מהו חימוץ: הגדרת הבעיה

אין ספק שלחז"ל היה ברור מהו "חמץ" ומה איננו מוגדר "חמץ".

כך אנחנו רואים במספר מקורות:

א. תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת פסחים פרק ב:

בדקו ומצאו שאין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינין בלבד ושאר כל המינין אינן באין לידי מצה וחמץ אלא לידי סירחון. 

כלומר, חימוץ הינו דבר שניתן לבדוק ולהבחין האם הוא קיים.

ב. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף מח עמוד ב:

משנה. שיאור ישרף, והאוכלו פטור. סידוק - ישרף, והאוכלו חייב כרת. איזהו שיאור - כקרני חגבים, סידוק - שנתערבו סדקין זה בזה, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: זה וזה האוכלו חייב כרת. ואיזהו שיאור - כל שהכסיפו פניו, כאדם שעמדו שערותיו.

כאן חז"ל נותנים לנו סימן הנראה לעין כדי לקבוע האם בצק מוגדר כחמץ.

מסיבה שאינה ברורה לי די הצורך, הגדרת החימוץ לא נשארה ברורה וגלויה לאורך הדורות. כך אנחנו יכולים למצוא מחלוקת קיצונית כזו:
- רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה יג:

כל זמן שאדם עוסק בבצק אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חמוץ, ואם הגביה ידו והניחו ושהה הבצק עד שהגיע להשמיע הקול בזמן שאדם מכה בידו עליו כבר החמיץ וישרף מיד, ואם אין קולו נשמע אם שהה כדי שיהלך אדם מיל כבר החמיץ וישרף מיד

- רא"ש מסכת פסחים הלכות פסח בקצרה:

וכ"ז שעוסקין בבצק אינו בא לידי חימוץ אבל אחר שנתעסק בה ונתחממה תחת הידים אם יניחוה בלא עסק מיד יחמיץ. 

כנראה, מה שגרם ל"איבוד" הגדרת החימוץ היא המשנה בפסחים דף מו עמוד א:

בצק החרש, אם יש כיוצא בו שהחמיץ - הרי זה אסור.

וכפי שפירש רש"י: בצק החרש - שאין ניכר אם החמיץ אם לאו
כלומר, ישנם בצקים שלא ניכר בהם סימני החימוץ, ואעפ"כ הם חמץ.

אם נרצה לתת הגדרה לחימוץ, ההגדרה תצטרך לענות על סימני החימוץ האמורים של "סידוק" ו"שיאור", אך גם להסביר מדוע "בצק החרש" הינו חמץ.

בנוסף, ההגדרה תצטרך להסביר מדוע רק חמשת מיני דגן באים לידי חימוץ, ואילו אורז ודוחן אינם באים לידי חימוץ אלא לידי סירחון. זאת ועוד, גם נצטרך להסביר מדוע החימוץ קיים אך ורק בתערובת של חמשת מיני דגן עם מים, ולא מתקיימת בתערובת עם מי פירות, שהרי חז"ל מסרו לנו ש"מי פירות אין מחמיצין". 

מחשבה על בני עקיבא

על דברי הגמרא בשבת (דף י ע"ב):

אמר רב לעולם יחזור אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה, שמתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטין, שנאמר הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער... אלא מתוך שישיבתה קרובה עונותיה מוצערין. 

כותב הרב קוק בעין איה כך:

האלהים עשה את האדם ישר, ופנימיותו של האדם נוטה לטוב תמיד מצד נפשו האלהית. אמנם חיצוניותו, מצד חמרו, נוטה לרע, ויצר מחשבות לבו פונות לרעה יותר מצד החברה שהיא מקלקלת דרכיה כל זמן שמסתכלת רק בחיצוניותו של האדם. ובאשר ע"פ רוב כל אדם מכיר מחבירו רק את חיצוניותו, לא את פנימיותו, ע"כ החברה עלולה להשריש בקרבה חטאים של הרגל ושל מנהג, מה שאם ינוח לאדם להתנהג כפי אורחו הטבעי לא הי' בא כלל לידי אותם החטאים, ע"כ בכל מקום שהקיבוץ הוא עתיק נתקבצו חטאים רבים של מנהג, ובקיבוץ חדש כל [יחיד] פרטי הוא מתנהל עדיין לפי טבעו ונטייתו.

ובמילים אחרות, כותב כאן הרב קוק את החידוד היהודי הנושן: מנהג אותיות גהנם.

אחד מילדי הצטרף לא מזמן לתנועת בני-עקיבא. לאחר כמה שבתות שאלתי אותו באיזה שעה הוא מתכוין ללכת לבני עקיבא. הוא ענה לי מה שענה, ואני החזרתי לו בשאלה ששמעתי שהילד של השכנים מתכוין ללכת כשלושת רבעי שעה מוקדם יותר.
הבן שלי ענה שהוא מתכוין להגיע באיחור, כדי להפסיד את המפקד ותפילת מנחה. אני, כמובן, הרמתי גבה. אז הוא הסביר את דבריו: הוא לא רואה ערך בעמידה במפקד, והוא לא מבין למה צריך לעמוד נוח ולעמוד דום. ומה בעניין התפילה, שאלתי. והוא ענה: "אני לא חושב שאפשר לקרוא לזה תפילה" (כן, כפי שאפשר לראות, הוא הבן שלי).

השיחה הקצרה והמשעשעת הזאת החזירה אותי לימי הראשונים בבני עקיבא. גם אני זוכר שתפילת מנחה של שבת בסניף באותם הימים היתה בדיחה.
ובאשר למפקד, אינני זוכר שאי פעם חשבתי על זה יותר מדי, אך אחרי שבני האיר את עיני, אני באמת לא מבין למה ילדים בבית ספר יסודי וחטיבת ביניים צריכים לעמוד במפקד מדי שבת. אינני רוצה להישמע כפציפיסט, אבל זה באמת נצרך?

אינני יכול לומר שבני עקיבא שאליו הולך הבן שלי הוא אותו בני עקיבא בדיוק שאני הלכתי אליו בצעירותי. ישנם שינויים לא מעטים. למעשה, בכל חבריא א' יש הפרדה בין המינים, לדוגמא. ובכל זאת, תפילת מנחה נשאר כפי שהיה לפני כמה עשורים.

בינתיים ניסיתי לחשוב על רעיונות כיצד ניתן לשפר את המצב:
א. אפשר לקבוע שהילדים בשכבות הנמוכות של הסניף לא נכנסים לתפילת מנחה.
ב. אפשר לעשות מספר סבבים של תפילת מנחה וכך להתחלק לקבוצות קטנות יותר שאולי ניתן יהיה קל יותר לשלוט בנעשה.
ג. אפשר להתפלל בבית כנסת קבוע, במקום בסניף, וכך המבוגרים באותם בתי כנסת באופן טבעי יסייעו בניהול תפילה בצורה תקינה.

מה קרה/קורה בסניף שלכם ושל ילדכם? האם אתם מכירים את הבעיה הזו? האם אתם מכירים פתרונות לבעיה?

לעשות עפ"י צווי או עפ"י רצון פנימי?

באחת מתשובותיו דן הג"ר יחיאל יעקב ויינברג, השרידי-אש (חלק א סימן סא), בשאלה "מפני מה אין מברכים על משלוח מנות?". הוא מציע שלוש תשובות לשאלה:
א. לא מברכים על מצוה התלויה באדם נוסף. מכיוון שעבור לשלוח מנות דרוש עוד אדם, המקבל, אי אפשר לברך על המצוה.
ב. התכלית של משלוח מנות הוא להרבות אהבה בין בני ישראל. אם אדם יברך "וצונו" על מצוה זו, זה נראה שהוא פוגע בתכלית המצוה, כי הוא כאילו מצהיר שהוא מרבה אהבה רק בגלל שהוא הצטווה על כך, ואי אפשר להוסיף אהבה בציווי.
ג. "ועוד נ"ל לחדש, שמשלוח מנות היא באמת מצוה תמידית בכל השנה, ורק בפורים נצטוינו לקיים בפועל מצוה זו כדי שנזכור בכל השנה, כדרך שאנו קורים פ' זכור, כדי שנזכור כל השנה. וידוע מה שכתב באו"ז, שמצוה שהיא תמידית ואין לה הפסק אין מברכין עליה. "

כשהוא דן בסעיף השני, הוא מוסיף בדבריו כך:

וכן הדין בצדקה, שאם הוא נותן מתוך רחמנות או מתוך אהבת ישראל טוב יותר ממי שנותן מתוך צווי וכפיה. וראה מה שכתב הרמב"ם בשמונה פרקיו על מחלוקת הפילוסופים אם טוב יותר לעשות עפ"י צווי או עפ"י רצון פנימי והכרעת הרמב"ם בזה. ואפשר שמשום כך אין מברכין על כיבוד אב ואם.

הדברים אליהם מכוון השרידי-אש ברמב"ם הם הדברים הבאים (שמונה פרקים לרמב"ם פרק ו):

וזה, שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות - הן אשר אמרו שמי שלא יתאווה להן יותר טוב ממי שיתאווה להן וימשול בנפשו מהן, והם הדברים המפורסמים אצל בני האדם כולם שהם רעות, כשפיכות דמים, וגניבה, וגזל, והונאה, והזק למי שלא הרע, וגמול רע למיטיב, וזלזול הורים, וכיוצא באלה. והן המצוות אשר יאמרו עליהן החכמים עליהם השלום: "דברים שאלמלי לא נכתבו ראויים היו לכותבן", ויקראון קצת חכמינו האחרונים אשר חלו חולי 'המדברים': 'המצוות השכליות'. ואין ספק כי הנפש אשר תתאווה לדבר מהם ותשתוקק אליו - היא נפש חסירה, וכי הנפש המעולה לא תתאווה לדבר מאלה הרעות כלל, ולא תצטער בהימנעה מהן. אבל הדברים אשר אמרו החכמים שהמושל בנפשו מהם יותר טוב ושכרו יותר גדול - הן המצוות השמעיות, וזה נכון, כי אלמלא התורה לא היו רעות כלל, ולפיכך אמרו שצריך האדם להניח נפשו על אהבתם, ולא ישים מונעו מהם אלא התורה.

לאור דברים אלו של הרמב"ם, מסיק השרידי אש שכל המצוות הנקראות "המצוות השכליות", המצוות שהן הגיוניות לרוב בני האדם, צריכים להיות מקוימות כדבר טבעי ומתוך רצון פנימי, ולא בהרגשת ציווי. 

תלמיד חכם אחד העירני לדברי ערוך השלחן הכותב אחרת לגמרי (ערוך השולחן יורה דעה הלכות כבוד אב ואם סימן רמ):

סעיף ב
כיבוד אב ואם היא מהמצות השכליות ונתפשטה בכל אום ולשון וגם הכופרים בתורה נזהרים בה מפני השכל והטבע ואנחנו עם בני ישראל נצטוינו על כל מצוה שכליות לבלי לעשותה מפני השכל אלא מפני ציוי הקדוש ברוך הוא בתורתו הקדושה ועל זה נאמר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו' דמקודם כתיב ושמרת את החוקים ואת המשפטים וגו' ולזה אומר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה כלומר דהחוקים וודאי תעשו מפני שאתם שומעים לקולי אבל עיקר השכר הוא שגם המשפטים שהם המצות השכליות תעשו מפני השמיעה כלומר מפני שאני מצוה אתכם ולא מפני השכל וזהו שאמר דוד מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל וזהו עיקר גדול במצות התורה:
סעיף ג
ויראה לי דלכן בדברות האחרונות כתיב כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ד' אלקיך כלומר לא תכבדם מפני שהשכל גוזר כן אלא כאשר צוך ד' אלקיך ובדברות הראשונות לא הוצרכו לזה מפני שהיו במדרגה גדולה כדכתיב אני אמרתי וגו' ובני עליון כולכם ופשיטא שכל מה שעשו לא עשו רק מפני ציוי הקדוש ברוך הוא אבל בדברות האחרונות אחר חטא העגל שירדו ממדריגתן נצטרכו להזהירם על זה [וכן בשבת כתיב שם כן משום דגם זה מוסכם בכל אום ולשון לשבות יום אחד בשבוע ולזה אומר שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך וגו' ולא מפני השכל]:
סעיף ד
ויש ששאלו למה אין מברכין על מצוה זו וכן על כמה מצות יש שאלה זו כמו צדקה וגמ"ח וכיוצא באלו ולענ"ד נראה דכיון דכל אום ולשון עושים אותם נהי שעושים מפני השכל מ"מ כיון שבעשייה שוים הם וההפרש הוא רק במחשבה שבלב שאלו עושים מפני ציוי הקדוש ברוך הוא ואלו מפני השכל לא תקנו ברכה על זה שיאמרו אשר קדשנו במצותיו וצונו וכו' וכבר בארנו זה בח"מ סי' תכ"ז ע"ש [ועל שילוח הקן באמת צריך לברך כמ"ש שם]: 

המעיר

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

כל ישראלי מכיר את תרבות ה"אני רק שאלה" הרווחת ברחובותינו. מי שמשתתף בשיעורי תורה כנראה גם מכיר את תרבות ה"אני רק הערה", אליה אני מבקש להתייחס הפעם. זאת, לרגל הערה שנאמרה השבוע בשיעור תורה. הערה, שהיא אולי, המפורסמת בעולם.

כמאה וחמישים אלף אנשים כבר צפו בנאום הבכורה של ח"כ ד"ר רות קלדרון. אני לא אתפלא אם זה הנאום הכי נצפה בתולדות הכנסת.

למי שלא ראה, הנה תיאור קצר של מה שארע בערך שבע דקות לתוך הנאום:

ח"כ קלדרון הסבירה שבארמית המילה רחם הושאל לכיוון של אהבה – רחומי, בניגוד ללטינית שהשאיל את המילה רחם לכיוון של היסטריה. לדבריה "הבחירה לקחת מהמילה רחם את המילה אהבה היא בחירה פמניסטית של חז"ל". בשלב זה היא מצליחה להמשיך עוד כחצי משפט לתוך דבריה, ואז זה קורה.

ח"כ ממשיכה בדבריה ומסבירה שרב רחומי היה שכיח-לומד אצל רבא.

ח"כ וקנין: רחם זה גם רמ"ח.

ח"כ קלדרון: סליחה

ח"כ וקנין: רחם זה גם רמ"ח.

ח"כ קלדרון: תודה רבה. יישר כח.

ח"כ יחימוביץ': תהיתי עד מתי יצליח להתאפק.

ח"כ וקנין: אני חושב שהיא אומרת רעיון יפה.

ח"כ קלדרון: אני שמחה בשותפות בדברי תורה.

ומה שארע כאן במהלך הנאום בכנסת, קורה לעיתים קרובות בבית הכנסת ובשיעורים הקרובים לביתכם.

זה הולך בערך כך. מעביר השיעור, הרב או המרצה, מדבר בלהט על איזה שהוא נושא ואז מישהו מהקהל זורק הערה, לפעמים מדובר בהערה ממש עניינית ולפעמים בהערה שלא לגמרי ברורה ההקשר שלה. בדרך כלל, ההערה לא תגיע אחר הרמת יד או בקשת רשות דיבור, אלא כהתפרצות, ובשל כך זה גם בדרך כלל יהיה באמצע משפט של נותן השיעור.

כך היה גם ביחס להערתו של ח"כ וקנין במהלך דבריה של ח"כ קלדרון. אך בעיני, מה שמרתק בהערתו של ח"כ וקנין, שהתפתח לאחריו כמין מיני דיון באשר לסיבה שח"כ וקנין ראה צורך להעיר את הערתו. ויכוח שיאיר עבורנו את המוטיבציות השונות העומדות בבסיס פעולת המעיר.

אליבא דח"כ יחימוביץ, ח"כ וקנין העיר את הערתו בעצם כדי לומר "שימו לב גם אני כאן, וגם אני יודע לא פחות ממנה". במילים אחרות, ח"כ יחימוביץ ניתחה את התנהגותו של ח"כ וקנין שהוא לא מרגיש בנוח עם זה שאשה חילוניה אומרת דברי תורה (שהוא אולי אף מצא בהם עניין) והוא היה צריך להוכיח שגם הוא שווה משהו ושגם הוא יכול.

זו אפשרות אחת להסביר את המוטיבציה של המעיר. יש בזה קצת בכדי להביע עמדה לא כל כך חיובית כלפי מעביר השיעור, ובעיקר להדגיש בפני הקהל שהמעיר הוא לא פחות חכם וחשוב ממגיד השיעור.

ח"כ קלדרון עצמה התייחסה בשני אופנים (כך לפחות אני מרשה לעצמי לפרש את דבריה, גם אם זה לא הפירוש המדויק) להערה של ח"כ וקנין.

ההתייחסות הראשונה היתה לומר לו "תודה רבה. יישר כח". אפשר לפרש את דבריה, ברוח הדברים שאמרה במפורש ח"כ יחימוביץ', כאומרת "בסדר, שמענו אותך, עכשיו תן לי להמשיך". אפשר גם לפרש את דבריה כאמיתיים, והיא מבינה שבעקבות דבריה היא הצליחה להזכיר לשומע משהו שהוא למד פעם בנושא.

זה בהחלט יכול להיות מה שקרה כאן. ח"כ וקנין נזכר, בעקבות דבריה של ח"כ קלדרון, בדברים הבאים שלמד מתוך הבן-איש-חי (פרשת וארא שנה א', אני מודה לרב א"א שהפנה אותי למקור זה):
"רמ"ח הם אותיות רחם כי רחם הוא תרגום של אהבה לרמוז רמ"ח מצות נשלמין אצל כל אחד ואחד ע"י רחם שהוא אהבה שיש בין זה לזה"

ההתייחסות השניה של ח"כ קלדרון היתה כשאמרה "אני שמחה בשותפות בדברי תורה". שוב, אינני במקום בו אני יכול לשפוט עד כמה היא התכוונה לדברים שאמרה, אך אני מרשה לעצמי לפרש אותם. יש לעיתים שההערות הם באמת שותפות בדברי תורה. מגיד השיעור לא רק הצליח לעורר איזה זכרון בקרב השומע, אלא גם להחיות אותו ולעורר אותו להגיע לתובנה חדשה בנושא שעליו מדברים. כך לדוגמא, בשיעור שעוסק במחלוקת, פתאום השומע מבין אחרת לגמרי את המדרש בתחילת בראשית רבה על כך שביום השני לא נאמר "כי טוב" כי בו נעשתה המחלוקת בין השמים לארץ, ומתוך התלהבותו מההבנה החדשה שלו הוא מרגיש צורך לשתף את השומעים ואת מגיד השיעור בתובנה.

לסיכום, הערותיו של המעיר יכולות להתפרש לכיוונים שונים: החל מזלזול ואגואיזם, וכלה בחידוש דברי אלוקים חיים. כדאי לזכור, שגם אם המעיר עצמו בטוח שדבריו אינם באים מתוך זלזול ואגואיזם, לא בהכרח שכך זה יתפרש אצל השומע או אצל מגיד השיעור.

דין התורה שלי: למה צפיתי?

מסירת מודעה: הדברים הנכתבים במסגרת זאת משקפים ניסיון ממקרה יחיד של התדיינות בבית דין. כל הסקה מהמקרה הבודד הזה למקרה כללי או אחר הוא על אחריות הקורא.
טורים נוספים מסדרת "דין התורה שלי"

בשני טורים בשבוע האחרון (דין התורה שלי: מסגרת התביעה, תביעות לשון הרע) הצגתי בפניכם מקרים, מקרה אחד אמיתי ושלושה מקרים בדויים, עליהם בקשתי מכם לחוות את דעתכם ולכתוב את סברותיכם.
אני מבקש הפעם לכתוב מה אני צפיתי שיקרה. כלומר, איך אני התייחסתי למקרה של דין התורה שלי, כשקבלתי את כתב התביעה.
אקדים ואומר, שאינני רואה שום אבחנה בין המקרה שתיארתי ב"דין התורה שלי: מסגרת התביעה" לבין שלושת המקרים המתוארים ברשימה "תביעות לשון הרע". בשלושתם מדובר שהתובע טוען שהנתבע הגיש כנגדו תלונה שקרית, והנתבע טוען שהוא דבר אמת בתלונתו. במצב כזה, לענ"ד, אין זה משנה כלל אם נגרם נזק ישיר או עקיף, בגרמא או בגרמי, או בכל אופן אחר לתובע (שעליו הגישו את התלונה), כל עוד אין לתובע ראיה שהנתבע שיקר בתלונתו, אין בכלל עילה לתביעה. כלומר, אני לא רואה שום סיבה שבית הדין בכלל יתייחס לתביעה.
זה הכלל שסברת הכרס שלי הורתה לי. אני בטוח שיש גם יוצאים מן הכלל. לדוגמא, מקום שבו התובע אינו יכול להוכיח שהנתבע שיקר, אך יכול להראות כי פעל ממניעים פסולים וכד'. אך ככלל, כל עוד התובע לא יכול להוכיח שהנתבע משקר, על מה יש לו לתבוע? או במלים אחרות, כל עוד התובע לא יכול להראות שהנתבע פעל שלא כהלכה, אין לו מה לחפש בבית הדין.
כך במקרה שלנו, שהנתבעת התלוננה למעסיקה שהתובעת תקפה אותה פיזית. כך במקרה של עובדת שהתלוננה שהמנהל שלה פגע בה מינית. כך במקרה שאדם התלונן על אחר שגנב ממנו. וכך במקרה שאחד ייעץ לשני לא לעשות עסקים עם אדם אחר פן יבולע לו. בכל אחד מהמקרים הללו, אינני מצליח להבין איזו עילה לתביעה קיימת, כל עוד אין שום ראייה שהמתלונן/הנתבע לא פעל כהלכה.
כפי שאתם מן הסתם מנחשים, בית הדין לא בדיוק פעל כפי שאני צפיתי שיפעל.

מה הלאה?
לפני מספר ימים פנה אלי חבר, שאני מעריך מאד, וטען בפני שאני יותר מדי מחומם על הנושא הזה, ולכן ההגינות בכתיבה שלי נפגעת. לחיזוק דבריו, הוא הביא לדוגמא את אשר כתבתי על הזימון לבית הדין. לדבריו, העובדה שלא הדגשתי את ההבדל היסודי הקיים בין מכתב הזימון לבית הדין של הרב ערוסי, אותו הבאתי בהתחלה, לבין מכתב הזימון לבית הדין של ארץ חמדה, אותו הבאתי לאחר מכן, מראה על חוסר הגינות. במכתב הזימון של ארץ חמדה מודגש בפני המקבל (הנתבע) שיש לו אפשרות להודיע שהוא מעוניין להתדיין בפני בית דין אחר, מה שנעדר לחלוטין ממכתבי זימון של בתי דין אחרים. [נקודה זו עלתה גם בדברי חלק מהמגיבים לטור ההוא.]
אני מקבל את דברי הביקורת הללו. לאור זאת, החלטתי לקחת פסק זמן מהנושא של "דין התורה שלי" עד אחרי פסח. גם ככה התקופה שבין פורים לפסח היא תקופה מאד לחוצה אצלי. אינני בטוח שזה יעזור, שכן חלק מהסיבה שאני כל כך מחומם על הנושא הוא שלקחתי על עצמי שלא להתבטא עליו בפומבי במהלך השנה שבו התנהל דין התורה. עם זאת, אני מקווה שעד אחרי פסח אצליח להיות יותר מפוקס ולהצליח להתמקד בנושאים שעלו במהלך דין התורה שיש בהם עניין ציבורי, לדעתי, ולעשות זאת במרב ההגינות.  

"מודעה רבה לכוחן של הוכחות"

אני קורא עתה את ספרו של הרב פרופ' שלמה זלמן הבלין "מסורת תורה שבעל פה". יש בספר כמה וכמה דברים מופלאים. אני מקווה לתת לכם פה ושם טעימות. כאן המקום להודות לרב ד"ר משה רחימי ממכללת אורות שהמציא לי את הספר.

הדברים הבאים מתוך הספר עמ' 306-307 מתוך פרק העוסק ב"היחס ל'שאלות נוסח' בספרי חז"ל":

נעיר הערה קלה על כוחה של הוכחה, כפי שיצא לנו מתוך משא ומתן בהבנת הערה שהעיר הפרופסור רבי שאול ליברמן עליו השלום על המאירי. אוכל להציג הדבר רק בתמציתו ובקיצור נמרץ, אך מפני שהגר"ש ליברמן התרגש והתפעל ממקרה זה עד שחזר וכתב עליו כמה וכמה פעמים ראוי להזכירו כדוגמה.

בספרו הקטן 'תשלום תוספתא', העיר על מקרה שהמאירי בבית הבחירה לעירובין הביא תוספתא, שאינה נמצאת לפנינו בתוספתא, ושלפי כל הסימנים בנידון, הדבר הוא מן התוספות, ונתחלף לרבנו תוספות בתוספתא (ובהכרח כך, לפי שהמאירי מציב שם את התוספתא בפירוש כמקור של חז"ל). וסיים את ההערה, 'ודברי רבינו המאירי לפי זה צריכים עיון'.

נסתפקתי האם הדבר היה ברור לחלוטין ונוסח זה הוא מפני הכבוד, או שמא הזהירות המדעית מחייבת לא לחתוך, ולהשאיר מקום לאפשרות אחרת. יצאתי לבדוק בדבר. והנה באותם הימים הופיע לראשונה ספרו האחר של המאירי, 'חידושי המאירי לעירובין'. והנה העניין הזה מבואר שם בהרחבה, ומספר המאירי שם על ביקורו בגירונה, ונוכח ששם נוהגים הלכה למעשה באותה הלכה על פי הכרעת הרמב"ן. הרמב"ן לא היה בעיר באותה שעה, ובדיון עם תלמידיו אמרו שדין זה נסמך על תוספתא שהביאה רבי משה הכהן. ומוסיף המאירי: 'וכבר חפשנו התוספתא ולא מצאנו'! הרי ניצל רבנו המאירי מאשמת החילוף. בהמשך החיפוש מצאתי בהשגות הרמ"ך על הרמב"ם (הוא רבי משה הכהן), שהביא תוספתא זו! בהמשך, מצאתי עוד שדין זה מצוי בדברי הגאונים לעירובין (ויתכן שנתחלף למישהו 'פְּסָקָא' ב'תוספתא').הגר"ש ליברמן, תיאר הדבר בהוצאה חדשה של תשלום תוספתא, ואחר כך בראש הקדמתו לתוספתא כפשוטה לסדר נשים, בלשון: אין אדם זוכה לעמוד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן...

בשיחה עמו, אמר לי הגר"ש כי באמת לשון 'וצריך עיון' אצלו הייתה רק מפני הכבוד.

לגופו של דבר לא היה לו כל ספק שזו טעות מוחלטת! מכאן מודעה רבה לכוחן של הוכחות. כל שכן וקל וחומר בהוכחות רעועות המופרכות מתוכן...

תביעות לשון הרע

בראשית חשבתי להמשיך במסורת משנים קודמות ולכתוב טור היתולי בליל ראש חדש אדר, אך הרב אבינר בטורו הרב הפופוליסט "גנב" לי את הרעיון לטור השנה. זאת ועוד, שהתגובות לרשימה מאמש אודות "דין התורה שלי: מסגרת התביעה" הצליחו לעורר בי תאבון לפתח עוד את הנושא. 

לפניכם שלושה מקרים. בבקשה כתבו, במידה ואתם הדיינים שהתביעות הללו מגיעים לפתחם, כיצד אתם נוהגים. או כפי שהגדרנו זאת אמש, מהם הנושאים עליהם יש לדון בכל אחד מהמקרים? וכמובן, האם יש הבדל בין המקרים הללו עצמם? והאם יש הבדל בינם לבין המקרה שתואר אמש?

א. שמעון מובטל מזה חודשיים.
ראובן הגיש תלונה במשטרה על שמעון, כך נאמר בה: "ביום א' בעת שהחניתי את רכבי בחניה, אני רואה את שמעון יוצא מחלון ביתי עם הטלויזיה שלי בידו. לא הספקתי לצאת מהמכונית, והוא נעלם. אני יודע שזה היה שמעון כי זהיתי את פרצופו וגם הוא חבש את אותו הכובע שהוא חבש בבוקר כשראיתי אותו קונה משהו בסופר."
המשטרה פותחת בחקירה.
כעבור שבוע, שמעון צריך להוציא תעודת יושר על מנת להתקבל לעבודה חדשה. המשטרה אינה מספקת לו תעודת יושר בעקבות החקירה נגדו. שמעון לא מתקבל לעבודה.
כעבור חודש התיק נסגר מחוסר ראיות.
שמעון תובע את ראובן לבית הדין על הוצאת לשון הרע שגרמה לו לא להתקבל לעבודה החדשה.

ב. שרה פנתה למחלקת משאבי אנוש בחברה בה היא עובדת והתלוננה על יעקב, מנהל בחברה, שלדבריה אנס אותה בתוך משרדו.
יעקב נקרא לשימוע בו הוא מכחיש את המיוחס לו, והוא מושעה מעבודתו באופן מיידי עד לבירור התלונה.
התלונה וההשעיה הגיעו כשבועיים לפני שיעקב היה אמור להיות מקודם לתפקיד בכיר יותר. הקידום בוטל לעת עתה, ובהתאם לשמועות המהלכות במסדרונות קשה לראות מצב שאי פעם יתבצע.
יעקב תובע את שרה על הוצאת דיבתו רעה בפני בית הדין.

ג. ראובן סיפר לשמעון כי הוא עומד לפתוח עסק חדש עם יהודה. שמעון שומע זאת ואומר לו: "אני ממליץ לך לחשוב על זה שנית. אני פתחתי עם יהודה עסק לפני כחמש שנים, והוא לא נהג אתי בישרות". בעקבות דבריו של שמעון, ראובן חזר בו מסיכומיו עם יהודה.
יהודה תובע את שמעון על הוצאת דיבה שגרמה לו להפסיד הזדמנות עסקית נדירה.

מעניין לעניין, השופט נועם סולברג, שופט בבית המשפט העליון, כתב לא מעט על נושא לשון הרע, גם במשפט העברי:

• על לשון הרע, "לשון טובה" ופיצויים
• לשון הרע על ציבור
• זכות האדם לשם טוב, חופש הביטוי ולשון הרע לתועלת
• פסק דין בעניין לשון הרע

דין התורה שלי: מסגרת התביעה

מסירת מודעה: הדברים הנכתבים במסגרת זאת משקפים ניסיון ממקרה יחיד של התדיינות בבית דין. כל הסקה מהמקרה הבודד הזה למקרה כללי או אחר הוא על אחריות הקורא.
טורים נוספים מסדרת "דין התורה שלי"

להלן אנסה לתאר, עד כמה שאני מסוגל באופן אובייקטיבי, על מה היתה התביעה בבית הדין. 

הנתבעת התלוננה למנהל הישיר שלה במקום עבודתה, כי התובעת, שאף היא עובדת באותו מוסד, תפסה אותה בחזקה בידה.

התובעת הגישה תביעה לבית הדין בו נכתב שהנתבעת הוציאה עליה דיבה, שכן היא מעולם לא הרימה יד על הנתבעת, ושהיא אף פוטרה מעבודתה בעקבות תלונת הנתבעת. 

סכום התביעה: 200,000 ש"ח. 

אני ממליץ לכל הקוראים לעצור רגע ולחשוב מהם נושאי הדיון כאן, לאור התביעה. כלומר, שימו את עצמכם בכסאות הדיינים וחישבו: מה הנושאים בהם אתם צריכים לדון בתיק הזה? אתם מוזמנים לכתוב אותם בתיבת התגובות. 

כדי לתת תמונה יותר שלמה, הנה עוד כמה פרטים:

• המקרה המדובר ארע בחודש יולי 2011. למחרת שלחה הנתבעת מכתב למנהל הישיר שלה, שהעביר את התלונה למחלקת משאבי אנוש.
• תצהיר של אדם שהיה נוכח בחדר באותו עת, ושנכתב לתובעת, הוגש לבית הדין בו נאמר: "ברצוני להבהיר, כפי שאמרתי לך יום לאחר המקרה, כי אני לא זוכר ולא שמתי לב לכל מגע פיזי ביניכן".
• בחודש דצמבר 2011 הגישה התובעת תביעה בבית הדין של הרב רצון ערוסי. 
• בעקבות התביעה פנתה הנתבעת ישירות למנהל המוסד וטענה בפניו כי התלוננה על אלימות פיזית מצד התובעת, אך לא קבלה שום מענה מצד מחלקת משאבי אנוש, ואף נתבעה על כך בבית דין. בעקבות פניה זו החליט המוסד להקים ועדת בירור שיבדוק את אמיתות התלונה יחד עם עוד שתי תלונות כנגד התובעת, מצד עובדות אחרות, על אלימות פיזית. 
• במקביל, הנתבעת פנתה לבית הדין של הרב רצון ערוסי, לאחר קבלת התביעה, ובקשה להעביר את הדיון לבית הדין גזית - ארץ חמדה. 
• בתחילת חודש פברואר 2012 ועדת הבירור סיימה את עבודתה וכתבה במסקנותיה כי פגשה את עובדי המחלקה המדוברת בדלתיים סגורות, לאחר שהובטח חיסיון על כל מה שיאמרו לועדה, ולאור זאת התרשמה כי יש אמת בכל שלוש התלונות. 
• בסוף חודש פברואר הנתבעת קבלה את התביעה (אותו כתב תביעה בדיוק אשר הוגש לבית הדין של הרב ערוסי) מבית הדין של ארץ חמדה.
• בחודש אפריל התקיים הדיון בבית הדין של ארץ חמדה. זה הדיון היחיד שהתקיים בבית הדין.
• שרשרת מכתבים ופניות מבית הדין אל התובעת והנתבעת וכן מהתובעת והנתבעת אל בית הדין.
• בסוף חודש נובמבר 2012 הודיע בית הדין כי הדיינים מתחילים לכתוב את פסק הדין.
• 31 ינואר 2013 - בית הדין סיים לכתוב את פסק הדין.
• נכון לכתיבת שורות אלו התובעת עדיין עובדת באותו מוסד.

העד הנאמן לכל באי עולם או על כל באי עולם

הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק י הלכה יא כותב כך:

"כל מי שיושב לפני ספר תורה ישב בכובד ראש באימה ופחד, שהוא העד הנאמן לכל באי עולם שנאמר והיה שם בך לעד"

ברמב"ם פרנקל מופיע גרסה מעט שונה: "שהוא העד הנאמן על כל באי עולם". כך מופיע גם אצל הרב קפאח וכך מצוטט רמב"ם זה בכל הראשונים.

ונפשי בשאלתי, האם "העד על כל באי עולם" הוא זהה ל"העד לכל באי עולם"? ואם לא, מה המשמעות להיות התורה "עד על כל באי עולם"?

אשמח להארות בנושא

נגישות ושקיפות בבחירת רב ראשי

מאז הפעם הראשונה שפתחתי את הספר "נעם אלימלך" אני שואל את עצמי איך היו מתייחסים לרבי הקדוש ר' אלימלך מליז'נסק, מחבר הספר, אילו היה חי בינינו היום.

למי שלא מכיר את תכני הספר, הנה שתי דוגמיות (הדוגמאות מכאן):

"על ידי מעשיו הקדושים יכול הצדיק לבטל כל הגזירות מישראל. כאשר יגזור – הקדוש ברוך הוא מקיים דבריו. הצדיק גוזר והקב"ה מקיים".

"הצדיק השלם ההולך תמיד באחדות האמיתי, הוא המשפיע שפע טובה וברכה לכל ישראל. ולזה מרמז אות 'צדיק' נכתב כזה צ, דהיינו נו"ן ויו"ד וראש עליון של הנו"ן הוא קצר, רמז אל האחדות, שהצדיק הולך בו, ורגל התחתון הוא רחב, רמז שהצדיק צריך להשפיע להרחיב ולפשט ההשפעה על כל ישראל. ויו"ד הנכתב מאחורי הנו"ן כמו על הכתף, רמז שהוא מקבל השפעה על שכמו מהיו"ד, שמשם באה עיקר השפעה, וזהו יודוך ה' כל מעשיך, ר"ל כל מעשיך יהיו ע"י היודי"ן"

תמיד שאלתי את עצמי, באם רב בימינו היה כותב כדברים הללו, האם היו מתקשרים אליו מהרדיו או מאתר 'כיפה' ושואלים אותו: "כבוד הרב, תגיד, אתה כותב על עצמך? אתה באמת חושב שאתה יכול לבטל את כל הגזירות מישראל?".

העולם נהיה קטן יותר. כל אחד מאתנו יודע זאת. אנחנו היום יכולים לפנות במייל או דרך הפייסבוק לנציגי הציבור שלנו בכנסת או בממשלה, ואנחנו גם מצפים שהם יגיבו לפניות שלנו, ויעדכנו אותנו במה שהם עושים למענינו.

אך מה לגבי עולם הרבנות?

לרבנים הראשיים לישראל אין עמוד פייסבוק, ואין אפילו כתובת אימייל מסודר שאפשר לקבל ממנו פנייה לשאלות שעליהם מופקדים הרבנים הראשיים (תאמינו לי, נסיתי). אני מכיר גם רבני ערים שאינם נגישים לתושביהם באימייל. ייתכן שכך הם מבינים שהם מקיימים את דברי השלחן ערוך (חושן משפט הלכות דיינים סימן ח):

"שכיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לו לעשות מלאכה בפני שלשה, כדי שלא יתבזה בפניהם, וקל וחומר שאסור לו לאכול ולשתות (ולהשתכר) בפני רבים."

כלומר, שההלכה דורשת דיסטנס מסוים מהדיין הממונה על הציבור, כדי שלא יזלזלו בו, ובמה שהוא מייצג. ושוב, עלינו לתת את דעתנו לכך שהעולם השתנה בכל הקשור לריחוק ודיסטנס.

אם פעם היה אפשר לכתוב משפט בסגנון הבא (מתוך הבעש"ט על התורה פרשת נח):

"משל לשני בני אדם שרוצין לידע את המלך, ואחד נכנס בחדרי המלך ונהנה מאוצרות והיכלי המלך, ואחר כך לא יוכל לידע את המלך, והשני אמר מאחר שאי אפשר לידע את המלך לא נכנס כלל לחדרי המלך, ולא נודע לו כלום."

כיום, קשה בכלל להבין במה המדובר. בעידן בו מתפרסם בתקשורת דו"ח מצב בריאותו וההכנסות וההוצאות של ראש הממשלה, מה פירוש "לא יוכל לידע את המלך?".

זאת ועוד, באותו סימן בשולחן ערוך חושן משפט, מופיע גם המשפט הבא:

"דרך חכמים הראשונים, בורחים מלהתמנות, ודוחקים עצמם הרבה שלא לישב בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמוהו ושאם ימנעו עצמם מהדין תתקלקל השורה, ואף על פי כן לא היו יושבים בדין עד שהיו מכבידים עליהם העם והזקינים ומפצירים בם."

בתוך עמי אנכי יושב, וכבר זכיתי לראות מספר מערכות בחירות לרבנות הראשית ולרבנות עיר במספר ערים בארץ. על רוב הרבנים המתמודדים למשרות אלו קשה לומר שהם קיימו בעצמם "בורחים מלהתמנות, ודוחקים עצמם הרבה שלא לישב בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמוהו ושאם ימנעו עצמם מהדין תתקלקל השורה".

לכן, בניגוד לקולות אחרים שנשמעו בתקשורת הדתית, לאור המציאות שאנחנו רואים מול העיניים, אני דווקא מעדיף שגם בנושא התעמולה לא יהיה פער שלא ניתן לגישור בין העולם הרבני לעולם החיצוני. אינני זקוק לשלטי ענק ולסיסמאות בומבסטיות, אך כן הייתי רוצה לשמוע מפיו של המתמודד מדוע הוא חושב את עצמו ראוי למשרה הרמה. ואם הוא בכל זאת עומד על כך, שזה לא הוא שרואה את עצמו ראוי, אלא אחרים לחצו עליו להגיש מועמדות, שיואיל בטובו לומר בדיוק מי הם אותם האחרים שלחצו עליו ושהם יעמדו לפני הציבור ויפרטו את הסיבות שהם ראו לנכון להפעיל לחץ על המועמד.

דין התורה שלי: הזימון לבית הדין

מסירת מודעה: הדברים הנכתבים במסגרת זאת משקפים ניסיון ממקרה יחיד של התדיינות בבית דין. כל הסקה מהמקרה הבודד הזה למקרה כללי או אחר הוא על אחריות הקורא. 
טורים נוספים מסדרת "דין התורה שלי"

בשלב הראשון נתבענו לדין תורה בבית הדין לדיני ממונות של הרב רצון ערוסי. קבלנו בדואר את המכתב הבא (לחצו להגדלה):

הנתבעת סרבה להתדיין בפני בית הדין של הרב רצון ערוסי ובקשה להעביר את הדיון לבית הדין של גזית ארץ חמדה. מארץ חמדה קבלנו את המכתב הבא (לחצו להגדלה):

ישנם הבדלים בין שני המכתבים, אך הצד השווה שבהם הוא שכתוב בשניהם המשפט: עלייך לחתום על הסכם בוררות, וגם מצוין שעל הנתבעת לשלוח כתב הגנה עד לתאריך מסוים.

אך האם זה נכון? האם יש חובה עלי לחתום על הסכם בוררות כשנשלח אלי כתב תביעה מבית דין? האם אני בכלל מחויב להגיב על כתב תביעה כזה?
על פי החוק במדינת ישראל, בודאי שלא. לבית הדין אין שום מעמד חוקי, כל עוד לא חותמים על שטר בוררות. הוא יכול לבקש שאחתום, אך הוא בודאי אינו יכול להורות לי לחתום. ניסוח נכון יותר של המשפט הזה יהיה "אם ברצונך להתדיין בבית הדין, עלייך לחתום על כתב בוררות ולהגיש כתב הגנה וכו'".
אז אם על פי החוק אין עלי חובה לחתום על כתב הבוררות, מדוע כתוב שעלי לחתום על כתב הבוררות? התשובה היא כנראה שבתי הדין סבורים שעל פי ההלכה אתה מחויב לחתום. בואו נבחן את זה.

כך מופיע בשולחן ערוך (חושן משפט הלכות דיינים סימן יא סעיף א):

כיצד מזמינים בעל דין לדין, שולחים לו בית דין שלוחם, שיבא ליום המזומן לדין. לא בא, מזמינים אותו פעם שנית. לא בא, מזמינים אותו פעם שלישית. לא בא, ממתינים לו כל היום. לא בא, מנדין אותו למחרתו. במה דברים אמורים, במי שהיה בכפרים ויוצא ונכנס; אבל מי שהוא מצוי בעיר, אין קובעים לו זמן אלא פעם אחת, ואם לא בא כל אותו יום, מנדין אותו למחרתו. 

על פי הנאמר שם, אם בית הדין קוראים לי, אם לא אענה לקריאתם אזי בית הדין ינדו אותי. מכאן אולי משתמע שיש על הנתבע חיוב להיענות לדרישתם לחתום על שטר בוררות ולהתדיין בפניהם.
אבל בואו נקח צעד אחד אחורה. מה הטעם של ההלכה הזו? מדוע בית הדין מנדים אדם שלא מוכן לבוא ולהתדיין בפניהם? הטעם הוא פשוט - האדם הזה פוגע בסדר הציבורי באופן הכי פשוט. הוא מערער את יסודות החברה.
בימינו, כשאין לבית הדין הרבני שום סמכות, חוץ ממוסד בוררות, הסיבה שאין הם יכולים לנדות היא לא רק דבר טכני, שבמקרה המחוקק נטל מהם את הזכות לנדות, זה גם נכון מהותית. מי שמסרב להתדיין בפני בית הדין איננו פוגע בשום סדר חברתי, שכן תמיד אפשר לתבוע אותו בבתי המשפט האזרחיים ואז הוא יהיה חייב לבוא. לכן, להבנתי, דברי השולחן ערוך הם נכונים וצודקים, אך לא נוגעים כלל לבתי הדין הרבניים בשבתם כבוררים.

אך אולי צודקים בתי הדין מצד אחר. אם אנו סוברים שפנייה לבתי המשפט האזרחיים הינו בגדר פנייה לערכאות של גויים, אולי כשאני מסרב להתדיין בבית הדין אני עובר על איסור ערכאות. להבנתי, גם אם נקבל את ההנחה שפנייה לבתי משפט הינו בגדר פניה לערכאות, אזי אני כנתבע אינני זה שפונה לערכאות. אני סך הכל אומר לתובע, שלדעתי הוא מנסה להוציא ממני ממון שלא כדין, ואינני רואה שום צורך להקל עליך. אם אתה, התובע, רוצה לפנות לערכאות - זו בעיה שלך! היכן מצינו שעל הנתבע לסייע לתובע לתבוע אותו? זו איננה קטנוניות. עמידה בפני בית הדין צורכת המון משאבים, נפשיים וממוניים. אם הנתבע יכול להתחמק מזה על פי שורת הדין (שלא לומר, על פי החוק), מדוע שלא יעשה זאת?

לכן אחזור ואומר שניסוח נכון יותר של המשפט המופיע במכתבים דלעיל יהיה "אם ברצונך להתדיין בבית הדין, עלייך לחתום על כתב בוררות ולהגיש כתב הגנה וכו'". להבנתי, המשפט כפי שהוא כיום, אם היה נאמר בכל מסגרת אחרת, היה קרוב להיות אונאה. 

דין התורה שלי: הקדמה

לפני כשנה נתבעה אחת מבנות משפחתי לדין תורה. בתור הרב במשפחה גויסתי לסייע לה ולעמוד לצידה בכל הקשור לדין התורה הזה. לא הועילו ההסברים שלי שהידיעות שלי בחושן-משפט מוגבלות מאד, בתור רב הרי ברור שאני אמור לדעת מה יחשבו הדיינים. וכך מצאתי את עצמי מעורב רגשית ומעשית בדין תורה שהתנהל בפני הרכב של דיינים במערכת בתי הדין של גזית וארץ חמדה, עד שהרגשתי שאני הוא זה שעומד לדין.
במהלך המשפט נמנעתי מלכתוב על מה שהתנהל בבית הדין, כדי שלא יחשדו בי שאני מנסה להשפיע על המתרחש בתוך כותלי בית הדין. השבוע קבלנו את פסק הדין ואני מרגיש שאני יכול סוף סוף לתת דרור לרגשות ולמחשבות שהיו לי בשנה האחרונה.
במהלך השבועות הקרובים אנסה לתאר בפניכם את מה שהתרחש במהלך התביעה בבית הדין, את המחשבות שעלו בי במהלך הזמן הזה, ואת המסקנות שלי מהאירוע הזה.
כדי לחסוך בהוצאות שנראו לנו מיותרות, נמנענו מלהעסיק עורך דין או טוען רבני. כן הסתייענו והתייעצנו במספר חברים שההתמצאות שלהם בתחום הזה הוא רב.
כפי שכתבתי, הידע שלי בחושן משפט הוא מצומצם מאד. בנוסף, אין לי גם כמעט ניסיון עם מערכת בתי המשפט האזרחית, או עם מערכת בתי דין אחר, כך שאינני ממש יכול להשוות איך הדברים היו מתנהלים במערכת אחרת. אשמח לקבל תגובות על הדברים (מכל הקוראים וגם) מהבקיאים בעולם המשפטי (התורני או האזרחי): בוגרי כוללים לדיינות, עורכי דין, שופטים וכד'. אם מי מהבקיאים בנושא מעוניין לכתוב תגובה מפורטת וממש להיכנס לעובי הקורה אוכל גם להעביר אליו חלק מהחומרים.


הערה לחברי הקרובים הקוראים את הדברים: ייתכן ואתם יודעים פרטים ופרטי פרטים על דין התורה שאינני מעוניין לחשוף ברבים. אעשה כל מאמץ לחשוף כמה שצריך כדי לתת לקוראים תמונה שלמה של כל מה שהתרחש. עם זאת, יהיו פרטים שאסתיר או אשנה מעט כדי להגן על הפרטיות. אני מבקש מכם באופן אישי לא לחשוף כאן בתגובות או במקומות אחרים פרטים שאני בחרתי להעלים או לשנות. אם אתם מרגישים שהפרט שהעלמתי משנה את התמונה, אנא פנו אלי באופן אישי ואשתדל לשפר את התיאור. 

מראהו של המהרי"ל דיסקין

בעקבות ההפניה של הרב שלמה אבינר למראהו של המהרי"ל דיסקין, העיר אחד החכמים באחד הפורומים שבו אני חבר על דבר מעניין.

התמונה של המהרי"ל דיסקין כפי שהיא מופיעה בויקיפדיה, זו התמונה הבאה (קישור):

ועתה ראו את הכריכה של ההגדה של פסח עם דברי תורתו של המהרי"ל שהוציא לאור הרב שלום מאיר ולך:

האם מדובר באותה התמונה?
עפ"י תנוחת הידיים נראה שכן.

ומה השתנה בתמונה?
הדבר הכי בולט הוא שהכובע "גויר". הרי אי אפשר להעלות על הדעת שהרב של הקנאים בירושלים יסתובב עם כובע לבן או אפור, אז נתנו לו כובע שחור במקום.

חוץ מזה, נראה שגם הזקן שלו שופץ קצת...

שום דבר לא השתנה?

"הגאון רבי שמואל מוהליבר זצ"ל היה מתחילה מפורסם לגאון בתורה. אך כאשר החל לעסוק ברעיון הציוני זה כעשרים שנה החלו מתנגדי חיבת ציון להוציא עליו לעז, כי איננו גדול בתורה והשתדלו למעט דמותו ולהקטין האוטוריטעט שלו. ורבים מהרבנים הצעירים, אשר לא ידעו את הגרש"ם טרם החל לעבוד עבודת הציונות, חושבים באמת, כי גדול כוחם של הרבנים הידועים למתנגדי הציונות בתורה מכוחו של הגרש"ם. "
(הרב יצחק ניסנבוים, עלי חלדי עמוד 134)

"כה היה יחס אחינו החרדים לכל קנייננו הלאומיים. "כתבי הקודש" שנפלו לארץ מרימים אותם בחרדת קודש ומנשקים אותם נשיקת פה, קודש המה, אבל ללמוד אותם... הס מלהזכיר... כל כתב שנכתב ב"לשון הקודש" היה טעון גניזה ויחד עם זה גזרו "גניזה" על כל הלימוד של השפה הזאת, שהיתה לשפת המשכילים! על חורבנה של "ארץ הקודש" שפכו לפעמים דמעות כמים, הזכירוה מאה פעמים ביום, התגעגעו על בניינה בדמיון עז, אבל לבנות את הארץ הזאת להחיות אותה למען חיות בה - אסור לדחוק את הקץ."
(הרב יצחק ניסנבוים דרשות לכל שבתות השנה והמועדים עמוד 224)

על הרב ניסנבוים ראו כאן וכאן

תכלית הידיעה שלא נדע

בשבת האחרונה תפסו את עיני דברי השפת-אמת הבאים (שפת אמת שמות פרשת בשלח שנה תרסב):

בפסוק ויאמרו איש א"א מן הוא כי לא ידעו מה כו'. ויאמר משה אליהם הוא הלחם כו'. פי' זה עצמו שלא ידעו מה הוא. הוא הלחם אשר צוה ה'. כי תכלית הידיעה שלא נדע. שכך הי' כל תהלוכות בנ"י במדבר. לכתך אחרי כו' בארץ לא זרועה. וע"ז אמרו כבהמה נמשכנו אחריך. אדם ובהמה תושיע. דרשו חז"ל ערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה:

הסבר לדבריו: כשבני ישראל באים ואומרים שאין להם הבנה בלחם שירד מן השמים, אומר להם משה: הוא הלחם! כלומר, זה שאתם יודעים שאינכם יודעים זה מה שהקב"ה מנסה להראות לכם, וזה המטרה שהוא קובע עבורכם. וכך נמשך כל תהלוכת בני ישראל במדבר - שהיו באופן שהם יודעים שהם לא יכולים לדעת ולהשיג את דרכיו של הקב"ה. 

בעזרת הרבנים מפורום הרבנים למדתי כי אמירה זו "כי תכלית הידיעה שלא נדע" הינה רווחת מאד בספרי החסידות. 

המקור הקדום ביותר לאמירה זו מופיע בספר "בחינות עולם" לרבי ידעיה הפניני (מראשוני פרובאנס) פרק י"ג אות יד (קישור):

תכלית מה שנדע כך שלא נדעך ואולם נדע היותך נמצא. 

והרעיון מופיע בשם הבעל שם טוב בספר מקור מים חיים על הבעל שם טוב על התורה (מקור מים חיים בראשית פרשת נח אות קנו):

כי כך העיד הרב ז"ל עצמו בהקדמת ספרו בן פורת יוסף דף ב' ע"א ששמע דבר זה בשם הבעש"ט...
עוד ביאר כי תכלית הידיעה שלא נדע, אמנם יש שני סוגי שלא נדע, אחד שאינו נכנס מיד לחקור ולידע מאחר דאי אפשר לידע, שני שחוקר ודורש עד שידע שאי אפשר לידע, וההפרש בין זה לזה, על דרך משל, שני בני אדם שרוצין לידע את המלך, ואחד נכנס בחדרי המלך ונהנה מאוצרות והיכלי המלך, ואחר כך לא יוכל לידע את המלך, והשני אמר מאחר שאי אפשר לידע את המלך לא נכנס כלל בחדרי המלך, ולא נודע לו כלום, ובזה יובן, ודאי בשניהם משני הסוגים הנ"ל אותי עזבו מלידע לפי שאי אפשר לידע, מכל מקום הלואי אותי עזבו מתוך החקירה והידיעה אחר שתורתי שמרו ודברי פי חכם חן, עד כאן לשונו:

מחיפוש בפרוייקט השו"ת מצאתי שביטוי זה מופיע כחמישים פעמים בספרי החסידות השונים. 

הנה עוד מופע בדברי ר' צדוק הכהן מלובלין (ר' צדוק הכהן מלובלין - צדקת הצדיק אות קמא):

ההעלם שמגיע לאדם הוא נראה לכאורה ראיה שגם החשק והחיות שהיה לו מקודם היה שקר כי שפת אמת תכון לאדם. אבל באמת אדרבה על ידי זה הקדוש ברוך הוא בונה שתכון לעד החשק כאשר משיג בהעלם שהוא בהסתר פנים מהשם יתברך ומתחנן מהשם יתברך שיאיר לו הרי כבר אינו בהעלם שעל זה נאמר תכלית הידיעה שלא נדע. 

אך לא רק בספרי החסידות מופיע ביטוי זה. אפשר למצאו בדברי האור-שמח על הרמב"ם בהלכות תשובה, ואת עקרון הביטוי בדברי הראי"ה קוק בדברים הבאים (שמונה קבצים קובץ ג רכא):

...מקור יראת ד' הוא מצטייר בעומק הנשמה מפני ההרכבה הנפלאה של שני ההפכים אשר בההשגה האלהית, העדר הידיעה המוחלטת במהות האלוהות וודאות הידיעה במציאותה השלמה, והתמזגות נפלאה של שני ערכים אדירים הופכיים מאיימת היא מאד. והנורא, זה יעקב, שאמר מה נורא המקום הזה, והוא איש תם יושב אהלים, אהל אברהם ואוהל יצחק, המתמזג בתפארת ישראל, הדר חכמה יראה. שלילת הידיעה היא מוכרחת, מפני שכל ידיעה מטשטשת את הידוע, כשם שהיא מבררת אותו, מפני הטשטוש הנמצא במדע האדם והוא הדין בכל מדע של כל הויה מוגבלת שיש לה ראשית. ועצם החיים הרי הם היחש האלוהי של ההויה, וזה אצור בידיעה הנעלמת, הנתפשת רק ברעותא דליבא היותר כמוסה. ואי אפשר לה להיות מוגלמת בידיעה מובלטת, מפני שתטשטש ע"י ההגבלה, ובזה יבוטל קשר המציאות. על כן אי אפשר לשום הויה, שתתפוס את הידיעה האלהית, כדי שלא תתבטל מציאותה, ותכלית הידיעה, ממשכת החיים וההויה שאין בינה ובין מקור חיי החיים והויית ההויה שום מסך מבדיל ושום דבר חוצץ, הוא דוקא מה שלא נדע, כלומר לא הציור של העדר ידיעתנו כ"א עצמותה של שלילת הידיעה, שבחשכה העליון עצמות הידיעה האמיתית מונחת היא בלא שום מגע יד מוגבלה, הממעטת את דיוקנה, כי את השמים ואת הארץ אני מלא אמר ד'.

אני חושב שלא ניתן לסיים רשימה בנושא "תכלית הידיעה שלא נדע" מבלי להביא גם את הקטע הבא:

הרכבת פאזל בשבת

האם מותר להרכיב פאזל בשבת?

אחת ממלאכות שבת היא הכותב שתי אותיות. תולדת מלאכת כותב, היא הרושם (רמב"ם הלכות שבת פרק יא):

רושם תולדת כותב הוא, כיצד הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר וכיוצא בהן כדרך שהציירין רושמים הרי זה חייב משום כותב 

במשנה בשבת כתוב (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קד עמוד ב):

הכותב... על שני כותלי זויות, ועל שני לווחי פינקס והן נהגין זה עם זה - חייב. הכותב על בשרו - חייב... אחת בארץ ואחת בקורה, כתב על שני כותלי הבית, על שני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה - פטור. 

הרמ"א, בתשובה (סימן קיט) הדנה על פתיחת וסגירת ספר עם אותיות על קצוות הדפים, מוכיח מגמרא זאת שלקרב שתי אותיות מותר. שכן, אם היה חייב כשמקרב שתי אותיות, היה בזה חידוש גדול יותר לומר שקירוב שתי אותיות הרי זה חייב, והמשנה היתה מעדיפה ללמדנו דין זה, במקום את דין הכותב שתי אותיות על שני משטחים שונים. ולא רק זה, אלא שבקירוב שתי אותיות הכתובות על שני משטחים שונים, אף אין איסור דרבנן, מזה שהדין הנוסף במשנה מדבר על שתי אותיות בשני מקומות שונים ולא על קירוב אותיות.

הרמ"א מוסיף לדבריו אלה את הסברא שמדובר בדבר שעשוי לקרב ולרחק, ולכן אין בזה מעשה:

ולא דמי לעוגה שכתובים עליה אותיות דאסור לשוברן דהואיל ואכלן קא עביד מעשה דאי אפשר לחזור לקרבן אח"כ, אבל אם היה מפרידן זה מזה וחזר וקרבן אפשר דשרי דקריבה לאו מעשה הוא. 

על דברי הרמ"א הללו חולק הלבוש וסובר שקירוב שתי אותיות ליצירת מילה אחת קרוב להיות איסור מהתורה (לבוש אורח חיים סימן שמ):

ונ"ל דהוא הדין אותן ספרים שכותבין עליהם בראשי חודי הדפים למעלה או מצדדין אותיות או תיבות כמו שנהגו קצת, שאותן הספרים אסור לפותחן בשבת משום מוחק, שהרי שובר ומוחק האותיות, וכן לחזור ולסוגרן אסור משום כותב, ולפיכך נראה דחמיר טפי פתיחת הספר משבירת העוגות, דבשבירת העוגות אין בו אלא מוחק לבדו, אבל לא שייך בו מוחק על מנת לכתוב, שהוא עיקר האב מלאכה מן התורה, ובפתיחת הספר יש בו מוחק על מנת לכתוב, שהרי דעתו לחזור לסוגרו אחר שילמוד מתוכו, וקרוב אני לומר שחייבים עליו חטאת, נ"ל. 

כך מסכם המשנה ברורה את מחלוקתם:

וספר שכתוב עליו בראשי חודי דפיו אותיות או תיבות יש אוסרין לפתחו ולנעלו בשבת דע"י הפתיחה שובר האותיות והוי כמוחק וכן כשנועלו הוי ככותב אבל דעת הרמ"א בתשובה להקל בזה וכן דעת הרבה אחרונים וטעמם דכיון דעשוי לנעול ולפתוח תמיד ליכא ביה משום מחיקה וכתיבה והוי כדלת הנסגר ונפתח תמיד דאין בו משום בנין וסתירה וכן המנהג. ומ"מ נכון להחמיר כשיש לו ספר אחר:

רק נוסיף שלאוסרים אין מדובר כאן רק על אותיות, אלא גם על ציורים, שהם אסורים מתולדת רושם כפי שפתחנו. כך כותב המחצית השקל על דברי המג"א שמביא את המחלוקת דלעיל (מחצית השקל אורח חיים סימן שמ ס"ק ו):

ולאו דוקא כשכתוב עליהן אותיות, הוא הדין אם רשומים ציורים 

וכך כתב גם בספר בדי השלחן (קישור).

מסיכום הדברים הללו בלבד, ניתן להסיק שכיוון שבהרכבת פאזל מחברים חלקים של תמונה או של מילים, והחלקים נועדו לחיבור ופירוק חוזרים, אזי זה תלוי במחלוקת דלעיל בעניין סגירת ופתיחת ספר שיש אותיות על חודו.

אלא, שיש על דעות אלו סברות להקל ולהחמיר בפאזל, בניגוד לספר.

לדעות האוסרות פתיחת וסגירת הספר, ייתכן ופאזל קל יותר, שכן בעת פתיחת הספר אין כלל אותיות, והאותיות נוצרות בסגירת הספר. לעומת זאת, בפאזל יש גם בחלקים חלקי תמונה, ולכן אולי בצירופם יש מקום להקל. סברא זו לחלק כתב האבני נזר (או"ח סימן רי, מובא גם בבדי השלחן דלעיל עם דברי הצמח הצדק מליובביץ' החולק).

לדעת המתירים לפתוח ספר שכתוב על חודו אותיות, יש מקום להחמיר בפאזל שכן בפאזל בחלקים מחוברים זה לזה (אם אכן הם מחוברים), בניגוד לספר שהחלקים אינם מחוברים זה לזה, ויש כאן קריבה בלבד. כך כתב האגרות משה (או"ח א' סימן קלה). על אף שנראה שהחיבור של חלקי פאזל, אינו חיבור אמיתי (כדברים אלו ניתן להסיק מדברי הרב הרצוג בשו"ת היכל יצחק או"ח מו, וכן מדברי החיי אדם שבהם דן האג"מ).

כך מסכם את הנושא הרב אליעזר מלמד בספרו פניני הלכה (קישור):

כל משחק שכולל כתיבה או הדבקה או גזירה או קליעה אסור בשבת. אבל מותר לקטנים להרכיב פאזל או ליצור מילים על ידי חיבור אותיות זו לזו או על גבי לוח. ואף שמבוגרים צריכים להחמיר בזה, קטנים רשאים לסמוך על המקילים שסוברים שאין בזה איסור 'כותב', הואיל וכל האותיות והצורות כבר היו, ורק קרבום זו לזו כדרך ארעי

התחדשות בעבודת ה'

הרבה זכרונות טובים יש לי משנותיי בישיבה (לזכותה של הישיבה ולזכותם של רבותי יש לומר, שכמעט רק זכרונות טובים יש לי משנותיי בישיבה). אחד המיוחדים שבהם היה שיחות ראש הישיבה בשבתות. באותן שבתות בהם ראש הישיבה היה שובת עם משפחתו בישיבה, הוא היה מלמד בכל אחת מהסעודות. בכוונה השתמשתי בפועל "מלמד" ולא "מדבר" או "נושא דברים", כי זו לא היה רק דרשה יפה או רעיון נחמד אלא לימוד של ממש. ראש הישיבה היה מלמד את ספר העבודה מהיד החזקה לרמב"ם על פי הסדר.

בכל אחת מהארוחות הוא היה מלמד הלכה אחת או שתיים מספר העבודה. הוא היה קורא את ההלכה, מקשה קושיא אחת או שתיים (לרוב שתיים, כי מרגלא בפומיה ש"קושיא אחת תתורץ ע"י קושיא נוספת). אחרי שאלת הקושיות על דברי הרמב"ם, הוא היה קורא מדרש על פרשת השבוע וגם עליה מקשה קושיא אחת או שתיים. לאחר מכן הוא היה מתחיל לפתח רעיון מחשבתי-הגותי. לאחר שהרעיון היה מפותח כדבעי עם ראיות ומקורות נוספים, הוא היה חוזר למדרש שעליה הקשה ומסביר כיצד בעזרת הרעיון שהוא פיתח הקושיות מתורצות. לאחר מכן הוא היה חוזר לדברי הרמב"ם ומראה כיצד אותו רעיון מתרץ גם את דברי הרמב"ם ומעמיד אותם באור חדש.

כסדר הזה היה נעשה בכל אחת מארוחות השבת, כאשר בשבתות הקיץ למבנה הזה היתה מתווספת גם משנה מפרקי אבות, קושיא עליה ותירוץ בעזרת אותו רעיון. לאחר כמה שנים בסדר הזה נתווסף גם לימוד של שירי האר"י לסעודות השבת, כאשר בכל אחת מהסעודות נלמד שורה אחת מתוך שיר האר"י של אותה סעודה על פי הסדר, והרעיון ההגותי-מחשבתי שאותו פיתח היה נסוב סביב אותה שורה בשיר האר"י. וכמעט ששכחתי שבשבתות שבהם מברכים את החודש גם עניינו של החודש החדש היה מתחבר בצורה מופלאה לאותו רעיון מרכזי.

אני מקווה שהצלחתי בתיאור קצר זה להעביר אליכם, הקוראים, משהו ממלאכת המחשבת שהיה בלימוד ההוא של ספר העבודה בסעודות השבת בישיבה.

אך כמו לכל דבר טוב, היו גם בשיעורים אלו מגרעות, לפחות בעינינו התלמידים. היו מבין התלמידים שלא אהבו את הדרשות, משום שהיו ארוכות ולא היה קל לעקוב אחרי כל המהלך. אך לא אל זה אני מבקש להתייחס. מה שהפריע לי ולחלק מחבריי היה שאותו רעיון מרכזי שאתו נתרצו הקושיות על הרמב"ם והמדרש היה חוזר על עצמו בשבתות שונות. לא הסתפקנו במלאכת המחשבת של הרכבת הרמב"ם והמדרשים והקושיות והתירוצים הנפלאים, רצינו שגם הרעיון ההגותי-מחשבתי יהיה מחודש ושונה בכל סעודה ובכל שבת.

ומה היה אותו רעיון שהיה חוזר על עצמו בלא מעט שבתות? התחדשות בעבודת ה'.

הצורך להתחבר ולהבין את מה שאנו עושים בעבודת ה' שלנו, הצורך שלא לעשות דברים מתוך הרגל או לחץ חברתי, הצורך לבחון מחדש את מה שאנו עושים, כל אלו היו המסרים שהיו חוזרים בהרבה מאותן השיחות.

כשמלאו שנותי בישיבה ועברתי למסגרות אחרות, היתה בי הרגשה שאני חייב למצוא רעיונות נוספים שיגבשו את השקפת עולמי התורנית מלבד ההתחדשות. הרגשתי שאני חייב למצוא את מקומי, ונסיתי לתור אחר רעיונות שאינן חלק משיח ההתחדשות שעליה שמעתי כל כך הרבה בישיבה.

עברו השנים והתחלתי לשאול את עצמי שאלה, שכמדומני רבני קהילות רבים שואלים את עצמם. כרב קהילה אתה רואה הרבה נושאים שאתה מעוניין לשפר, לתקן ולשנות. הבעיה היא שאם לא מדובר בנושא שהוא קהילתי-ציבורי, אלא בנושא שהוא יותר שייך לאדם הפרטי, לעולם המצב יהיה שיהיו אנשים בקהילה שאצלם אין צורך בתיקון ושינוי. כך לדוגמא, רב שיטיף לבני קהילתו על הצורך להרבות בצדקה ובעזרה לזולת, דבריו לא יהיו רלוונטיים לאלו מהקהילה שהם כבר בעלי חסד גדולים (ואולי אף יותר מהרב עצמו). אז איך אפשר לדבר ולעסוק בנושאים הנוגעים לעבודת ה' הפרטית של בני הקהילה, כשבכל קהילה ישנם צדיקים בינוניים ורשעים?

אחת האפשרויות למענה לשאלה הזו, היא לעסוק בנושא רחב יותר. כך לדוגמא, רב שרוצה לעסוק בנושא הדיבורים בתפילה יכול לעסוק בנושא מעט רחב יותר שכולל בתוכו גם את אלו שאינם מדברים בתפילה, ולדון ביחס הראוי לתפילה, בעמידה לפני ה', בכוונה בתפילה וכך הלאה. אך מה אם ברצונך לעסוק בנושאים שונים, לומר לפלוני שעליו להתחזק בתפילה, ולאלמוני שיש לשים דגש על גמילות חסדים ולפלמוני על קביעת עתים לתורה?

במקרה כזה הפתרון הוא להעלות על השלחן את הצורך בהתחדשות בעבודת ה'. כל אחד ביחס למקום בו הוא נמצא, ולנקודת הבחירה בו הוא עומד.

למצוה צריך לקפוץ

הנה משהו נחמד שנתקלתי בו לאחרונה.

הגמרא במסכת שבת (דף ה ע"ב) מביאה מחלוקת בן-עזאי וחכמים האם מהלך כעומד דמי. כלומר, האם אדם שעקר חפץ מרשות היחיד, עבר בכרמלית, והניח את החפץ ברשות הרבים מתחייב על מלאכת הוצאה בשבת. לדעת בן-עזאי מהלך כעומד, ולכן, על אף שהאיש לא עצר את הליכתו כשהוא היה בכרמלית, הליכתו נחשבת כאילו הוא עמד והניח את החפץ בכרמלית, ולכן הוא אינו מתחייב על הוצאה, שכן הוצאה מרשות היחיד לכרמלית ומכרמלית לרשות הרבים אינו איסור תורה.

התוספות במקום מביאים ירושלמי (שלא ברור אם קיים לפנינו) השואל כיצד לדעת בן-עזאי מתחייבים על העברת ד' אמות ברשות הרבים, הרי בכל רגע שהוא הולך הוא כאילו עומד ולכן לעולם אין העברה של ד' אמות ללא הנחה באמצע. התירוץ לשאלה זו, בשם הירושלמי, הוא שאפשר להתחייב בקופץ.

בספר דף על דף (המופיע בפרוייקט השו"ת) מובאים הדברים הבאים:

והקשה הגרע"א [=הג"ר עקיבא איגר] בדרוש וחידוש לר"ה (כ"ט ב) בשם חכם א', דא"כ [=דאם כן] מה הגזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר [=ד' אמות ברשות הרבים], ומדוע חיישינן שיקפוץ וזה לא שכיח ע"ש מש"כ.
ואיתא בשם כ"ק אדמו"ר בעל האמרי אמת זצ"ל דמוכח מכאן, דלמצוה צריך לקפוץ עכ"ד.
וכ"ק אדמו"ר מגור בעל ה"פני מנחם" זי"ע הוסיף בזה, דבן עזאי לשיטתו דס"ל (רפ"ב דאבות) הוי רץ למצוה קלה כלחמורה ודו"ק עכד"ק. 

מכתב פומבי בעניין השתלבות חרדים בצבא ובמעגל העבודה

את המכתב/מאמר הבא קבלתי במייל. הוא נכתב ע"י הרב דוד בלוך, ממקימי הנח"ל החרדי. אני אשאיר לכם להגיב עליו. רק אומר, שככל הידוע לי, הרב בלוך כבר קורא זמן רב לשינוי בחברה החרדית ולא נראה שקריאותיו נופלות על אוזניים קשובות. כך שלא מדובר במישהו שפתאום גילה את האור. 

נוכל להמשיך ולקיים את עולם התורה

רק אם נצליח לשנות את ההתנהלות הציבורית שהורגלנו בה עד היום.

אם לא נשכיל להתנהל נכון, מסתכנים אנו חלילה בקריסתו של עולם מפואר זה.

עדיין ניתן לבצע את השינויים הדרושים מבלי לפגוע כמלוא הנימה בעקרונות המקודשים לנו.

אסור לנו להשליך את יהבינו על ניסים.

הפעם המצב שונה

הלצה עתיקה מספרת על חזן העיר שהגיע לביתו שפוף מעלבון. לרעייתו סיפר: הגבאי עלב בי  וטען שקולי כבר אינו ערב ונוסח התפילה שלי יבש. אל תשים לב לדבריו, ניחמה אותו רעייתו, הוא לא באמת חושב כך, הוא רק אומר את מה שכולם אומרים.

העובדה שכל המפלגות החילוניות מעמידות את "החרדים" [גיוס – תעסוקה] כנושא מרכזי בתעמולת הבחירות שלהן, מלמדת שנושאים אלו עלו על סדר היום הציבורי בעוצמה רבה. הציבור הכללי דורש שינוי!!

לכאורה אין לנו סיבה לדאוג, למדנו לחיות עם גלי השנאה הרוגשים עלינו מעת לעת, גלים הנושאים עמם תביעה לגיוס ולהשתלבות במעגל העבודה. וכגלי הים הם מתפוגגים מבלי להשאיר עקבות. ישנם רבים הסמוכים ובטוחים שכך יקרה גם הפעם. לא נפגע גם הפעם בשום הישג שהישגנו עד היום. נוכל לנצח לסמוך על עובדת היותן של המפלגות החרדיות לשון מאזניים בין הגושים. לכן דוחקים בנו מנהיגי הציבור לפעול במרץ וללא לאות, בכדי להגדיל את כמות המנדטים במפלגות החרדיות, באומרם, כל מנדט חרדי נוסף, יחדד וישחיז את הסכין שנצמיד לאחר הבחירות לצווארי מפלגות השלטון. כך נוכל להמשיך גם הלאה ולצלוח ללא פגע גם את התביעות הציבוריות והפוליטיות לגיוס בני תורה ולכניסה למעגל העבודה, תביעות סוערות ותקיפות ככל שיהיו.

הפעם אנו בסיטואציה שונה לחלוטין מכמה סיבות, הן מסיבות חיצוניות והן מסיבות פנימיות. הדבר מחייב חשיבה מחודשת, והתנהלות שונה לגמרי מזו שהורגלנו בה עד היום. התנהלות שלא תפגע כמלוא הנימה בעקרונות התורניים שהנחילו לנו גדולי הדור!!!

שתי משוכות חיצוניות עומדות בפנינו: משפטית, וציבורית ושתיהן משליכות זו על זו.

המשוכה הראשונה: משוכת בג"ץ

מבחינה משפטית בג"ץ ביטל את "חוק טל"! נזכיר שחוק זה שאושר בזמנו בבג"ץ היה מבוסס על ההנחה, שכבר התחיל  תהליך שונה ומשמעותי בחברה החרדית. תהליך שבסופו יתגייסו חרדים רבים לצבא או לשירות אזרחי, ובסיום השירות רובם יצטרפו למעגל העבודה. בג"ץ קיבל את בקשת המדינה לתת לתהליכים אלו להבשיל, ולא לזרז אותם בחוק ובכפייה. חוק וכפייה יסכנו מגמות אלו. בג"ץ אומנם קיבל טענה זו, אך קבע שלאחר 5 שנים יבדוק שוב האם אכן כך קורה. [אגב, מה ששכנע את בג"ץ על תחילתו של ה"תהליך" ובעקבותיו קיבלנו עשר השנים שקטות מאיומי בג"ץ, הייתה עובדת הקמת ה"נח"ל החרדי" זמן קצר קודם לכן!! לתשומת לב ה'קנאים' שמתגעגעים כיום ל"חוק טל"]  

לאחר 5 שנים, ישב בג"ץ שוב כדי לבדוק את העובדות בשטח, ושוב הצליחו החרדים לשכנע את השופטים שאכן קיים תהליך, אלא שהוא מתקדם לאט מהצפוי, וצריך לתת עוד זמן. בקיץ האחרון ישב שוב בג"ץ לבדוק את מצב הדברים והפעם קבע שאין תהליך משמעותי בהקשר לגיוס. המספרים עדיין קטנים מדי וביטל את החוק! [מבחינה עובדתית צדק בג"ץ, רובם המוחלט של ה"חרדים העובדים" גם אלה שעברו הכשרה מקצועית, לא שרתו ולו יום אחד בצבא או בשירות אזרחי].

שום לחץ קואליציוני לא יעזור אם החוק החדש לא יעמוד במבחן בג"ץ!!!

ברור א"כ, שכדי לשכנע את בג"ץ לאשר חוק חדש שיפטור את לומדי התורה מגיוס, ויאפשר את המשך זרימת התקציבים לישיבות ולמשפחות האברכים, זקוקה המנהיגות החרדית להוכיח שהפעם אכן מתחיל תהליך אמיתי ושחרדים שאינם עונים לקריטריון של "תורתו אומנותו" אכן מתגייסים. הגענו למצב שממנו פחדו גדולי הדור הקודם ולא נותרה לנו ברירה אלא לקיים את מה שהם ציוו אותנו וחזרו על כך פעמים רבות. דהיינו לדאוג לכך שכל האלפים שאינם מוגדרים "בני תורה", יתגייסו לצה"ל [למחנות צבא שיתאימו לקהל חרדי] או ישרתו שירות אזרחי משמעותי.

משוכה שניה: דעת הקהל החילוני.  

שנאת החרדים נובעת בעיקר מסיבה אחת שהיא, אי גיוסם ואי כניסתם המסיבית של החרדים למעגל העבודה! [לא זכינו שגם החילונים יבינו את החשיבות הקריטית לקיומנו כעם ה', בקיום "עולם תורה" גדול ומבוסס] גחלי שנאה אלו רחשו בשקט כל השנים. מתקופה לתקופה, פוליטיקאים ואנשי תקשורת דאגו ללבות את הגחלים ללהבות קטנות ששקעו במהירות. כאמור למדנו לחיות עם זה.

לא עוד! בתקופה האחרונה, משתוללת לה שריפה ציבורית גדולה המאיימת לכלות את כל ההסכמים וההישגים שהישגנו עד היום. כמי שעסק בשנים האחרונות ב"הסברה חרדית" נפגשתי בעשרות מפגשים עם קהל חילוני שביקש לשמוע ולהכיר אותנו מקרוב יותר, ללא הפילטרים המרושעים של התקשורת החילונית.  אנסה להציג בפניכם את תחושותיהם, ללא הפילטרים המטעים של התקשורת החרדית.

פחד ודאגה!

הציבור החרדי גדל מאוד ב"ה, ובשנים הקרובות בעז"ה נגדל הרבה יותר. עובדה זו מדאיגה מאוד את הציבור החילוני. כך ניסח זאת יאיר לפיד בהרצאתו במכללה החרדית בקריית אונו. "חרדים ניצחתם! אתם כבר לא מגזר קטן ושולי, אתם מהווים נתח מספרי גדול מאזרחי המדינה. לא נוכל יותר גם אם נרצה בכך, לשאת יותר את נטל הביטחון ועול הכלכלה לבדנו. אם לא תטו כתף במאמץ קיומי זה, כבר בעתיד הלא רחוק, נקרוס כולנו". האם לא הגיע הזמן שדוברינו הרהוטים יתייחסו לכך? האם אין צורך בהסברה מושכלת ומשכנעת, שתפיג חשש קיומי זה? הדאגה לא ריאלית? האם היא מונעת רק מ"שנאת עמי ארצות לתלמידי חכמים"?

עד היום לא קם שום מנהיג או בעל דעה מהמגזר החרדי שהתייחס לכך. האם אנו סומכים על נס? האם הובטח לנו בנבואה שאם יהיו יותר לומדי תורה כשהמגזר יגדל, האויבים ייכנעו מיד ויפוצו לכל עבר? האם רוה"ק התגלתה למי ממנהיגינו בהבטחה נאמנה, שכאשר החרדים יתרבו אי"ה יגיעו לשלטון או קרוב לכך, "רגלי זהב" מגן העדן ימלאו את הקופה הציבורית? האם אנו נוהגים כבנות יענה?

זעם, עלבון, ותחושת אי צדק חריפה.

לצערנו, הציבור הכללי רואה בנו החרדים, קבוצה מתבדלת ומתנשאת. הוא רואה בנו מגזר המתייחס לציבור הכללי כעם אחר, שגורלם לא גורלנו, שמחתם אינה שמחתנו ויגונם לא מעציב גם אותנו. הם לא חשים שעול לימוד התורה שלקחנו על עצמנו נועד גם עבורם, כשייכים לאותה אומה. הם תופסים את החרדים כדואגים ופועלים הן בגשמיות והן ברוחניות רק לעצמם ולא למען "כלל ישראל". לתחושתם, אנו תופסים את המדינה "שלהם" רק ככספומט לתקציבים, ובצבא "שלהם" אנו משתמשים כ"לגיון זרים" להגן על עצמנו מסכנת השמדה.

ההימנעות המוקפדת שלנו מלאזכר את החיילים בבתי הכנסת לברכה והצלחה בשום נוסח שיתאים לנו. העובדה, שגם ב"יזכור" כשמזכירים את נשמות התורמים לישיבה או לכוללים, לא מוסיפים ולו במשפט אחד את נשמות החיילים שתרמו  את נפשם גם למעננו. עובדה שלא נמצא ולו מאמר אחד בעיתונות החרדית של "הכרת טובה" לחיילים העומדים על משמרתם בקור המקפיא ובשמש הלוהטת, כמו גם העובדה שבשיחות מוסר והשקפה בחובת "הכרת הטוב" בישיבות ובכוללים לא יציינו כדוגמא, את חובת "הכרת הטוב" לחיילים המחרפים נפשם. עובדות אלו מעצימות ומקבעות את התחושה החילונית שאנו מתייחסים רגשית לחיילי צה"ל, כאילו היו חיילי צבא ארה"ב.

זאת ועוד! מקוממת ומעליבה אותם ההתנשאות בנאומים ובמאמרי הדעה של דוברי הציבור החרדי בשנים האחרונות. כאילו אנו החרדים רואים עצמנו כחברה ערכית, מושלמת, שאין בה מתום ואילו הם "העם האחר" "עגלה ריקה" מערכים, עם הלום סמים, עם שכולו רווי באלימות ופשע. אין פלא א"כ, מדוע הם לא מוכנים יותר להיות ספקי כלכלה ובטחון, לחברה החרדית שכך מתייחסת אליהם.

נודה על האמת, יש לתחושות עלבון אלו בסיס איתן. אמירות פוגעות, גידופים והטחת אשמות הזויות כלפי הציבור החילוני מתויגות אצלנו "כהסברה חרדית". הן נשמעות חדשות לבקרים מח"כים ועיתונאים המייצגים אותנו. אצטט מספר קטן של דוגמאות: "החילונים דומים לפרעה שעינו הייתה צרה בריבוי ילדי ישראל" / החילונים "מתייוונים" / "עוד יגיעו ימים שהחילונים יקימו מחנות השמדה לחרדים" / "החילונים דומים ל"יוונים" שגזרו גזרות שמד רוחני על היהודים" / "אתם החילונים לא זקוקים לנו באמת בצבא ובמעגלי העבודה, זו רק מזימה שטנית שמטרתה  להפוך אותנו כולנו לחילונים".

אין ספק "הסברה" במיטבה!

תחושה זאת מתעצמת כשהם נוכחים לדעת שלא רק בני תורה אינם מתגייסים, ולא נכנסים למעגל העבודה, אלא גם אלה שלא ראויים לתואר נעלה זה, נוהגים כך.  כאילו יש פטור מגיוס ומעבודה מפרנסת, לכל מי שאמו חרדית. 

[ישנו ח"כ שבעיניו הוא "מסביר דגול" ויש לו "זכות יוצרים" על חלק מהציטוטים הנ"ל. הוא טוען פעם אחר פעם בתקשורת ש"אנו בגלות הכי קשה בהיסטוריה!! גלות אצל יהודים הוא טוען, קשה יותר מכל הגלויות אצל הגויים". לשיטתך ח"כ נכבד, האם כך נוהגים בגלות? הרי אל מול שלטון רשע נהגו כל הדורות באימה, בכפיפת ראש, בהכנעה ובחנופה. רק בשל כך שרדנו אלפי שנים. האם טחו עיניך מראות את הזעם שאתה מגולל עלינו כולנו, באמירותיך המתלהמות? מי כמוך כח"כ יודע, עד כמה אנו תלויים בהם כלכלית עד צוואר.

 הקופה הציבורית הוגדרה ע"י אחד מגדולי הדור "הזבולון של עולם התורה". איזו כפיות טובה קיימת ב"יששכר" המבזה כל העת את ה"זבולון" שמחזיקו בפרנסתו, הגם שנעשה זבולון בע"כ. מי שמך לסכן  את פרנסת האברכים? "הסברה" אינה פריקת תסכולים ועלבון! אנא תתאפק! נהג בזהירות הראויה בתקופה רגישה זו!]

מי שעדיין שבוי בתפיסה שרק הפוליטיקאים מסיתים את דעת הקהל כנגדנו, ולולא הסתה זו, הציבור הכללי היה רגוע ולא היה דורש בתוקף שינוי רדיקאלי במצב הקיים, טועה! מי שנדמה לו שנוכל ע"י לחצים קואליציוניים לכבות את השריפה המשתוללת, אינו מבין דבר וחצי דבר בעוצמתה של מחאה ציבורית. וכשם שבשנה שעברה התפרצה לה "מחאה חברתית" ואילצה את הממשלה לפעול נגד תפיסתה הכלכלית, כך חלילה יקרה אם לא נשכיל לשנות את התנהלותנו אל מול הציבור החילוני. אנו יושבים על חבית חומר נפץ ציבורית והיא תתפוצץ לנו בפרצוף במוקדם או במאוחר, ותמחק באחת את כל ההישגים שהשגנו עד היום. אם לא נשכיל להנמיך את להבות השנאה והעוינות כלפינו, הסכנה קרובה מתמיד.

לכן, בכדי לשמר את ההישגים שהישגנו עד היום, את עיקר המאמץ צריך להפנות להסברה מושכלת ויעילה, אל מול  דעת הקהל שאינה חרדית. "לא בשמים היא"! אפשר ואפשר להסביר, לשכנע, ולהטות את דעת הקהל לראות אותנו באור חיובי.

 עוד לא הכול אבוד! אם נדע להחליף את הטרמינולוגיה המתלהמת והלוחמנית, באמירות פייסניות. אם נדע לתת לציבור הכללי את ההרגשה שאנו "עם אחד". אם נשדר להם שאנו לא מתייחסים אליהם רק כחברה בזויה ונטולת ערכים, אלא בד בבד עם המחלוקות האידאולוגיות החריפות שבינינו, אנו יודעים גם להעריך את הדברים הראויים להערכה, [את אותם אלה המתאימים לערכי התורה] כגון: "הכרת הטוב" והערכה לאותם חיילים קרביים המחרפים נפשם להגן גם עלינו, וכן נדע לשבח את תקציבי הענק של משרד הרווחה המיועדים לטובת עניים ואומללים, וממומנים מכספי המיסים של כלל האזרחים. אם את כל זה נעשה, נכבה את להבות השנאה והכעס, "וכמים הפנים לפנים" נקבל גם אנו הארת פנים ובעיקר אוזן שומעת.

כמו כן, רק אם נישמע להוראות גדולי הדור שעבר, שהזהירו חזור והזהר, שכל מי שמשתמש במעמד "תורתו אומנותו" שלא כדין והוא אינו מתגייס לצבא [במסגרות המתאימות לאורחות חיינו] יש לו דין "רודף" של עולם התורה. כמו כן פסקו גדולי הדור, שמי שאינו ראוי לתואר "בן תורה" ולמרות זאת נהנה מתקציבים המיועדים להחזקת התורה במקום לפרנס את עצמו, יש לו דין "גזלן" ומחלל שם שמיים. רק בהקפדה יתירה בנושאים אלו, נוכל אי"ה להמשיך ו"לקיים בנו חכמי ישראל" בישיבות ובכוללים, שבלעדיהם אין לנו זכות קיום.

הסכנה האמיתית

אם חלילה לא נדע להתנהל נכון, ולא נזכה לנס, אומנם המדינה לא תגייס את המוני החרדים לצבא בכפייה, אך היא תפגע בנו פגיעה ממונית קשה. רבים מיראי ה' ייקלעו למצב המחייב "מסירות נפש". שהרי אמרו חז"ל "עני חשוב כמת". האם אנו בטוחים  שכולם יעמדו בניסיון זה של קידוש ה'? האם לא למדנו מההיסטוריה הלא רחוקה, עד כמה ניסיון העוני גרם לאלפים ורבבות מבני ישראל לצאת לגמרי מקהל ה'יראים', ולהצטרף לחברה השבעה והכופרת? הרי אם חלילה יופסקו התקציבים לאברכים, או יתייגו כ"עריק" כל בחור שיחויב בגיוס ולא יתגייס, וע"י כך ימנעו ממנו בעתיד תקציבי ממשלה כביטוח לאומי, הבטחת הכנסה, משכנתאות ועוד, מאות ואלפים של אברכים חלילה יגיעו ל"פת לחם" ובעיניים כבויות יעמדו אז אל מול משפחותיהם חסרות הכל, וליבם יתכווץ מצער וייסורי נפש. הבנים והבנות ייאנקו בחרפת עוני. האם אין חשש שרבים מהם יחפשו דרכים [מתוך לחץ נפשי בלתי נסבל] להצטרף לחברה חילונית או דתית למחצה, חברה שתציע להם חיי רווחה? מי יתקע לידינו שכולם אכן יעמדו בניסיון קשה זה?

ישנן שתי קבוצות שיחלקו בעוז על הדברים ויבטלו אותם כעפרא דארעא. קבוצה אחת הטוענת: אין לחילונים סיבה הגיונית לפעול לשוויון בנטל, ואין להם סיבה אמתית לדאוג את דאגת המחר. הכול נובע  מאנטישמיות, ושנאת שומרי מצוות, המפעפעת בהם. ולכן לדעתם אין טעם להשקיע מאמץ בכל "הסברה", תהא מוצלחת ככל שתהיה, ואין תועלת בשינוי כלשהו בהתנהלותנו כלפי החילונים! חלקם של הטוענים כך, אכן סוברים זאת בכנות, טבעי לקהל שמכיר את החברה החילונית רק מקריאת עיתונות חרדית. אך אי אפשר להימלט מהתחושה שחלקם של הדוברים המכיר את החילונים מתוך מגע ישיר אתם, לא מאמינים בזה באמת, אלא שטיעונים אלו משמשים להם "כאליבי מצפוני" או כטיעון שאמור להדוף את הטענות כלפיהם, מדוע בתת המגזר שאותם הם מייצגים קיימת קבוצה משמעותית העובדת למחייתה מבלי שעשו שירות כלשהו בצבא או בשירות האזרחי.  עובדה המעמידה  את רוממות ההגנה על "עולם התורה" כסיבה היחידה לפטור מגיוס ומעבודה, כאמירות לא אמינות.

קבוצה נוספת שתדחה בבוז את הדברים לעיל סוברת שאסור לבוא בדברים עם "הציונים הרשעים", ועוברים באיסור "לא תחנם" בכל מילה חיובית כלפיהם. "קנאים" אלו יתפללו לנס, יזעקו זעקות מחאה בעצרות המונים, יכריזו הכרזות מלחמה ב"מרשיעי הברית", ויקראו לכולם למסור את הנפש עד לביטול הגזירה. השבוע קראתי סיפור שמספר בנו של הגה"צ ר' ישראל גרוסמן זצ"ל. אביו עמד בפני משפט על חלקו במאבק נגד שירות לאומי לבנות בשנת תשי"ג. לפני המשפט פנו אליו חוגי ה"קנאים" וביקשו ממנו שלפני תחילת המשפט יכריז "שאינו מכיר בזכות המדינה לשופטו" ולחצו עליו מאוד לעשות כן. כשפנה ושאל את הרב מבריסק, קפץ מרן ממקומו כאחוז נחש ואמר "חלילה וחס!! אם זה מה שהקנאים רוצים, שישבו הם במקומך בבית הסוהר, תגיד להם בשמי שעל חשבונם יכולים הם לשבת בבית סוהר כמה שנים שירצו. אבל אין להם לתבוע ממך לומר בבית המשפט שאינך מכיר בו חלילה. עליך לבקש בלשון תחנונים ופיוס, כמו שמבקשים מגזלנים שיש להינצל מהם". לתשומת לבם של כל הקוראים לאחרים "למסור את הנפש"!!! אגב, משום מה רובם המוחלט של המתלהמים וקוראים לאחרים "למסור את הנפש" הם עצמם לא יזדקקו למסור את הנפש, הם מסודרים היטב בפרנסתם!!

 אדגיש! מאמר זה לא דן בכל הנושאים הנ"ל מבחינת ה"השקפה הטהורה". מניעיו אינטרסים חרדיים בלבד. אסור לנו לסמוך על ניסים, חייבים אנו בחוכמת ה"השתדלות" בכדי לשמר את עולם התורה היפה והמפואר שקם לנו ב"ה. וזאת כאמור, מבלי לפגוע כחוט השערה בשום עיקרון מקודש לנו.

יום הולדת 5 לבלוג

מלבד יום ההולדת לארגון בית-הלל החל השבוע, השבוע גם מתקיים יום ההולדת החמישי של הבלוג הזה.

אני מניח שהקוראים הקבועים (יש בכלל קוראים ששרדו איתי מאז?) הבחינו שלאחרונה יש לי הרבה פחות זמן להשקיע בבלוג. קשה לי לחזות כעת אם בחדשים הבאים יהיה לי יותר זמן או פחות זמן. המצב הזה מעורר אותי לאחרונה להרבה מחשבות בקשר לעתיד שלי בכלל ולעתיד הבלוג בפרט.

אם יש לכם, הקוראים הנאמנים שלי, רצון להביע דעה בקשר לעתיד הבלוג - זה הזמן.

אתם מוזמנים לחוות דעה בכל דבר הקשור לזה, ובין היתר לשאלות הבאות המעסיקות אותי:
א. האם לנטוש? שמא אני כבר משעמם ונס לחי?
ב. האם לחפש פרוייקטים אחרים במקום?
ג. האם להתמקד בסוג פוסטים מסוים, ולהזניח אחרים? באיזה להתמקד ואיזה להזניח?
ד. האם להמשיך לכתוב את הטור 'דעת תורה' לכיפה?