כל אורות החדר דלוקים.

ב.  בימינו נכון יותר לעשותה (נוסף לאור החשמל שבחדר) לאור פנס, וקודם הבדיקה יחליף                  

     הבטריות שבפנס לבטריות חדשות כדי שהפנס יאיר היטב במשך כל זמן הבדיקה.

אור לארבעה עשר בודקין לאור הנר?!

הדברים הכתובים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.

איך אתם בודקים חמץ? עם נר?!
כך כותב הרב אליעזר מלמד בספרו פניני הלכה הלכות פסח:
לאור פנס, מצד הדין מותר לבדוק, מפני שטעם התקנה לבדוק לאור הנר מפני שאורו ממוקד, וכן אור הפנס ממוקד. ואף יש מעלה בפנס, שיש פחות חשש שמא ישרוף או ילכלך, ואם הוא פנס טוב אורו חזק וממוקד יותר מנר. אמנם יש מחמירים שלא לבדוק לאור פנס, משום שלמדו חכמים מן הפסוקים שחיפוש ראוי שיעשה לאור נר (פסחים ז, ב). אלא שגם פנס יכול להחשב כנר, שחוט הלהט הוא הלהבה, והסוללה - שמן (שערים המצוינים בהלכה קיא, ד).
למעשה, המנהג הרווח לבדוק לאור נר כפי שנהגו חז"ל, אבל להלכה הרוצה לבדוק לאור פנס רשאי, ובמקומות שיש לבודק חשש מסוים שמא להבת הנר תגרום לשרפה - עדיף שיבדוק בפנס (ועיין בספר סידור פסח כהלכתו יג, י; יחו"ד א, ד).

בואו נסכם את דבריו:
מדוע לבדוק עם פנס?
יש פחות חשש לשריפה, אורו חזק וממוקד יותר מנר.
ומדוע לבדוק עם נר?
חז"ל למדו בדיקה בנר מהפסוק "אחפש את ירושלים בנרות".

קשה להאמין שרק בגלל הלימוד של חז"ל מהפסוק רבים מעדיפים ("המנהג הרווח") לעשות בדיקת חמץ בדווקא עם נר. אף אחד מאיתנו לא יודע האם חז"ל היו לומדים את אותו הלימוד אם היה בזמנם פנס, או אם היו פסוקים עם המילה פנס (בהקשר של חיפוש, כמובן). אבל, אנחנו כן יודעים מה המטרה של בדיקת חמץ, אנחנו גם יודעים שעם נר דולק לא ניתן לבדוק בתוך כיסים, תיקים, ארונות וכו'. אנחנו יכולים גם להניח שכשחז"ל דיברו על בדיקה עם נר, הם לא התכוונו לנר כזה שמטפטף שעווה על היד או הרצפה או לכזה שאם הולכים מהר מדי הוא עלול להכבה או לכזה שלא ניתן להניח מהיד בזמן הבדיקה. הם, מן הסתם, התכוונו לנר בתוך עששית שהמחזיק בו מורגל להשתמש בו, כפי שאנשים בזמנינו מורגלים להשתמש בפנס.
לכן, אני הקטן חושב (ולקח לי הרבה שנים עד שהסכמתי לשנות מדפוס המחשבה שהייתי נתון בו) שאין לומר "יש המחמירים שלא לבדוק לאור הפנס", אלא "יש מחמירים לבדוק בדווקא לאור הפנס".

ובפעם הבאה שיאמר לי אדם אשכנזי: בינינו, לא הגיע הזמן שיבטלו את האיסור של קטניות? אשיב לו: תגיד לי, אתה עדיין בודק חמץ עם נר? לפני שאתה מציע לאחרים לשנות את ההלכה והמנהג, תשנה בגזרה שלך את הדברים הפשוטים יותר.

באותו עניין, כמעט. הבן איש חי כותב (פרשת צו, שנה א) שהיה מנהג לעשות את הבדיקה עם נר, קערה עם לחם וסכין כדי לגרר את החמץ מהסדקים. אך הוא לא מסביר למה נועדה הקערה עם הלחם. למישהו יש רעיון? (חשבתי על שתי אפשרויות: האחת מיסטית - שהלחם ימשוך אחריו את החמץ, והאחרת כמין הצהרה לבודק - כזה אתה מחפש.)
בסוף אותו סעיף הוא כותב שהמנהג בבגדד להסתובב גם עם מלח כי השטן נמצא אצל החמץ והמלח מרחיק את השטן (ולכן גם מניחים מלח על שלחן שבת, לדבריו).
דברי הבן איש חי הללו התחדשו לי השנה.

לסיום, בעניין אחר הקשור לפסח. הרב יעקב אריאל אמר הערב שניתן להודיע בשמו שאין שום בעיה לאשכנזים לאכול לפתית/קנולה בפסח ובכלל זה שמן קנולה (עם הכשר לפסח, כמובן). הוא אף אמר שהוא פרסם את דבריו אלו בעירו, רמת-גן.