הספר "התלמוד במבט פנימית - דרך פרשני לחשיפת הרעיונות המעצבים את הסוגיות" הוא הספר השני או השלישי שיוצא לאור בתוכנית "כתבוני" של מת"ן (הספר הראשון מהתוכנית שראה אור היה ספרה של גיסתי, הרבנית ד"ר עדינה שטרנברג, "מאוהל מועד לימי מועד"). תוכנית "כתבוני" מעודד נשים המלמדות תורה להעלות לכתב את פירות לימודן, ובשיתוף עם הוצאת מגיד כבר יצאו לאור שלושה ספרים של משתתפות בתוכנית. לתפיסתי, תכליתה של תוכנית "כתבוני" הוא ליצור מציאות שעל שולחנות בנות מדרשה, ובישיבות מסוימות גם על שולחנם של בני ישיבה, יהיו גם ספרים מתורתן של נשים.
הארכתי בכל זה על מנת לומר שהספר שאנו עוסקים בו ממש ממלא אחר הייעוד הזה. זה ספר מעולה למי שעושה את צעדיו או צעדיה הראשונים בעולם לימוד הגמרא בעיון.
הרבנית ד"ר מירב סויסה היא בתו של הרב צוריאל וינר שלימד גמרא בעיון במשך שנים רבות במסגרות שונות, ביניהם בישיבת ההסדר בשילה. הרב וינר דאג ללמוד גמרא גם עם בתו, וכעת היא גמלה לו והעלתה את שיטתו בלימוד גמרא עלי ספר.
הספר פותח במבוא של כ70 עמודים על איך נכון ללמוד גמרא, בו דואגת המחברת להביא דוגמאות מסוגיות שונות בש"ס על כל נקודה. חוץ מהמבוא, הספר מכיל שבעה פרקים, בממוצע כ40 עמודים כל אחד. כל פרק נסוב על מסכת אחרת בש"ס, בו היא מנתחת באריכות צבר של סוגיות מהמסכת, או ליתר דיוק מאחד מפרקי המסכת, וכך מדגימה את אופן לימודה.
דוגמא לנושא שנדון במבוא: בעמוד 49 המחברת שואלת מדוע דרכה של הגמרא להביא ראיות שגם ככה יידחו לבסוף. כיצד זה תורם לנו, הלומדים? המחברת מסבירה שנקודת המוצא היא שהתלמוד לא נועד רק לפסיקת הלכה למעשה במקרה ספציפי אלא לזקק את הרעיון והערכים שבבסיס ההלכה. הראיות והדעות שמובאות ונדחות במהלך הסוגיא מקדמות את הסוגיא בכך שהן מזקקות את הרעיונות שעומדות בבסיס הסוגיא. כדי להמחיש את הנקודה הזו, המחברת מביאה את סוגיית הפתיחה של מסכת פסחים והדיון הארוך על משמעות המילה "אור", שלדעתה זו הדרך של התלמוד להביע את המשמעות הרוחנית של בדיקת חמץ, של פסח ושל גאולה.
צריך לומר, שיטתו של הרב וינר, אותה מביאה בתו המחברת בספר, היא שונה במקצת משיטת לימוד הגמרא המקובלת בישיבות (אם כי יש כמה ישיבות בציבור שלנו שאימצו שיטות דומות). כך המחברת מתארת את ההבדל בין שיטתה לבין השיטה הקלאסית (מבוא, עמ' 35):
"הלמדנות אינה נותנת מענה לשאלה: לשם מה כל זה? מה המטרה של הסוגיה, לאן היא מובילה ומה היא מבקשת ללמד אותנו? הלמדנות אינה שואלת את השאלות הללו, משום שלדעתה אין זה מעניינו של התלמוד. בעיניה, התלמוד הוא מערכת סגורה של חוקים ואין לחפש פשר חיצוני למערכת הזו. ספר זה טוען בדיוק ההפך, שהמטרה של התלמוד היא ללמד רעיונות, ולכן הלוגיקה והמבנים המופשטים הם השפה (אחת מן השפות) שבאמצעותה התלמוד מלמד אותנו רעיונות. הגדרת המבנים היא חשובה, אבל היא לא סוף הדיון, אלא היא הפתח לשאלה החשובה ביותר: מה הרעיון שהסוגיה מלמדת אותנו?"
כחלק מתפיסה זו מגיעה גם ההתייחסות לחלקים אגדתיים הצמודים לסוגיות הלכתיות. לדברי המחברת (עמ' 45):
"הסוגיות האגדיות הן בעלות תרומה חיונית וייחודית לבנייה הגדרה ופיתוח של המשמעות הרעיונית של הסוגיות ההלכתיות"
כדוגמא לצורת חשיבה זו אפשר להביא באחד מפרקי הספר, בו עוסקת המחברת בסוגיית הפתיחה של מסכת סוטה, בה מובאות שלוש מימרות אגדתיות (עמ' 281):
"המימרא הראשונה [...] 'אין מזווגין לו לאדם אישה אלא לפי מעשיו', המימרא השנייה של ריש לקיש פירשה שקינוי הוא 'דבר שמטיל קנאה בינה לבין אחרים'. שתי המימרות הללו מבטאות ביקורת על שימוש בתהליך של אישה סוטה ככלי להאשמה והענשה, ומפרשות אותו כאמצעי לשיקום הנישואין. המימרא השלישית של ריש לקיש ['אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות'] מבטאת גם היא נקודת מבט דומה [...] היחס הביקורתי לאישה הנחשדת בבגידה ('סטייה') מתחלף בדרשת ריש לקיש ליחס סלחני ומקל שבא לידי ביטוי המילה 'שטות'. ריש לקיש מסיט את נקודת המבט המאשימה לנקודת מבט סלחנית יותר, שמדגישה את הסליחה יותר מאשר אשמה."
כפי שכתבתי, אני חושב שמדובר בספר איכותי מאד ומוצלח. ובכל זאת, אציע שני שיפורים למהדורות הבאות:
א. תוכן עניינים מפורט - לפחות עבור המבוא, אך יכול להועיל גם עבור פרקי הספר.
ב. המחברת בחרה שלא לתרגם קטעים מארמית לעברית, כנראה מתוך מחשבה שמי שלא מתמצא כלל בסוגיות כנראה לא יגיע ללמוד מהספר. כיוון שכיום ברוב הספרים שיוצאים בהוצאות פופולריות קטעים בארמית כן מתורגמים, הייתי ממליץ גם כאן להכניס תרגום (או בתוך הטקסט, או כהערות שוליים).
