לתומי חשבתי ששום חוצפה חרדית כבר לא יוכל להפתיע אותי, והנה פרסם הג"ר אהרן כ"ץ, ראש כולל הלכה במכון הגבוה לתורה באונ' בר-אילן ורב קהילת "דובב עז" ברמת גן, דברים שלא הייתי מאמין שהם קיימים לולי ראיתי בעיני. דבריו של הרב כ"ץ פורסמו בטורו הקבוע בעלון שמוציא לאור שאול שיף, בסוד שיח. הרב כ"ץ מתמקד בטוריו ברבני אשכנז מלפני שלוש מאות וארבע מאות שנה. הפעם, תוך כדי דבריו על בעל שו"ת פני-יהושע (זקנו של בעל חידושי הפני-יהושע) הוא בחר להביא פסק דין הממחיש ביותר את ירידת הדורות.
פסק הדין המדובר פורסם בפסקי-דין ירושלים, המופיע בפרויקט השו"ת של בר-אילן. כך מתואר הספר בפרוייקט:
פסקי דין - ירושלים בית הדין לממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים, הוקם בשנת תשל"ח ע"י הרב הראשי לירושלים המנוח הרב בצלאל ז'ולטי זצ"ל, זאת במטרה להקל על מערכת בית הדין האיזורי, שמרוב עיסוקיו בדיני האישות נדחו דיני הממונות ונגרם עינוי דין למתדיינים. כבר מלכתחילה הוקמו שלושה הרכבים לבית הדין לממונות, כשבראשם הרב הראשי הרב ז'ולטי זצ"ל, הרב ברוך יצחק לוין זצ"ל, שהיה רב קרית שמואל ומקור חיים, והרב בן ציון אבא שאול זצ"ל. תוך זמן קצר רכש בית הדין לממונות את שמו הטוב והמיוחד הן בניהול הדיונים עצמם והן במתן פסק הדין בפרקי זמן קצרים, כשרבים מפסקי הדין מנומקים ומפורטים. במשך השנים הלך ונתרבה מספר הפונים לבית הדין, וביוזמת הרב הראשי לירושלים הרב יצחק קוליץ זצ"ל נוספו הרכבים חדשים, והוחל בפרסום פסקי דין המנומקים בספרי פסקי דין - ירושלים, בעריכת הרב אברהם דב לוין, שמכהן כאב בית דין באחד ההרכבים של בית הדין לדיני ממונות וכמנהל אגף הנישואין של הרבנות הראשית לירושלים. עם גבור העליה מארצות חבר העמים וריבוי שאלות הייחוס שהתעוררו בעקבותיה, הקים הרב הראשי הרב קוליץ בית דין לבירור יהדות שע"י הרבנות הראשית לירושלים כשבראשו הרב אברהם דב לוין, ופסקי הדין המנומקים שנכתבו בעניינים אלה זכו לפינה מיוחדת בספרי פסקי דין - ירושלים. עד תשס"ה, יצאו לאור ע"י המועצה הדתית ירושלים תשעה כרכים של פסקי דין בדיני ממונות ובבירור יוחסין, והם משמשים אבני יסוד לפסיקה הרבנית בדיני ממונות אקטואליים, וכן בבירור יהדותם של עולי חבר העמים. ספרים אלו הוכנסו למאגר.
פסק הדין המדובר מופיע בפסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין ז עמוד תקכא:
שאלת כשרות בת של עגונה שהותרה ע"י רב"צ
תיק בית הוראה שע"י בית הדין מס' 26 - תש"ס
נושא השאלה:
בחקירת יחוסה של הכלה גב' א' התברר שאמה נישאה לאביה אחרי שקבלה מהרב"צ הראשי דאז פירון תעודת חלל על בעלה הראשון.
בירור הנסיבות על פטירת הבעל העלה כי הוא "זוהה" בתוך טנק שרוף על סמך פרטי לבוש שנמצאו בין הגחלים השרופים, כשבוע לאחר שריפת הטנק.
אין אפשרות של עיון בתיק הצבאי על כל פרטיו, מלבד אישור הרב"צ הנ"ל שנמצא בתיק הנישואין של אמה שעל פיו הורשתה להנשא.
החלטה: אין להסתמך רק על אישור הרב"צ, ויש להפנות את הכלה הגב' א' לרבנות פלונית שם מכירים את המשפחה ויש שם רב יר"ש.
למי שלא עוקב, המקרה המדובר הוא באשה המבקשת להתחתן ואמה נישאה בשנית לאחר שהתירו לה את עיגונה מבעל הראשון, חלל מלחמת יום הכיפורים. פסק הדין נכתב בשנת תש"ס, עשרים ושבע שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים.
קשה להשאר אדישים נוכח פסק הדין הזה:
- האופן בו מוזכר הרב פירון.
- הזלזול ביחס של הדיינים לתעודת החלל שהוציאה הרבנות הצבאית לחלל שנפל 27 (!) שנים קודם.
- ההנחה כאילו ניתן לזהות חייל צה"ל על פי פרטי לבושו (ושכאילו כך נעשה הזיהוי ע"י הרבנות הצבאית).
- ההחלטה הלא-מובנת של "להפנות את הכלה לרבנות פלונית שיש שם רב ירא-שמיים", כשמכלל הן אתה שומע לאו. ומה בדיוק אמור לעשות אותו רב ירא שמיים? מה זה עוזר שהוא מכיר את המשפחה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה