הפכים נמשכים

הטור הששי למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.

"לעולם הרב יקל יותר ממך" - כך לימד אותי הרב שהדריך אותי לפני החתונה, בניסיון לשכנע אותי שהבושה ואי הנוחות שבפנייה לרב עדיפה על החלופה. זה הכלל הראשון שהוא לימד אותי. הכלל השני היה שגם אם אני מהטיפוס הנוטה להחמיר, ברגע שמתחתנים כל החלטה פרטית שלי להחמיר בנושאים שעליהם דיברנו, בהכרח כופה חומרה גם על בת הזוג. "ומי אמר שמותר לך בכלל להחליט עבור בת זוגך שהיא צריכה להחמיר?" - הוא שאל אותי. שני השיעורים האלו מלווים אותי עד היום.

אני חושב שניתן להצביע על שני דפוסי התנהגות בציבור הדתי-לאומי. כמובן, שהמציאות היא יותר מורכבת מהחלוקה לשחור-לבן שאנו עושים כאן, אך לצורך הניתוח נראה שהחלוקה מספקת. הקבוצה הראשונה הם האנשים היותר "תורניים", כשהם נתקלים בשאלה, ובודאי כשמדובר בשאלה בנושא חמור כמו טהרת המשפחה וכדומה, שאין בידם הכלים לפתרה בעצמם, הם ייגשו אל הרב לשאול. ואם אין רב בנמצא או שהם מתביישים לשאול את שאלתם הם פשוט יחליטו להחמיר.
הקבוצה השניה הם האנשים שהחליטו מראש, במודע או שלא במודע, שהם אמנם מעוניינים לשמור תורה ומצוות אך רק כל עוד זה לא מפריע את התנהלותם היום-יומית. כלומר, הם מציבים לעצמם גבולות, וכששמירת ההלכה עוברת את גבול הנוחות הם יעדיפו לעגל פינות. אצל קבוצה זו, לפעמים כשמתעוררת שאלה שיש חשש שהרב יחמיר בה, הם יעדיפו להקל לעצמם ובכלל לא יגשו לשאול את הרב.
במאמר מוסגר יש לציין שהאופן שהחלוקה הזאת באה לידי ביטוי במציאות מעט השתנה בעקבות שו"תי האינטרנט. כיום, בעידן הדיגיטלי, אדם יכול בהרבה מקרים לבדוק מראש מה הרב ישיב על שאלות מגוונות. באופן זה הוא יכול לקבל החלטה יותר מושכלת.

נשוב לעניין. כל החלוקה הזאת שעשינו היא במישור של האדם הפרטי. אך מה קורה כשהפרטים הללו מתאגדים לקהילה ולקהילה זו אין רב מוסכם?
בקהילה שנוטה יותר לדפוס של ה"מחמיר", כמעט כל ההחלטות שתתקבלנה בשאלות ההלכתיות והציבוריות יצטרכו לקחת בחשבון את דעתם של המחמירים יותר באותו ציבור. אותם אנשים שאינם רואים את עצמם כ"מחמירים" ירגישו לרוב דחוקים לפינה ולא ירגישו בנוח להביע את דעתם בחופשיות, אלא אם כן הם מוכנים לכך שדבריהם ייצרו מהומה. בקהילות כאלו, עלול להיווצר מצב שה"נוחים" יותר ירגישו הרבה פחות נוח בבית-הכנסת מאשר היו רוצים מלכתחילה, וזאת בגלל האופי ה"מחמיר" של קובעי הטון בקהילה.

בקהילה מהסוג השני, הדפוס ה"נוח", יקרה מצב הפוך. ההחלטות תתקבלנה עפ"י מידת הנוחות של רוב חברי הקהילה, או של מובילי הקהילה. במקרה כזה, יש סיכוי טוב שאותו חלק מהקהילה שמרגיש יותר כ"מחמיר" ימצא את עצמו בתור הממורמר המתמיד והנעלב התורן. זאת, אם הוא לא החליט כבר לעזוב לקהילה אחרת.

כחלוף השנים הקהילות מתגבשות יותר, ואז פוגשים לפעמים במצב הנראה על פניו אבסורדי. לחברי הקהילה של ה"נוחים" תהיה מודעות לסבלם של ה"מחמירים" בקהילתם, כי אחרי הכל יש משהו בדבריהם שגם הם מסכימים לו עקרונית. המודעות הזאת תעודד את אותם חברי קהילה בסופו של דבר למצוא לעצמם רב שידע לתת ביטוי לכל הדעות בקהילה. לעומת זאת, חברי הקהילה ה"מחמירים" לעולם לא יבינו את החברים ה"נוחים" שבקרבם, מכיוון שדעותיהם בנוגע ל"נוחות" אינן לגיטימיות בעיניהם של ה"מחמירים". חוסר ההבנה הזאת יחד עם האפשרות התמידית לקבל את הדעות המחמירות ובכך "לפתור" את כל הבעיות, גורם לכך שדווקא קהילות ה"מחמירים" הם אלו שלוקח להם יותר זמן להבין את נחיצותו של רב בקהילתם. וכך יצא שהקהילה הפחות "תורנית" תאמץ לעצמה רב, הרבה לפני שהקהילה היותר "תורנית" תתחיל לחשוב בכיוון.

כמובן שיש גם סיבות נוספות לתופעה הזאת. בקהילה פחות תורנית בדרך כלל יש פחות אנשים הממלאים את התפקידים המסורתיים של הרב: העברת שיעורים, דברי תורה וכד', ולכן המחסור ברב מורגש יותר.
זאת ועוד, משום מה כשמתחילה ההתעוררות בקהילה ה"מחמירה" לצורך במציאת רב, נשמע תדיר הטיעון המשכנע מאד: "זה לא פשוט, אנחנו קהילה כל כך הטרוגנית...". כשהשומע את הטענה מנסה לעמוד על מידת ההטרוגניות שבקהילה, מתברר שאין ביניהם כאלה המחללים שבת וגם אין חסידי גור, אלא דברים כמו "הגישה לשמירת מצוות פשוט שונה", "תראה, יש כאן כאלה שיש להם אפילו טלויזיה בבית, וזה לא רק בשביל הוידאו של הילדים, זה אפילו מחובר לערוץ 2!", או "יש אצלנו נשים שהולכות עם מכנסיים (מתחת לחצאית)". כך נוכל למצוא שבקהילה שתשעים וחמשה אחוז מחבריה מתלבשים אותו הדבר, שולחים את ילדיהם ללמוד באותם מוסדות, קוראים אותם ספרים ושומעים את אותם שירים עדיין משוכנעים שהם ממש הטרוגניים.

אחרי כל התיאור הארוך הזה, יש לעמוד על תפקיד הרב (כשהוא ייבחר לבסוף). הרב הוא בדרך כלל הטיפוס היותר "מחמיר" (נראה לי שזה אפילו מחוייב המציאות). עם זאת, הוא מתמנה לתפקידו כדי להכיל דווקא את ה"נוחים" יותר. בין אם זה בקהילה יותר תורנית ובין בקהילה פחות תורנית. אם כן יוצא דבר מעניין, לטעמי, שתפקיד הרב הוא לנטות לכיוון המחמיר בפן האישי של חברי הקהילה, ולנטות לכיוון המקל (שהוא בהכרח גם הנוח) בפן הציבורי של הקהילה. ההבחנה הזו, בין המישור הפרטי למישור הציבורי, זה תפקידו של הרב.