נתינה ונטילה - בעקבות "קונטרס החסד"

בחלק א' של ספר מכתב מאליהו של הרב אליהו דסלר נדפס "קונטרס החסד" שכתב המחבר. להלן מעין תקציר של הקונטרס:

פרק א
כאשר ברא א-להים את האדם, עשהו לנותן ונוטל. כח הנתינה הוא כח עליון ממדות יוצר הכל ברוך הוא, שהוא מרחם ומטיב ונותן, מבלי קבל דבר בתמורה, וככה עשה את האדם, ככתוב: "בצלם א-להים עשה את האדם", כי יוכל לרחם ולהטיב וליתן.
אבל כח הנטילה, הוא אשר יתאוה האדם למשוך אליו את כל הבא בתחומו, כח זה הוא אשר יקראוהו בני האדם "אהבת עצמו", והוא שורש כל הרעות.

[...]
פרק ב
והנה ישאלונו הסוחרים בעלי המשא והמתן: "אתם אומרים שאך הנתינה היא טובה, וכל נטילה היא מדה רעה? הלא בזה תפריעו את סדר כל העולם, הן כל הברואים בראם ה' להיות נותנים ונוטלים כאחת, וככה סידר את עולמו, האם אין האדם כאחד מהם, ולמה לא יטול וגם יתן?"
[...]
פרק ג
אבל אלה המה דרכי הצדיקים שבבני האדם: נתינתם רבה ונטילתם מועטת, וגם המעט אשר יקחו מוכרחים המה בו, למען אפשר להם את הנתינה וההטבה, משאת נפשם.

... יספרו על רבנו ישראל מאיר הכהן זצ"ל, בעל חפץ חיים – הלא עוד זכינו לראות את הצדיק הקדוש הזה בדורנו – הוא לא חפץ להתפרנס בתורתו ויהי לחנוני. הסחורה שמכר היתה המעולה, המדה גדושה, והמשקל מכריע ללוקח תדיר. כמובן נהרו אליו כל הקונים. ויאמר רבנו ישראל מאיר זצ"ל: "אם כן, במה יתפרנסו שאר החנונים?" ויעש לו לחוק, כי יפתח את חנותו רק לשעה או לשעתיים, עדי ירויח איזה פרוטות, די פרנסתו ליומו בצמצום, ויסגרנה אחרי כן, למען תהיה פרנסה מצויה גם לאחרים. ויתבונן אח"כ, וירא כי גם בזה לא הועיל, כי רוב הקונים צמצמו עצמם לבא אל חנותו בעת הפתיחה, ויסגור את חנותו לגמרי, ויעזוב מהיות עוד חנוני, כי לא חפץ לגרום צער לחנונים האחרים.

[...]
פרק ו
לפני שנים הרבה בנדודי דרך ארצות הצפון, ראיתי עדת זאבים רעבים, רצים ומחפשים מזונם. וימצאו נבלת חיה קטנה, מושלכת על דרכם, ויקפצו כולם עליה מבוהלים ודחופים, אבל לא יכלו לאכול טרף, כי כל אחד מהם קפץ על גבי חברו, וידחפנו מבלי השאיר לו מקום. וכה נשכו זה את זה, וילחמו זה בזה, עד אשר כולם היו פצועים, ויזב דמם לרוב. וכה נלחמו, עד אשר כולם נשארו מוטלים על גבי השלג חסרי אונים, ורק אחדים, הגבורים בהם, המה שמו שיניהם בנבלה. ותעבור רגע, והנה גם אלה התחרו זה בזה, וישובו ויכו וינשכו איש את רעהו, נשוך ופצוע עדי האחד גבר, ויחטוף הנבלה וינס.

התבוננתי למראה, וראיתי את המנצח רץ מרחוק, והנה כל דרכו אשר רץ עליה מלאה דם, מדמו אשר זה מפצעיו הרבים אשר פצעוהו חבריו.

אמרתי ללבי: הן בדמו הוא, אבל ישביע את רעבונו. עליו נאמר: "בנפשו יביא לחמו".
ושבתי וראיתי בנשארים, והנה פצעיהם עוד רבים ורעים מפצעיו, דמם אבד, וכחם סר מהם, ומה הועילו במלחמתם? ירגישו חרפת מנוצחים, אשר חברם הכם, וגם אכל ושבע ודשן, והמה שבעי מכות, וגם רעבונם, זה אשר למען השביעו נלחמו, עודנו בחזקו כבראשונה.

... עלתה בזכרוני המעשיה זאת, כי תהיה משל לבני האדם, הן גם המנצח בהתחרות, פצוע הוא, חולה, עיף ויגע, וגם כי נצחונו אשר נצח איננו שוה מאומה, כי רעבונו לא ישבע לעולמים, אלא יוכפל וירבה, כאמור. אבל אם כה הוא גורל המנצח, מה יהיה חלק המנוצח?
[...]
פרק י"ב
שאלוני: אם באמת חפץ השי"ת שלא יהיה האדם לנוטל, אלא שיסתפק בכל אשר יגיע אליו על ידי עצמו, אם כן למה ברא את האנשים בעולם אחד ויעשם לחברתיים. הלא טוב היה אם כל אחד מבני האדם נברא בעולם מיוחד לעצמו ולא תהיה אפשרות לקנאה ותחרות.

[...]
ויחזור אחד החברים וישאלני:
אם כן הוא, שאין מציאות לנותן בלתי אם יהיה גם אשר יקבל ממנו, הלא יש גם רעה רבה במעשה הנותן, כי יעשה את חברו לנוטל? וגם כי א"א שיהיה העולם מתוקן כולו, שאם יהיו כל בני האדם לנותנים, מי הוא זה אשר יקבל מהם?

והנה שאלות יפות שאל, אבל המעמיק לחשוב ימצא שהענין מתברר מעצמו. וזהו: הפרש גדול יש בין "המקבל" לבין "הנוטל", וכן בין "הנותן" ל"אשר יקחו ממנו". ויש לנו להזהר שלא נערב את המושגים.

[...]
וזה דבר העולם המקולקל:
ירבו בו הנוטלים אשר יקחו ויחטפו איש מרעהו. סדר חברתי כזה הוא אשר ירבה את הקנאה והתחרות ויביא לידי מלחמות ורציחות, גזלות ורעות.
אבל העולם המתוקן:
כל אדם נותן ומטיב, ולבבו יביע הכרת טובה על אשר יקבל מרעהו. חברת בני אדם, בהיותה ככה, היא החברה המתוקנה והמאושרת, רבת השלום והאהבה, והיא אשר יחפוץ ה' בה.

הרב דסלר מעמיד זה מול זה שתי חלופות: הנתינה והנטילה. למעשה הוא מצייר מעין ציר שבצידו האחד נמצאים להקת הזאבים ובצידו השני נמצא החפץ החיים, והוא מאיץ בקורא/בתלמיד שיבחר באיזה צד הוא מעוניין להיות. האם הוא מעוניין לחיות בעולם "אשר ירבה בו הקנאה והתחרות ויביא לידי מלחמות ורציחות, גזלות ורעות" או שהוא מעדיף לחיות בחברה "המתוקנת והמאושרת, רבת השלום והאהבה". לדידו אין כלל ספק שזו האחרונה "היא אשר יחפוץ ה' בה".

אם נקבל את החלוקה שלו בין הנתינה לנטילה, ואם נרצה לנסות ולמקם את דברי התורה וחז"ל ביחס לשני הקצוות הללו, ללא ספק ניוכח שהם נמצאים בצד של הנתינה. ניתן לצטט פסוקים רבים ומאמרי חז"ל רבים עוד יותר המצדדים בנתינה ובחברה שהנתינה נוכחת בה בצורה משמעותית.

עם זאת, אם נהיה כנים עם עצמנו, אנחנו חיים בחברה שדווקא הנטילה תופסת בה מקום משמעותי ביותר. החברות הגדולות במשק, המשפיעות והמשנות את חיינו כמעט מדי יום ביומו, כולן נמצאות עמוק בצד הנטילה. קשה לומר שאנחנו כפרטים איננו תומכים בעולם הנטילה הזה. חלקנו מתפרנסים מחברות אלו, יתכן וכספנו מושקעות בחברות אלו ורובנו נהנים מהמוצרים שחברות אלו העניקו ומעניקות לעולם. אנו רואים בהתפתחות שהשוק החופשי-הזאבי הביא לנו התפתחות לטובה.

כשסטיב ג'ובס, נציג עולם הנטילה במידה רבה, הציג לראשונה את האייפון, הרבה מאתנו חשבנו שזה עוד צעצוע שבקלות נוכל לוותר עליו. הוא חזה אז, ואנו רואים זאת היום, שהטכנולוגיה הזאת לחלוטין שינתה את העולם כולו. רובנו רואים בשינוי הזה שינוי לטובה.

קשה לקרוא את דבריו של הרב דסלר ולא לראות בהם תיאור של תורת הקיבוץ משנות קום המדינה: "עבוד כפי יכולתך, קבל כפי צרכך". כיום, שאנו חיים בעולם קפיטליסטי, קשה מאד להזדהות עם דבריו, ולצייר את עולם הנטילה כשורש כל הרע בעולם.

אך כיצד אנחנו יכולים לפשר בין הרגשות שלנו, המזדהות עם העולם הקפיטליסטי והנהנות מפירותיה, לבין דברי התורה וחז"ל שדברו כל כך הרבה בשבח הנתינה? כיצד אנחנו יכולים לפשר בין התמיכה שלנו בעולם הנטילה לבין האמפטיה שלנו כלפי תיאור הצידקות של החפץ חיים המהווה דוגמא למי שחי בעולם הנתינה?

נראה שאם נרצה ליצור סינתזה בין הדברים ולמצוא את שביל הזהב, עלינו לנסח את ההתלבטות אחרת מהרב דסלר. בניגוד לדברי הרב דסלר שהציב בפנינו את שתי החלופות: חיים בעולם של נתינה או חיים בעולם של נטילה, אני מבקש להציב חלופות אחרות. בעיני, החלופות צריכות להיות: האם אתה רואה רק את עצמך או האם אתה רואה גם את הזולת? או במילים אחרות: כשאתה חי את חייך בעולם הנטילה, האם יש גם מקום משמעותי של נתינה בחייך? האם הינך מסוגל להצביע על חלקים מסדר יומך שבהם אתה לוקח פסק זמן מעולם הנטילה, והנך נמצא בעולם הנתינה?

אז, תעבירו את זה הלאה.