הרב סבתו על ההיתר לצאת מארץ ישראל לצורך סחורה

כתבתי בעבר על הנושא של "העבודה כמצווה" (ראו כאן וכאן)

אחד המקומות שראיתי בחז"ל שמבטאים את הרעיון שהעבודה גם נתפסת כמצווה, לפחות ברמה מסוימת, זו ההלכה הבאה (רמב"ם הלכות מלכים פרק ה):

אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה 

לכאורה לא מובן, מילא כדי לקיים מצוות תלמוד תורה או קידושי אשה ופרו ורבו וכד' מותר לאדם לבטל ישיבה בארץ ישראל ולצאת ממנה (הגם שלרמב"ם ייתכן ואיסור זה הוא רק מדרבנן), אך כיצד ניתן להסביר שלצורך פרנסה מותר לעבור על איסור (הגם שהוא איסור דרבנן)?
חשבתי להסביר שרואים כאן שבמצבים מסוימים חז"ל התייחסו לעבודה לשם פרנסה כמצווה, שפוטרת את העוסקים בה ממצוות אחרות.

ראיתי היום מאמר ישן של הרב חיים סבתו ב"תחומין" בנושא "יציאה לחוץ-לארץ" (קישור). הוא איננו מקבל את ההסתכלות הזאת, והוא אף מביא דעה של הרב שאול ישראלי שגם איננו מקבל הסתכלות זאת.
לדעת הרב ישראלי, היציאה לסחורה זו דוגמא בלבד לכל דבר הרשות, שלדעתו הרמב"ם למעשה מתיר לצאת למענם מא"י:

אך לפי זה יש להתיר יציאה על מנת לחזור לכל מיני צריכים, ולא רק לאלה שנתפרטו. וזוהי באמת שיטת הרמב"ם שמתיר יציאה על מנת לחזור גם לסחורה, ואין איסור אלא יציאה לשם טיול סתם.

הרב סבתו עצמו דוחה את דבריו של הרב ישראלי שסחורה זו דוגמא בלבד, ובמקום זה מציע לפרש שסחורה זה לא ממש יציאה מארץ ישראל, אלא זה מצב של עזיבה ארעית, שהיא יותר ארעית מהיוצא ללמוד תורה ולישא אשה:

ואולי אפשר לחדש, שזהו דין מיוחד בסחורה דוקא. ובאומרו סחורה לא נתכוון לכל מלאכה, אלא דוקא סחורה כלשונה במקרא ובחז"ל, דהיינו לקנות במקום הזול ולמכור במקום היוקר, ופירושה לעניננו, למכור סחורות העודפות בארץ לחו"ל, ולקנות סחורת חו"ל הנחוצה לארץ - יצוא ויבוא. ובודאי שאין ביציאה למטרה זו פגיעה בישוב א"י, אלא אדרבה קיום וביסוס ישוב ארץ ישראל (ואעפ"י שמצינו שקדושת פירות שביעית אוסרת הוצאתן לחו"ל, זהו דין מיוחד). וכי יעלה על דעתנו שיאסר להביא לארץ ישראל סחורות הנחוצות לה ושאינן מצויות בה, או שיאסר ליצא ולמכור בחו"ל סחורה העודפת מתוצרת הארץ? ועוד, שהסוחר אינו דומה למי שיוצא למטרה מסוימת לזמן מוגבל וחוזר. כיון שהיוצא ע"מ לחזור, סו"ס באותו זמן הריהו יורד מן הארץ, אבל סוחרלעולם בסיסו בארץ! אלא שמפעם לפעם יוצא הוא למכור או לקנות לפי צרכי הסחורה, ואינה נחשבת לו כלל ליציאה. ולפיכך לא הוצרך הרמב"ם לומר בסחורה - "ויחזור לארץ" כמו שכתב לגבי שאר המטרות המותרות. כיון שסוחר היוצא לסחורתו ברור מאליו שהוא חוזר, ואינו נחשב כלל יוצא, ואין זו כלל פגיעה בישוב הארץ.

לפי הסבר זה ברמב"ם, ההיתר לצאת לסחורה הוא מוגבל מאד, ולמעשה יהיה אסור לאדם שאין לו פרנסה בא"י לצאת ממנה כדי למצוא פרנסה (כפי שלכאורה עשה הרמב"ם עצמו).  

עוד על העבודה כמצווה

הנושא של החשיבות שהתורה וההלכה רואים בעבודתו של האדם מעסיקה אותי לא מעט. ראו כאן וכאן לרשימות נוספות בנושא.
לאחרונה האיר לי תלמיד חכם אחד את המקורות הבאים, שלענ"ד מוסיפים עוד התבוננות בנושא של חשיבות העבודה בהלכה.

הרמב"ם כותב (רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה א):

האשה שהרשת את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה הרי זה מותר, במה דברים אמורים בשהיו לו בנים שכבר קיים מצות פריה ורביה אבל אם לא קיים חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים מפני שהיא מצות עשה של תורה שנ' פרו ורבו. 

על האדם שלא קיים מצוות פרו ורבו לדאוג ולקיים יחסי אישות בכל עונה. אך מהו "כל עונה"?
זה תלוי במקצועו של האדם (רמב"ם הלכות אישות פרק יד הלכה א):

עונה האמורה בתורה, לכל איש ואיש כפי כחו וכפי מלאכתו, כיצד בני אדם הבריאים הרכים והענוגים שאין להם מלאכה שמכשלת כחן אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהן עונתן בכל לילה. הפועלין כגון החייטין והאורגין והבונים וכיוצא בהן, אם היתה מלאכתן בעיר עונתן פעמים בשבת, ואם היתה מלאכתן בעיר אחרת עונתן פעם אחת בשבת, החמרים פעם אחת בשבת, והגמלים אחת לשלשים יום, והמלחין אחת לששה חדשים, תלמידי חכמים עונתן פעם אחת בשבת מפני שתלמוד תורה מתיש כחן ודרך תלמידי חכמים לשמש מטתן מלילי שבת ללילי שבת. 

כלומר, אדם שעובד כמלח מחויב בכל עונה לבעול, כל עוד לא קיים מצות פריה ורביה, אך כל עונה שלו היא אחת לחצי שנה. לעומת זאת, גם אדם שעובד כחייט מחויב לבעול בכל עונה, אך העונה שלו היא פעמיים בשבוע.
לא מצינו בשום מקום שחז"ל ימליצו או ידרשו מהאדם לא להיות מלח או גמל, כדי שלא לבטל את מצוות פרו ורבו.

הנה עוד דוגמא למקום בו חז"ל נתנו משמעות הלכתית לעבודה שאדם בחר לעבוד בה, על פני קיום מצוות אחרות. 

עוד על העבודה כמצווה

בעבר כתבנו על הנושא של "העבודה כמצווה" (ראו כאן).
אני קורא בימים אלה את "באור פניך יהלכון" של הג"ר אהרן ליכטנשטיין (אני עדיין באמצע, אך נהנה מאד בינתיים). החלק הראשון של הספר עוסק בנושא העבודה ועבודת ה'.
בדבריו הוא מביא שני חידושים שלא הכרתי על חשיבות העבודה.

הראשון על חשיבות אי הבטלה (עמ' 30):

מפורסמים דברי הרמב"ם שדיבר על עניין זה בהקשר הלכתי. הגמרא אומרת שהמשחק בקוביא נפסל לעדות. לדין זה מוצעים שני טעמים. לפי דעה אחת, המשחק הוא מעין גזלן, בעקבות העקרון ההלכתי "אסמכתא לא קניא"... הדעה השניה פוסלת את המהמרים משום "שאין עוסקין ביישובו של עולם", כלומר - אינם מעורבים בקידומו החיובי של העולם...
הרמב"ם פוסק כדעה השנייה, אך מנצל את ההזדמנות לאמירה כללית:
"והמשחק בקוביא עם הגוי אין בו איסור גזל, אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים. שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם."

השני הוא על העבודה כעבודת ה' (עמ' 52):

בשני מקומות דורשת הגמרא, בצורה זהה, את מילותיו של הפסוק "והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון" (שמות יח כ). הדרשה פותחת כך "'והודעת להם', זה בית חייהם". באחד המקומות מפרש רש"י: "בית חייהם - תלמוד תורה" (בבא קמא ק ע"א). ואילו במקום השני, מפרש רש"י: "ללמד להם אומנות להתפרנס בו" (בבא מציעא ל ע"ב).
מכל מה שהזכרנו ניתן ללמוד שהמלאכה אינה רק חשובה כשלעצמה, אלא נחשבת כחלק חשוב מעבודת ה' הכוללת. ואם נדייק יותר, ייתכן לראותה כמעין דבר מצווה במובן המצומצם, מעל ומעבר להבנת הפעילות האנושית כולה כבעלת משמעות במסגרת עבודת ה'. 

הסגולה שנאבדה

לפני מספר חדשים פרסם ידידי הרב חיים נבון טור באתר כיפה ובעיתון מקור ראשון בנושא סגולות. בטור, הציע הרב נבון לקוראים להשתמש בסגולות בדוקות אותם מנו חז"ל. בין היתר הוא הביא את הסגולות הבאות (קישור):

סגולה לפרנסה: ללמוד מקצוע
(בראשית ג', יט; קידושין כט ע"א).

סגולה לרפואה: ללכת לרופא
(בבא קמא מו ע"ב; ברכות ס ע"א).

סגולה לאריכות ימים: לנהל אורח חיים בריא
(רמב"ם, הלכות דעות ד', כ).

סגולה לחתונה: לחפש בת זוג
(קידושין ב ע"ב).

סגולות לשלום בית: אהבה, סבלנות וויתור
(סנהדרין ז ע"א; בבא מציעא נט ע"א; ויקרא רבה ט', ט).

סגולה לפרי בטן: להתפלל לה'
(שמואל א א').

סגולה ליראת שמים: ללמוד תורה
(אבות פ"ב מ"ה).

סגולה להתעלות רוחנית: לעמול בתורה ובמצוות
(מגילה ו ע"ב).

סגולה לתפילה בכוונה: לעמוד לתפילה בכובד ראש
(ברכות פ"ה מ"א).

סגולה לאמונה טהורה: לא להאמין בסגולות, אלא בה'
(דברים י"ח, יג).

והנה לפני שבוע התפרסם בעיתון יתד-נאמן הטור הבא, המצטט את דבריו של הרב נבון:

ועכשיו קוראים יקרים האם תוכלו להבחין בסגולה שהלכה לאיבוד במעבר בין אתר כיפה לבין יתד נאמן??

עוד מנפלאות יתד-נאמן ראו כאן.

צניעות במקום העבודה

הרב עזריאל אריאל, בנו של הרב יעקב אריאל ורב היישוב עטרת, הוציא את הנייר עמדה הבא בנושא "צניעות במקום העבודה" לתועלת הציבור:

בתחילה כשקראתי את נייר העמדה ראיתי בו משב רוח מרענן, ביחס לכל מיני גילויי דעת חרדיים שהורגלנו אליהם בשנים האחרונות. לאחר חשיבה נוספת אני לא בטוח שיש בנייר הזה הרבה יותר מאשר הגיון בריא (common sense), שכדי להגיע למסקנותיו לא באמת נדרשים עשרות הערות שוליים. אשמח לשמוע איך אתם התרשמתם מנייר העמדה הזה.

בכל מקרה, אני מצאתי שחסר במסמך המטרה הכללית, הלכתחילה. כלומר, איך מסיקים מסקנה באירוע מעט יותר מורכב מאשר עבודת היום יום, ובגדול מה העמדה התורנית ביחס לשויון הזדמנויות לנשים. קחו לדוגמא את הסיטואציות הבאות:

- האם יעדיף מנהל שומר מצוות לגייס רק בני מין אחד?

- האם מותר לאדם שעובד (ומשתכר ברווח) במקום בו יש רק גברים, לחפש אחר עבודה אחרת, שהתנאים שם מעט יותר טובים כשהוא יודע שבמקום העבודה האחר תהיינה גם עובדות?

אוי מה היה לנו

המודעה הזו הובאה לידעתי. היא התפרסמה ביום שישי האחרון באחד העיתונים (אינני יודע לומר איזה, אבל זה כנראה לא 'בשבע'):

זה כל כך מוזר, שקשה אפילו לגבש דעה אם זה טוב ליהודים או רע ליהודים.

אהוב את המלאכה

כבר כתבנו כאן פעם על ספרו של הרב דר' בנימין לאו "חכמים" שחלקו הראשון סובב סביב הפרק הראשון של פרקי אבות. בפרקי אבות השבת למדנו את דבריו של שמעיה:
אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתודע לרשות.

הרב בני לאו מסביר ששמעיה ואבטליון חיו בתקופת מלחמת האחים בין הורקנוס ואריסטובלוס, ולאור התקופה הוא מסביר את דבריו של שמעיה (כרך א' עמ' 139):
ניתן להבין היטב את הקביעה "אל תתודע לרשות". זוהי אמירה ברורה. כשמתנהלת מלחמת אחים, אין לנקוט עמדה. כל נקיטת עמדה תערער את מקומך. הפרושים מנחים את תלמידיהם לפסוע צעד אחורנית ולא להתערב במדיניות הממלכה. לאחר שנים רבות של מדינה חשמונאית שבה הפקידות מסואבת ומתייונת אנו יכולים להקשיב לקול הקורא: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". חוזרים לעבודה ולמלאכה. זוהי אמירה הצומחת על רקע אכזבה מהמדינה היהודית שלא צלחה. השררה השחיתה את המידות וערערה את כל היסודות.

ניתן להבין את דבריו בשני כיוונים:
א. הקריאה "אהוב את המלאכה" היא נכונה תמיד, אך חכמים הבינו את נכונותה רק על רקע התנאים ההיסטוריים ששררו באותה תקופת שפל.
ב. הקריאה "אהוב את המלאכה" היא נכונה רק בתקופה שאכן הרבנות מסואבת ומושחתת, אך בתקופה בריאה עם שלטון בריא יש להעדיף את הרבנות על פני המלאכה.

הרב דר' בני לאו לא מבהיר לאיזה משתי ההבנות הוא נוטה. האם יש בעיה אמונית להגיד איזה מהם? האם יושבי בית המדרש חייבים לומר דווקא את הראשון ולא את השני?
נקודה למחשבה.

שאלות הלכתיות במקום העבודה המודרני

הרשימה הזו והרשימה הבאה מתפרסמות לקראת יציאת הבלוג לחופשת "בין הזמנים".

במחשבות שעלו בראשי על עתיד הבלוג הזה, אחד הרעיונות היה לפתח פינה קבועה בנושא: התמודדות הלכתית עם תנאי העבודה המודרניים. כוונתי בעיקר למפעלי היי-טק ודומיהם, אך אני פתוח גם למקצועות נוספים.

לצורך כך אני פונה אליכם, הקוראים הנאמנים, ומבקש שתכתבו לי על שאלות שאתם נתקלים בהם ושאתם מתמודדים איתם בעבודה. לדוג': מה יחס ההלכה לתרבות "פינת הקפה" בעבודה? האם עובד היי טק יכול לעזוב את עבודתו לפני תום תקופת ההכשרה שלו, בטרם החזיר את ההשקעה בו לארגון? אם כן, מה בדבר עובד שמראש הגיש מועמדות לעבודה כאשר הוא יודע שהוא יעזוב לפני תום תקופת ההכשרה?

בבקשה תרגישו חופשי להעלות שאלות, גם אם התשובה נראית לכם פשוטה (אפשר גם שאלות בנושאים שאינם חושן-משפט פרופר, כדוג': לשון הרע בעבודה וכד').

עוד בנושא זה, אני מחפש מישהו בעל הבנה רחבה בתחום חושן-משפט שיוכל להתמודד עם השאלות הללו. מכיוון שאני יודע שיש מספר לומדי ובוגרי ארץ-חמדה המגיעים לכאן מפעם לפעם, אשמח אם אחד מהם יהיה מוכן לקחת משימה זו על עצמו. כמובן, שאם יש מישהו אחר מהקוראים או מידידי הקוראים שיהיה מסוגל ומוכן לקחת זאת על עצמו, אשקול זאת בחיוב.