הרב יואב שטרנברג, בעל אתר הלכה פסוקה, שלח לי את התגובה הבאה לדברים שכתבתי ברשימה "מסורבת גט או פושעת ערמומית?".
כאשר אני קראתי את המאמר בצהר, גם אני התרגזתי בזמנו. אולם, כחלוף הזמן, למדתי את הסוגיא של אשה מורדת או טוענת מאיס עלי, ועמדתי השתנתה.
אני מבקש לחלוק את מה שלמדתי איתכם.
לדעת הרמב"ם (אישות יד, ח) אשה שאומרת שבעלה מאוס בעיניה, יכולה לכוף את בעלה לגרשה. נימוקו של הרמב"ם הוא 'שאין האשה כשבויה שתיבעל לשנוי לה'.
אולם, רובא דרובא של הראשונים חושבים שכאשר אשה טוענת שהבעל 'מאוס בעיניה', אין זו עילה לגירושין. אפילו אם היא נאמנת וברור לחלוטין שהבעל מאוס בעיניה. והשאלה היא למה.
באופן עקרוני, רבים מהראשונים ציינו שלעיתים קיים החשש שמא הבעל אינו מאוס בעיני האשה אלא רק 'נתנה עיניה באחר'. חשש זה נלמד מהמשנה בנדרים (צ:)
"בראשונה היו אומרים, שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה: האומרת טמאה אני לך... חזרו לומר, שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, האומרת טמאה אני לך - תביא ראיה לדבריה..."
יש לציין, שהבעל רשאי לתת עיניו באחרת, שהרי בעל רשאי לשאת כמה נשים. אשה אינה רשאית לתת עיניה באחרים, כיוון שאין דרך שהיא תהיה מותרת להם.
אבל לדעת הרשב"א (בחידושים לכתובות סג: - סד.) הסיבה שלא מאפשרים לאשה להשתמש בטענת 'מאיס עלי', איננה בגלל חשש שמא היא משקרת ונתנה עיניה באחר, אלא בטענה עקרונית, מאיסות אינה עילה לגירושין. לדעת הרשב"א זוהי כוונת התורה ש'האיש אינו מגרש אלא לרצונו' - כאשר אשה יוזמת עזיבת הבית, זה בעצם פריצות, והתורה נתנה ביד הבעל את הכלי (סירוב לתת גט) כדי לדאוג שלא תהיה פריצות.
הפריצות יכולה להתדרדר לכך שהאשה תיתן עיניה באחרים ותזנה, אבל גם בלי קשר לכך, התורה גורסת שהאשה צריכה להתאים את עצמה לרצונותיו של הבעל. ולכן, מאיסות אינה עילה לגירושין.
ברשב"א הדברים מפורשים, שאפילו אם בית הדין מאמינים לאשה שאסור לה באיסור תורה לחיות עם בעלה (כגון כשאומרת 'טמאה אני לך' במשנה) העדיפו חכמים להתיר את האיסור (דרך 'בית דין מתנים לעקור דבר מהתורה בקום עשה' כאשר הדבר למיגדר מילתא) מאשר להחליט לגרש את האשה - חשיבות ההגנה על חיי המשפחה היהודיים גדולה מהחיים של זוג כזה או אחר. ולכן, אפילו אם האשה שלפנינו אכן נאמנת בטענת 'מאיס עלי', בוודאי שיש מקום לומר שאין מרחמים עליה, כדי שלא ילמדו ממנה אחרות.
אמנם, אני מודה שיש מקום להרהר בשאלה, אם במציאות שבה למרות שהבעלים אינם נותנים גיטין, והנשים פרוצות, ונותנות עיניהן (ולא רק עיניהן) באחרים, וכמובן שאינן מכופפות את עצמן לרצון הבעל באופן מוחלט, אולי אין טעם להשמש בכלי של מניעת הגט, ואולי אפילו ראוי לכפות גט. וכן היא דעת הרב קאפח (בפירושו לרמב"ם בהל' אישות). עם זאת, בעולם מתוקן יותר, בוודאי שכוונת התורה (לדעת הרשב"א) היא שלא לאפשר לנשים פריצות על ידי מניעת האפשרות להתגרש.
בכיוון אחר, הרא"ש כותב (שו"ת כלל מג סימן ח): "ויותר התימה הגדול על הרמב"ם ז"ל, שכתב, שאם אמרה: מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, כופין אותו לשעתו לגרשה, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה... וכי בשביל שהיא הולכת אחרי שרירות לבה, ונתנה עיניה באחר וחפצה בו יותר מבעל נעוריה, נשלים תאותה ונכוף האיש, שהוא אוהב אשת נעוריו, שיגרשנה? חלילה וחס לשום דיין לדון כן".
ואמנם, נכון שאם הבעל אינו מעוניין בעצמו בנישואין, לא שייכים דברי הרא"ש. אבל מה קורה כאשר הבעל מעוניין בנישואין בשביל ילדיו או מסיבות מעין אלו? האם דברי הרא"ש נאמרו רק כשהבעל אוהב את אשתו? לא ברור.
יתר על כן, הגאונים תיקנו שבין בטענת מורדת ובין בטענת 'מאיס עלי' כופים את הבעל לגרש. הנימוק (רא"ש בכתובות פרק ה סימן לה):
לפי שראו הקלקול בבנות ישראל וכי משהו להו תריסר ירחי שתא תולות עצמן בעובדי כוכבים ויוצאות לתרבות רעה…
דהיינו, הנשים היו עוזבות את בית הבעל, ועוברות לחיות אצל גויים. כדי למנוע זאת, תקנו הגאונים שיכפו את הבעלים לגרש. אבל הרא"ש עצמו דוחה את תקנת הגאונים, וכותב שאין מחייבים את הבעל לגרש נשים כאלו, אף שברור שהאשה אינה נמצאת בבית בעלה, ואינה רוצה לחזור לשם.
אפילו לדעת הרמב"ם, יתכן בהחלט שאם האשה גורמת לעצמה שהבעל יהיה מאוס בעיניה, אין זה עילה לגירושין, אם כי לא זכור לי מישהו שכותב כך במפורש. האם ברור לבית הדין שהבעל מאוס בעיניה, או שמא היא אומרת כן רק כדי להינשא לאחר? מדברי הראשונים כולם ברור שאין זהות בין המושגים - יתכן שאשה תעדיף גבר אחר, אבל בעלה אינו מאוס בעיניה. וכי לא מצינו נשים שמקיימות יחסי מין גם אם מי שאינו בחיר ליבן, כדי להתקדם בעבודה? טענת 'מאוס בעיני' היא טענה שפשוט אי אפשר בלי הבעל.
בנוסף, כל הראשונים שחלקו על הרמב"ם הבינו שהאשה צריכה להוכיח שהבעל מאוס בעיניה. נכון שאנחנו לא שופטים, אבל כדי לכפות גט חובת ההוכחה מוטלת על הבעל ולא על האשה, ומהטעמים שהסברתי לעיל.
מי שסובר שאשה שאינה רוצה לחיות אצל בעלה, מן הראוי שהבעל יגרשה, איננו טועה בדבר משנה. הוא סובר כשיטת הרמב"ם וההולכים בדרכו. עם זאת, לדידי פשוט, שכאשר אשה חוזרת בשאלה, והרי היא רשעה (ואין זה משנה כמה בעלה הציק לה עם חומרות, חזרה בשאלה היא כפירה! איך אפשר לחוש סימפטיה לאשה כזו?), ובנוסף היא בוגדת בבעלה עם גבר אחר, אין שום צורך לרחם עליה ולנסות לעזור לה, אפילו לשיטת הרמב"ם.
קל וחומר מאחר שרובא דרובא של הראשונים והאחרונים חלקו על הרמב"ם, שאין שום טעם לכפות על הבעל גירושין בנדון דידן, וכיוון שהיא עושה שלא כהוגן, גם אין שום סיבה לומר לבעל שראוי שיגרש אותה.
אני מבקש לחלוק את מה שלמדתי איתכם.
לדעת הרמב"ם (אישות יד, ח) אשה שאומרת שבעלה מאוס בעיניה, יכולה לכוף את בעלה לגרשה. נימוקו של הרמב"ם הוא 'שאין האשה כשבויה שתיבעל לשנוי לה'.
אולם, רובא דרובא של הראשונים חושבים שכאשר אשה טוענת שהבעל 'מאוס בעיניה', אין זו עילה לגירושין. אפילו אם היא נאמנת וברור לחלוטין שהבעל מאוס בעיניה. והשאלה היא למה.
באופן עקרוני, רבים מהראשונים ציינו שלעיתים קיים החשש שמא הבעל אינו מאוס בעיני האשה אלא רק 'נתנה עיניה באחר'. חשש זה נלמד מהמשנה בנדרים (צ:)
"בראשונה היו אומרים, שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה: האומרת טמאה אני לך... חזרו לומר, שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, האומרת טמאה אני לך - תביא ראיה לדבריה..."
יש לציין, שהבעל רשאי לתת עיניו באחרת, שהרי בעל רשאי לשאת כמה נשים. אשה אינה רשאית לתת עיניה באחרים, כיוון שאין דרך שהיא תהיה מותרת להם.
אבל לדעת הרשב"א (בחידושים לכתובות סג: - סד.) הסיבה שלא מאפשרים לאשה להשתמש בטענת 'מאיס עלי', איננה בגלל חשש שמא היא משקרת ונתנה עיניה באחר, אלא בטענה עקרונית, מאיסות אינה עילה לגירושין. לדעת הרשב"א זוהי כוונת התורה ש'האיש אינו מגרש אלא לרצונו' - כאשר אשה יוזמת עזיבת הבית, זה בעצם פריצות, והתורה נתנה ביד הבעל את הכלי (סירוב לתת גט) כדי לדאוג שלא תהיה פריצות.
הפריצות יכולה להתדרדר לכך שהאשה תיתן עיניה באחרים ותזנה, אבל גם בלי קשר לכך, התורה גורסת שהאשה צריכה להתאים את עצמה לרצונותיו של הבעל. ולכן, מאיסות אינה עילה לגירושין.
ברשב"א הדברים מפורשים, שאפילו אם בית הדין מאמינים לאשה שאסור לה באיסור תורה לחיות עם בעלה (כגון כשאומרת 'טמאה אני לך' במשנה) העדיפו חכמים להתיר את האיסור (דרך 'בית דין מתנים לעקור דבר מהתורה בקום עשה' כאשר הדבר למיגדר מילתא) מאשר להחליט לגרש את האשה - חשיבות ההגנה על חיי המשפחה היהודיים גדולה מהחיים של זוג כזה או אחר. ולכן, אפילו אם האשה שלפנינו אכן נאמנת בטענת 'מאיס עלי', בוודאי שיש מקום לומר שאין מרחמים עליה, כדי שלא ילמדו ממנה אחרות.
אמנם, אני מודה שיש מקום להרהר בשאלה, אם במציאות שבה למרות שהבעלים אינם נותנים גיטין, והנשים פרוצות, ונותנות עיניהן (ולא רק עיניהן) באחרים, וכמובן שאינן מכופפות את עצמן לרצון הבעל באופן מוחלט, אולי אין טעם להשמש בכלי של מניעת הגט, ואולי אפילו ראוי לכפות גט. וכן היא דעת הרב קאפח (בפירושו לרמב"ם בהל' אישות). עם זאת, בעולם מתוקן יותר, בוודאי שכוונת התורה (לדעת הרשב"א) היא שלא לאפשר לנשים פריצות על ידי מניעת האפשרות להתגרש.
בכיוון אחר, הרא"ש כותב (שו"ת כלל מג סימן ח): "ויותר התימה הגדול על הרמב"ם ז"ל, שכתב, שאם אמרה: מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, כופין אותו לשעתו לגרשה, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה... וכי בשביל שהיא הולכת אחרי שרירות לבה, ונתנה עיניה באחר וחפצה בו יותר מבעל נעוריה, נשלים תאותה ונכוף האיש, שהוא אוהב אשת נעוריו, שיגרשנה? חלילה וחס לשום דיין לדון כן".
ואמנם, נכון שאם הבעל אינו מעוניין בעצמו בנישואין, לא שייכים דברי הרא"ש. אבל מה קורה כאשר הבעל מעוניין בנישואין בשביל ילדיו או מסיבות מעין אלו? האם דברי הרא"ש נאמרו רק כשהבעל אוהב את אשתו? לא ברור.
יתר על כן, הגאונים תיקנו שבין בטענת מורדת ובין בטענת 'מאיס עלי' כופים את הבעל לגרש. הנימוק (רא"ש בכתובות פרק ה סימן לה):
לפי שראו הקלקול בבנות ישראל וכי משהו להו תריסר ירחי שתא תולות עצמן בעובדי כוכבים ויוצאות לתרבות רעה…
דהיינו, הנשים היו עוזבות את בית הבעל, ועוברות לחיות אצל גויים. כדי למנוע זאת, תקנו הגאונים שיכפו את הבעלים לגרש. אבל הרא"ש עצמו דוחה את תקנת הגאונים, וכותב שאין מחייבים את הבעל לגרש נשים כאלו, אף שברור שהאשה אינה נמצאת בבית בעלה, ואינה רוצה לחזור לשם.
אפילו לדעת הרמב"ם, יתכן בהחלט שאם האשה גורמת לעצמה שהבעל יהיה מאוס בעיניה, אין זה עילה לגירושין, אם כי לא זכור לי מישהו שכותב כך במפורש. האם ברור לבית הדין שהבעל מאוס בעיניה, או שמא היא אומרת כן רק כדי להינשא לאחר? מדברי הראשונים כולם ברור שאין זהות בין המושגים - יתכן שאשה תעדיף גבר אחר, אבל בעלה אינו מאוס בעיניה. וכי לא מצינו נשים שמקיימות יחסי מין גם אם מי שאינו בחיר ליבן, כדי להתקדם בעבודה? טענת 'מאוס בעיני' היא טענה שפשוט אי אפשר בלי הבעל.
בנוסף, כל הראשונים שחלקו על הרמב"ם הבינו שהאשה צריכה להוכיח שהבעל מאוס בעיניה. נכון שאנחנו לא שופטים, אבל כדי לכפות גט חובת ההוכחה מוטלת על הבעל ולא על האשה, ומהטעמים שהסברתי לעיל.
מי שסובר שאשה שאינה רוצה לחיות אצל בעלה, מן הראוי שהבעל יגרשה, איננו טועה בדבר משנה. הוא סובר כשיטת הרמב"ם וההולכים בדרכו. עם זאת, לדידי פשוט, שכאשר אשה חוזרת בשאלה, והרי היא רשעה (ואין זה משנה כמה בעלה הציק לה עם חומרות, חזרה בשאלה היא כפירה! איך אפשר לחוש סימפטיה לאשה כזו?), ובנוסף היא בוגדת בבעלה עם גבר אחר, אין שום צורך לרחם עליה ולנסות לעזור לה, אפילו לשיטת הרמב"ם.
קל וחומר מאחר שרובא דרובא של הראשונים והאחרונים חלקו על הרמב"ם, שאין שום טעם לכפות על הבעל גירושין בנדון דידן, וכיוון שהיא עושה שלא כהוגן, גם אין שום סיבה לומר לבעל שראוי שיגרש אותה.
