"אכול בשמחה" בפסח

"אכול בשמחה" הוא שם ספרו החדש של הרב משה ביגל, רב היישוב מיתר (ובעל הבלוג מובי"ל בכשרות), העוסק במה שמתואר בכותרת משנה של הספר כ"כשרות המזון ליחיד ולציבור". הספר, בהוצאת המכון לרבני יישובים בקרית-ארבע, הגיע לידי לפני מספר ימים בודדים, ומיהרתי לקרוא את הפרקים הנוגעים בהלכות חג הפסח המתקרב (יתר הספר על פרקיו המעניינים יצטרך לחכות לי לאחר שהבית כשר לפסח, ובעז"ה אתייחס אליהם ברשימה נפרדת).
מדובר בשני פרקים מתוך הספר: פרק יז וכן הרחבה ד' המוקדשים שניהם ל"כשרות בפסח".
בפרק יז מובאים הלכות פסוקות בנושא צרכנות בפסח וכן בנושא הכשרת המטבח. בהרחבה (כ20 עמודים) המחבר דן בקצרה בשלל נושאים הקשורים לכשרות בפסח, ביניהם: הכשר לפסח על מוצרים שאינם ראויים לאכילה, קטניות בפסח, מצה שרויה, התארחות אצל אחרים בפסח, חלב וקמח בפסח, וחמץ שעבר עליו הפסח.

מספר פעמים במהלך הדיונים עולה שחלק מהסטנדרטים שהציבור הורגל אליהם בשנים האחרונות אינו נצרך מבחינה הלכתית. כך לדוגמא בהערה לסעיף העוסק בכלים שבישלו בהם קטניות, כותב המחבר (עמ' 226):

יצויין כי על מזון לתינוקות העשוי מקטניות מופיע לפעמים הכיתוב: "יש לבשל בכלים נפרדים". ניסיתי לברר, בעבר, אצל הבד"צים האחראים לכיתוב הזה, המנוגד לפסק השלחן ערוך (סי' תנג סע' א בהגה) והמשנה ברורה (שם ס"ק ח-ט), ולא קבלתי תשובה מספקת לשאלה זו. ולעניות דעתי כיתוב זה אינו נכון. 

גם לעניין רשימות התרופות הכשרות לפסח מסיק הרב ביגל שאין בו צורך כלל:

צריך לדעת שהחוברות המתפרסמות בקופות החולים ומכילות מידע על התרופות השונות וכשרותן לפסח באו לעולם לא בשל דרישת ההלכה, אלא בגלל הצורך של קהל החולים שהחמירו על עצמם ולא רצו לקבל תרופות שאינן כשרות לפסח. 

אחד הנושאים בהם המחבר מאריך הוא בשאלה: האם קמח הוא חמץ?
קראתי את דברי המחבר, המשכנעים לדעתי (גם שמעתי אותו ממנו כתורה שבע"פ לפני מספר שנים), ואת מסקנתו כי הקמח אינו חמץ ומותר להשהות אותו בבית בימי הפסח מבלי למכור אותו לגוי (אך יש להחמיר ולא להשתמש בו בפסח). לכן, התפלאתי לראות שלפני יומיים הרב חגי בר-גיורא, אחראי כשרות ברבנות הראשית לישראל, פרסם שהקמח אינו כשר לפסח.
הנה דברי הרב בר-גיורא (קישור):

לפני טחינת החיטה היא מורטבת בין 3-9 שעות לכן יש בקמח חשש חמץ.

וכך מתאר הרב ביגל את התהליך:

תהליך הרטבת החיטים מתבצע לפני טחינתן לקמח. הגרעינים מוסעים בתנועה סיבובית קבועה בתוך מערכת סגורה מיוחדת המטפטפת עליהם מים במשך כשש עשרה שעות. אורך המערכת, המכונה 'חילזון', הוא כארבעה מטרים, ובכל שעה עוברים בה כעשרים טונות גרעיני חיטה, כך שכל גרגיר מקבל בממוצע רק כחמש שניות של הרטבה. 

האם יש כאן מחלוקת במציאות? על איזה מהם נסמוך?
אני אישית השתכנעתי מדבריו של הרב ביגל, הן מתיאורו את המציאות, והן מהסקת המסקנות ההלכתיות מהמציאות.

הערה אחת יש לי על דברי המחבר. באחד הסעיפים כותב המחבר כי יש לצרוך משחת שיניים וסבון לכלים עם הכשר לפסח. אני מבין את ההגיון במשפט זה, הגם שאינני יכול לומר שהוא הגיון מוסכם לכולי עלמא. ההגיון אומר שכיוון ששני מוצרים אלו ראויים למאכל (ובמקרה של משחת שיניים אף דואגים שיהיה לו טעם טוב), והם באים במגע עם הפה או האוכל שאנחנו אוכלים בפסח, אזי צריך שהם יהיו כשרים לפסח. לענ"ד זו אינה סיבה מספקת להורות לצרכנים שמוצר צריך הכשר לפסח. אלא, צריך שיהיה במוצר חשש חמץ, כגון שיהיה בו רכיב שלפעמים עשוי חמץ. אם לא ידוע לרב העוסק בכשרות לפחות על סבון כלים אחד שעשוי מרכיבי חמץ, אל יורה שכל סבון כלים זקוק להכשר. 

רבנים צעירים, קטניות ופסיקת הלכה

משהו קטן שחבר שלח לי היום:

מתוך: קורות חיי הגאון רבי שלמה יוסף זוין, הקדמת נכדו לספר אישים ושיטות מהדורת ירושלים תשס"ז:

ומעשה ובאותה שנה רעב גדול שרר במדינה, ורצה סבא בפסח של אותה שנה מפני הרעב להתיר אכילת קטניות. כתב הוא תשובה ארוכה לחפץ חיים זצ"ל על התרת הקטניות, ולא עבר זמן מרובה ובא שליח מהחפץ חיים, ואמר לו שהחפץ חיים מסכים עמו, ובשנה זו יכול להתיר קטניות כפי הנראה בעיניו. לאחר זמן נפגש סבא עם בנו של החפץ חיים, הגאון ר' לייב זצ"ל, ונוצרה ידידות ביניהם, וסיפר לו ר' לייב, שבשעה שבא מכתבו לחפץ חיים, ישב לכתוב לו תשובה כדרכה של תורה. באמצע הפסיק ושלח ע"י שליח להודיע שהוא מסכים להיתר. ואמר החפץ חיים לבני ביתו: רב זה צעיר לימים הוא, אם אכתוב לו תשובה, סביר להניח שברבות הימים הוא יפרסמה. נמצא שהפסק שלי על הקטניות יהיה לדורות וזאת אינני רוצה, לכן העדיף לשלוח שליח. לימים, כשהיה סבא מספר מעשה זה, היה מוסיף, שאין כל ספק בדבר, שאם היתה לו תשובה מהחפץ חיים בודאי שהיה מפרסמה.

כמה הערות בענייני אוכל בפסח

1. ההערה הזאת מן הסתם תיגע בעצבים רגישים בקרב אלו מכם שלא אוכלים קטניות כלל, אך בשם אוכלי הקטניות אני פונה ליצרני ומשווקי המזון למצוא פתרון לדגני בוקר שאינם מכילים רק סוכר. למה אי אפשר למצוא לפסח פצפוצי אורז או קורנפלקס כשרים לפסח? ישנה חברה, כמדומני בשם B&D העומדת תחת השגחת רבנות מעלה אדומים המייצרת פצפוצי אורז שרכיביה הם: אורז, וכך גם קורנפלקס שהרכיבים הם: תירס. אך משום מה מוצרים אלו אינם מסומנים ככשרים לפסח. בשנתיים האחרונות חברת תלמה מכרה קורנפלקס שאינו מכיל חיטה, אך השנה לא מצאתי באף אחת מרשתות השיווק באזור שלי מוצר כזה.
2. נעיר משהו גם בעניין קטניות, על אף שאני כבר כמה שנים מחזיק בדעה שכל האיסור על קטניות נועד רק כדי שיהיה לאשכנזים על מה לדבר בחודש שבין פורים לפסח. במהלך השנה האחרונה ארגון רבני צוהר הוציאו הודעה לעיתונות שמהשנה רק מה שמכיל לפתית או שמן קנולה לא יסומן ככשר לפסח לאוכלי קטניות בלבד, אלא יסומן כמכיל לפתית/קנולה. בפועל מוצרים רבים המכילים לפתית/קנולה עדיין נשאו את הכיתוב "לאוכלי קטניות". על בקבוק השמן קנולה שקניתי היה רשום "לאוכלי קטניות לפי המנהג בלפתית" - כמה אשכנזים יכולים להסביר מה המשפט הזה אומר? זה היה רבנות חיפה, אגב.
3. הרבנות הראשית, בצעד שעורר קצת ביקורת בתקשורת הכללית, חייבה יצרני מזון המשווקים אוכל הדומה לחמץ לשנות את צורת המוצר כדי לקבל כשרות לפסח. אני נתקלתי בשינוי הזה רק בעוגות הבית של אוסם ועלית שהיו מרובעות ועגולות בהתאמה. אני מבין שמה שעומד בבסיס ההחלטה של הרבנות זה הרצון למנוע מעמך בית ישראל לטעות ולאכול/לקנות בטעות עוגת חמץ בחושבם שמדובר בעוגה כשרה לפסח. עם זאת, חייבים לציין שבבתים של כל אחד מאיתנו מכינים עוגות לפסח שצורתם שווה לעוגות של חמץ, כך שבעיני זה קצת מוגזם לבוא בתביעה כזו לייצרנים. תובנה זו התגבשה אצלי כשצדה את עיני בסופרמרקט עוגת שוקולד-צ'יפס בצורת "עוגה אנגלית" של יצרנית לא מוכרת שהיה כתוב עליה כך: "כשר לפסח - העוגה מכילה מחיצה בהתאם להוראות הרבנות הראשית". זה לא טעות כתיב - מחיצה!
עדכון: והנה תמונות מאותה עוגה מופלאה.
4. לשנים הבאות כדאי לזכור - כל תבשיל או מאפה המבוסס על מצה שבמשך השנה אין סיכוי שהייתם חושבים לאכול אותה היא כנראה לא ממש טעימה וחבל להשקיע יותר מדי זמן בהכנתה.

תרבחו ותסעדו!

אור לארבעה עשר בודקין לאור הנר?!

הדברים הכתובים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.

איך אתם בודקים חמץ? עם נר?!
כך כותב הרב אליעזר מלמד בספרו פניני הלכה הלכות פסח:
לאור פנס, מצד הדין מותר לבדוק, מפני שטעם התקנה לבדוק לאור הנר מפני שאורו ממוקד, וכן אור הפנס ממוקד. ואף יש מעלה בפנס, שיש פחות חשש שמא ישרוף או ילכלך, ואם הוא פנס טוב אורו חזק וממוקד יותר מנר. אמנם יש מחמירים שלא לבדוק לאור פנס, משום שלמדו חכמים מן הפסוקים שחיפוש ראוי שיעשה לאור נר (פסחים ז, ב). אלא שגם פנס יכול להחשב כנר, שחוט הלהט הוא הלהבה, והסוללה - שמן (שערים המצוינים בהלכה קיא, ד).
למעשה, המנהג הרווח לבדוק לאור נר כפי שנהגו חז"ל, אבל להלכה הרוצה לבדוק לאור פנס רשאי, ובמקומות שיש לבודק חשש מסוים שמא להבת הנר תגרום לשרפה - עדיף שיבדוק בפנס (ועיין בספר סידור פסח כהלכתו יג, י; יחו"ד א, ד).

בואו נסכם את דבריו:
מדוע לבדוק עם פנס?
יש פחות חשש לשריפה, אורו חזק וממוקד יותר מנר.
ומדוע לבדוק עם נר?
חז"ל למדו בדיקה בנר מהפסוק "אחפש את ירושלים בנרות".

קשה להאמין שרק בגלל הלימוד של חז"ל מהפסוק רבים מעדיפים ("המנהג הרווח") לעשות בדיקת חמץ בדווקא עם נר. אף אחד מאיתנו לא יודע האם חז"ל היו לומדים את אותו הלימוד אם היה בזמנם פנס, או אם היו פסוקים עם המילה פנס (בהקשר של חיפוש, כמובן). אבל, אנחנו כן יודעים מה המטרה של בדיקת חמץ, אנחנו גם יודעים שעם נר דולק לא ניתן לבדוק בתוך כיסים, תיקים, ארונות וכו'. אנחנו יכולים גם להניח שכשחז"ל דיברו על בדיקה עם נר, הם לא התכוונו לנר כזה שמטפטף שעווה על היד או הרצפה או לכזה שאם הולכים מהר מדי הוא עלול להכבה או לכזה שלא ניתן להניח מהיד בזמן הבדיקה. הם, מן הסתם, התכוונו לנר בתוך עששית שהמחזיק בו מורגל להשתמש בו, כפי שאנשים בזמנינו מורגלים להשתמש בפנס.
לכן, אני הקטן חושב (ולקח לי הרבה שנים עד שהסכמתי לשנות מדפוס המחשבה שהייתי נתון בו) שאין לומר "יש המחמירים שלא לבדוק לאור הפנס", אלא "יש מחמירים לבדוק בדווקא לאור הפנס".

ובפעם הבאה שיאמר לי אדם אשכנזי: בינינו, לא הגיע הזמן שיבטלו את האיסור של קטניות? אשיב לו: תגיד לי, אתה עדיין בודק חמץ עם נר? לפני שאתה מציע לאחרים לשנות את ההלכה והמנהג, תשנה בגזרה שלך את הדברים הפשוטים יותר.

באותו עניין, כמעט. הבן איש חי כותב (פרשת צו, שנה א) שהיה מנהג לעשות את הבדיקה עם נר, קערה עם לחם וסכין כדי לגרר את החמץ מהסדקים. אך הוא לא מסביר למה נועדה הקערה עם הלחם. למישהו יש רעיון? (חשבתי על שתי אפשרויות: האחת מיסטית - שהלחם ימשוך אחריו את החמץ, והאחרת כמין הצהרה לבודק - כזה אתה מחפש.)
בסוף אותו סעיף הוא כותב שהמנהג בבגדד להסתובב גם עם מלח כי השטן נמצא אצל החמץ והמלח מרחיק את השטן (ולכן גם מניחים מלח על שלחן שבת, לדבריו).
דברי הבן איש חי הללו התחדשו לי השנה.

לסיום, בעניין אחר הקשור לפסח. הרב יעקב אריאל אמר הערב שניתן להודיע בשמו שאין שום בעיה לאשכנזים לאכול לפתית/קנולה בפסח ובכלל זה שמן קנולה (עם הכשר לפסח, כמובן). הוא אף אמר שהוא פרסם את דבריו אלו בעירו, רמת-גן.

קטניות

איסור קטניות זה קצת כמו שירות מילואים, זה נמשך רק כמה ימים אבל מדברים על זה במשך חדשים. למען הגילוי הנאות, כותב שורות אלו אוכל קטניות בפסח לתאבון כמנהג אביו.
בכנס רבני צהר שנערך בשבוע שעבר בירושלים, אף אחד מהנושאים שהוגדרו מראש לא עסק בקטניות ואף על פי כן שלושה מתוך חמשת הדוברים התייחסו לנושא. פתח המארח, נשיא מכון לב, פרופ' אריה בודנהיימר ואמר שלדעתו האתגר העומד בפני רבני ישראל כיום הוא להציב את הגבולות של איסור הקטניות, לא לבטל את האיסור אלא להגדיר מה יכול להיות כלול באיסור ומה לא יכול להיות. לדעתו (על אף שאינני בטוח שהוא אמר זאת בפירוש, אבל זה בהחלט השתמע מדבריו), כאשר גבולות אלו ייקבעו אין ספק שמעברו השני של הגבול (בצד המותר) צריכים להיות כל סוגי המאכלים שלא היו בנמצא בזמן הגזרה.
אחריו דיבר הרב דוד לאו, רבה של מודיעין, והוא פתח בתשובה לפרופ' בודנהיימר ואמר שצריך להכיר בכך שהיום באמת יש הרבה יותר אוכל מאשר היה כאשר הוא היה ילד ובכל שנה יש יותר ויותר מוצרים שניתן למצוא (על אף שהוא לא מרוצה מהימצאותם של מאכלים כשרים לפסח הדומים מאד למאכלי חמץ גמור, כדוגמת: ואפלים, ביסלי וכד'). הרב לאו הוסיף שאין לנו את הכוח לומר שמה שלא היה בזמן הגזרה אינו כלול בה, אך מאידך צריך לעמוד בפרץ ולדאוג שכל מיני צרי עין לא ינצלו חומרות אלו כדי לעשות קופה על גבם של משפחות קשות יום.
הג"ר יעקב אריאל, רב העיר רמת-גן, גם כן התייחס בסוף דבריו לעניין הקטניות ודבריו היו עבורי חידוש. הרב אמר שהוא איננו סבור שאיסור קטניות נולד מזה שרבני דור מסויים פתאום ראו שיש פרצה שצריך לפרוץ ולכן הם החליטו לאסור קטניות, אלא שלדעתו שורשי איסור החמץ היו כנראה מאז שהאורז הגיע לאזורינו. לאחר שהתנאים נחלקו בדין האורז: האם הוא מחמיץ או לא, והלכה נפסקה כרבנן שאורז לא מחמיץ ולא כרבי יוחנן בן-נורי. כנראה, לדעת הרב יעקב אריאל, היו קבוצות שכהנהגה טובה המשיכו להחמיר על עצמם ולנהוג כרבי יוחנן בן נורי, על אף שלא נקבעה הלכה כמותו. בשלב מסויים בהיסטוריה פשוט העלו את המנהג הזה על הכתב וזה הפך להיות מנהג מחייב. על פי זה הרב הסביר את העובדה שהאיסור על חלק מהקטניות התפשט גם מעבר לארצות אשכנז, מטעמים שונים, לארצות המגרב ואחרות.
הרב אריאל הוסיף שהוא איננו מבין את כל אלו האומרים שהקינואה הוא מותר מכיוון שהוא לא היה בזמן התקנה, שהרי גם התירס לא היה בזמן האיסור ואף על פי כן נתקבע המנהג שתירס הוא חלק מאיסור הקטניות. הקינואה, הסביר הרב, היה המאכל שאכלו הילידים בדרום אמריקה והתירס היה מה שאכלו בצפון אמריקה ולכן הוא לא רואה סיבה שיהיה הבדל ביניהם בדין. אף על פי כן, הוא אמר שאם אדם מסיבה בריאותית צריך לאכול מאכלי קטניות, עדיף שיאכל קינואה ולא אורז.
הרב אריאל הוסיף בסוף דבריו שלדעתו ראוי שרבני צהר יפרסמו בקהילותיהם רשימות של שמנים שמותרים על פי דעת הרב קוק בשמן קטניות. בעניין פולמוס שמן הקטניות של הרב קוק - ראה כאן.
הרב אריאל סיים בסיפור: בחג הפסח לפני שישים שנה בדיוק, ערב קום המדינה, היה מצור כבד בירושלים והיה מחסור גדול באוכל. באותה שנה פרסם הרב פרנק כרוזים בירושלים שמותר לכולם לאכול אורז בפסח, בגלל המחסור באוכל. אביו של הרב אריאל חזר הביתה יום אחד לפני פסח וסיפר לאשתו שהרב פרנק מתיר לאכול אורז בפסח. האמא (שלדברי הרב אריאל היתה אשה פשוטה, שאף הלכה בגילוי ראש, ובעניין זה ראה דבריי כאן) קמה על רגליה והצהירה: שהרב פרנק יאכל אורז - בבית הזה לא יכנס אורז בפסח. הרב אריאל סיים: הנח להם לישראל אם לא נביאים הם, בני נביאים הם.