תוכחה מרב שהואשם שהוא מיקל בקלות רבה מדי

שימו לב לדברים הבאים שכתב רב ביהדות גרמניה של ערב השואה. דבריו מובאים בתוך פולמוס הימום הבהמות לפני השחיטה המובאת באריכות רבה בשו"ת שרידי אש. שמו של הרב: הרב אפרים מאיר לאססמאנן (אם מי מהקוראים יכול להוסיף מידע על האיש - אשמח לשמוע).

המקור: שו"ת שרידי אש חלק ב סימן ד - הימום הבהמות ע"י חשמול נספח ג - מכתב יא סעיף ה ואילך.

לכן תמה אני מאד על תמהונו של כ"ת שלא קיימתי את אזהרת חז"ל: "הוו מתונים בדין". ומוכרח אני לדאבוני הגדול להגיד, כי דברי מוסר אלה צריכים להיות מופנים לא כלפי אלא כלפי כל אותם הרבנים שבאמת לא עיינו בדין ונתנו טעמים לאיסורא, שמתנגדים לדינא כגון: הטעם שנתנו איזה רבנים שיש לאסור את השחיטה אחר ההימום מחמת הדין טול ערקתא דמסאנא - ובאמת טעות גמורה היא, כי ידוע לנו שאין בדעתה של הממשלה להעביר אותנו חלילה מן הדת, וראיה לזה שיחסה של הממשלה למשומדים אינו עולה על יחסה ליהודים שתופסים באמונתם.
וראייה עוד יותר מעולה אפשר למצוא באותה העובדה שהממשלה גזרה שלא להתחתן בנו, ובגזרה זו הממשלה לא רק שאינה מרפה אלא גם מחזקת את אמונתנו ועזרה לנו לדבר שלא עלה עד כה לכל הרבנים בעלמא להוציא מן הכח אל הפועל.
גרוע יותר מזה הטעם שנתנו איזה רבנים שיש לאסור את השחיטה אחר ההימום מטעם שהחזקה של "נשחטה הותרה" אינה חלה ב"אם נפלה רעותא מחיים". טעם זה מתנגד לגמרי לדין מה שמפורש בש"ך יו"ד סי' נ' שאם ההיתר יותר מהאיסור מועילה החזקה דנשחטה הותרה אפילו אם נפלה רעותא מחיים וזאת היא דעת רוב הפוסקים.
ואין צריך לומר שהטעם שנתנו איזה רבנים שיש להטריף את השחיטה אחר ההימום מחמת הכלל "כל העומד לנקוב כנקוב דומה" טעות גמורה היא. כל זאת אוכיח בראיות ברורות בהמשך שיבוא אי"ה. 

ו
אחרי שעמלתי להוכיח בראיות ברורות שטעות גמורה היא שלא קיימתי דברי חז"ל: "הוו מתונים בדין", מוכרח אני לדחות גם את דברי התוכחה על החטא שחטאתי לפי דעת של כבוד תורתו שפגעתי בכבוד ת"ח, כדי שלא יתקיים בי המבטא השגור: "טוביה חטא וזיגוד מנגד" (פסחים קי"ג).
מעכת"ה יוכל להאמין לי שלבי כואב מאד על שהוכרחתי להטיח דברים כנגד רבנים אחדים שאינם לפי כבודם, כי לא נעלם ממני הדרש של רבי עקיבא: "את ה' אלוקיך תירא לרבות תלמידי חכמים", אבל לא נעלמה ממני גם זאת שתלמיד חכם צריך להיות תוכו כברו ופיו ולבו שווים, ובמקום שיש חלול השם אין חולקים כבוד לרב.
ואיך אפשר היה לי לשים מחסום למו פי בראותי בעין פקוחה את האמון הגדול שנתהווה ע"י זה, שרבנים אחדים לא די שלא החזיקו בכללי הוראת איסור והיתר שנתנו חז"ל, ולא הטו אוזן למה שאמרו חז"ל בכמה מקומות שכוחא דהיתרא עדיף, והעלימו עיניהם מכל ראיות להיתרא, אלא אף הפכו ראיות שמהן יוצאים היתרים בנדון שלפנינו ועשו מהן ראיות לאיסורא.
בחוות דעתי שהעתקה ממנה שלחתי בזמנו לכת"ה הראיתי על דברי בעל "קמח סולת" שכתב: "מי שאינו רוצה להטריח א"ע בדין אחד למצא היתר והוא מוליך א"ע לחומרא לטמא את הטהור אסורא קא עביד", והוא הראה את המקורות שעליהם נשען, וגם מה שהזהיר הרב המחבר ביו"ד ס' רמ"ב שלא לאסור את המותר אפילו במקום שאין הפסד שמא יצא מזה צד הקל במקום אחר, ואפשר שיתגלגל ויבוא קולא עד אחר מאה דברים. לוא ידעו חכמים הנ"ל איך בעלי הוראה אחדים מהפכים ומזלזלים בדבריהם היו מתהפכים בקבריהם. 

ז
בחוות דעתי הראיתי על שני צנועים מקהילה אחת שעקרו מלים אחדות מתשובת חתם סופר ביו"ד סי' ל"ה כדי להביא ראיה לאיסורא לנדון דידן, וכל שיש לו מוח בקדקדו ויעיין בכל התשובה הזאת יוכח שיש שם ראייה להיתרא ולא לאיסורא, ובכן הפכו את הראייה להיתרא לראיה לאיסורא.
וראיות כאלה אני מחזיק לזלזול חכמינו הגדולים שכני עפר, זי"ע, שאינם יכולים להכחיש את החי. מי יוכל לכעוס עלי ששונא אני את הני ת"ח שמשתמשים בדברי חז"ל כחוטב עצים זה שמשתמש בקרדומו כרצונו, ועינו של מי תהיה צרה עלי אם ארהיב עוז בנפשי לומר את האמת, ששונא אני את כל בעל הוראה יהיה מי שיהיה אם התורה בידו כחומר ביד היוצר ברצותו מתיר וברצותו אוסר, ואינו מתחשב עם האמת הטהורה כמו שכתוב: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם".
בדעת שפויה ובמיטב ידיעות לבבי אמרתי את הדברים הנ"ל, אף על פי שלבי כואב מאד לומר דברים כאלה, אבל זאת היא נחמתי, כי היודע תעלומות ובוחן כל העשתונות הוא לבדו יודע שכל כוונתי היא רק לקדש שמו יתב' ולחזק את אמונתנו הקדושה ולהגדיל תורה ולהאדירה, ומובטח אני שהקב"ה לא יחשוב לי זאת לעבירה, חס ושלום, אלא למצוה כי הוא גומל טוב לשומרי מצוותיו.
ומחזיק אני לחובה להביא את דברי ר' יוסי בן אלישע שאמר במסכת שבת קל"ט: "אם ראית דור שצרות באות על ישראל צא ובדוק בדייני ישראל וכו'". וידוע הוא הפתגם השגור: "מי שלבו צר לשונו רחבה" ולבי מתכוץ מאד בראותי שבקהילתי, שקודם כולם אכלו משחיטה כשרה ונשמרו מכל דבר טמא, כעת אוכלים כמעט כולם נבלות וטרפות. ומצב כזה קיים כידוע בכל קהילות אשכנז, וכדי להסיר את גודל חלול השם שנתהווה מזה, וכדי להציל רבים מן העבירה ולבוא להם לעזרה שיחיו חיי כשרות, יצאתי למלחמת מצוה. ובטוח אני שיתקיים בי מה שנאמר: "שומר מצוה לא ידע דבר רע", ומה שאמרו: שליחי מצוה אינם ניזוקין. 

על מחאה והתעלמות

הטור השביעי למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.

תשעה באב הקרב גורם לנו להיזכר בדברי הגמרא "אקמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" (גיטין נ"ה ע"ב). אחד מהשיאים של סיפור קמצא ובר-קמצא הוא אמירתו של בר-קמצא לאחר שהוא נזרק מהסעודה שגדולי ירושלים ישבו בה: "הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מינה קא ניחא להו" [תרגום: כיוון שהיו חכמים בסעודה ולא מחו בבעל הסעודה, סימן שנוח להם המעשה]. על פי סיפור זה, אם החכמים רק היו מוחים על ביזויו של בר-קמצא, הם היו יכולים להציל את ירושלים. בזה שהם בחרו להתעלם ולא למחות, נגלה לעין כי גם מצבם של חכמים היה מצב של חורבן, והיה חסר רק להתאים את התנאים הפיסיים למצב הרוחני.

הרב איתן אייזמן, שהיה מזכירו של הרב הראשי הג"ר אברהם שפירא זצ"ל, סיפר בהספדו על ראש הישיבה (קישור דקה 32 ואילך), שהרב שפירא היה אומר שלכל רב צריכה להיות מזוודה מתחת למיטתו, כי רב צריך לדעת שיש מצבים שבהם הוא צריך למלא את המזוודה ולברוח.
אין ספק שאחת המטרות המוצהרות של כל רב היא להעלות את הרמה הרוחנית של קהילתו. כמעט באותה ודאות ניתן לומר שלכל רב יש דברים בקהילתו שלא מוצאים חן בעיניו ושלדעתו יש לשנותם ולתקנם. זה יכול להיות רב קיבוץ שבקיבוצו יש בריכה עם שעות של שחייה לא נפרדת. זה יכול להיות רב שהמחיצה בבית הכנסת שלו אינה עומדת בסטנדרטים הלכתיים לדעתו. במקרה אחר, זה יכול להיות רב בבית כנסת שמדברים שם בזמן התפילה.
איך הרב אמור להתמודד עם תופעות אלו שאינן לרוחו? האם הוא חייב למחות על כל דבר שאינו נראה לו? האם כשהרב לא מוחה ניתן להסיק "שמע מינה דניחא ליה" - שהוא בהכרח מסכים עם המצב?

אין ספק שהרב הוא האיש הממונה מטעם אנשי הקהילה להוכיח אותם. מאידך, קשה מאד לנקוט בגישה נוקשה כשיודעים שעמידה איתנה מול תופעה מסויימת הקיימת בקהילה, תגרור לכך שדברי הרב בתחומים אחרים, שהסיכוי להשפיע עליהם גדול יותר, לא יישמע. במקרים קיצוניים עמדה כזו של הרב יכולה גם להוביל לפיטוריו של הרב. במקרה כזה, גם אם הקהילה מתכננת למנות רב אחר תחת הרב הנוכחי, גם פרנסתו של הרב צריכה להיכנס כשיקול במכלול השיקולים שלו באם יש עליו חובת מחאה אם לאו.
בשלחן ערוך כותב הרמ"א ביחס למצות התוכחה (או"ח סי' תר"ח סע' ב'): "אם [האיסור] מפורש בתורה מוחין בידם". אך הרמ"א מוסיף על דברים אלו: "ואם יודע שאין דבריו נשמעים לא יאמר ברבים להוכיחן [אלא] רק פעם אחת, אבל לא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו". המעיין בסוגיא זו בדברי הראשונים והאחרונים יגלה, שגם דברי הרמ"א שיש להוכיח פעם אחת אינם מוסכמים (עי' לדוגמא בדברי הביאור הלכה שם), והמשפט "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאיננו נשמע" (יבמות ס"ה ע"ב) חוזר על עצמו כמוטו.

התארחתי פעם באחד מישובי גב-ההר בזמן שהמשטרה עצרה שלושה בחורים צעירים מהיישוב, באשמה שהם גנבו סוס מהיישוב הערבי השכן. רב היישוב, שהיה מאד מקובל על בני הנוער במקום, היה נוהג לכנס את בני הנוער לשיחה קצרה על ענייני דיומא כמה פעמים במהלך השבוע. במהלך שהייתי במקום, ראיתי שביומיים שבהם כל בני הנוער ביישוב היו טרודים במעצר של חבריהם, לא התקיימו השיחות של הרב. אינני יודע מה היתה הסיבה לכך, יכול להיות שהרב היה טרוד בעניינים חשובים שלא סבלו דיחוי, ויכול להיות שהרב כן שוחח עם בני הנוער על מה שנעשה בהזדמנות אחרת. מאידך, יכול להיות שהרב הרגיש שבאם הוא יתעמת עם בני הנוער בסוגיא זו, הוא יאבד את מעמדו בעיניהם כמישהו שהם יכולים לפנות אליו בכל נושא. ברור לי שיש כאלה הקוראים עתה את דברי ואומרים שהרב ההוא למעשה שותף בגניבה, אם הוא לא הביע את מחאתו. אך בעיני, השיקול להמנע מלהביע עמדה בסוגיא שיש חשש כבד שיפגע ביכולתו להביע עמדה בעתיד בעניינים לא פחות חשובים, הוא שיקול בעל משקל רב.

זאת ועוד, הרב נמצא בתפקידו לפרק זמן ארוך. הוא איננו צריך להספיק הכל בחודש אחד ואפילו לא בשנה אחת. הוא יכול לתכנן את עבודתו לאורך ימים ושנים. צריך כמובן להיזהר לא לדחות כל נושא שקצת לא נעים להתעסק בו לזמן מאוחר ובלתי ידוע. עם זאת, זה בהחלט לגיטימי בעיני לעשות סדרי עדיפויות, גם אם זה אומר שמתחילים דווקא בדברים קטנים ולכאורה לא כל כך חשובים.

האמנות בעבודת הרב היא היכולת מצד אחד למחות ולתת מוסר על דברים מסוימים שלדעתו ניתן לתקנם, ומנגד לדעת לשתוק על דברים שהם לא ברי תיקון או שהם לא באמת חשובים, גם אם הם נורא מעצבנים.

ירושלים חרבה, אמרו חז"ל, משום שהעמידו דיניהם על דין תורה. הרב צריך לדעת שיש סיכוי סביר שעמידה בכל דבר על קוצו של יוד תוביל לחורבן. מנגד, שימוש יתר בטיעון זה יכול גם להוביל למצב של "כסדום היינו לעמורה דמינו".