יום ראשון, 29 באוגוסט 2010

עד שירצה את חבירו - צד הסולח

בעבר כתבנו שלוש רשימות בנושא של בקשת מחילה בין אדם לחבירו (קישור1, קישור2, קישור3).

בקישור השני הבאתי את הפיסקה הבאה מספרו של הרב ד"ר מיכאל אברהם, אנוש כחציר, עמ' 252:
נתאר לעצמנו אדם שחטא כלפי חבירו. כעת הוא רוצה לרצות אותו ולפייסו. הוא מתכוון לבקש סליחה ומחילה מן החבר הפגוע. כיצד עלינו להתייחס למצב שבו הוא כלל לא מרגיש חרטה על המעשה, ובכל זאת הוא בא לבקש סליחה?
בהרצאה שנתתי על הנושא הזה, תגובת הקהל היתה חד משמעית וברורה (וגם טיפוסית): זוהי צביעות! לעומת זאת, טענתי היתה שזהו מעשה נאצל.


בפעם הזאת אני מבקש להביא דברים שכתב הג"ר חיים דוד הלוי (שו"ת עשה לך רב ח"ו סי' מב) אודות השאלה "האם יכול אדם לסלוח":
באמת אין בכח האדם לסלוח סליחה שעוקרת כליל את כל העבר. אין אדם יכול לטהר לבו כפי שהיה לפני החטא, ומדובר כמובן במי שהרע לחבירו והצר לו עד מאד... אלא שמגמת הסליחה בבני אדם היא להגיע למצב שהמחלוקת והשנאה יפסקו כליל, ויחליט הנפגע לשכוח באופן "מעשי" את כל העבר וכאילו לא אירע מאומה., אך לא חייבה התורה את האדם לסלוח גם מבחינה "רגשית", כי כאמור זה נוגד את טבע האדם.

החלוקה שעושה הרב הלוי שם הוא בין הקב"ה שהוא מלך מוחל וסולח לבין האדם שהוא לכל היותר נושא-עוון ומשתדל להתעלם ממנו.
דבריו של הרב הלוי הם כמובן כלפי מי שאמור לסלוח ולא כלפי מי שמבקש סליחה. אך אולי יש להם השלכה גם כלפי מי שבא לבקש סליחה ומכריז ואומר "אינני מצטער על מעשי, אך אני מצטער שפגעתי בך". אם מהות המחילה בין אדם לחבירו הוא רק בפתיחת דף חדש - אולי גם אמירה כזו מספקת.

תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

שם השולח: אבי וולף (האתר שלי) תאריך: 30/08/10, 11:24:46נדמה לי שיש כאן מחלוקת עקרונית בין אלה שתובעים שהמעשה יתאים למניע (קרי: "לשמה"), לבין אלה שטוענים שעצם המעשה ותוצאותיו החיוביות הנן בעלי ערך, אם כי פחותה ללא המניע המתאים.

הראשונים יבטלו את מעשה המחילה של מי שלא מרגיש חרטה, האחרונים יתייחסו בכל זאת בחיוב ל"חצי הכוס המלאה".