"כדי מחסורו"

טורים קודמים בנושא הצדקה:
- מצוות הצדקה - מקורות ראשוניים
- מצוות הצדקה - כמה?
- האם וכמה צריך לתת לעני המחזר על הפתחים?
- עוד בענין עני המחזר על הפתחים

בתחומין כרך ב, התפרסם מאמר של הרב נפתלי בר-אילן בנושא "זכאותו של העני לצדקה". המחבר שואל מה הטעם שהתורה חייבה לתת "כדי מחסורו אשר יחסר לו"?

הרי הגמרא בכתובות סז ע"ב הורתה לנו שיש לדאוג לעני אפילו לסוס לרכב עליו:

תנו רבנן: די מחסורו - אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו; אשר יחסר לו - אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו; פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין. תנו רבנן: מעשה באנשי גליל העליון, שלקחו לעני בן טובים אחד מציפורי ליטרא בשר בכל יום. ליטרא בשר מאי רבותא? אמר רב הונא: ליטרא בשר משל עופות. ואיבעית אימא: בליטרא בשר ממש.

והנה שאלת המחבר:

האם מטרת הנתינה להסתיר את השינוי שחל במצבו של העני, ולמנוע ממנו בושה מפני הצבור המכיר אותו כעשיר, או אולי יתכן שמטרת הנתינה "די מחסורו" הוא למנוע עגמת נפש מהעני עצמו, בהיותו מחויב להסתגל לרמת חיים נמוכה מזו שהורגל לה?

ונפקא מינה לדינא, שכן לפי הטעם הראשון, החיוב לתת "די מחסורו" הוא רק במה שניכר לעיני הרואים שירד מנכסיו, בעוד שלפי הטעם השני, החיוב לתת לעני "די מחסורו" הוא אפילו לגבי צרכים שאינם ידועים אלא לעני עצמו. ועוד נ"מ, שלפי הטעם הראשון החיוב לתת רק כל עוד דבר עוניו לא נודע לרבים, ואילו לטעם השני החיוב לתת גם לאחר מכן, ללא הגבלת זמן.

כדי להשיב על דבריו הוא מביא מדברי השיטה מקובצת בכתובות (שיטה מקובצת מסכת כתובות דף סז עמוד ב):

והגאונים ז"ל כתבו דכל הני מעשיות דעני בן טובים בעני שאינו מפורסם בעניות שעושין לו כבוד שלו כדי שלא יתפרסם אבל עני שנתפרסם אין לו אלא כא' מעניי ישראל. ע"כ:

מדברים אלו נראה פשוט שהחיוב "כדי מחסורו" הוא בדווקא כדי שלא יתפרסם.

לעומת זאת, טוען המחבר, לרמ"א שיטה אחרת בדבר. על דברי השלחן ערוך (שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנ):

כמה נותנין לעני, די מחסורו אשר יחסר לו. כיצד, אם היה רעב, יאכילוהו. היה צריך לכסות, יכסוהו. אין לו כלי בית, קונה לו כלי בית. ואפילו אם היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר, והעני, קונה לו סוס ועבד. וכן לכל אחד ואחד לפי מה שצריך. הראוי לתת לו פת, נותנים לו פת. עיסה, נותנים לו עיסה. מטה, נותנים לו מטה. הראוי ליתן לו פת חמה, חמה. צונן, צונן. להאכילו לתוך פיו, מאכילין. אין לו אשה ובא לישא, משיאין לו. ושוכרים לו בית ומציעים לו מטה וכלי תשמישו, ואחר כך משיאין לו אשה.

מעיר הרמ"א כך:

הגה:  ונראה דכל זה בגבאי צדקה, או רבים ביחד, אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו, אלא מודיע צערו לרבים, ואם אין רבים אצלו יתן היחיד, אם ידו משגת. (ב"י ודלא כמשמעות הטור, וכמו שנתבאר סימן רמ"ט).  

ומבאר הרב בר-אילן:

ולפי דרכנו למדנו, כי דעת הרמ"א שחיוב הנתינה "די מחסורו" גם לאחר שהעני הודיע צערו לרבים, דהיינו לאחר שדבר עוניו התפרסם. מכאן שלדעת הרמ"א מטרת חיוב הנתינה "די מחסורו" מהטעם השני שהתבאר לעיל, דהיינו כדי למנוע מן העני עצמו סבל ועגמת נפש בשל הצורך להוריד את רמת החיים שהורגל לה.

אך לענ"ד דבריו אינם פשוטים כלל.

יש מחלוקת בין הטור לבית יוסף האם החיוב לתת כדי מחסורו אשר יחסר זה חיוב רק על הציבור או גם על היחיד. עד עתה הסברנו כשיטת הבית יוסף שהחיוב הוא רק על הציבור, ומתקיים ע"י הקופה הציבורית. זה בפשטות כל אשר כותב הרמ"א כאן. קרי, כל זה, שיש לתת כדי מחסורו, הוא רק בגבאי צדקה או רבים ביחד, אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו. היחיד יתן לו מתנה מועטת, והוא ילך לקבץ נדבות מאחרים. אין כאן בדברי הרמ"א כלל אמירה שיש לתת כדי מחסורו גם לאחר שהודיע צערו לרבים.

בהמשך מעיר הרב בר-אילן שיש עוד מושג, מלבד "כדי מחסור", והוא "לפי כבודו". כך מופיע ברמב"ם (רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ז הלכה ו):

עני שאין מכירין אותו ואמר רעב אני האכילוני אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא אלא מפרנסין אותו מיד, היה ערום ואמר כסוני בודקין אחריו שמא רמאי הוא, ואם היו מכירין אותו מכסין אותו לפי כבודו מיד ואין בודקין אחריו.

"לפי כבודו" זהו השיעור שיש לשאוף אליו שהקופה הציבורית תממן לעניים, וזהו כנראה אשר כתב השיטה מקובצת לעיל "אין לו אלא כא' מעניי ישראל" – שיקבל "לפי כבודו" ולא "כדי מחסורו".

הערות אלו מדברי הרב בר-אילן מתוספים על הדברים שהערנו בנוגע למתן צדקה למחזרים על הפתחים בימינו.

אני מבקש להתייחס לדברים הבאים של הג"ר שלמה יוסף זוין. הרב זוין נשאל האם עיריית תל אביב יכולה לפעול למען מיגור תופעת פושטי היד ברחובות קריה. הנה תשובתו:

אני מביא את הדברים הללו בהקשר לדברים שכתבתי אני בנוגע למתן צדקה למחזרים על הפתחים. כמובן, שנטען כנגדי שאני מצאצא אנשי סדום שאינני מרחם על עניים המחזרים על הפתחים. זאת, בדומה לאופן שהרב זוין טען כנגד מר דב רוזן בדבר התוכנית למיגור פושטי היד ברחובות תל אביב.

למעשה, הגם שכאן מדובר בעניים בני העיר, שעל פניו לא מעוניינים להיזקק לשירותי הקופה הציבורית, כך שגם לדבריי יתכן ויש חובה על היחיד לתת להם מתנה מועטת. אך בהסתכלות רחבה יותר השאלה היא למעשה: האם עדיף לתת לעניים הללו פתרון מערכתי בדמות הקופה הציבורית, או שעדיף שהם יחיו מאותם מתנות מועטות שהעוברים ושבים נותנים להם?

לכן, אני רואה צורך להגן על מר רוזן מהתקפתו של הרב זוין. ישנן ערים בעולם שהעיריות נלחמות כנגד חסרי בית, וישנן ערים אחרות בעולם שהעיריות מאפשרות לכל דכפין לשבת ברחובה של עיר ולפשוט יד לצדקה מהעוברים ושבים. נלע"ד שלפני שניגשים בכלל לדון בשאלה שנשאל הרב זוין, צריך לשאול שאלה מקדימה: מה אנחנו יודעים על אותם מקומות שבהם הצליחו למגר באופן חלקי או מוחלט את תופעת חסרי הבית? האם לעניים טוב יותר בפתרונות שהוצעו להם (במדדים שונים) או רע יותר?

מאד יתכן שלעניים דווקא טוב יותר בפתרון המערכתי המוצא כאן, ואם כן אולי יהיה זה דווקא חלק ממצוות גמילות חסד לסייע להם ליפול לזרועות אותם שירותי רווחה וקופות ציבוריות שיתנו להם פתרון מערכתי, ולא להשאיר אותם לרחמי העוברים והשבים.

רבנן לא צריכי נטירותא

הגמרא בבבא בתרא מביאה (דף ז עמוד ב):

רבי יהודה נשיאה רמא דשורא אדרבנן (רש"י: הטיל יציאת חומת העיר על החכמים כמו על שאר בני אדם), אמר ריש לקיש: רבנן לא צריכי נטירותא (=חכמים לא צריכים שמירה), דכתיב: (תהלים קל"ט) "אספרם מחול ירבון", אספרם למאן? אילימא לצדיקים דנפישי מחלא, השתא כולהו ישראל כתיב בהו: (בראשית כ"ב) "כחול אשר על שפת הים", צדיקים עצמם מחול ירבון? אלא הכי קאמר: אספרם למעשיהם של צדיקים - מחול ירבון, וק"ו: ומה חול שמועט - מגין על הים, מעשיהם של צדיקים שהם מרובים - לא כל שכן שמגינים עליהם.

על פי דברי הגמרא הללו פסק הרמב"ם כך: 

כל הדברים שצריכין לשמירת העיר לוקחין מכל אנשי העיר ואפילו מן היתומים חוץ מתלמידי חכמים, שאין ת"ח צריכין שמירה שהתורה שומרתן, אבל לתקון הדרכים והרחובות אפי' מן החכמים, ואם כל העם יוצאין ומתקנין בעצמן לא יצאו תלמידי חכמים עמהן שאין דרך תלמידי חכמים להזדלזל לפני עם הארץ.

על סמך דברים אלו נשאל הרדב"ז (ה"א רל"ט (1479) - ה"א של"ג (1573) ) האם יש לפטור תלמידי חכמים מלהשתתף בהוצאות שמירת העיר (שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תשנב):

שאלת ממני אודיעך דעתי על מחלוקת אשר נפל בירושלם בין הבעלי בתים ובין החכמים על ענין פריעת שומרי השכונה.
בנ"ד הבעלי בתים אומרים אין אנחנו צריכין שומרים כי עניים אנחנו והחכמים צועקים לאמר תעמידו שומרים והם בעצמם מודים דבעו נטירותא היש מן הדין או כן הסברא שיכופו את הבעלי בתים להעמיד שומרים ולא יסייעו עמהם ולכוף אותם על כיוצא בזה לא אמרה אדם מעולם ואי אמרה לא צייתינן ליה כי לקת /לקתה/ מדת הדין אבל יכולין לכוף אותם שיעמידו שומרים אם דבר צריך הוא ויסייעו כולם כדתנן כופין בני העיר זה את זה וכו' ואף על פי שידעתי שיש חכמים שהם חלוקים על זה לעצמם הם דורשין ואין שומעים להם ומ"מ אל תטעה בדברי שלא אמרתי אלא בזמן שהבעלי בתים טוענין אין אנו צריכין שמירה אם לא יסייעו כולם והחכמים אומרים עכ"פ תעמידו שומרים בכה"ג אני אומר כופין אלו את אלו ואף על פי שיש טעם אחר כי מסופק אני אם יש עתה מאן דלא בעי נטירותא איני נכנס בחקירה זו עתה כי דברי יעציבו את קצת חכמים ולכן השתיקה טובה מהדבור
וכ"ש במה שאני רואה בירושלם שנתרבה עין הגנבים בשביל החכמים שאין לבושם כלבוש הבעלי בתים ונראין מכובדים יותר מהם וכ"ש שיש בדבר ספק נפשות כאשר הוא מפורסם ואין ראוי שיהיה בדבר התרשלות והנראה לעניות דעתי כתבתי

טענתו המרכזית של הרדב"ז לחייב את תלמידי החכמים לשאת בנטל הוצאות השמירה הוא שתלמידי החכמים הם אלו שטוענים שצריך שמירה, ולכן אין הם יכולים לבוא ולטעון ש"רבנן לא צריכי נטירותא". אך בתוך דבריו מעלה הרדב"ז עוד טענה: "מסופק אני אם יש עתה מאן דלא בעי נטירותא". כלומר, ייתכן וכל דברי הגמרא הללו הם לא מדברים על המציאות שלנו, אלא על איזה מציאות תאורטית שאינה קיימת כיום. הוא אמנם מעלה טענה זו, אך מהר מאד נסוג ממנה מחשש "כי דברי יעציבו את קצת חכמים ולכן השתיקה טובה מהדבור".

את מה שהרדב"ז הזכיר כמעט ברמז, נכתב כמעט במפורש בחוברת "לשאלת גיוס בני הישיבות" המיוחס לרב שלמה יוסף זוין:

רבש"ע, כלום מותר לסמוך על הנס במקום של סכנת נפשות ממש ולומר שאין רבנן צריכים שמירה? וחברון של תרפ"ט תוכיח, כלום לא נפלו לפני בני עולה צעירים קדושים וטהורים, כזהר הרקיע מזהירים, מבחירי הישיבה וחכמיה? ...מה זה ענין לזמן של סכנת נפשות ולחובה של מלחמת מצווה?...

טענתו של הרב זוין אינה מובנת. וכי בזמן הגמרא לא היו אסונות ורציחות של בני תורה וחכמי ישראל? ואעפ"כ חז"ל כתבו ש"רבנן לא צריכי נטירותא", והרמב"ם פסק כי "התורה שומרתן". האם בתקופת רב יהודה נשיאה לא הכירו צרות שבאו על חכמי ישראל?
קשה מאד לומר שבתקופת חז"ל (ובתקופת הרמב"ם) ראו בעין איך ש"התורה שומרתן", ורק כיום שלא רואים זאת אז למעשה דברי הגמרא בטלים ומבוטלים. ואם בכל זאת נודה שחז"ל כן הכירו באסונות שפקדו במהלך הדורות גם את חכמי ישראל ואעפ"כ הם קבעו כי "רבנן לא צריכי נטירותא", אז כנראה שצריך לפרש את דברי הגמרא כטענה סוציולוגית, ולא טענה מציאותית. כלומר, חז"ל רצו להעמיד קומה של תלמידי חכמים ורצו שהעם יכבדו אותם ולכן לימדו את העם ש"תלמידי חכמים לא צריכי נטירותא" והם פטורים מתשלום מסים.
כך שמי שירצה להביא מסוגיא זו ראיה שיש לפטור תלמידי חכמים מנשיאה בנטל השירות הצבאי, נראה שאי אפשר להשיב לו כפי שכתב הרב זוין "כלום מותר לסמוך על הנס במקום של סכנת נפשות ממש ולומר שאין רבנן צריכים שמירה".  אך ניתן להשיב כפי שכתב הרדב"ז, שאם החכמים מודים שהם צריכים שמירה, אז הם לא יכולים לבקש פטור בטענה ש"התורה שומרתן".

מלבד זה יש להביא את דבריו של הרב אהרן ליכטנשטיין במאמרו "זאת תורת ההסדר":

מבחינה הלכתית צרופה התשלום עבור החומה המוזכר בסוגיא אינו קשור עם מצוה כל שהיא. הוא כרוך בחובה להשתתף בהוצאות צבוריות מהן אדם מפיק תועלת . נקודה זו מתחוורת כשמלה מתוך הקשר הדברים, שכן ההיטל מופיע במשנה הפותחת: "כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר" (רש"י - "להיות שומר הפתח יושב שם בצל ומרחיק את בני רשות הרבים מלהציץ בחצר"), ושני התשלומים מוזכרים ברמב"ם בהלכות שכנים; והיא משתקפת בעובדה שהתשלומים מתחלקים לפי מידת התועלת, כמבואר בסוגיא ובראשונים על אתר. ממילא, ברור שמי שאינו נהנה במישרין כלל פטור לגמרי. דיירים ללא רכב אינם משתתפים דרך כלל בהוצאות אחזקת מגרש החניה, ומי שאין לו טלוויזיה אינו תורם לרכישת אנטנה מרכזית. אך המצב שונה לחלוטין כשמדובר על חובה שכל כולה מעורה דווקא באחריות כלפי אחרים כאחרים. האם יהא מי שמעלה על דעתו כי חיוב היחיד להשתתף במלחמת מצווה הגנתית - ל"עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם", כלשון הרמב"ם (פ"ה מהלכות מלכים הלכה א') - נעוצה אך ורק בעובדה שאף הוא, כרגע או פוטנציאלית, בסכנה? אך מנקודת מבט תורנית, אין לאפשרות זו שחר - מה עוד, כשאנו משכילים להבין כי חובת השירות הצבאי מושרשת בחיוב הכללי של גמילות חסדים ולא רק במצות מלחמה.

רבנים צעירים, קטניות ופסיקת הלכה

משהו קטן שחבר שלח לי היום:

מתוך: קורות חיי הגאון רבי שלמה יוסף זוין, הקדמת נכדו לספר אישים ושיטות מהדורת ירושלים תשס"ז:

ומעשה ובאותה שנה רעב גדול שרר במדינה, ורצה סבא בפסח של אותה שנה מפני הרעב להתיר אכילת קטניות. כתב הוא תשובה ארוכה לחפץ חיים זצ"ל על התרת הקטניות, ולא עבר זמן מרובה ובא שליח מהחפץ חיים, ואמר לו שהחפץ חיים מסכים עמו, ובשנה זו יכול להתיר קטניות כפי הנראה בעיניו. לאחר זמן נפגש סבא עם בנו של החפץ חיים, הגאון ר' לייב זצ"ל, ונוצרה ידידות ביניהם, וסיפר לו ר' לייב, שבשעה שבא מכתבו לחפץ חיים, ישב לכתוב לו תשובה כדרכה של תורה. באמצע הפסיק ושלח ע"י שליח להודיע שהוא מסכים להיתר. ואמר החפץ חיים לבני ביתו: רב זה צעיר לימים הוא, אם אכתוב לו תשובה, סביר להניח שברבות הימים הוא יפרסמה. נמצא שהפסק שלי על הקטניות יהיה לדורות וזאת אינני רוצה, לכן העדיף לשלוח שליח. לימים, כשהיה סבא מספר מעשה זה, היה מוסיף, שאין כל ספק בדבר, שאם היתה לו תשובה מהחפץ חיים בודאי שהיה מפרסמה.