"לא על הלחם לבדו" - כלכלת נתינה או כלכלת נטילה

 

השער האחרון של ספרו של פרופ' שלום רוזנברג "המחשבה היהודית לגווניה" עוסק בנושא "ההגות היהודית במענה לבעיות הזמן". נושא הפרק השני בשער הוא "לא על הלחם לבדו: אל מול הגלובליזציה".

בפרק הזה דן המחבר בהשקפה כלכלית ראויה לטעמו.

הנה חלק מדבריו:

בהמשך הוא מקשר את דבריו ל"קונטרס החסד" של הרב אליהו דסלר, ובעקבותיו הוא קורא ל"כלכלה של נתינה".

קצת קשה לנהל איתו ויכוח כשהוא לא מגדיר מה בדיוק צריך להשתנות כדי שהכלכלה תוכל להיקרא "כלכלה של נתינה".

(‏כתבתי בעבר את הסתייגותי מדבריו של הרב דסלר בקונטרס החסד)

לאחרונה קראתי ספר של Magatte Wade בשם The Heart of a Cheeta, הלב של הצ'יטה.

הרב דסלר שדיבר על בחירה בין כלכלת החפץ חיים לכלכלת הזאבים. המחברת הנ"ל עוסקת בכלכלה המצויה באפריקה כיום, ובפרט בארץ מולדתה סנגל.

למותר לציין שהכלכלה שם דומה בהרבה לזה שהכיר החפץ חיים.

והמחברת זועקת: השיטה הכלכלה הזאת הורגת אותנו!

כל מיני חוקי "כלכלת נתינה" לא מאפשרים לאנשים להקים עסקים שיספקו עבודות לאנשים הרעבים ללחם.

‏היא לא מדברת על כלכלת זאבים, אלא על כלכלת צ'יטות, ושואלת את הקוראים: האם אתם לא מבינים שהדבר המוסרי והערכי הוא דווקא לעודד "כלכלת נטילה" כמו במדינות המפותחות, ולא "כלכלת נתינה" כמו שיש היום באפריקה?

אמת ואי אמת (חלק ז) - האם אפשר לעבוד את ה' בשקר?

חלקים קודמים:
- חלק א
- חלק ב
- חלק ג
- נספח לחלק ג
- חלק ד
- חלק ה
- חלק ו


בחלק ד ראינו חלק מהתשובה של הרב חיים דוד הלוי בשו"ת עשה לך רב, המסביר את הרעיון ההשקפתי מאחורי הכלל ש"מצוה לשנות מהאמת מפני השלום". בהמשך התשובה הוא מביא את הדברים הבאים בשם התפארת ציון (שו"ת עשה לך רב חלק ד סימן סב):

אוסיף עוד נקודה חשובה ביותר, שדבר זה הוטבע בטבע העולם עם בריאתו, וכך איתא בבראשית רבה (פרשה ח' ה'), א"ר סימון בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראות את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתות כיתות וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא. כאמור, חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו (תהלים פ"ה). חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים. צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה. מה עשה הקדוש ברוך הוא נטל אמת והשליכו לארץ, כאמור ותשלך אמת ארצה (דניאל ח'). אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה (חותם) שלך, תעלה אמת מן הארץ, כאמור, אמת מארץ תצמח (תהלים שם) עכ"ל המדרש. 

וכתב הרב "תפארת ציון" פירוש נחמד בדברי המדרש וזו לשונו: מפני שהמלאכים הם רוחניים ואין להם השגה בדברים הגשמיים, לכן אי אפשר להסביר להם שהצדיקים מתקנים גם במדת השקר, כמו שאמרו רבותינו שמותר לשנות בשביל השלום, והראיה שהקב"ה שינה באמרו לאברהם שאמרה שרה ואני זקנתי. לכן השליכו לארץ היינו שהלבישו בגשמיות, שעי"ז יתבונן שלפעמים השקר גדול מהאמת ויסכים על בריאת האדם. ואחרי שהבין והסכים בקשו המלאכים להעלותו למעלתו ברוחניות כמתחלה, ודברי פי חכם כן.

לדברי התפארת ציון כיוון שהעולם הזה לא יכול רק במידת האמת, העולם לפעמים בא על תיקונו בעזרת מדת השקר!

לקראת סיום סדרת הרשימות הזאת שעסקה באמת ושקר, לא נוכל שלא להזכיר את דבריו של הרב אליהו דסלר (מכתב מאליהו, חלק א' עמ' 94) בענין אמת ושקר. כך הוא כותב:

מהו אמת ומהו שקר? בתחילת חינוכנו, הבננו, שאמת הוא כשמספרים עובדות כמו שאירעו ושקר - כשמשנים מזה. אך זהו רק באופנים פשוטים, אבל למעשה, יש הרבה אופנים שבהם אין הדבר כן. לפעמים אסור לומר דברים כמו שהם, כמו לספר מה שיש בו פגם לחבירו בלי תועלת והכרח, ולפעמים צריך דווקא לשנות, וזה כשהאמת לא תועיל אלא תזיק, כי אז מה שנראה כאמת הוא שקר, שמוליד תוצאות של רע ומה שנראה כשקר - מביא לתכלית של אמת.
נמצא, שאמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא ושקר הוא מה שנותן הצלחה לעסקיו של שר השקר הסיטרא אחרא... מי שעיקר שאיפתו לרע ולשקר, אף אם אירע באיזה דברים שמתאים בדיבורו והנהגתו לעובדות, מכל מקום, לשקר ייחשב לו, כי כל פרטי המעשים מצטרפים ככלים לתכליתו העיקרי, ואם מטרתו היא שקר – הכל שקר

דבריו של הרב דסלר עומדים בסתירה חזיתית לדברים שהביא לעיל הרב חיים דוד הלוי בשם התפארת ציון. 

משפט המדבר על תיקון העולם בדרך שקר, אינו משפט שיכול להיאמר לפי השקפת הרב דסלר. לפי הרב דסלר אם זה תיקון העולם, רצון הבורא, הרי שזה בהגדרה אמת, ולא שקר. 

אלו שתי השקפות סותרות בתפיסה של אמת ושקר. 

נתינה ונטילה - בעקבות "קונטרס החסד"

בחלק א' של ספר מכתב מאליהו של הרב אליהו דסלר נדפס "קונטרס החסד" שכתב המחבר. להלן מעין תקציר של הקונטרס:

פרק א
כאשר ברא א-להים את האדם, עשהו לנותן ונוטל. כח הנתינה הוא כח עליון ממדות יוצר הכל ברוך הוא, שהוא מרחם ומטיב ונותן, מבלי קבל דבר בתמורה, וככה עשה את האדם, ככתוב: "בצלם א-להים עשה את האדם", כי יוכל לרחם ולהטיב וליתן.
אבל כח הנטילה, הוא אשר יתאוה האדם למשוך אליו את כל הבא בתחומו, כח זה הוא אשר יקראוהו בני האדם "אהבת עצמו", והוא שורש כל הרעות.

[...]
פרק ב
והנה ישאלונו הסוחרים בעלי המשא והמתן: "אתם אומרים שאך הנתינה היא טובה, וכל נטילה היא מדה רעה? הלא בזה תפריעו את סדר כל העולם, הן כל הברואים בראם ה' להיות נותנים ונוטלים כאחת, וככה סידר את עולמו, האם אין האדם כאחד מהם, ולמה לא יטול וגם יתן?"
[...]
פרק ג
אבל אלה המה דרכי הצדיקים שבבני האדם: נתינתם רבה ונטילתם מועטת, וגם המעט אשר יקחו מוכרחים המה בו, למען אפשר להם את הנתינה וההטבה, משאת נפשם.

... יספרו על רבנו ישראל מאיר הכהן זצ"ל, בעל חפץ חיים – הלא עוד זכינו לראות את הצדיק הקדוש הזה בדורנו – הוא לא חפץ להתפרנס בתורתו ויהי לחנוני. הסחורה שמכר היתה המעולה, המדה גדושה, והמשקל מכריע ללוקח תדיר. כמובן נהרו אליו כל הקונים. ויאמר רבנו ישראל מאיר זצ"ל: "אם כן, במה יתפרנסו שאר החנונים?" ויעש לו לחוק, כי יפתח את חנותו רק לשעה או לשעתיים, עדי ירויח איזה פרוטות, די פרנסתו ליומו בצמצום, ויסגרנה אחרי כן, למען תהיה פרנסה מצויה גם לאחרים. ויתבונן אח"כ, וירא כי גם בזה לא הועיל, כי רוב הקונים צמצמו עצמם לבא אל חנותו בעת הפתיחה, ויסגור את חנותו לגמרי, ויעזוב מהיות עוד חנוני, כי לא חפץ לגרום צער לחנונים האחרים.

[...]
פרק ו
לפני שנים הרבה בנדודי דרך ארצות הצפון, ראיתי עדת זאבים רעבים, רצים ומחפשים מזונם. וימצאו נבלת חיה קטנה, מושלכת על דרכם, ויקפצו כולם עליה מבוהלים ודחופים, אבל לא יכלו לאכול טרף, כי כל אחד מהם קפץ על גבי חברו, וידחפנו מבלי השאיר לו מקום. וכה נשכו זה את זה, וילחמו זה בזה, עד אשר כולם היו פצועים, ויזב דמם לרוב. וכה נלחמו, עד אשר כולם נשארו מוטלים על גבי השלג חסרי אונים, ורק אחדים, הגבורים בהם, המה שמו שיניהם בנבלה. ותעבור רגע, והנה גם אלה התחרו זה בזה, וישובו ויכו וינשכו איש את רעהו, נשוך ופצוע עדי האחד גבר, ויחטוף הנבלה וינס.

התבוננתי למראה, וראיתי את המנצח רץ מרחוק, והנה כל דרכו אשר רץ עליה מלאה דם, מדמו אשר זה מפצעיו הרבים אשר פצעוהו חבריו.

אמרתי ללבי: הן בדמו הוא, אבל ישביע את רעבונו. עליו נאמר: "בנפשו יביא לחמו".
ושבתי וראיתי בנשארים, והנה פצעיהם עוד רבים ורעים מפצעיו, דמם אבד, וכחם סר מהם, ומה הועילו במלחמתם? ירגישו חרפת מנוצחים, אשר חברם הכם, וגם אכל ושבע ודשן, והמה שבעי מכות, וגם רעבונם, זה אשר למען השביעו נלחמו, עודנו בחזקו כבראשונה.

... עלתה בזכרוני המעשיה זאת, כי תהיה משל לבני האדם, הן גם המנצח בהתחרות, פצוע הוא, חולה, עיף ויגע, וגם כי נצחונו אשר נצח איננו שוה מאומה, כי רעבונו לא ישבע לעולמים, אלא יוכפל וירבה, כאמור. אבל אם כה הוא גורל המנצח, מה יהיה חלק המנוצח?
[...]
פרק י"ב
שאלוני: אם באמת חפץ השי"ת שלא יהיה האדם לנוטל, אלא שיסתפק בכל אשר יגיע אליו על ידי עצמו, אם כן למה ברא את האנשים בעולם אחד ויעשם לחברתיים. הלא טוב היה אם כל אחד מבני האדם נברא בעולם מיוחד לעצמו ולא תהיה אפשרות לקנאה ותחרות.

[...]
ויחזור אחד החברים וישאלני:
אם כן הוא, שאין מציאות לנותן בלתי אם יהיה גם אשר יקבל ממנו, הלא יש גם רעה רבה במעשה הנותן, כי יעשה את חברו לנוטל? וגם כי א"א שיהיה העולם מתוקן כולו, שאם יהיו כל בני האדם לנותנים, מי הוא זה אשר יקבל מהם?

והנה שאלות יפות שאל, אבל המעמיק לחשוב ימצא שהענין מתברר מעצמו. וזהו: הפרש גדול יש בין "המקבל" לבין "הנוטל", וכן בין "הנותן" ל"אשר יקחו ממנו". ויש לנו להזהר שלא נערב את המושגים.

[...]
וזה דבר העולם המקולקל:
ירבו בו הנוטלים אשר יקחו ויחטפו איש מרעהו. סדר חברתי כזה הוא אשר ירבה את הקנאה והתחרות ויביא לידי מלחמות ורציחות, גזלות ורעות.
אבל העולם המתוקן:
כל אדם נותן ומטיב, ולבבו יביע הכרת טובה על אשר יקבל מרעהו. חברת בני אדם, בהיותה ככה, היא החברה המתוקנה והמאושרת, רבת השלום והאהבה, והיא אשר יחפוץ ה' בה.

הרב דסלר מעמיד זה מול זה שתי חלופות: הנתינה והנטילה. למעשה הוא מצייר מעין ציר שבצידו האחד נמצאים להקת הזאבים ובצידו השני נמצא החפץ החיים, והוא מאיץ בקורא/בתלמיד שיבחר באיזה צד הוא מעוניין להיות. האם הוא מעוניין לחיות בעולם "אשר ירבה בו הקנאה והתחרות ויביא לידי מלחמות ורציחות, גזלות ורעות" או שהוא מעדיף לחיות בחברה "המתוקנת והמאושרת, רבת השלום והאהבה". לדידו אין כלל ספק שזו האחרונה "היא אשר יחפוץ ה' בה".

אם נקבל את החלוקה שלו בין הנתינה לנטילה, ואם נרצה לנסות ולמקם את דברי התורה וחז"ל ביחס לשני הקצוות הללו, ללא ספק ניוכח שהם נמצאים בצד של הנתינה. ניתן לצטט פסוקים רבים ומאמרי חז"ל רבים עוד יותר המצדדים בנתינה ובחברה שהנתינה נוכחת בה בצורה משמעותית.

עם זאת, אם נהיה כנים עם עצמנו, אנחנו חיים בחברה שדווקא הנטילה תופסת בה מקום משמעותי ביותר. החברות הגדולות במשק, המשפיעות והמשנות את חיינו כמעט מדי יום ביומו, כולן נמצאות עמוק בצד הנטילה. קשה לומר שאנחנו כפרטים איננו תומכים בעולם הנטילה הזה. חלקנו מתפרנסים מחברות אלו, יתכן וכספנו מושקעות בחברות אלו ורובנו נהנים מהמוצרים שחברות אלו העניקו ומעניקות לעולם. אנו רואים בהתפתחות שהשוק החופשי-הזאבי הביא לנו התפתחות לטובה.

כשסטיב ג'ובס, נציג עולם הנטילה במידה רבה, הציג לראשונה את האייפון, הרבה מאתנו חשבנו שזה עוד צעצוע שבקלות נוכל לוותר עליו. הוא חזה אז, ואנו רואים זאת היום, שהטכנולוגיה הזאת לחלוטין שינתה את העולם כולו. רובנו רואים בשינוי הזה שינוי לטובה.

קשה לקרוא את דבריו של הרב דסלר ולא לראות בהם תיאור של תורת הקיבוץ משנות קום המדינה: "עבוד כפי יכולתך, קבל כפי צרכך". כיום, שאנו חיים בעולם קפיטליסטי, קשה מאד להזדהות עם דבריו, ולצייר את עולם הנטילה כשורש כל הרע בעולם.

אך כיצד אנחנו יכולים לפשר בין הרגשות שלנו, המזדהות עם העולם הקפיטליסטי והנהנות מפירותיה, לבין דברי התורה וחז"ל שדברו כל כך הרבה בשבח הנתינה? כיצד אנחנו יכולים לפשר בין התמיכה שלנו בעולם הנטילה לבין האמפטיה שלנו כלפי תיאור הצידקות של החפץ חיים המהווה דוגמא למי שחי בעולם הנתינה?

נראה שאם נרצה ליצור סינתזה בין הדברים ולמצוא את שביל הזהב, עלינו לנסח את ההתלבטות אחרת מהרב דסלר. בניגוד לדברי הרב דסלר שהציב בפנינו את שתי החלופות: חיים בעולם של נתינה או חיים בעולם של נטילה, אני מבקש להציב חלופות אחרות. בעיני, החלופות צריכות להיות: האם אתה רואה רק את עצמך או האם אתה רואה גם את הזולת? או במילים אחרות: כשאתה חי את חייך בעולם הנטילה, האם יש גם מקום משמעותי של נתינה בחייך? האם הינך מסוגל להצביע על חלקים מסדר יומך שבהם אתה לוקח פסק זמן מעולם הנטילה, והנך נמצא בעולם הנתינה?

אז, תעבירו את זה הלאה.