על מחאה והתעלמות

הטור השביעי למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.

תשעה באב הקרב גורם לנו להיזכר בדברי הגמרא "אקמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" (גיטין נ"ה ע"ב). אחד מהשיאים של סיפור קמצא ובר-קמצא הוא אמירתו של בר-קמצא לאחר שהוא נזרק מהסעודה שגדולי ירושלים ישבו בה: "הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מינה קא ניחא להו" [תרגום: כיוון שהיו חכמים בסעודה ולא מחו בבעל הסעודה, סימן שנוח להם המעשה]. על פי סיפור זה, אם החכמים רק היו מוחים על ביזויו של בר-קמצא, הם היו יכולים להציל את ירושלים. בזה שהם בחרו להתעלם ולא למחות, נגלה לעין כי גם מצבם של חכמים היה מצב של חורבן, והיה חסר רק להתאים את התנאים הפיסיים למצב הרוחני.

הרב איתן אייזמן, שהיה מזכירו של הרב הראשי הג"ר אברהם שפירא זצ"ל, סיפר בהספדו על ראש הישיבה (קישור דקה 32 ואילך), שהרב שפירא היה אומר שלכל רב צריכה להיות מזוודה מתחת למיטתו, כי רב צריך לדעת שיש מצבים שבהם הוא צריך למלא את המזוודה ולברוח.
אין ספק שאחת המטרות המוצהרות של כל רב היא להעלות את הרמה הרוחנית של קהילתו. כמעט באותה ודאות ניתן לומר שלכל רב יש דברים בקהילתו שלא מוצאים חן בעיניו ושלדעתו יש לשנותם ולתקנם. זה יכול להיות רב קיבוץ שבקיבוצו יש בריכה עם שעות של שחייה לא נפרדת. זה יכול להיות רב שהמחיצה בבית הכנסת שלו אינה עומדת בסטנדרטים הלכתיים לדעתו. במקרה אחר, זה יכול להיות רב בבית כנסת שמדברים שם בזמן התפילה.
איך הרב אמור להתמודד עם תופעות אלו שאינן לרוחו? האם הוא חייב למחות על כל דבר שאינו נראה לו? האם כשהרב לא מוחה ניתן להסיק "שמע מינה דניחא ליה" - שהוא בהכרח מסכים עם המצב?

אין ספק שהרב הוא האיש הממונה מטעם אנשי הקהילה להוכיח אותם. מאידך, קשה מאד לנקוט בגישה נוקשה כשיודעים שעמידה איתנה מול תופעה מסויימת הקיימת בקהילה, תגרור לכך שדברי הרב בתחומים אחרים, שהסיכוי להשפיע עליהם גדול יותר, לא יישמע. במקרים קיצוניים עמדה כזו של הרב יכולה גם להוביל לפיטוריו של הרב. במקרה כזה, גם אם הקהילה מתכננת למנות רב אחר תחת הרב הנוכחי, גם פרנסתו של הרב צריכה להיכנס כשיקול במכלול השיקולים שלו באם יש עליו חובת מחאה אם לאו.
בשלחן ערוך כותב הרמ"א ביחס למצות התוכחה (או"ח סי' תר"ח סע' ב'): "אם [האיסור] מפורש בתורה מוחין בידם". אך הרמ"א מוסיף על דברים אלו: "ואם יודע שאין דבריו נשמעים לא יאמר ברבים להוכיחן [אלא] רק פעם אחת, אבל לא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו". המעיין בסוגיא זו בדברי הראשונים והאחרונים יגלה, שגם דברי הרמ"א שיש להוכיח פעם אחת אינם מוסכמים (עי' לדוגמא בדברי הביאור הלכה שם), והמשפט "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאיננו נשמע" (יבמות ס"ה ע"ב) חוזר על עצמו כמוטו.

התארחתי פעם באחד מישובי גב-ההר בזמן שהמשטרה עצרה שלושה בחורים צעירים מהיישוב, באשמה שהם גנבו סוס מהיישוב הערבי השכן. רב היישוב, שהיה מאד מקובל על בני הנוער במקום, היה נוהג לכנס את בני הנוער לשיחה קצרה על ענייני דיומא כמה פעמים במהלך השבוע. במהלך שהייתי במקום, ראיתי שביומיים שבהם כל בני הנוער ביישוב היו טרודים במעצר של חבריהם, לא התקיימו השיחות של הרב. אינני יודע מה היתה הסיבה לכך, יכול להיות שהרב היה טרוד בעניינים חשובים שלא סבלו דיחוי, ויכול להיות שהרב כן שוחח עם בני הנוער על מה שנעשה בהזדמנות אחרת. מאידך, יכול להיות שהרב הרגיש שבאם הוא יתעמת עם בני הנוער בסוגיא זו, הוא יאבד את מעמדו בעיניהם כמישהו שהם יכולים לפנות אליו בכל נושא. ברור לי שיש כאלה הקוראים עתה את דברי ואומרים שהרב ההוא למעשה שותף בגניבה, אם הוא לא הביע את מחאתו. אך בעיני, השיקול להמנע מלהביע עמדה בסוגיא שיש חשש כבד שיפגע ביכולתו להביע עמדה בעתיד בעניינים לא פחות חשובים, הוא שיקול בעל משקל רב.

זאת ועוד, הרב נמצא בתפקידו לפרק זמן ארוך. הוא איננו צריך להספיק הכל בחודש אחד ואפילו לא בשנה אחת. הוא יכול לתכנן את עבודתו לאורך ימים ושנים. צריך כמובן להיזהר לא לדחות כל נושא שקצת לא נעים להתעסק בו לזמן מאוחר ובלתי ידוע. עם זאת, זה בהחלט לגיטימי בעיני לעשות סדרי עדיפויות, גם אם זה אומר שמתחילים דווקא בדברים קטנים ולכאורה לא כל כך חשובים.

האמנות בעבודת הרב היא היכולת מצד אחד למחות ולתת מוסר על דברים מסוימים שלדעתו ניתן לתקנם, ומנגד לדעת לשתוק על דברים שהם לא ברי תיקון או שהם לא באמת חשובים, גם אם הם נורא מעצבנים.

ירושלים חרבה, אמרו חז"ל, משום שהעמידו דיניהם על דין תורה. הרב צריך לדעת שיש סיכוי סביר שעמידה בכל דבר על קוצו של יוד תוביל לחורבן. מנגד, שימוש יתר בטיעון זה יכול גם להוביל למצב של "כסדום היינו לעמורה דמינו".